רי"ף ערובין דף כה:
גמ' ערובין דף פ.- פ:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 46:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא8:20 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
5)אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו
אפי' אם מיחה בה
6)מאשתו או משכירו ולקיטו, שוכרים
אע"פ שהוא מוחה.
7)עירבו ואח"כ נתקלקל העירוב ובא
א' מבני החצר לחזור ולתקנו
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה יט
כל הזוכה בעירובי חצירות מזכין על
ידו בעירובי תחומין, וכל מי שאין מזכין על ידו עירובי חצירות אין מזכין על ידו עירובי
תחומין.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תיג
סעיף א
* המערב (א) לרבים משלו, אומר: הרי
עירוב זה בשביל כל בני העיר, ובלבד שיהא בו (ב) מזון שתי סעודות * (ג) א <א>
לכל אחד <ב> וכל מי שירצה יסמוך עליו. וצריך לזכות להם על ידי אחר הראוי, כמו
בעירובי חצרות. ((ד) וע"ל סי' שס"ו ס"י). * (ה) וצריך להודיעם. * וכל מי שהודיעו * (ו) מבעוד יום, (ז) אפילו
לא גמר בלבו לסמוך עליו מבעוד יום אלא לאחר שחשכה, הוי עירוב. אבל אם לא הודיעו מבעוד
יום, אינו (ח) יכול לסמוך עליו לאחר שתחשך. וכן מי שהניח עירוב * לכל שבתות השנה, ואמר:
איזה מהם * שארצה אלך ואסמוך עליו, אע"פ שלא גמר בלבו עד למחר, יכול לסמוך עליו.
וכן מי ששמע שיש לחכם לבוא, ואינו יודע לאיזה רוח, והניח שני עירובים ואמר: לאותו צד
שיבא החכם יקנה לי עירוב (ט) לרוח שיבא לו החכם, קנה לו. או אם אמר: אם לא יבא כלל
אהיה כבני עירי, או אם יבואו שנים למקום שארצה אלך, הכל לפי תנאו. וכן אם אמר לשנים
או לשלשה: הריני מערב על איזה מכם שארצה, אע"פ שלא בירר את מי רצה עד שתחשך,
(י) ב הוי עירוב.
משנה ברורה סימן תיג
(א) לרבים משלו אומר וכו' - וגם בנתנו
כ"א בפ"ע כשמניח אחד בשבילם צריך לומר בשעה שמניח שהוא מניח לשם עירוב לכל
בני העיר וכדלעיל בסימן ת"ט ס"ח במ"ב אלא דכשנותן עירוב משלו בשביל
כולם צריך לזכות מתחלה ע"י אחר בשבילם קודם שמניחו:
(ב) מזון שתי סעודות - ואפילו בלפתן
למזון שתי סעודות סגי וכדלעיל בסימן ת"ט סעיף ז':
(ג) לכל אחד - ולא דמי לעירובי חצרות
דבמזון שתי סעודות לכולם סגי דשם העירוב הוא משום דאחד אוסר ע"ח ועי"ז הם
כמעורבין משא"כ בתחומין אין שייך אחד לחבירו וכל אחד כשרוצה לילך חוץ לאלפים שלו
צריך לקנות שביתה לעצמו לכך צריך מזון שתי סעודות לכל אחד:
(ד) וע"ל בסימן שס"ו - דשם
נתבאר מי הוא הראוי לזכות על ידו. ולענין מי הוא שראוי להעשות שליח להנחת העירוב נתבאר
בסימן ת"ט ס"ח:
(ה) וצריך להודיעם - משום דעי"ז
הלא מפסיד תחום של צד השני ודלמא לא ניחא ליה:
(ו) מבעוד יום - ואפילו בין השמשות
סגי בדיעבד כ"כ הפמ"ג ועיין ביאור הלכה:
(ז) אפילו לא גמר בלבו וכו' - דאמרינן
הוברר הדבר שקודם זמן קניית העירוב דעתו לכך היה כיון שידע מתחלה משא"כ בשלא הודיעוהו
מבע"י לא שייך לומר דהוברר כיון שלא ידע כלל מבעוד יום:
(ח) יכול לסמוך עליו - והוא נמי משום
דאמרינן הוברר הדבר דקודם בין השמשות דעתו היה לכך וכל זה הוא כפי מה דקי"ל דלענין
מלתא דרבנן יש ברירה. ופשוט דכל זה אם בלילה לא הלך מביתו לצד השני:
(ט) לרוח שבא לו החכם קנה - ולא מיבעיא
אם כבר בא החכם קודם בין השמשות לאותו רוח אלא שהוא לא היה יודע להיכן בא עד למחר שנשמע
לו בודאי קנה לאותו רוח דגילוי מלתא בעלמא הוא דאיגלאי מלתא השתא דההוא עירוב קנה אלא
אפילו היה החכם רחוק משם ביה"ש בתוך התחום [של סוף ד' אלפים שלו] וא"כ אפשר
שלא גמר אז החכם בדעתו כלל לבוא לתוך ד' אלפים שלו [דדלמא אז היה בדעתו שלא לזוז כלל
ממקומו וממילא לא קנה עירובו של זה] אפ"ה אמרינן דמהני תנאו משום ברירה דאמרינן
הוברר למפרע דלאותו צד שבא החכם היה מאתמול עומד לכך [גמרא]:
(י) הוי עירוב - דאמרינן כיון שרצה
עכשיו מסתמא בין השמשות שהוא זמן קניית העירוב היה ג"כ דעתיה להאי:
ביאור הלכה סימן תיג
* המערב לרבים וכו' - עיין בפמ"ג
שכתב דכשמקבץ לעירובי תחומין א"צ להניחם בכלי אחד. ופלא דברמב"ם פ"ו
מה"ע מבואר להיפוך:
* לכל אחד - ופשוט דאפילו אין בו מזון
שתי סעודות לכל בני העיר רק למקצתן ג"כ יוכל לערב אך שיאמר שאני מניחו לעירוב
בשביל כל מי שירצה מבני העיר לסמוך עליו דאז בודאי סגי שיהיה השיעור רק לפי חשבון האנשים
שילכו על סמך העירוב. ועיין לקמיה:
* וצריך להודיעם - ואם הודיע לכל בני
העיר וכולם נתרצו לסמוך ע"ז אבל לא היה שיעור מזון שתי סעודות לכל אחד יש לעיין
אם אפילו מקצתן יכולין לילך כיון שהוא זיכה ע"י אחר לכולן נמצא דכולן יש להן חלק
בעירוב פחות מכשיעור ולא מהני או דנימא דמה שהודיע לכל בני העיר לא היה כונתו רק מי
שירצה לסמוך על עירובו יוכל לסמוך וכן הזיכוי היה ג"כ בכונה זו ונמצא דכשילכו
למחר איזה אנשים עמו על סמך העירוב נאמר דהוברר למפרע דעל אלו האנשים היה הכונה וצ"ע:
* וכל מי שהודיעו מבעוד יום וכו'
- הנה לפי המתבאר בסימן זה נראה פשוט דכשבא אורח בע"ש קודם חשיכה אצל אחד הדר
בישוב ואותו בעה"ב הניח עירוב שיוכל למחר לילך להתפלל במקום שיש מנין בסוף ד'
אלפים אמה לא יוכל האורח לילך למחר עמו על סמך העירוב אפילו יש בו שיעור מזון ב' סעודות
גם בשבילו אא"כ זיכה לו מבע"י ע"י ק"ס שיהיה לו חלק בהעירוב שהניח
קודם בואו וצריך שיאמר האורח בזה העירוב שמונח שם יהיה מותר לי לילך למחר אלפים לכל
רוח ממנו והלאה [וזה מהני אף שלא היה שם במקום הנחת העירוב ומוכח ממה שכתב הפמ"ג
בסימן ת"ט דאם הניח השליח העירוב ולא אמר כלל ואמר בעה"ב בביתו בזה העירוב
שמונח שם אהיה מותר לילך למחר מהני ע"ש] ובעו"ה הרבה נכשלין בזה דהיינו אם
אחד מבני הישוב מניח עירוב על סמך זה הולכין כמה אנשים אף שלא זיכה בשבילן ולא עירב
עליהם כי ע"פ הדין צריך לפרט האנשים שמערב בשבילן וכדאיתא ברמב"ם פ"ו
בסופו וז"ל אם אחד מערב ע"י רבים אומר בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני
או לבני מקום פלוני או לבני עיר זו להלך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח עכ"ל והעתיקו
בשו"ע סוף סימן תט"ו אכן אם היה יודע בשעה שהניח העירוב שיבוא היום אצלו
אורח פלוני על שבת יוכל לזכות ע"י אחר גם בשבילו ומפרט בשעת הנחה שבזה העירוב
יהיה מותר לו וגם לאורח פלוני לילך ממנו והלאה אלפים אמה ומודיע לו כשבא שהניח העירוב
גם בשבילו. ואם מניח העירוב בשביל כל בני הישוב שסביבו יזכה לכולם ע"י אחר ובשעת
הנחת העירוב יאמר ג"כ בזה העירוב יהיה מותר לי וגם לכל בני היישוב שסביבי לילך
וכו' אך שיהיה בו מזון שתי סעודות לכל אחד ויודיעם מבע"י שהניח עירוב בשבילם:
* מבע"י - עיין מ"ב בשם
הפמ"ג. ופשוט דהוא רק לדעה ראשונה בסימן תט"ו ס"ג אבל לפי מה שכתב שם
בס"ד דיש חולקים וס"ל דאפילו בדיעבד לא הוי עירוב ממילא בעניננו מבעוד יום
הוא לעיכובא כן מוכח בריטב"א עי"ש וכן מוכח מהמשנה דקאמרה הטעם משום שאין
מערבין משתחשך וא"כ אם נסבור דביה"ש ג"כ אין מערבין ממילא לענין זה
ג"כ לא מהני ביה"ש:
* לכל שבתות השנה ואמר איזה מהם וכו'
- ופשוט דאם לא התנה לאיזה מהם שארצה אין יכול לילך כ"א לצד עירובו אם לא שביטל
להעירוב מבע"י:
* שארצה אלך וכו' - היינו שבשבת שלא
ירצה יהיה כבני עירו ולא יקנה לו העירוב להפסידו אלפים אמה שבמערב [רש"י]:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה כ
לקח אחד מבני החצר פת אחת ואמר הרי
זו לכל בני החצר או אוכל כשתי סעודות ואמר הרי זה לכל בני המבוי אינו צריך לגבות מכל
אחד ואחד, אבל צריך לזכות להן בו על ידי אחר, ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים
ועל ידי עבדו העברי ועל ידי אשתו, אבל לא על ידי בנו ובתו י הקטנים ולא על ידי עבדו
ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית אף על פי
שהיא קטנה, שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים, ואינו צריך להודיע לבני החצר
או לבני המבוי שהרי זכה להן ועירב עליהן שזכות היא להן וזכין לו לאדם שלא בפניו.
+/השגת הראב"ד/ וכן יש לו לזכות להן על ידי עבדו ושפחתו העברים אע"פ שהם
קטנים שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים. א"א זה שבוש עבד עברי קטן מי
איכא.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסו סעיף ט
אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת (מח)
בשביל כולם שפיר דמי, (מט) ובלבד שיזכנו להם (נ) על ידי אחר, וכשזוכה בו * צריך להגביהו
<ו> מן הקרקע (נא) טפח, וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי (נב) ולכל מי שיתוסף
מיום זה ואילך; (נג) [ג*] <ז> וי"א שאע"פ שלא יזכה בפירוש למתוספים
עליהם, לב ב"ד מתנה עליהם. ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור,
(נד) יד צריך להוסיף מחמתן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף ט
(מח) בשביל כולם - אפילו שלא בפניהם:
(מט) ובלבד שיזכנו להם ע"י אחר
- דעל ידי עצמו אינו יכול לזכות להם שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו:
(נ) ע"י אחר - דהיינו שיאמר לו
קבל פת זה וזכה בה לכל בני החצר והוא יחשוב בהגבהתו בשביל כולם ואף שהם לא עשאוהו שליח
לזה זכין לאדם שלא בפניו והוי כשלוחם:
(נא) טפח - ואפילו לדעת האומרים בח"מ
סי' קצ"ח ס"ד בהג"ה דהגבהה אינו קונה בפחות מג"ט הכא בעירוב שהוא
מדרבנן הקילו וסגי בהגבהה טפח. כתב הט"ז דה"ה אם הניחו להעירוב על ידו התלויה
באויר צריך שיגביה ידו טפח ועיין בבה"ל:
(נב) ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך
- דאל"כ לפעמים שיתוספו עליהם דיורים ויאסרו עליהם עד שיוסיפו עליהם אבל כשמכוין
עליהם מתחלה ל"ל בה דהא שיעור שתי סעודות מהני אפילו לאלף וכדלקמן בסימן שס"ח:
(נג) וי"א שאע"פ וכו' -
הלשון מקוצר דמעיקר הדין בודאי אינו כן אלא דבזמנינו יש לסמוך ע"ז מאחר דאנו נוהגין
להניח עירוב על כל השנה מסתמא אנו מכוונין גם על אנשים שמתוספים במשך השנה וכן הוא
הלשון באמת בב"י וכן כונת המחבר בכאן:
(נד) צריך להוסיף מחמתן - דשמא לא
אמרו חכמים דשיורו בכל שהוא (כמבואר בסימן שס"ח) אלא באותן שהיו בתחלת הנחת העירוב
וזכו אז אבל אלו שלא היו בתחלת הנחתו לא זכו אז ורק הם זוכין בשעה שיתוספו וכיון דבשעה
זו כבר נפחת משיעורו א"כ א"א להם לזכות ומטעם זה לא מהני אף אם יתנה בפירוש
ולכל מי שיתוספו ואין שום עצה רק שצריך לשמור שיהיה בו תמיד שיעור שתי סעודות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף ט
* צריך להגביה מן הקרקע טפח - עיין
במ"ב מש"כ בשם הט"ז ובאמת אין דין זה פשוט בכל גווני דאם היה העירוב
כולו מונח בידו א"צ להגביה כלל דידו קונה בלי טעם הגבהה כמבואר בתוספות כתובות
ל"א בד"ה דאי [ועיין ברא"ש בסוגיין] וכ"כ הנתיבות בחו"מ סימן
קצ"ח ס"ב ע"ש אם לא דבולט הדבר מן ידו לצדדים דאז אינו קונה מטעם אויר
ידו רק מטעם הגבהה מכחו ובזה צריך להגביה טפח וכמו שכתב שם בנתיבות. ועיין בב"י
ובהרה"מ שהביאו דלפי' הרמב"ם והגאונים במימרא דרב יהודא אפילו במקום דלא
שייך זכיה והקנאה כגון במקום שהעירוב משל כולם צריך להעמיד הכלי שהעירוב מונח בתוכו
במקום גבוה מן הקרקע טפח כדי שתהא מובדלת ומפורשת מן שארי כלים שבחצר וטוב לכתחלה לחוש
לדבריהם [עו"ש] ולענ"ד מתוספתא שהובא ברש"י אין סתירה לשיטה זו דברייתא
מיירי לענין הגבהה כדי לקנות. ודע דלדעה זו לא נזכר כלל קולא בש"ס לענין הגבהה
כדי לזכות דדי בטפח ואפשר לומר שפיר דלענין לזכות לבני מבוי צריך הגבהה ג"ט וכן
משמע מלשון ר' יהונתן כדברינו אך באמת יש בלא"ה שתי דיעות בחו"מ סימן קצ"ח
ובעירובין סמכינן להקל כדעה שניה:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה כ
לקח אחד מבני החצר פת אחת ואמר הרי
זו לכל בני החצר או אוכל כשתי סעודות ואמר הרי זה לכל בני המבוי אינו צריך לגבות מכל
אחד ואחד, אבל צריך לזכות להן בו על ידי אחר, ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים
ועל ידי עבדו העברי ועל ידי אשתו, אבל לא על ידי בנו ובתו י הקטנים ולא על ידי עבדו
ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית אף על פי
שהיא קטנה, שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים, ואינו צריך להודיע לבני החצר
או לבני המבוי שהרי זכה להן ועירב עליהן שזכות היא להן וזכין לו לאדם שלא בפניו. +/השגת
הראב"ד/ וכן יש לו לזכות להן על ידי עבדו ושפחתו העברים אע"פ שהם קטנים שהקטן
זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים. א"א זה שבוש עבד עברי קטן מי איכא.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שפו אות ג ד"ה וככל משפטי
ג וככל משפטי עירובי חצרות ושיעורו וכו'. הכי משמע מדתנן בפרק הדר (עג:)
שהמבוי לחצרות כחצר לבתים:
אפילו אם אחד מזכה לכולם רביעית יין
שיש לו באוצר סגי. הכי אמרינן בפרק הדר עלה ס"ח (ע"א) דסבירא להו (ל)[כ]בית
הלל גבי הא דאמר ליה רבה ב"ר חנן לאביי מבואה דאית בה תרי גברי רברבי כרבנן לא
ליהוי ביה עירוב דאליבא דבית הלל אי מקני להו רביעתא דחלא בחביתא מהני ופירש הרב רבינו
יהונתן (כ: ד"ה תרי) שיקנה רביעית חומץ לכל אחד ואחד: ומצאתי כתוב על מ"ש
רבינו אפילו אם אחד מזכה וכו' ר"ל לפי שיש מי שפירש דהא דקאמר בגמרא וליקני מר
רביעתא דחלא בחביתא ר"ל רביעתא לכל אחד והוא דעת הראב"ד והרשב"א (פא.
סוד"ה ופרוסה) והריטב"א (פ: ד"ה כל שאלו) תמהו עליו וכתבו שברביעית
מספיק לכולם לכן כתב רבינו דלא מיבעיא כשנותן כל אחד חלקו שמספיק ברביעית לכל אחד ואחד
אלא אפילו כשמזכה אחד לכולם מספיק ברביעית אחת לכולם ודלא כהראב"ד ויש מפרשים
דלשון אפילו קאי איין שיש לו באוצר והכי פירושו לא מיבעיא אם רביעית יין של עירוב הוא
בעין דמצי מזכה אלא אפילו שהוא מעורב בתוך אוצר של מזכה כלומר בתוך חבית מלאה שפיר
דמי עד כאן. ביאור דבריו דבגמרא אמרינן דלבית שמאי אין משתתפין באוצר כלומר בדבר האצור
ומערב בקצת יין או חומץ שבהן ולבית הלל משתתפין וקי"ל כבית הלל. כתב שם הרב רבינו
יונתן לבית הלל משתתפין באוצר ומה שנסתפק מן החבית למוצאי שבת או למחרתו אומר זהו של
שיתוף וכו' שאם לא יאמרו לא הועיל כלום כדאמר אי אתם מודים וכו' ואין זה מוכרח שהרי
בפרק קמא דביצה (י.) ובסוף ביצה (לז:) מסיק רב הושעיא דלא פליגי בית שמאי ובית הלל
הכא בברירה וכבר כתבו התוספות (ד"ה אמר רב אושעיא) בזה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפו סעיף ג
(יד) ככל משפטי עירובי חצירות ושיעורו,
ושאשתו מערבת בשבילו, ושמערבין שלא לדעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר א', ושקטן יכול
לגבותו, ושיכול א' לזכות לכולם (ושאם היו שותפין א"צ לערב), כך דיני שתוף. הגה: ואפילו היה משותף עם שכיניו בסחורה, * (טו) לזה ביין ולזה בשמן,
אין צריך להשתתף; והוא שיהיה (טז) בכלי אחד (טור סי' שס"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפו סעיף ג
(יד) ככל משפטי וכו' - המבואר בסימן
שס"ו ושיעורו מבואר בסי' שס"ח ס"ג ושאשתו מערבת בשבילו בסימן שס"ז
ושמערבין שלא לדעתו ג"כ שם ושקטן יכול לגבותו בסימן שס"ו ס"ג ושאחד
יכול לזכות לכולם שם ס"ט ושאם היו שותפין א"צ לערב שם סי"א בהג"ה:
(טו) לזה ביין ולזה בשמן - ר"ל
אע"פ שהן שני מיני משקה אפ"ה כיון שהם בכלי אחד נקרא שיתוף אע"פ שלא
הונחו שם לשם שיתוף:
(טז) בכלי אחד - ר"ל סחורה של
כל השלשה שותפין אבל בשני כלים אפילו אם היה שותפות כולם במין אחד יין או שמן וכה"ג
ג"כ לא מהני ואף דלעיל בסימן שס"ו ס"ד מבואר דלפעמים מותר אפילו בשני
כלים עי"ש התם שאני שנשתתפו מעיקרא לשם שיתוף מבואות אבל הכא דלאו לשם שיתוף הונח
שם אלא לסחורה בכלי אחד אין בשני כלים לא. ודע דהרמ"א נמשך בזה אחר דעת הטור אבל
רוב הפוסקים חולקים על זה ודעתם דביין ושמן שהם שני מינים שאין ראויין להתערב יחד אפילו
כשהיו מעורבין בכלי אחד ג"כ אין סומכין עליהן לענין שיתוף ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפו סעיף ג
* לזה ביין ולזה בשמן - עיין מ"ב
מש"כ דרבים חולקים על שיטת הטור שהם דברי הרמ"א בכאן וכן מצאתי לבעל גאון
יעקב שהסכים לדעת החולקים וכתב שם עוד דמסתברא דלאו דוקא יין ושמן דלא אלא אפילו מין
אחד דלא מתערבי אהדדי כגון בהיה שותף לזה בפת ולזה בפת ג"כ לא מצטרפי להפטר משיתופי
מבואות [אם לא שהיו כולם שותפין בככר] ולא כתבו הפוסקים דבמין אחד אין צריכין לערב
אלא בכגון משקין דמערבי ביחד ולא באוכלין שאינם מתערבים ואע"ג דכשמשתתפים באוכלים
בודאי מהני ואפילו בכמה מיני אוכלין וכמבואר בס"ד היינו היכי שהם מניחים לשם שיתוף
אבל הכא דלא נתכוונו לזה אלא שנשתתפו לשם סחורה בעלמא לא מהני אלא בכגון בכלי אחד שאני
התם דאע"ג דשני מינים הם עכ"פ מתערבי [וכריב"נ דאמר שניהם חיבורים זה
לזה ואם נגע טבול יום ביין פסל השמן] ולא כן ביבש שאין מתערב כלל הגע עצמך אם הם בחד
מנא ונגע טבול יום בהאי אוכלא לא פסיל אידך אלמא דחד כלי לא משוה להו חיבור ע"כ
תוכן דבריו:
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ו הלכה ו
המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם
הוא ואחרים צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת, וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי
תבשילין, וכל שאינו זוכה באותו עירוב אינו זוכה בזה.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקכז אות י ד"ה ומ"ש וצריך
י ומ"ש וצריך לזכות על ידי אחר. פשוט בפרק חלון (עירובין פ.):
ומ"ש ואינו מזכה לא על ידי בנו
ובתו הקטנים וכו'. כן כתבו הרי"ף (שם) והרא"ש (סי' ו) בפרק ב' דביצה ולמדוה
מהמשנה השנויה בפרק חלון (שם עט:) אצל עירובי חצירות וגם הרמב"ם כתב בפרק ו'
(ה"ו) כל שזוכה בעירוב שבת זוכה בעירובי תבשילין וכל שאינו זוכה באותו עירוב אינו
זוכה בזה:
ומ"ש וקטן שאינו סמוך על שולחן
אביו חשוב כגדול וגדול הסמוך על שולחן אביו חשוב קטן. כבר נתבאר בסימן שס"ו (קלה:
ד"ה ואם) שזה הוא דעת הרא"ש (עירובין פ"ז סי' ח) ושהרמב"ם (עירובין
פ"א ה"כ) והרי"ף (עירובין כה.) וגדולים אחרים חולקים עליו וכתב שם רבינו
(קלו:) שטוב להחמיר כדברי שניהם ומיהו היינו לכתחלה אבל בדיעבד כל אחד מהם חשוב גדול
דכיון דמידי דרבנן הוא סומכים על דברי המיקל: וכתוב בהגהות סמ"ק (סי' רפב עמו'
שז) גבי עירובי חצירות דאפילו לדברי האומר דגדול הסמוך על שולחן אביו חשוב קטן לאחר
שנשא אשה לא מהני סמיכות שולחן וכ"כ הכל בו (סי' לג לו.) בשם הר"ר פרץ: וכתב
הרא"ש (שם) בפרק ב' דביצה (שם) ובפרק חלון (שם) דעבדו ושפחתו העברים אע"פ
שסמוכים על שולחנו לא הויא ידם כידו דדוקא בנו גדול הוא דהויא ידו כיד אביו לפי שרגיל
להיות תמיד סמוך על שולחנו אבל נכרי הסמוך על שולחן בעל הבית אין מציאתו לבעל הבית
ואפילו אוכל אצלו בחנם וכל שכן עבדו ושפחתו העברים דבשכרן קא אכלי והוא מדברי התוספות
בפרק התקבל (גיטין סד: ד"ה אלא) ופרק קמא דמציעא (יב: ד"ה רבי): כתב הכל
בו (סי' נט כב ע"ד) שמזכה ע"י עבדו ושפחתו העברים אפילו הם קטנים שהקטן זוכה
לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים והא דמזכין עירוב ע"י קטן כתבו הרמב"ם בהלכות
עירובין פרק א' (ה"כ) וכתב הרב המגיד דהכי איתא בפרק התקבל (גיטין סד:):
ואשתו פסק הרב אלפס ור"י (עירובין
עט: תוד"ה ועל) שמזכה להם על ידה. דברי הרי"ף בפרק ב' דביצה (ח:) וכן דעת
הרמב"ם (שם) וכתב הרא"ש (שם סי' ו) על דברי הרי"ף ולי נראה דאין מזכה
ע"י אשתו דהא דאמרינן גבי עירובי חצירות במזכה ע"י אשתו מוקי לה בשילהי נדרים
(פח:) בשיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אבל אין לה בית באותה
חצר לא דיד אשה כיד בעלה ובעירובי תבשילין אין אדם צריך לזכות לאשתו ולבני ביתו אלא
כשהוא עירב כולם מותרין וכיון דאינה צריכה לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוה אעירובי
חצירות כשאין לה בית בחצר. אבל הר"ן (שם ד"ה ומאן) כתב דליתא דכי אוקמינן
התם הכי הני מילי אליבא דרבי מאיר דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפרק קמא דקידושין
(כג:) אבל לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר התם לא צריכינן בעירובי חצירות שתהא לה בית
באותו מבוי הילכך מצי מזכה ע"י אשתו עכ"ל. ולענין הלכה נקטינן ככל הני רבוותא
דשרו לזכות ע"י אשתו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקכז סעיף י
יא המערב לאחרים (לג) צריך לזכות להם
ע"י אחר. וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת, (לד) מזכין על ידו בעירובי תבשילין;
וכל מי שאין מזכין על ידו באותו עירוב, אין מזכין על ידו בזה (וע"ל סימן שס"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקכז סעיף י
(לג) צריך לזכות להם - כדי שיהיה להם
חלק בתבשילין ושיוכלו לסמוך ע"ז לבשל:
(לד) מזכין על ידו בע"ת - ובהני
דאיכא פלוגתא שם כגון באשתו שמעלה לה מזונות או בבנו גדול שסמוך ע"ש שמסקינן שם
דבדיעבד סומכין לקולא ה"ה הכא וכתבו האחרונים דכ"ז באשתו שאוכלת עמו אבל
אם מעלה לה מזונות והיא מבשלת בפ"ע א"כ אינה נטפלת בתר קדירת הבעל וצריכה
עירוב באפי נפשה ומיגו דזכיא לנפשה יכול לזכות ע"י גם לאחרים:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ב הלכה יב
שוכרין מן הגוי אפי' כ בשבת, שהשכירות
כביטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא הכר בלבד, לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות
משוה פרוטה, ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו, ואפילו
היה שכירו או שמשו ישראלי הרי זה משכיר שלא מדעתו, שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו
והשאילו הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו, היו לגוי זה שכירים או שמשים או נשים
רבים אם השכיר אחד מהן דיו.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה ה
אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו והוא
שלא * יאסור על שכניו, אבל אם אוסר אינה מערבת עליו ולא משתתפת עליו אלא מדעתו, כיצד
אוסר כגון שאמר איני מערב עמכם או איני משתתף עמכם. +/השגת הראב"ד/ כיצד אוסר
שאמר איני מערב עמכם. א"א פירוש אחר מפרשים בו כשהוא אוסר שאין להם פתח אחר לא
לו ולא להם אלא למבוי זה או לחצר זו מערבת אשתו עליו שלא מדעתו אבל אם יש להם או לו
יציאה אחרת אינה מערבת שלא מדעתו ולפירוש שלו הלא הטורזינא לא רצה להשכיר.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסז
סעיף א
(א) <א> אשתו של אדם (ב) מערבת
לו שלא מדעתו אפי' אם מיחה בה שלא לערב ואפי' אין רגיל לערב עמהם. וה"מ (ג) כשאוסר
עליהם, כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר; אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות, באחת רגיל
לצאת ולבא תדיר שאוסר עליהם, ובאחת אינו רגיל לצאת ולבא, (ד) ברגיל, שאוסר, מערבת שלא
לדעתו אפי' אינו רגיל לערב, וכשאינו רגיל לצאת ולבא נמי אע"פ שאין אוסר, (ה) אם
רגיל לערב עמהם מערבת שלא לדעתו; אבל אם אינו אוסר וגם אינו רגיל לערב עמהם, אינה מערבת
שלא לדעתו. וכל זמן שלא מיחה בה בפירוש, אפי' אם אינו רגיל לערב עמהם ואינו אוסר, מערבת
שלא בידיעתו דמסתמא ניחא ליה; (ו) אבל א אינה יכולה (ז) לזכות משלו לאחרים (ח) שלא
בידיעתו. ואם אין הבעל והאשה בעיר, (ט) יכולים ב
בני הבית לערב שלא בידיעתו אם אין הבית פתוח אלא (י) ג לחצר א'; ואפילו אם היה פתוח
לשתי חצרות, אם הוא (יא) רגיל לערב באחת מהם מערבין עליו, אבל אם אינו רגיל לא. * אבל
בני החצר אין יכולים ליקח פתו מביתו לערב (יב) שלא מדעת אחד מבני הבית, אפילו רגיל
עמהם ואוסר עליהם. * וי"א דאין אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו, (יג) אבל אם אומר
שאינו רוצה (יד) לערב עמהם, לא. ואם הוא רגיל לערב עמהם ועכשיו אינו רוצה, (טו) בני
חצר ד נכנסים לתוך ביתו ונוטלים ממנו בע"כ. ואם אינו רגיל אינם יכולים ליטול ממנו
בעל כרחו (טז) אבל היו כופין אותו בבית דין לערב עמהם, או היו בית דין (יז) יורדין
לנכסיו. הגה: מי שאינו רגיל לערב, ועירב עם בני החצר (יח) וחזר מעירובו, *
(יט) צריך לחזור ולזכות; אבל אם רגיל לערב (כ) ה הוי עירוב בעל כרחו (הרא"ש פרק
הדר).
משנה ברורה סימן שסז
(א) אשתו של אדם וכו' - מפני שאשתו
כגופו והקילו אפילו כשמיחה בה משום שחששו חז"ל שמא יתכוין להקניט את הדרים לאסור
עליהם:
(ב) מערבת לו - משלו:
(ג) כשאוסר עליהם - החצר אם לא יערב עמהם:
(ד) ברגיל שאוסר וכו' - כדלקמן בסי'
שפ"ו ס"ט ע"ש:
(ה) רגיל לערב וכו' שלא לדעתו - היינו
אפילו כשמיחה בה והטעם משום דרכי שלום כיון שעד עתה היה דרכו ליתן חלק בעירוב לכן חל
העירוב בכל גווני ומותר אח"כ לטלטל כלים ששבתו בביתו למבוי זה:
(ו) אבל אינה יכולה וכו' - היינו אפילו
לבני חצר שאוסר עליהם ורגיל לערב עמהם:
(ז) לזכות משלו וכו' - וממזונותי'
יכולה לזכות שהיא שלה:
(ח) שלא בידיעתו - פי' שאין הבעל יודע
מזה:
(ט) יכולים בני הבית וכו' שלא בידיעתו
- ואם ידעו ממנו שאינו רוצה אע"פ שלא מיחה בם בפירוש אין יכולים לערב:
(י) לחצר אחד - דזכות היא לו ובודאי
לא יקפיד עליהם אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות אין יכולים לערב עליו שלא בידיעתו כי איננו
זכות לו ודאי כי שמא לא יחפוץ לערב עם חצר זו אלא עם זו אם לא כדמסיים המחבר:
(יא) רגיל לערב וכו' - דמסתמא גם עתה
דעתו לזה:
(יב) שלא מדעת אחד מבני הבית וכו'
- ר"ל שלא בידיעת אחד מבני בית דאי היה בידיעתם היה מותר כ"ז שלא שמעו מבעה"ב
שאינו רוצה בעירוב ועיין בבה"ל שהבאנו בשם כמה אחרונים שפוסקין דבני החצר יכולין
ליקח פתו שלא בידיעתו [כ"ז שאין יודעין שהוא מוחה בדבר] ואפילו שלא בידיעת ב"ב:
(יג) אבל אם אמר שאינו רוצה וכו'
- אפילו אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחד שאוסר עליהם ע"י מניעתו את העירוב:
(יד) לערב עמהם לא - ואפילו אם אמר
כן לאחר שעירבה נתבטל עירובה למפרע:
(טו) בני חצר וכו' - וה"ה אשתו
ומיירי שע"י מניעתו את העירוב אוסר עליהם:
(טז) אבל כופין אותו בב"ד - ר"ל
אע"פ שהן בעצמן אין יכולין לעשות דינא לנפשייהו ב"ד היו כופין אותו שיערב
עמהן כדי שלא יאסור עליהן. ודין זה דב"ד כופין הוא לכו"ע אף לדעה ראשונה:
(יז) יורדין לנכסיו - ועושין שיתוף:
(יח) וחזר מעירובו - היינו שאמר חוזרני
בי מן העירוב ואיני רוצה לערב ולהשתתף עוד עמכם:
(יט) צריך לחזור ולזכות - דבטל עירובו
ושיתופו הקודם אף שעדיין הפת מונח במקומו וע"כ אם ירצה להיות עוד שותף עמהם צריך
להשתתף מחדש ועיין בה"ל:
(כ) הוי עירוב בע"כ - ר"ל
שאינו יכול לחזור ולבטל עירובו וכדלעיל דהיכא שהוא רגיל לערב עמהם באים בני החצר ונוטלין
ממנו בע"כ וכ"ש הכא שהפת כבר מונח בידם ואף לדעה הראשונה דס"ל דבלא
דעת אשתו אין בני החצר יכולין ליקח ממנו בע"כ הכא קילא מפני שהפת כבר מונח תחת
ידם:
ביאור הלכה סימן שסז
* אבל בני החצר - עיין מ"ב שפירשנו
דהאי שלא מדעת היינו שלא בידיעתו והוא כפירוש המפרשים ומקור דברים אלו בטור. ובאמת
דין זה תמוה מאוד וכמו שתמהו הב"ח וט"ז ושארי מפרשים דמ"ש בני החצר
לחצר אחד או ברגיל להשתתף ומטעם דזכות הוא לו ובודאי ניחא ליה וכמו שכתב המג"א
סק"ג כמו כן יש לנו להתיר באופנים אלו גם בבני החצר דבודאי מתרצה לזה ובאמת היה
נראה מפני גודל הקושיא דאין כונת הטור והמחבר כלל לחדש דבני החצר גריעי מב"ב דאין
שום מקור לזה כלל ומ"ש אבל בני החצר וכו' לא קאי אדסמיך ליה בדינא דבני ביתו אלא
אריש הסימן קאי אדינא דאשתו מערבת אפילו בע"כ ושלא מדעתו דקאמר גבי בני החצר היינו
בע"כ דבע"ב ועיקר דינא אתי לאשמועינן דבע"כ של בע"ב לגמרי אין
שום פנים להתיר לאנשים דעלמא וכן הוא דברי הרא"ש שממנו נובע כל סימן זה עי"ש
שכתב דהא דבני החצר נכנסין ונוטלין בע"כ היינו ג"כ שיהיה עכ"פ דעת אשתו
אבל בעל כרחו של כולם אין שום סברא לערב עי"ש ואם נימא כן ניחא שדברי הטור הם
ממש כדברי הרא"ש וכ"מ בביאור הגר"א סק"ז שמפרש כן בדברי המחבר
[עי"ש דלא הביא ראיה אלא לענין בע"כ] אלא דלפ"ז אינו מיושב היטב מה
שמסיים הטור והמחבר שלא מדעת אחד מבני הבית דמשמע מזה דמדעת אחד מבני הבית מותר אפילו
בע"כ של בעה"ב ולכאורה לא אשכחן להרא"ש דמתיר אלא מדעת אשתו ולא מדעת
שאר בני הבית וצ"ע. ולדינא יש דיעות בזה בין האחרונים דלהט"ז ומ"א בסימן
שס"ח משמע דאין בני החצר יכולין ליקח פת לערב שלא בידיעת בעה"ב אפילו אם
הבית פתוח לחצר אחד ולהב"ח ומהר"ם לובלין משמע דמותר בפתוח לחצר אחד וכן
מצדד בבית מאיר ובנהר שלום בסי' שס"ח להלכה ועיין בבה"ל לקמיה שצדדנו ג"כ
דהיכא דהיה רגיל להשתתף עד כה עמהן יש לסמוך עלייהו להקל ליקח שלא בידיעתו:
* ויש אומרים דאין אשתו וכו' - הוא
דעת הרמב"ם והמחבר הביאה רק בשם יש אומרים משמע דס"ל לעיקר כדעה קמייתא ומשום
דלפי דעה זו מוכרח לשבש גירסת הספרים רגיל אין שאינו רגיל לא וכמו שכתב בכ"מ וב"י.
ובאמת אין צורך כלל לשבש הספרים ושפיר אתי שיטה זו אף לפי גרסתנו וכמו שכתב במ"א
וכ"כ א"ר והגר"א בביאורו וכן מפורש כדבריהם בפירוש ר"ח שקאי ג"כ
בשיטת הרמב"ם עי"ש והנה לדבריהם אתיא שני המימרות כפשטן דמימרא ראשונה דאשתו
מערבת שלא מדעתו והיינו רק שלא מידיעתו לבד וכפשטיות הלשון הוא בשאינו רגיל להשתתף
ומימרא שניה שהזכיר רגיל שם נכנסין בני החצר ונוטלין בע"כ וע"כ גם הרי"ף
לא הזכיר רק שני המימרות משום דאזיל בשיטת ר"ח רבו דאשתו בשאינו רגיל אינו מותר
רק שלא מדעת כפשטיות לישנא דשמואל ולא בע"כ וא"כ כיון דסוגית הש"ס מתפרשא
שפיר כהרמב"ם וגם הר"ח והרי"ף סוברים כן [ולדידהו מתיישב טפי הסוגיא
דלדעת הרא"ש דמימרא אחרונה דשמואל אתיא בבית הפתוח לשני מבואות ואינו אוסר עליהם
מאי שייך נכנסין בע"כ מאי איכפת להו אם לא יתן חלק בעירוב הוא יהיה אסור להוציא
כלי הבית לחוץ ולא הם] אפשר שיש להחמיר כשיטה זו שלא לערב בע"כ של בעה"ב
אפילו מדעת אשתו היכי שאינו רגיל להשתתף עמהם מיהו בא"ר ראיתי שכתב שכדעה קמא
יש לפסוק לקולא וצ"ע איברא אפילו אם לא נרצה לפסוק כדעה זו להחמיר היכי שהבעל
מוחה עכ"פ יש לסמוך לפסוק כמותם להקל לענין היכי שהוא רגיל לערב עמהם דבני החצר
נכנסין ונוטלין ממנו בע"כ ולא בעינן דעת אשתו כלל דבאמת דעה קמא המצרכת דעת אשתו
גם בזה קשה שאין זו משמעות הש"ס כלל וכן הרשב"א בעבוה"ק אע"פ שפסק
ג"כ כסברת הרא"ש דאשתו מערבת שלא מדעתו היינו אפילו בע"כ של בעל מ"מ
בזה כתב להדיא דבני החצר נכנסין ונוטלין בע"כ ואפילו בלא דעת אשתו [אלא דלפי שיטתו
שם שמפרש רגיל היינו רגיל לאסור ולא רגיל להשתתף הוקשה לו בחידושיו דא"כ אמאי
אמר שמואל אשתו מערבת וכו' הלא גם בלא דעת אשתו מותר דהא בני החצר נכנסין וכו' עי"ש
שנשאר בצ"ע אכן לפי שיטת הרא"ש דרגיל להשתתף קאמר וזהו עיקר המעלה וכן מפרש
באמת הרי"ף והרמב"ם והר' בחידושיו א"כ אתי שפיר הכל דהיכי שרגיל להשתתף
לא בעינן אפילו דעת אשתו] אלא דנראה דלפי שיטת הרמב"ם וסייעתו אין בני החצר נוטלין
בע"כ היכי שרגיל אלא בדוקא היכי שאוסר עליהם וכמו שכתבנו במ"ב וכן משמע בפיר"ח
עי"ש. היוצא מכל זה דמדינא מסתברא דהיכי שרגיל ואוסר בני החצר נוטלין אפילו
בע"כ ולא בעינן דעת אשתו כלל ועכ"פ שלא בידיעתו בודאי יש לסמוך להקל דהא
הרבה אחרונים מקילין אפילו לדעת הטור וכמו שכתבנו לעיל:
* צריך לחזור ולזכות - הלשון מגומגם
קצת דהא מיירי שהפת מונח במקומו וא"כ מאי יחזור ויזכה דאין סברא לומר שצריך ליקח
הפת ממקומו ולחזור וליתן בשותפות דמי גרע חזרתו מאם היה לזה שותף ביין שסומך עלים משום
עירוב (עיין בסימן שס"ו סי"א) והכא נמי אמאי אינו יכול לסמוך עליה. ואין
לפרש דמיירי שעד עתה היה נותן פת בשביל כולם וזיכה להם ולפיכך אחר חזרתו אם ירצה להשתתף
מחדש צריך לזכות להם ע"י מי שהוא שיהיה להם שוב חלק בפתו א"א לומר דבהכי
מיירי דא"כ מאי מסיים בהג"ה אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בע"כ דבכגון
זה מסתברא דלא מהני רגיל שיהא מחוייב תמיד ליתן חלק לכולם בפתו וע"כ מיירי בשאינו
נותן רק חלקו לבדו וקשה כנ"ל ונראה דאין הכונה שצריך לזכות וליתן מחדש אלא שצריך
לומר בפיו שחוזר ומשתתף עמהם ומזכה לכולם שיהיה להם חלק בפתו ומשום דאמרינן המקפיד
על עירובו אינו עירוב ואין לך מקפיד יותר ממנו שחזר בו וע"כ צריך לומר שאינו מקפיד
על פתו ומזכה לכולם שיהיה להם חלק בו:
בית יוסף אורח חיים סימן
שפב אות י - יא ד"ה ומ"ש ואם
י - יא ומ"ש ואם אינו רוצה להשכיר אין שוכרין ממנו בעל כרחו. הכי
משמע בפרק הדר עלה ס"ג (ע"ב) גבי עובדא דהמן בר רסתק וכן כתב הרא"ש
שם בראש הפרק (סימן א') וזה לשונו גוי שהיה רגיל להשכיר ועתה אינו רוצה להשכיר לענין
שכירות בעל כרחו לא שייך למילף שכירות מעירוב וגם ההגהות בפ"ב מהלכות עירובין
(אות ט) כתבו כן: וכתב המרדכי בריש פרק הדר (סי' תקח) ונראה דשוכרין מאשתו של גוי או
מא' מבני ביתו דהא אמרינן בפרק חלון (פ.) בעובדא דטורזינא דשוכרין מאשתו ופשוט שם בההוא
עובדא דאפילו שלא רצה הגוי להשכיר רשותו שוכרין מאשתו וכן כתב הרשב"א בתשובה
(ח"ד סי' רצח, ח"ה סי' ה) אפילו ביקשו ממנו לשכור ולא רצה שוכרין מאשתו ואפילו
משכירו ולקיטו וכמעשה דטורזינא ושלא מדעתו ואפילו מוחה קאמר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפב סעיף יא
(לב) אבל מאשתו * (לג) או משכירו ולקיטו,
שוכרים (לד) <יג> אע"פ שהוא מוחה. (ושכירו (לה) של שכירו ולקיטו של בעל הבית, הוא כשכיר בעל הבית עצמו),
(ריב"ש סי' תכ"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף יא
(לב) אבל מאשתו - וה"ה מאחד מבני
ביתו:
(לג) או משכירו ולקיטו - פי' שכיר
לעבודת כל השנה לקיטו לימות הקציר:
(לד) אע"פ שהוא מוחה - כיון
דמעיקר הדין אין דירתו אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו הקילו בה להיות אפילו שכירו
נחשב לענין זה כבעה"ב וכתב הגר"א בביאורו דזהו רק לדעה הראשונה שבסימן שס"ז
אבל לדעת י"א שם גם באשתו אינו יכול לשכור ממנה אם הבעל מוחה בה בפירוש שלא תשכיר:
(לה) של שכירו ולקיטו - והיינו כשיש
לו להשכיר רשות לקחת שכיר שיהיה לו רשות להשתמש בכל הבית דאז הו"ל שכירו ג"כ
כאלו היה שכיר של בעה"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפב סעיף יא
* או משכירו ולקיטו - עיין במשנה ברורה
ועיין בעצי אלמוגים אות כ"ג בסי"ד שכתב דבעינן דוקא שיהיה לו לשכירו ולקיטו
רשות להשתמש בביתו או בחצרו הא לא"ה לא עי"ש:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה ו
נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות
אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן ואינו צריך
להודיעם פעם שניה, ואם בשני מינין נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען,
ואם כלו מזכה להם וצריך להודיעם, נתוספו שכנים בחצר זו מזכה להם וצריך להודיעם.
+/השגת הראב"ד/ נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני מבואות אם במין אחד נשתתפו. א"א
זה הפירוש שבוש הוא שאינם יכולים להשתתף אלא במין אחד. /השגת הראב"ד/ ואם משני
מינין נשתתפו. /א"א/ גם זה שבוש. /השגת הראב"ד/ נתוספו שכנים בחצר זו מזכה
להן וצריך להודיען. א"א זה שבוש דהא קי"ל כר"ש /עירובין/ (מו) בהא דאין
כאן חובה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שסח אות ב ד"ה ולקמן בההוא
ב ולקמן בההוא פירקא עלה פ"א (ע"ב) גבי הא דאמר רבי יהודה במה
דברים אמורים בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא מדעתו ואמר רבי
יהושע בן לוי כל מקום שאמר רבי יהודה במה דברים אמורים אינו אלא לפרש דברי חכמים אוקימנא
למתניתין בחצר שבין ב' מבואות שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי זה אבל אם
אינו פתוח אלא למבוי אחד אין צריך להודיע משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואפילו
לשמואל דאמר דרבי יהודה לאיפלוגי אתא הא אמר הלכה כרבי יהודה ואם כן כשאין החצר פתוח
אלא למבוי אחד כיון דזכות הוא לו מערבין שלא מדעתו וכן כתבו הרי"ף (שם) והרא"ש
(סי' י) וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות עירובין (ה"כ) וכתב הרב המגיד שיש
אומרים דההיא אוקימתא היא אליבא דמאן דאמר שחצר הפתוח לב' מבואות עירבה עם שתיהן אסורה
עם שתיהן אבל לדידן דקיימא לן שהיא מותרת עם שתיהן אין צריך להודיע והוא זכרונו לברכה
לימד זכות על הרמב"ם דאף על פי שהיא מותרת עם שתיהן דילמא לא ניחא ליה בהכי דאוושי
ליה אינשי דב' המבואות: בסימן שס"ו (קלה: סע' ט ד"ה ואם אחד) כתבתי תקנה
שאפילו יתוספו דיורין לא יאסרו עליהם וכתבתי שם בשם הריטב"א (עט: ד"ה ניתוספו)
שצריך שבשעת הוספת הדיורין יהיה קיים כשיעור דלדידהו הוי תחלת עירוב. וכן כתוב בתשובות
(המיוחסות) הרמב"ן סימן רי"ב אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול הרי הוא כמו
שכלה כולו לגמרי וצריכין לערב מחדש אבל אם לא נפסל כל כך אפילו נשתייר בו פורתא אין
צריכין להוסיף דסוף עירוב בכל דהו ומיהו נראה לי שאמרו בתוספות שאם נתוספו דיורין לאחר
שנתמעט האוכל צריכין להוסיף דכיון דנתוספו הרי זה להם כתחלת עירוב ולפיכך ראוי להוסיף
דשמא יתוספו עליהם דיורין עד כאן לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסח סעיף ב
(ח) נתוספו דיורים בחצר, (ט) אם הבית
פתוח לשתי חצרות א צריך להודיעם, מפני שאולי אינם רוצים לערב עם אלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסח סעיף ב
(ח) ניתוספו דיורים וכו' - שלא היו
בעת הנחת העירוב:
(ט) אם הבית וכו' - אקדים הקדמה קצרה
והוא. קי"ל דמערבין עירובי חצרות שלא מדעת דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ומ"מ
אם יש בחצר בית הפתוח לשתי חצרות אין מערבין בשבילו שלא בידיעתו דשמא אינו חפץ כלל
לערב בחצר זו עם אנשים אלו אלא בחצר אחרת וקאמר המחבר דזה הדין שייך ג"כ בניתוספו
דיורין בחצר דהוספה זו ג"כ כתחלת עירוב הוא וצריך לעשות עירוב דוקא בידיעתם אבל
שלא בידיעתם לא ואפילו אם מערב עתה משלו [מ"א ועו"ש] ויש מקילין שיכול לערב
משלו בכל גווני. ודע עוד דהא דקי"ל דמערבין ע"ח שלא לדעת ג"כ יש דיעות
בין הפוסקים יש פוסקים דסברי דדוקא אם מערב משלו ויש פוסקים דסברי דיוכל לערב אפילו
משלהם בלא דעתם דמסתמא מתרצים לזה ועיין במש"כ לעיל בסימן שס"ז בביאור הלכה:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה ו
נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות
אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן ואינו צריך
להודיעם פעם שניה, ואם בשני מינין נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען,
ואם כלו מזכה להם וצריך להודיעם, נתוספו שכנים בחצר זו מזכה להם וצריך להודיעם. +/השגת
הראב"ד/ נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני מבואות אם במין אחד נשתתפו. א"א
זה הפירוש שבוש הוא שאינם יכולים להשתתף אלא במין אחד. /השגת הראב"ד/ ואם משני
מינין נשתתפו. /א"א/ גם זה שבוש. /השגת הראב"ד/ נתוספו שכנים בחצר זו מזכה
להן וצריך להודיען. א"א זה שבוש דהא קי"ל כר"ש /עירובין/ (מו) בהא דאין
כאן חובה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שסח אות א ד"ה עירבו כבר
א עירבו כבר ונתקלקל העירוב וכו'. משנה בפרק חלון עלה פ' (ע"ב) נתמעט
האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע ניתוספו עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע. ופירש
רש"י ואינו צריך להודיע. שהרי כולן נתרצו בתחלה: וצריך להודיע. לדיורין שניתוספו
אם דעתן בעירוב ותרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע אם משלהם מערב. אבל
מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות עירובין (ה"ד) משמע שאינו מפרש כפירוש רש"י
אלא דחדא קתני מוסיף ומזכה משלו וצריך להודיע אף על פי שהעירוב שלו משום דדילמא לא
ניחא להו בהאי פתחא. ובגמרא במאי עסקינן אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפילו כלה
נמי אלא בשני מינין אפילו נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין א' אין צריך להודיע מב'
מינים צריך להודיע איבעית אימא ממין א' מאי נתמעט נתמטמט ואי בעית אימא משני מינים
כלה שאני ופירש רש"י במין אחד שחוזר ומערב מן המין האחד מב' מינים שעירב בשנייה
ממין אחר אבל הרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות עירובין (ה"ו) אם במין אחד נשתתפו
אפילו כלה אותו המין הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה ואין צריך להודיע ואם בשני מינים
נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע נראה מדבריו דמאי דאמרינן במין אחד
ובב' מינים אתחלת עירוב קאי ודברי רבינו הם כפירוש רש"י. והרב רבינו יהונתן (כה:
ד"ה גמ') כתב אם בא לערב מאותו המין הראשון אפילו כלה מוסיף ומזכה ואפילו מערב
עליהם משלהם ואין צריך להודיע ואם בא לערב ממין אחר אם כלה הראשון צריך להודיע להם
אם מערב משלהם ואם משלו אין צריך להודיע כלל ואם נתמעט מוסיף ומזכה (אם) [אף] ממין
אחר ואין צריך להודיע להם בין שיערב משלו בין משלהם ובניתוספו דיורין אם משלו מוסיף
על ככרות העירוב ומשים בכלי אחד אין צריך להודיע לדיורין הנוספים ואם משלהם צריך להודיע
אם יתרצו בעירוב עד כאן לשונו וזה כדברי רש"י ולפי שבאו כל החילוקים מבוארים יפה
בדבריו כתבתים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסח סעיף א
עירבו ואח"כ נתקלקל העירוב ובא
א' מבני החצר (א) <א> לחזור ולתקנו, אם בא לערב ממין הראשון, אפי' כלה, (ב) א"צ
להודיע * <ב> ואפי' מערב עליהם משלהם. ואם בא לערב (ג) ממין אחר, אם כלה הראשון
(ד) צריך להודיע להם, אם מערב משלהם; * (ה) ואם משלו, א"צ להודיעם כלל. ואם לא
כלה הראשון (ו) אלא נתמעט, אע"פ שמערב משלהם (ז) א"צ להודיעם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסח סעיף א
(א) לחזור ולתקנו - זה מיירי בשבת
ראשון ונתקלקל קודם שנכנס השבת דאלו נתקלקל אחר שכבר נכנס השבת א"צ שום תיקון
לשבת זו אפילו כבר כלה ונאבד לגמרי. ולענין שבת שניה אף דאם כבר כלה לגמרי צריך לערב
מחדש הלא עכ"פ בנשתייר אפילו כל שהוא א"צ שום תיקון כיון דהיה שיעור עירוב
בבין השמשות של שבת ראשונה כמ"ש בס"ד ומה זה דקאמר בסוף הסעיף ואם לא כלה
וכו' אע"פ שמערב משלהם וכו' אלא ודאי כדכתבנו דנתקלקל קודם שנכנס השבת ראשונה:
(ב) א"צ להודיע - לשאלם אם יתרצו
לזה דמוקמינן אחזקתיה דודאי יתרצו כולם ממין זה כמו שנתרצו מתחלה [לבוש]:
(ג) ממין אחר - כגון שהיה מתחלה פת
חטים ועכשיו רוצה לערב מפת שעורים:
(ד) צריך להודיע להם - לשאלם דכיון
שכבר כלה המין הראשון הו"ל כמערב לכתחלה וכתב במאמר מרדכי דדוקא בבית הפתוח לשתי
חצרות דלא ידעינן בהי ניחא ליה אבל בפתוח לחצר אחד זכות הוא לו וא"צ דעתו וכ"כ
שארי אחרונים:
(ה) ואם משלו א"צ להודיעם - לפי
שבודאי יתרצו שיערב עליהם בכל המינים שירצה כיון שהם אינם נותנים כלום וכבר נתרצו לערב
יחד:
(ו) אלא נתמעט - משיעור המפורש לקמן
בס"ג ומיירי שנתמעט קודם שנכנס השבת כמש"כ בסק"א:
(ז) א"צ להודיעם - דבודאי יתרצו
להשלים העירוב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסח סעיף א
* ואפילו מערב עליהם משלהם - עיין
בט"ז ולא העתקתיו במ"ב משום שהשיגו עליו הרבה אחרונים וגם הפמ"ג היסב
דבריו לכונה אחרת ע"ש:
* ואם משלו א"צ להודיעם כלל
- הנה המחבר העתיק לשון הטור וכן הוא ג"כ דעת רש"י ורבינו יהונתן כמו שכתב
בב"י אבל דעת הר"ח אינו כן כמו שכתב בהדיא וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם
דבבית הפתוח לשתי חצרות צריך להודיעו ככל גווני וכ"מ בעבוה"ק להרשב"א
דכל סוגית הש"ס בזה איירי במערב משלו ואפ"ה אמרינן בסוגיא דבשני מינין היכי
דכלה צריך להודיעם ומ"מ לדינא אין לזוז מדברי השו"ע מאחר שהרבה פוסקים מקילין
בעיקר דין זה אפילו במערב משלהם לדידן דפסקינן דבית הפתוח לשתי חצרות ועירב עם שתיהן
מותר בזה ובזה עיין ברשב"א וריטב"א א"כ עכ"פ במערב משלו אין להחמיר: