רי"ף ערובין דף כו:
גמ' ערובין דף פא.-פא:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)נותן אדם מעה לבעל הבית כדי שיקח לו
פת ויערב לו
2)אין מערבין ערובי תחומין לאדם אלא
לדעתו
3)נתוספו דיורים בחצר, אם הבית פתוח
לשתי חצרות צריך להודיעם
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה כ רמב"ם הלכות
עירובין פרק ו הלכה כ
נותן אדם מעה לבעל הבית כדי שיקח לו
פת ויערב לו בה עירובי תחומין, אבל אם נתן לחנוני או לנחתום ואמר לו זכה לי במעה זו
אינו עירוב, ואם אמר לו ערב עלי במעה זו הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין ומערב
עליו, ואם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזה אוכל וזכה לי בו הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו
בו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסט
הנותן מעה לנחתום וכו'. משנה בסוף
פרק חלון (פא.) נותן אדם מעות לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי רבי אליעזר וחכמים
אומרים לא זכו לו מעותיו:
ומ"ש אפילו אם זיכה החנוני לכולם
וזיכה גם לזה עמהם וכו'. כך פירש רש"י שם:
ומ"ש אפילו אם זיכה לכולם וכו'.
וזיכה גם לזה טעות סופר הוא שהרי כתב בסמוך שאם זיכה על ידי אחר מהני ולשון רש"י
הכי איתיה ואפילו אם עירב החנוני הזה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב והיו"ד
של וזיכה גם שם טעות סופר היא וצריך להגיה וזכה וכן הוא בתוספות (ד"ה לא זכו)
ולשון רבינו כך יש להגיהו ואפילו אם עירב חנוני לכולן וזכה גם לזה עמהם ואפילו אי גרסינן
אם זכה החנוני צריך לפרשו דכשמוכר להם הפת ומערב בו עליהם נמצא שהוא זוכה להם:
ומ"ש אבל אם אמר לו ערב לי קנה
עירוב וכו'. גם זה שם (פא:) מימרא דשמואל:
ומ"ש ואפילו אם אמר זכה לי אם
נתן לו כלי בתורת קנין וכו'. גם זה שם מימרא דשמואל וטעמא משום דנקנה לו הפת בכלי בתורת
קנין סודר:
ומ"ש ואם זיכה לו הנחתום על ידי
אחר וכו'. גם זה שם מדברי הרא"ש (סי' יג) ושלא כדברי התוספות (שם. ד"ה לא
זכו) שכתבו דאפילו זיכה לו על ידי אחר או קנה לו לחם מן השוק באותה מעה אינו עירוב
כיון שהנותן נתכוין לקנות מן החנוני מיד כי היה סבור שמעותיו קונות לו בלא משיכה וכל
הזכיות שעושה לו החנוני שלא מדעת בעל הבית קא עביד ואין מערבין אלא מדעתו וכתב עליהם
הרא"ש דדברים תמוהים הם: ומ"ש ואם נתן מעה לבעל הבית ואמר לו זכה לי בעירוב
וכו'. גם זה שם משנה וגמרא והרמב"ם כתב דיני משנה זו ומאי דאיתמר עלה בגמרא לענין
עירובי תחומין בפ"ו (ה"כ) וזה לשונו נותן אדם מעה לבעל הבית כדי ליקח לו
פת ויערב לו בה עירובי תחומין אבל אם נתן לחנוני או לנחתום ואמר לו זכה לי במעה זו
אינו עירוב ואם אמר ערב עלי במעה זו הרי זה לוקח בה פת או אוכל מהאוכלים ומערב עליו
ואם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזה אוכל וזכה לי בו הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו בו
וכתב הרב המגיד כל דברי רבינו מבוארים ודלא כרבי אליעזר לפי שהוא יחיד במקום רבים וטעם
החנוני שאינו מזכה כשנתן לו מעה ואמר לו זכה לי לפי שהחנוני מוכר הפת ואין בעל המעה
קונה אותה עד שימשוך וכיון שלא אמר לו ערב לי נראה שמשלו הוא רוצה לקנות תחת המעה ואינו
קונה אבל כשאמר ערב לי הרי הוא עושהו שלוחו לערב עליו וקונה פת מאחר ומערב לו אבל בפת
עצמו לא שאין שליח קונה ומקנה וכשנתן כלי כל המטלטלין קונין זה את זה ופירשה רבינו
בעירובי תחומין ויש מפרשים אותה בעירובי חצירות ודברי רבינו עיקר עד כאן לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסט
סעיף א
הנותן מעות לנחתום ואמר לו: אם יבואו
בני החצר לקנו' ממך ככר לעירוב זכה לי בעירוב שיהא לי חלק עמהם בשביל מעה זו, <א>
אינו עירוב * (א) אפילו עירב החנוני (לכל האחרים) (ב) א וזכה גם לזה עמהם; <ב>
אבל אם אמר ליה: (ג) ב ערב לי, קנה עירוב. ואפילו אם אמר: זכה לי, (ד) <ג> אם
נתן לו כלי בתורת קנין שיקנה לו בו, קנה עירוב. (ה) וכן אם זיכה לו הנחתום (ו)
<ד> ע"י אחר, (ז) או שקנה במעה שנתן לו לחם מן השוק, קנה עירוב. ואם נתן
לו (ח) <ה> מעה ג לבעל הבית ואמר ליה: זכה לי בעירוב, קנה עירוב.
משנה ברורה סימן שסט
(א) אפילו עירב החנווני לכל האחרים
- ר"ל ע"י זיכוי שזיכה להן ע"י אחרים כדלעיל בסימן שס"ו ס"ט:
(ב) וזכה גם לזה - ר"ל בכלל כל
בני החצר ולא פרט שמו בהדיא והטעם דמסתמא לא כוון ליתן לו במתנת חנם כמו לאחרים אלא
בשביל מעות שנתן לו ומעות אינן קונות נמצא שאין לו חלק בעירוב:
(ג) ערב לי וכו' - גם בכאן מיירי שזיכה
לו הנחתום בכלל עם אחרים וכמו למעלה והטעם דהכא מהני משום דכיון דאמר ערב לי הרי עשאו
שליח לערב לו באופן שיועיל והוי כאלו אמר לו בהדיא שיזכה לו במתנת חנם כמו לאחרים:
(ד) אם נתן לו כלי וכו' - דדוקא מעות
אינן קונות עד שימשוך החפץ אבל אם מקנה לו כלי הוי חליפין וכיון שזכה זה בכלי זכה זה
בפת ששייך להעירוב כמ"ש בהרבה מקומות:
(ה) וכן אם זיכה לו הנחתום - ר"ל
שפרט שמו בהדיא ולא בסתמא עם אחרים וע"כ אף דמעות אינן קונות מ"מ הרי יש
לו חלק בעירוב מטעם דזכין לו לאדם שלא בפניו ובזה מיושב דלא יסתור למה שכתב בראש הסעיף
דזיכוי לא מהני:
(ו) ע"י אחר - ויש מאחרונים
שחולקין ע"ז וס"ל דכיון דנתן מעות אפשר דלא ניחא ליה לקבל בתורת מתנה ובמעות
הלא אינו קונה:
(ז) או שקנה וכו' - דנעשה בזה כשלוחו
וקנה זה את הלחם ונמצא שיש לו חלק בעירוב:
(ח) מעה לבעה"ב וכו' - גם בכאן
מיירי שמזכה לו בע"ה בכלל עם אחרים במתנה והטעם דמהני הכא לפי שאין דרך בעה"ב
למכור משלו ולדעת שיקנה לו במעותיו אמר לו וכאלו אמר לו ערב לי שעשאו שליח דמיא וע"כ
אפילו אם לקח מככרו וזיכה לו עם כל אנשי החצר ג"כ מהני:
ביאור הלכה סימן שסט
* אפילו עירב החנוני וכו' - עיין במ"ב
והוא כמסקנת אחרונים בביאור דברי הטור ודלא כמ"ש בט"ז בשם הב"י אלא
דבאמת אע"ג דכן דעת הטור בשיטת אביו הרא"ש דהוא סובר דהרא"ש לא פליג
במש"כ ותמוהים הדברים בעיני וכו' אלא אדברי התוספות ולא על דברי רש"י שזכרו
מתחלה דמיירי שזיכה לכל בני החצר וזיכה גם לזה אבל באמת לולי דברי הטור הייתי אומר
דתמיהת הרא"ש קאי על כל מה שזכר מקודם ולדידיה לא מיירי מתניתין כלל בזיכוי אף
עם שאר בני החצר אלא שהקנין היה רק ע"י מעות לבד וכפשטות לשון הרא"ש בסוף
דבריו אבל אם החנוני זיכהו אף אם זיכהו בסתם בכלל שארי בני חצר נמי מהני ולא צריכין
לדחוקי לחלק בין הא להא דנתבאר בסוף הסעיף דזיכה ע"י אחר מהני. ובאמת כן הוא דעת
הב"י והט"ז לדינא אלא דהם פירשו כן בדברי הטור ובדברי הטור א"א לפרש
כן וכמו שהוכיחו האחרונים וע"כ צ"ע לדינא:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה יח
רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין מקבצין
כולן עירובן שתי סעודות לכל אחד ואחד ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו, ואם עשה אחד
עירוב על ידי כולן צריך לזכות להן על ידי אחר, וצריך להודיעם שאין מערבין לו לאדם עירובי
תחומין אלא לדעתו שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה, ואם הודיעו מבעוד יום אף
על פי שלא רצה אלא משתחשך הרי זה עירוב, ואם לא הודיעו עד שחשכה אינו יוצא בו שאין
מערבין משתחשך.
בית יוסף אורח חיים סימן
תיד אות א ד"ה אין מערבין
א אין מערבין עירובי תחומין לאחר אלא מדעתו וכו'. בסוף פרק חלון (פא:):
ומה שכתב חוץ מבנו קטן וכו' עד וידעו
ולא מיחו הוי עירוב. הכל ריש פרק כיצד משתתפין (פב:) וכתב הרב המגיד בפרק ו' (הכ"א)
ופירש שם בגמרא שאם שמעו ולא מיחו מיד יוצאין בעירובו וכתב הרשב"א ז"ל (עבה"ק
ש"ה סי' כב) ואפילו לא הודיעם עד שחשכה:
ומ"ש שיכול לערב על בנו קטן אפילו
אינו סמוך על שולחנו ואינו מערב על בנו גדול אפילו סמוך על שולחנו. כן כתב שם הרא"ש
(עלה קכ"ו (פ"ח סי' ב) דאפילו לרבי יוחנן דפרק קמא דמציעא (יב:) דאמר לא
גדול גדול ממש וכו' מודה הכא דקטן אפילו אין סמוך וכו' דטעמא דקטנים כדי לחנכם במצות
והכא נמי איכא חינוך דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכן כתבו התוספות (פב. ד"ה קטן)
וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות עירובין (הכ"א):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תיד סעיף א
אין מערבין ערובי תחומין לאדם אלא
לדעתו, שמא אינו רוצה לערב (א) באותו רוח שרצה זה; חוץ מבנו ובתו * הקטנים * (ב) א אפילו אינם סמוכין על שלחנו ועבדו ושפחתו
(ג) הכנענים. ואפילו מיחו בו שלא לערב עליו, ואפילו עירבו הם עירוב אחר, * אינו כלום.
אבל בנו ובתו הגדולים אפילו סמוכים על שלחנו, ועבדו ושפחתו * העברים ואשתו, * אינו
מערב עליהם אלא מדעתם. ואם עירב עליהם (ד) ושמעו ושתקו ולא מיחו, יוצאים בעירובו.
(ה) אבל אם מיחו בו (ו) או שעירבו הם עירוב אחר לעצמם, אין עירובו עירוב להם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תיד סעיף א
(א) באותו רוח - כדי שלא להפסיד עי"ז
האלפים שבעבר השני שלצד ביתו כמו שנתבאר לעיל בסימן ת"ח:
(ב) אפילו אינם סמוכין - והטעם דהא
קי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וע"כ מערב תמיד עליהם דהיינו שמזכה להם ע"י
אחר את העירוב כדי לחנכם במצות:
(ג) הכנענים - מפני שידן כידו:
(ד) ושמעו ושתקו וכו' - דמסתמא נתרצה
העבד והשפחה ליד אדוניהם וכן הבנים לאביהן והאשה לדעת בעלה ואפילו לא הודיעם מן העירוב
עד שתחשך ג"כ מהני אף דזמן קניית עירוב הוא בין השמשות משום דמסתמא עומד העירוב
להתקיים וכמש"כ ולא להתבטל:
(ה) אבל אם מיחו - ר"ל מיד ששמעו
לאפוקי ששתקו ואח"כ מיחו לא מהני מחאתן דתיכף כששתקו הוי כהודאה שמסכימים למעשיו
ונתקיים העירוב וכ"ז דוקא כששמעו משחשיכה ושתקו אבל אם שמעו בצהרים ושתקו ומיחו
קודם חשיכה נתבטל העירוב כיון שבזמן קניית העירוב דהוא בין השמשות כבר היתה מחאה:
(ו) או שעירבו וכו' - אפילו אם עירובן
היה בתר עירובו דכיון שעירבו אין לך מחאה גדולה מזו והולכין לאותו רוח שעירבו הם:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה כ
לקח אחד מבני החצר פת אחת ואמר הרי
זו לכל בני החצר או אוכל כשתי סעודות ואמר הרי זה לכל בני המבוי אינו צריך לגבות מכל
אחד ואחד, אבל צריך לזכות להן בו על ידי אחר, ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים
ועל ידי עבדו העברי ועל ידי אשתו, אבל לא על ידי בנו ובתו י הקטנים ולא על ידי עבדו
ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית אף על פי
שהיא קטנה, שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים, ואינו צריך להודיע לבני החצר
או לבני המבוי שהרי זכה להן ועירב עליהן שזכות היא להן וזכין לו לאדם שלא בפניו.
+/השגת הראב"ד/ וכן יש לו לזכות להן על ידי עבדו ושפחתו העברים אע"פ שהם
קטנים שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים. א"א זה שבוש עבד עברי קטן מי
איכא.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שצב אות ח ד"ה כתב הרמב"ם
ח כתב הרמב"ם בפרק ה' (הכ"ג) המזכה בשיתוף לבני המדינה אם עירב
לכולם עירוב אחד אין צריך להודיעם שזכות הוא להם ודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני המדינה
או מי שהלך לשבות בעיר אחרת או גוי שהיה עמהן במדינה דין הכל כדינם בחצר ומבוי עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצב סעיף ח
המזכה בשיתוף לכל בני העיר (לד) אם
עירבו כולם עירוב א' א"צ להודיעם שזכות הוא להם. ודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני העיר, או מי שהלך לשבות בעיר אחרת או עכו"ם
שהיה עמהם בעיר, דין הכל כדינם בחצר ומבוי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצב סעיף ח
(לד) אם עירבו כולם עירוב אחד - לאפוקי
כשעירבו לחצאין שגילו דעתם שאין רוצין להיות משותפין:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ה הלכה ו
נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות
אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן ואינו צריך
להודיעם פעם שניה, ואם בשני מינין נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען,
ואם כלו מזכה להם וצריך להודיעם, נתוספו שכנים בחצר זו מזכה להם וצריך להודיעם.
+/השגת הראב"ד/ נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני מבואות אם במין אחד נשתתפו. א"א
זה הפירוש שבוש הוא שאינם יכולים להשתתף אלא במין אחד. /השגת הראב"ד/ ואם משני
מינין נשתתפו. /א"א/ גם זה שבוש. /השגת הראב"ד/ נתוספו שכנים בחצר זו מזכה
להן וצריך להודיען. א"א זה שבוש דהא קי"ל כר"ש /עירובין/ (מו) בהא דאין
כאן חובה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שסח אות ב ד"ה ולקמן בההוא
ב ולקמן בההוא פירקא עלה פ"א (ע"ב) גבי הא דאמר רבי יהודה במה
דברים אמורים בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא מדעתו ואמר רבי
יהושע בן לוי כל מקום שאמר רבי יהודה במה דברים אמורים אינו אלא לפרש דברי חכמים אוקימנא
למתניתין בחצר שבין ב' מבואות שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי זה אבל אם
אינו פתוח אלא למבוי אחד אין צריך להודיע משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואפילו
לשמואל דאמר דרבי יהודה לאיפלוגי אתא הא אמר הלכה כרבי יהודה ואם כן כשאין החצר פתוח
אלא למבוי אחד כיון דזכות הוא לו מערבין שלא מדעתו וכן כתבו הרי"ף (שם) והרא"ש
(סי' י) וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות עירובין (ה"כ) וכתב הרב המגיד שיש
אומרים דההיא אוקימתא היא אליבא דמאן דאמר שחצר הפתוח לב' מבואות עירבה עם שתיהן אסורה
עם שתיהן אבל לדידן דקיימא לן שהיא מותרת עם שתיהן אין צריך להודיע והוא זכרונו לברכה
לימד זכות על הרמב"ם דאף על פי שהיא מותרת עם שתיהן דילמא לא ניחא ליה בהכי דאוושי
ליה אינשי דב' המבואות: בסימן שס"ו (קלה: סע' ט ד"ה ואם אחד) כתבתי תקנה
שאפילו יתוספו דיורין לא יאסרו עליהם וכתבתי שם בשם הריטב"א (עט: ד"ה ניתוספו)
שצריך שבשעת הוספת הדיורין יהיה קיים כשיעור דלדידהו הוי תחלת עירוב. וכן כתוב בתשובות
(המיוחסות) הרמב"ן סימן רי"ב אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול הרי הוא כמו
שכלה כולו לגמרי וצריכין לערב מחדש אבל אם לא נפסל כל כך אפילו נשתייר בו פורתא אין
צריכין להוסיף דסוף עירוב בכל דהו ומיהו נראה לי שאמרו בתוספות שאם נתוספו דיורין לאחר
שנתמעט האוכל צריכין להוסיף דכיון דנתוספו הרי זה להם כתחלת עירוב ולפיכך ראוי להוסיף
דשמא יתוספו עליהם דיורין עד כאן לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסח סעיף ב
(ח) נתוספו דיורים בחצר, (ט) אם הבית
פתוח לשתי חצרות א צריך להודיעם, מפני שאולי אינם רוצים לערב עם אלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסח סעיף ב
(ח) ניתוספו דיורים וכו' - שלא היו
בעת הנחת העירוב:
(ט) אם הבית וכו' - אקדים הקדמה
קצרה והוא. קי"ל דמערבין עירובי חצרות שלא מדעת דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו
ומ"מ אם יש בחצר בית הפתוח לשתי חצרות אין מערבין בשבילו שלא בידיעתו דשמא אינו
חפץ כלל לערב בחצר זו עם אנשים אלו אלא בחצר אחרת וקאמר המחבר דזה הדין שייך ג"כ
בניתוספו דיורין בחצר דהוספה זו ג"כ כתחלת עירוב הוא וצריך לעשות עירוב דוקא בידיעתם
אבל שלא בידיעתם לא ואפילו אם מערב עתה משלו [מ"א ועו"ש] ויש מקילין שיכול
לערב משלו בכל גווני. ודע עוד דהא דקי"ל דמערבין ע"ח שלא לדעת ג"כ יש
דיעות בין הפוסקים יש פוסקים דסברי דדוקא אם מערב משלו ויש פוסקים דסברי דיוכל לערב
אפילו משלהם בלא דעתם דמסתמא מתרצים לזה ועיין במש"כ לעיל בסימן שס"ז בביאור
הלכה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסז
סעיף א
(א) <א> אשתו של אדם (ב) מערבת
לו שלא מדעתו אפי' אם מיחה בה שלא לערב ואפי' אין רגיל לערב עמהם. וה"מ (ג) כשאוסר
עליהם, כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר; אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות, באחת רגיל
לצאת ולבא תדיר שאוסר עליהם, ובאחת אינו רגיל לצאת ולבא, (ד) ברגיל, שאוסר, מערבת שלא
לדעתו אפי' אינו רגיל לערב, וכשאינו רגיל לצאת ולבא נמי אע"פ שאין אוסר, (ה) אם
רגיל לערב עמהם מערבת שלא לדעתו; אבל אם אינו אוסר וגם אינו רגיל לערב עמהם, אינה מערבת
שלא לדעתו. וכל זמן שלא מיחה בה בפירוש, אפי' אם אינו רגיל לערב עמהם ואינו אוסר, מערבת
שלא בידיעתו דמסתמא ניחא ליה; (ו) אבל א אינה יכולה (ז) לזכות משלו לאחרים (ח) שלא
בידיעתו. ואם אין הבעל והאשה בעיר, (ט) יכולים ב בני הבית לערב שלא בידיעתו אם אין
הבית פתוח אלא (י) ג לחצר א'; ואפילו אם היה פתוח לשתי חצרות, אם הוא (יא) רגיל לערב
באחת מהם מערבין עליו, אבל אם אינו רגיל לא. * אבל בני החצר אין יכולים ליקח פתו מביתו
לערב (יב) שלא מדעת אחד מבני הבית, אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם. * וי"א דאין
אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו, (יג) אבל אם אומר שאינו רוצה (יד) לערב עמהם, לא. ואם
הוא רגיל לערב עמהם ועכשיו אינו רוצה, (טו) בני חצר ד נכנסים לתוך ביתו ונוטלים ממנו
בע"כ. ואם אינו רגיל אינם יכולים ליטול ממנו בעל כרחו (טז) אבל היו כופין אותו
בבית דין לערב עמהם, או היו בית דין (יז) יורדין לנכסיו. הגה: מי שאינו רגיל לערב,
ועירב עם בני החצר (יח) וחזר מעירובו, * (יט) צריך לחזור ולזכות; אבל אם רגיל לערב
(כ) ה הוי עירוב בעל כרחו (הרא"ש פרק הדר).
משנה ברורה סימן שסז
(א) אשתו של אדם וכו' - מפני שאשתו
כגופו והקילו אפילו כשמיחה בה משום שחששו חז"ל שמא יתכוין להקניט את הדרים לאסור
עליהם:
(ב) מערבת לו - משלו:
(ג) כשאוסר עליהם - החצר אם לא יערב
עמהם:
(ד) ברגיל שאוסר וכו' - כדלקמן בסי'
שפ"ו ס"ט ע"ש:
(ה) רגיל לערב וכו' שלא לדעתו - היינו
אפילו כשמיחה בה והטעם משום דרכי שלום כיון שעד עתה היה דרכו ליתן חלק בעירוב לכן חל
העירוב בכל גווני ומותר אח"כ לטלטל כלים ששבתו בביתו למבוי זה:
(ו) אבל אינה יכולה וכו' - היינו אפילו
לבני חצר שאוסר עליהם ורגיל לערב עמהם:
(ז) לזכות משלו וכו' - וממזונותי'
יכולה לזכות שהיא שלה:
(ח) שלא בידיעתו - פי' שאין הבעל יודע
מזה:
(ט) יכולים בני הבית וכו' שלא בידיעתו
- ואם ידעו ממנו שאינו רוצה אע"פ שלא מיחה בם בפירוש אין יכולים לערב:
(י) לחצר אחד - דזכות היא לו ובודאי
לא יקפיד עליהם אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות אין יכולים לערב עליו שלא בידיעתו כי איננו
זכות לו ודאי כי שמא לא יחפוץ לערב עם חצר זו אלא עם זו אם לא כדמסיים המחבר:
(יא) רגיל לערב וכו' - דמסתמא גם עתה
דעתו לזה:
(יב) שלא מדעת אחד מבני הבית וכו'
- ר"ל שלא בידיעת אחד מבני בית דאי היה בידיעתם היה מותר כ"ז שלא שמעו מבעה"ב
שאינו רוצה בעירוב ועיין בבה"ל שהבאנו בשם כמה אחרונים שפוסקין דבני החצר יכולין
ליקח פתו שלא בידיעתו [כ"ז שאין יודעין שהוא מוחה בדבר] ואפילו שלא בידיעת ב"ב:
(יג) אבל אם אמר שאינו רוצה וכו'
- אפילו אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחד שאוסר עליהם ע"י מניעתו את העירוב:
(יד) לערב עמהם לא - ואפילו אם אמר
כן לאחר שעירבה נתבטל עירובה למפרע:
(טו) בני חצר וכו' - וה"ה אשתו
ומיירי שע"י מניעתו את העירוב אוסר עליהם:
(טז) אבל כופין אותו בב"ד - ר"ל
אע"פ שהן בעצמן אין יכולין לעשות דינא לנפשייהו ב"ד היו כופין אותו שיערב
עמהן כדי שלא יאסור עליהן. ודין זה דב"ד כופין הוא לכו"ע אף לדעה ראשונה:
(יז) יורדין לנכסיו - ועושין שיתוף:
(יח) וחזר מעירובו - היינו שאמר חוזרני
בי מן העירוב ואיני רוצה לערב ולהשתתף עוד עמכם:
(יט) צריך לחזור ולזכות - דבטל עירובו
ושיתופו הקודם אף שעדיין הפת מונח במקומו וע"כ אם ירצה להיות עוד שותף עמהם צריך
להשתתף מחדש ועיין בה"ל:
(כ) הוי עירוב בע"כ - ר"ל
שאינו יכול לחזור ולבטל עירובו וכדלעיל דהיכא שהוא רגיל לערב עמהם באים בני החצר ונוטלין
ממנו בע"כ וכ"ש הכא שהפת כבר מונח בידם ואף לדעה הראשונה דס"ל דבלא
דעת אשתו אין בני החצר יכולין ליקח ממנו בע"כ הכא קילא מפני שהפת כבר מונח תחת
ידם:
ביאור הלכה סימן שסז
* אבל בני החצר - עיין מ"ב שפירשנו
דהאי שלא מדעת היינו שלא בידיעתו והוא כפירוש המפרשים ומקור דברים אלו בטור. ובאמת
דין זה תמוה מאוד וכמו שתמהו הב"ח וט"ז ושארי מפרשים דמ"ש בני החצר
לחצר אחד או ברגיל להשתתף ומטעם דזכות הוא לו ובודאי ניחא ליה וכמו שכתב המג"א
סק"ג כמו כן יש לנו להתיר באופנים אלו גם בבני החצר דבודאי מתרצה לזה ובאמת היה
נראה מפני גודל הקושיא דאין כונת הטור והמחבר כלל לחדש דבני החצר גריעי מב"ב דאין
שום מקור לזה כלל ומ"ש אבל בני החצר וכו' לא קאי אדסמיך ליה בדינא דבני ביתו אלא
אריש הסימן קאי אדינא דאשתו מערבת אפילו בע"כ ושלא מדעתו דקאמר גבי בני החצר היינו
בע"כ דבע"ב ועיקר דינא אתי לאשמועינן דבע"כ של בע"ב לגמרי אין
שום פנים להתיר לאנשים דעלמא וכן הוא דברי הרא"ש שממנו נובע כל סימן זה עי"ש
שכתב דהא דבני החצר נכנסין ונוטלין בע"כ היינו ג"כ שיהיה עכ"פ דעת אשתו
אבל בעל כרחו של כולם אין שום סברא לערב עי"ש ואם נימא כן ניחא שדברי הטור הם
ממש כדברי הרא"ש וכ"מ בביאור הגר"א סק"ז שמפרש כן בדברי המחבר
[עי"ש דלא הביא ראיה אלא לענין בע"כ] אלא דלפ"ז אינו מיושב היטב מה
שמסיים הטור והמחבר שלא מדעת אחד מבני הבית דמשמע מזה דמדעת אחד מבני הבית מותר אפילו
בע"כ של בעה"ב ולכאורה לא אשכחן להרא"ש דמתיר אלא מדעת אשתו ולא מדעת
שאר בני הבית וצ"ע. ולדינא יש דיעות בזה בין האחרונים דלהט"ז ומ"א בסימן
שס"ח משמע דאין בני החצר יכולין ליקח פת לערב שלא בידיעת בעה"ב אפילו אם
הבית פתוח לחצר אחד ולהב"ח ומהר"ם לובלין משמע דמותר בפתוח לחצר אחד וכן
מצדד בבית מאיר ובנהר שלום בסי' שס"ח להלכה ועיין בבה"ל לקמיה שצדדנו ג"כ
דהיכא דהיה רגיל להשתתף עד כה עמהן יש לסמוך עלייהו להקל ליקח שלא בידיעתו:
* ויש אומרים דאין אשתו וכו' - הוא
דעת הרמב"ם והמחבר הביאה רק בשם יש אומרים משמע דס"ל לעיקר כדעה קמייתא ומשום
דלפי דעה זו מוכרח לשבש גירסת הספרים רגיל אין שאינו רגיל לא וכמו שכתב בכ"מ וב"י.
ובאמת אין צורך כלל לשבש הספרים ושפיר אתי שיטה זו אף לפי גרסתנו וכמו שכתב במ"א
וכ"כ א"ר והגר"א בביאורו וכן מפורש כדבריהם בפירוש ר"ח שקאי ג"כ
בשיטת הרמב"ם עי"ש והנה לדבריהם אתיא שני המימרות כפשטן דמימרא ראשונה דאשתו
מערבת שלא מדעתו והיינו רק שלא מידיעתו לבד וכפשטיות הלשון הוא בשאינו רגיל להשתתף
ומימרא שניה שהזכיר רגיל שם נכנסין בני החצר ונוטלין בע"כ וע"כ גם הרי"ף
לא הזכיר רק שני המימרות משום דאזיל בשיטת ר"ח רבו דאשתו בשאינו רגיל אינו מותר
רק שלא מדעת כפשטיות לישנא דשמואל ולא בע"כ וא"כ כיון דסוגית הש"ס מתפרשא
שפיר כהרמב"ם וגם הר"ח והרי"ף סוברים כן [ולדידהו מתיישב טפי הסוגיא
דלדעת הרא"ש דמימרא אחרונה דשמואל אתיא בבית הפתוח לשני מבואות ואינו אוסר עליהם
מאי שייך נכנסין בע"כ מאי איכפת להו אם לא יתן חלק בעירוב הוא יהיה אסור להוציא
כלי הבית לחוץ ולא הם] אפשר שיש להחמיר כשיטה זו שלא לערב בע"כ של בעה"ב
אפילו מדעת אשתו היכי שאינו רגיל להשתתף עמהם מיהו בא"ר ראיתי שכתב שכדעה קמא
יש לפסוק לקולא וצ"ע איברא אפילו אם לא נרצה לפסוק כדעה זו להחמיר היכי שהבעל
מוחה עכ"פ יש לסמוך לפסוק כמותם להקל לענין היכי שהוא רגיל לערב עמהם דבני החצר
נכנסין ונוטלין ממנו בע"כ ולא בעינן דעת אשתו כלל דבאמת דעה קמא המצרכת דעת אשתו
גם בזה קשה שאין זו משמעות הש"ס כלל וכן הרשב"א בעבוה"ק אע"פ שפסק
ג"כ כסברת הרא"ש דאשתו מערבת שלא מדעתו היינו אפילו בע"כ של בעל מ"מ
בזה כתב להדיא דבני החצר נכנסין ונוטלין בע"כ ואפילו בלא דעת אשתו [אלא דלפי שיטתו
שם שמפרש רגיל היינו רגיל לאסור ולא רגיל להשתתף הוקשה לו בחידושיו דא"כ אמאי
אמר שמואל אשתו מערבת וכו' הלא גם בלא דעת אשתו מותר דהא בני החצר נכנסין וכו' עי"ש
שנשאר בצ"ע אכן לפי שיטת הרא"ש דרגיל להשתתף קאמר וזהו עיקר המעלה וכן מפרש
באמת הרי"ף והרמב"ם והר' בחידושיו א"כ אתי שפיר הכל דהיכי שרגיל להשתתף
לא בעינן אפילו דעת אשתו] אלא דנראה דלפי שיטת הרמב"ם וסייעתו אין בני החצר נוטלין
בע"כ היכי שרגיל אלא בדוקא היכי שאוסר עליהם וכמו שכתבנו במ"ב וכן משמע בפיר"ח
עי"ש. היוצא מכל זה דמדינא מסתברא דהיכי שרגיל ואוסר בני החצר נוטלין אפילו בע"כ
ולא בעינן דעת אשתו כלל ועכ"פ שלא בידיעתו בודאי יש לסמוך להקל דהא הרבה אחרונים
מקילין אפילו לדעת הטור וכמו שכתבנו לעיל:
* צריך לחזור ולזכות - הלשון מגומגם
קצת דהא מיירי שהפת מונח במקומו וא"כ מאי יחזור ויזכה דאין סברא לומר שצריך ליקח
הפת ממקומו ולחזור וליתן בשותפות דמי גרע חזרתו מאם היה לזה שותף ביין שסומך עלים משום
עירוב (עיין בסימן שס"ו סי"א) והכא נמי אמאי אינו יכול לסמוך עליה. ואין
לפרש דמיירי שעד עתה היה נותן פת בשביל כולם וזיכה להם ולפיכך אחר חזרתו אם ירצה להשתתף
מחדש צריך לזכות להם ע"י מי שהוא שיהיה להם שוב חלק בפתו א"א לומר דבהכי
מיירי דא"כ מאי מסיים בהג"ה אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בע"כ דבכגון
זה מסתברא דלא מהני רגיל שיהא מחוייב תמיד ליתן חלק לכולם בפתו וע"כ מיירי בשאינו
נותן רק חלקו לבדו וקשה כנ"ל ונראה דאין הכונה שצריך לזכות וליתן מחדש אלא שצריך
לומר בפיו שחוזר ומשתתף עמהם ומזכה לכולם שיהיה להם חלק בפתו ומשום דאמרינן המקפיד
על עירובו אינו עירוב ואין לך מקפיד יותר ממנו שחזר בו וע"כ צריך לומר שאינו מקפיד
על פתו ומזכה לכולם שיהיה להם חלק בו: