רי"ף ערובין דף כז.
גמ' ערובין דף פא:-פב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 38:40דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 7:30 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר
מצוה
2)המערב לרבים משלו, אומר: הרי עירוב
זה בשביל כל בני העיר
3)כן האוכל אוכלין טמאים אינו נפסל עד
שיאכל כביצה ומחצה וזהו חצי פרס.
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה ו
אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר
מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או למשתה של נשואין או להקביל פני רבו או חבירו
שבא מן הדרך וכיוצא באלו, או מפני היראה כגון שהיה רוצה לברוח מן הגוים או מן הלסטים
וכיוצא בזה, ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדברי הרשות הרי זה עירוב.
בית יוסף אורח חיים סימן
תטו אות א ד"ה אין מערבין
א אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה וכו'. מימרא דרב יוסף בראש פרק
כיצד משתתפין (פב.):
ומ"ש או להקביל פני רבו או מפני
פחד גוים. משנה בפרק בכל מערבין עלה ל"ו (ע"ב) מתנה אדם על עירובו ואומר
אם באו גוים מן המזרח וכו' אם בא חכם מן המזרח וכו': והרמב"ם כתב בפרק ו' (מהל'
עירובין ה"ו) דהוא הדין להקביל פני חבירו ונראה דהיינו דוקא בחבירו חכם מפני שהוא
לומד ממנו כדמשמע ממתניתין דמתנה אדם על ערובו אבל בתרומת הדשן סימן ע"ז משמע
שהוא מפרש דאפילו באינו חכם שרי והתיר עוד לערב כדי לילך לטייל בפרדס ולשמוח שם דלטייל
בשמחת יום טוב חשיב דבר מצוה: וכתוב בשבלי הלקט (סי' צז) העומד במחנה עם הגוים במצור
ומתיירא שמא יסעו ממקום חנייתן בשבת יכול לערב עירובי תחומין דהא נמי כדבר מצוה דמי
שאם יסע המחנה וישאר במקומו ישאר בסכנה מפני פחד האויבים:
ומ"ש ומיהו לאחר שעירב לדבר מצוה
וכו'. כן משמע מדברי סמ"ק (סי' רפב עמ' שיב) אלא שכתב דהכי איתא בפרק בכל מערבין
ואני לא מצאתיו אבל מדברי רש"י אמימרא דרב יוסף דריש פרק כיצד משתתפין משמע דאפילו
עירב לדבר מצוה אינו יכול לילך לדבר הרשות ובהגהות אשיר"י עלה קכ"ו (פ"ח
סי' א) כתוב והיכא שעירב לדבר מצוה משמע מלשון רש"י דאסור לצאת לדבר הרשות ושמא
הוא מותר. וכתוב עוד שם בשם אור זרוע (ח"ב סי' קפו) לכאורה הלכה כרבא דמערבין
אפילו לדבר הרשות ואם איתא לדברי רב יוסף אם עירב לדבר הרשות אפילו דיעבד אין עירובו
עירוב עד כאן ודברי תימה הם דלא אשכחן שום אמורא דפליג ארב יוסף והם כותבים דרבא פליג
עליה ושמא טעמם מדגרסינן בפרק בכל מערבין (לא.) אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בעירוב בבית
הקברות מכלל דרב יהודה סבר מותר קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה
אמר לך רבא אי סבירא להו דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכולי עלמא מצות לאו ליהנות ניתנו
והכא בהא קא מיפלגי מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר מערבין אפילו לדבר הרשות
והשתא רבי יהודה דאמר מערבין בבית הקברות סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ורבנן דאסרי
סברי דמערבין לדבר הרשות וכיון דקיי"ל כרבנן דרבים נינהו אשתכח דאליבא דרבא מערבין
לדבר הרשות וכיון דרבא בתראי הוא קיי"ל כוותיה זה טעם ההגהות ואין דבר זה דאיתמר
בדרך שקלא וטריא למיפרק דלא תיהוי מילתיה דרבא כתנאי כדאי לדחות מימרא דרב יוסף דאיתמר
בדוכתיה פרק כיצד משתתפין סתמא וליכא מאן דפליג עליה התם כלל אדרבה אתמהינן עליה מאי
קמ"ל תנינא וזה הוא דעת כל הפוסקים שפסקוהו להא דרב יוסף:
כתב הרמב"ם ואם עירב לדבר הרשות
הוי עירוב. בפרק ו' מהלכות עירובין (ה"ו) וכתב הרב המגיד שכן דעת הרמב"ן
אבל דעת רש"י והרשב"א (עבה"ק ש"ה סי' טו) כדעת בה"ג: מיהו
כתב הרשב"א דהיינו דוקא במערב בפת אבל במערב ברגליו קנה שביתה אפילו לדבר הרשות
עכ"ל ונ"ל שאפילו לכתחלה יכול לערב ברגליו לדבר הרשות ולא אמרו שאין מערבין
אלא לדבר מצוה אלא במערב בפת דליתא מדינא אלא להקל על העשיר וכדתנן בפרק מי שהוציאוהו
(מט:) וכשאינו לדבר מצוה לא רצו להקל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תטו סעיף א
אין מערבין עירובי תחומין (א) אלא
לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל, או לבית המשתה (ב) א של נישואין, או להקביל
פני רבו (ג) ב או חבירו שבא מן הדרך (ד) וכיוצא באלו, הגה: או שרוצה לילך לטייל
ביום טוב או שבת (ה) בפרדס שיש בו שמחה בזה מקרי דבר מצוה (תה"ד סימן ע"ז),
או מפני היראה כגון שהיה רוצה לברוח (ו) מן העובדי כוכבים או מן הלסטים וכיוצא בזה,
((ז) ואז מותר לו לילך אפי' לדבר הרשות) (טור והג"א פ' בכל מערבין). ואם עירב
שלא לאחד מכל אלו, אלא לדברי הרשות, הרי זה עירוב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תטו סעיף א
(א) אלא לדבר מצוה - ויש מחלוקת בין
הפוסקים די"א דזה דוקא כשעירב בפת אבל במערב ברגליו מותר לכתחלה אף לדבר הרשות
דכיון שיושב שם בעצמו וקונה שביתה בישיבתו אפילו לדבר הרשות מותר וי"א דאין חילוק
בין פת ובין רגליו לעולם אין מערבין לכתחלה אלא לדבר מצוה. ובמקום צורך יש להקל כדעה
הראשונה:
(ב) של נישואין - וה"ה סעודת
אירוסין או סעודת קנין שנוהגין לעשות עכשיו שגם אלו סעודת מצוה הם. נשואי בת כהן לישראל
ע"ה או בת ת"ח לע"ה אינה סעודת מצוה [גמרא] ובתשובת חו"י כתב דעכשיו
אין לנו ע"ה שדברו חכמים כאן [אם לא כשידוע שהם מזלזלים במצות דלא עדיפא מע"ה
המוזכר בש"ס] וכ"ש אם הוא בת ע"ה לע"ה דלכו"ע הוי סעודת מצוה
אכן אם ידוע שלא ינהגו שם כדת וירקדו שם בחורים ובתולות יחד בודאי אין כאן מצוה לערב
כדי לילך לשם ולשמחם ועיין לעיל בסי' של"ח בבה"ל ד"ה להקל וגדולה מזו
כתבו הפוסקים באה"ע סי' ס"ב דאין נכון לברך בכגון זה שהשמחה במעונו אם לא
שבהליכתו שם יוכל למנעם מזה בכגון זה בודאי מצוה לילך שם:
(ג) או חבירו - אפילו אינו חכם דחשיב
זה מצוה כיון שבא מן הדרך ודעת הא"ר דבחבירו חכם מיירי:
(ד) וכיוצא באלו - כגון שצריך לצאת
לפקח על עסקי רבים או ללכת לברית מילה או להתפלל במנין וכן כשהיה חוץ לעירו ורוצה לבוא
לביתו להתפלל בשבת ויו"ט אכן לפדיון שבויים וחכמה הבאה ליילד והבא להציל מן הכותים
יוצאים אף בלא עירוב [אחרונים]:
(ה) בפרדס שיש בו שמחה - מיהו פשוט
דמיירי בשמחה של היתר אבל לפי מה שמצוי בעו"ה באיזה מקומות בעיירות גדולות שעוסקין
שם בהוללות ובהתערבות זכרים ונקבות לזה בודאי אין לערב דמקרי דבר עבירה ולא דבר מצוה
וכבר צוחו על הוללות זו כמה גדולים והשומר נפשו ירחק מלילך שם וע"ז אמר דהע"ה
אשרי האיש אשר לא הלך וגו':
(ו) מן הכותים - שיצערו אותו או יגבו
ממנו ממון. ואם יש בזה חשש סכנה אף בלא עירוב מותר לברוח [אחרונים]:
(ז) ואז מותר - קאי על כל הסעיף הנ"ל
ור"ל דכיון דקנה שם עירובו משום צורך מצוה מותר לו ללכת אלפים אף לדבר הרשות:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה יח
רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין מקבצין
כולן עירובן שתי סעודות לכל אחד ואחד ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו, ואם עשה אחד
עירוב על ידי כולן צריך לזכות להן על ידי אחר, וצריך להודיעם שאין מערבין לו לאדם עירובי
תחומין אלא לדעתו שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה, ואם הודיעו מבעוד יום אף
על פי שלא רצה אלא משתחשך הרי זה עירוב, ואם לא הודיעו עד שחשכה אינו יוצא בו שאין
מערבין משתחשך.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תיג
סעיף א
* המערב (א) לרבים משלו, אומר: הרי
עירוב זה בשביל כל בני העיר, ובלבד שיהא בו (ב) מזון שתי סעודות * (ג) א <א>
לכל אחד <ב> וכל מי שירצה יסמוך עליו. וצריך לזכות להם על ידי אחר הראוי, כמו
בעירובי חצרות. ((ד) וע"ל סי' שס"ו ס"י). * (ה) וצריך להודיעם.
* וכל מי שהודיעו * (ו) מבעוד יום, (ז) אפילו לא גמר בלבו לסמוך עליו מבעוד יום אלא
לאחר שחשכה, הוי עירוב. אבל אם לא הודיעו מבעוד יום, אינו (ח) יכול לסמוך עליו לאחר
שתחשך. וכן מי שהניח עירוב * לכל שבתות השנה, ואמר:
איזה מהם * שארצה אלך ואסמוך עליו, אע"פ שלא גמר בלבו עד למחר, יכול לסמוך עליו.
וכן מי ששמע שיש לחכם לבוא, ואינו יודע לאיזה רוח, והניח שני עירובים ואמר: לאותו צד
שיבא החכם יקנה לי עירוב (ט) לרוח שיבא לו החכם, קנה לו. או אם אמר: אם לא יבא כלל
אהיה כבני עירי, או אם יבואו שנים למקום שארצה אלך, הכל לפי תנאו. וכן אם אמר לשנים
או לשלשה: הריני מערב על איזה מכם שארצה, אע"פ שלא בירר את מי רצה עד שתחשך,
(י) ב הוי עירוב.
משנה ברורה סימן תיג
(א) לרבים משלו אומר וכו' - וגם בנתנו
כ"א בפ"ע כשמניח אחד בשבילם צריך לומר בשעה שמניח שהוא מניח לשם עירוב לכל
בני העיר וכדלעיל בסימן ת"ט ס"ח במ"ב אלא דכשנותן עירוב משלו בשביל
כולם צריך לזכות מתחלה ע"י אחר בשבילם קודם שמניחו:
(ב) מזון שתי סעודות - ואפילו בלפתן
למזון שתי סעודות סגי וכדלעיל בסימן ת"ט סעיף ז':
(ג) לכל אחד - ולא דמי לעירובי חצרות
דבמזון שתי סעודות לכולם סגי דשם העירוב הוא משום דאחד אוסר ע"ח ועי"ז הם
כמעורבין משא"כ בתחומין אין שייך אחד לחבירו וכל אחד כשרוצה לילך חוץ לאלפים שלו
צריך לקנות שביתה לעצמו לכך צריך מזון שתי סעודות לכל אחד:
(ד) וע"ל בסימן שס"ו - דשם
נתבאר מי הוא הראוי לזכות על ידו. ולענין מי הוא שראוי להעשות שליח להנחת העירוב נתבאר
בסימן ת"ט ס"ח:
(ה) וצריך להודיעם - משום דעי"ז
הלא מפסיד תחום של צד השני ודלמא לא ניחא ליה:
(ו) מבעוד יום - ואפילו בין השמשות
סגי בדיעבד כ"כ הפמ"ג ועיין ביאור הלכה:
(ז) אפילו לא גמר בלבו וכו' - דאמרינן
הוברר הדבר שקודם זמן קניית העירוב דעתו לכך היה כיון שידע מתחלה משא"כ בשלא הודיעוהו
מבע"י לא שייך לומר דהוברר כיון שלא ידע כלל מבעוד יום:
(ח) יכול לסמוך עליו - והוא נמי משום
דאמרינן הוברר הדבר דקודם בין השמשות דעתו היה לכך וכל זה הוא כפי מה דקי"ל דלענין
מלתא דרבנן יש ברירה. ופשוט דכל זה אם בלילה לא הלך מביתו לצד השני:
(ט) לרוח שבא לו החכם קנה - ולא מיבעיא
אם כבר בא החכם קודם בין השמשות לאותו רוח אלא שהוא לא היה יודע להיכן בא עד למחר שנשמע
לו בודאי קנה לאותו רוח דגילוי מלתא בעלמא הוא דאיגלאי מלתא השתא דההוא עירוב קנה אלא
אפילו היה החכם רחוק משם ביה"ש בתוך התחום [של סוף ד' אלפים שלו] וא"כ אפשר
שלא גמר אז החכם בדעתו כלל לבוא לתוך ד' אלפים שלו [דדלמא אז היה בדעתו שלא לזוז כלל
ממקומו וממילא לא קנה עירובו של זה] אפ"ה אמרינן דמהני תנאו משום ברירה דאמרינן
הוברר למפרע דלאותו צד שבא החכם היה מאתמול עומד לכך [גמרא]:
(י) הוי עירוב - דאמרינן כיון שרצה
עכשיו מסתמא בין השמשות שהוא זמן קניית העירוב היה ג"כ דעתיה להאי:
ביאור הלכה סימן תיג
* המערב לרבים וכו' - עיין בפמ"ג
שכתב דכשמקבץ לעירובי תחומין א"צ להניחם בכלי אחד. ופלא דברמב"ם פ"ו
מה"ע מבואר להיפוך:
* לכל אחד - ופשוט דאפילו אין בו מזון
שתי סעודות לכל בני העיר רק למקצתן ג"כ יוכל לערב אך שיאמר שאני מניחו לעירוב
בשביל כל מי שירצה מבני העיר לסמוך עליו דאז בודאי סגי שיהיה השיעור רק לפי חשבון האנשים
שילכו על סמך העירוב. ועיין לקמיה:
* וצריך להודיעם - ואם הודיע לכל בני
העיר וכולם נתרצו לסמוך ע"ז אבל לא היה שיעור מזון שתי סעודות לכל אחד יש לעיין
אם אפילו מקצתן יכולין לילך כיון שהוא זיכה ע"י אחר לכולן נמצא דכולן יש להן חלק
בעירוב פחות מכשיעור ולא מהני או דנימא דמה שהודיע לכל בני העיר לא היה כונתו רק מי
שירצה לסמוך על עירובו יוכל לסמוך וכן הזיכוי היה ג"כ בכונה זו ונמצא דכשילכו
למחר איזה אנשים עמו על סמך העירוב נאמר דהוברר למפרע דעל אלו האנשים היה הכונה וצ"ע:
* וכל מי שהודיעו מבעוד יום וכו'
- הנה לפי המתבאר בסימן זה נראה פשוט דכשבא אורח בע"ש קודם חשיכה אצל אחד הדר
בישוב ואותו בעה"ב הניח עירוב שיוכל למחר לילך להתפלל במקום שיש מנין בסוף ד'
אלפים אמה לא יוכל האורח לילך למחר עמו על סמך העירוב אפילו יש בו שיעור מזון ב' סעודות
גם בשבילו אא"כ זיכה לו מבע"י ע"י ק"ס שיהיה לו חלק בהעירוב שהניח
קודם בואו וצריך שיאמר האורח בזה העירוב שמונח שם יהיה מותר לי לילך למחר אלפים לכל
רוח ממנו והלאה [וזה מהני אף שלא היה שם במקום הנחת העירוב ומוכח ממה שכתב הפמ"ג
בסימן ת"ט דאם הניח השליח העירוב ולא אמר כלל ואמר בעה"ב בביתו בזה העירוב
שמונח שם אהיה מותר לילך למחר מהני ע"ש] ובעו"ה הרבה נכשלין בזה דהיינו אם
אחד מבני הישוב מניח עירוב על סמך זה הולכין כמה אנשים אף שלא זיכה בשבילן ולא עירב
עליהם כי ע"פ הדין צריך לפרט האנשים שמערב בשבילן וכדאיתא ברמב"ם פ"ו
בסופו וז"ל אם אחד מערב ע"י רבים אומר בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני
או לבני מקום פלוני או לבני עיר זו להלך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח עכ"ל והעתיקו
בשו"ע סוף סימן תט"ו אכן אם היה יודע בשעה שהניח העירוב שיבוא היום אצלו
אורח פלוני על שבת יוכל לזכות ע"י אחר גם בשבילו ומפרט בשעת הנחה שבזה העירוב
יהיה מותר לו וגם לאורח פלוני לילך ממנו והלאה אלפים אמה ומודיע לו כשבא שהניח העירוב
גם בשבילו. ואם מניח העירוב בשביל כל בני הישוב שסביבו יזכה לכולם ע"י אחר ובשעת
הנחת העירוב יאמר ג"כ בזה העירוב יהיה מותר לי וגם לכל בני היישוב שסביבי לילך
וכו' אך שיהיה בו מזון שתי סעודות לכל אחד ויודיעם מבע"י שהניח עירוב בשבילם:
* מבע"י - עיין מ"ב בשם
הפמ"ג. ופשוט דהוא רק לדעה ראשונה בסימן תט"ו ס"ג אבל לפי מה שכתב שם
בס"ד דיש חולקים וס"ל דאפילו בדיעבד לא הוי עירוב ממילא בעניננו מבעוד יום
הוא לעיכובא כן מוכח בריטב"א עי"ש וכן מוכח מהמשנה דקאמרה הטעם משום שאין
מערבין משתחשך וא"כ אם נסבור דביה"ש ג"כ אין מערבין ממילא לענין זה
ג"כ לא מהני ביה"ש:
* לכל שבתות השנה ואמר איזה מהם וכו'
- ופשוט דאם לא התנה לאיזה מהם שארצה אין יכול לילך כ"א לצד עירובו אם לא שביטל
להעירוב מבע"י:
* שארצה אלך וכו' - היינו שבשבת שלא
ירצה יהיה כבני עירו ולא יקנה לו העירוב להפסידו אלפים אמה שבמערב [רש"י]:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה כא
מערב אדם עירובי תחומין על ידי בנו
ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, לפיכך אם עירב עליהן
ועירבו לעצמן יוצאין בשל רבן, אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי
עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, ואע"פ שהן אוכלין אצלו על שולחנו,
ואם עירב עליהן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירובו, עירב על אחד מהן ועירבו הן לעצמן
אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בעירוב עצמן, קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו
ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו.
בית יוסף אורח חיים סימן
תיד אות ב ד"ה קטן שאין
ב קטן שאין אביו בעיר וכו'. בריש פרק כיצד משתתפין עלה פ"ב (ע"א)
אמר רב אסי קטן בן ו' יוצא בעירוב אמו מתיבי קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ואמרי
רבי ינאי וריש לקיש דעד כבר ד' וכבר ה' מיקרי צריך לאמו כל חד לפום חורפיה ואותיבו
על רבי ינאי וריש לקיש מדתניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו עד בן שש ופריקו לא קשיא
הא דאיתיה לאבוה במתא הא דליתיה לאבוה במתא ודעת הרא"ש (שם) דקיימא לן כהאי שינויא
דרבי ינאי וריש לקיש אבל הרי"ף (כז.) והרמב"ם בפרק ו' (שם) וסמ"ג (שם)
וסמ"ק (סי' רפב עמ' שיג) לא כתבו אלא כדברי רב אסי לבד משמע דס"ל דלא סמכינן
אהאי שינויא דהא לרב אסי ליתיה דהא אותבוהו מההיא ברייתא ושני עד ועד בכלל ורבי ינאי
ור"ל דשנו הכי היינו משום דס"ל עד ולא עד בכלל ואנן כרב אסי נקטינן מדמייתי
ליה תלמודא בסוף פרק אע"פ (סה:) וכן פסקו התוספות (פב: ד"ה עד) ורבינו סתם
דבריו כדעת הרא"ש:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תיד סעיף ב
קטן (ז) בן שש שנים ב או פחות, ג יוצא
(ח) בעירוב אמו וא"צ להניח עליו מזון ב' סעודות לעצמו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תיד סעיף ב
(ז) בן שש שנים - אבל אם נכנס בתוך
שבע אפילו יום אחר צריך לערב עליו בפני עצמו ואינו יוצא לא בעירוב אמו ולא בעירוב אביו.
והנה השו"ע סתם בזה כהפוסקים דעד בן ששה וששה בכלל יוצא בעירוב אמו באין חילוק
אם אביו בעיר או לא אמנם בא"ר מצדד כדעת כמה פוסקים דאם אביו בעיר אפילו בן ד'
שנים או בן חמש שנים [באינו חריף כ"כ] אינו יוצא בעירוב אמו משום דאז אינו נמשך
כ"כ אחר אמו אא"כ היה זיכוי בשבילו:
(ח) בעירוב אמו - דעד אותה העת הוא
כרוך אחריה וכגופה דמיא ואף דאין מערבין אלא לדבר מצוה וקטן לאו בר מצוה הוא מ"מ
כיון דלא אפשר לו בלא אמו יוצא עמה ואם לא עירבה אמו אלא אביו אינו יוצא בעירובו ונ"ל
דאף אם זיכה עליו אביו ג"כ לא מהני דעד אותה העת צוותא דאמו ניחא ליה והיא הלא
לא עירבה לשם:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה כא
מערב אדם עירובי תחומין על ידי בנו
ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, לפיכך אם עירב עליהן
ועירבו לעצמן יוצאין בשל רבן, אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי
עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, ואע"פ שהן אוכלין אצלו על שולחנו,
ואם עירב עליהן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירובו, עירב על אחד מהן ועירבו הן לעצמן
אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בעירוב עצמן, קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו
ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו.
בית יוסף אורח חיים סימן
תיד אות א ד"ה אין מערבין
א אין מערבין עירובי תחומין לאחר אלא מדעתו וכו'. בסוף פרק חלון (פא:):
ומה שכתב חוץ מבנו קטן וכו' עד וידעו
ולא מיחו הוי עירוב. הכל ריש פרק כיצד משתתפין (פב:) וכתב הרב המגיד בפרק ו' (הכ"א)
ופירש שם בגמרא שאם שמעו ולא מיחו מיד יוצאין בעירובו וכתב הרשב"א ז"ל (עבה"ק
ש"ה סי' כב) ואפילו לא הודיעם עד שחשכה:
ומ"ש שיכול לערב על בנו קטן אפילו
אינו סמוך על שולחנו ואינו מערב על בנו גדול אפילו סמוך על שולחנו. כן כתב שם הרא"ש
(עלה קכ"ו (פ"ח סי' ב) דאפילו לרבי יוחנן דפרק קמא דמציעא (יב:) דאמר לא
גדול גדול ממש וכו' מודה הכא דקטן אפילו אין סמוך וכו' דטעמא דקטנים כדי לחנכם במצות
והכא נמי איכא חינוך דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכן כתבו התוספות (פב. ד"ה קטן)
וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות עירובין (הכ"א):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תיד סעיף א
אין מערבין ערובי תחומין לאדם אלא
לדעתו, שמא אינו רוצה לערב (א) באותו רוח שרצה זה; חוץ מבנו ובתו * הקטנים * (ב) א
אפילו אינם סמוכין על שלחנו ועבדו ושפחתו (ג) הכנענים. ואפילו מיחו בו שלא לערב עליו,
ואפילו עירבו הם עירוב אחר, * אינו כלום. אבל בנו ובתו הגדולים אפילו סמוכים על שלחנו,
ועבדו ושפחתו * העברים ואשתו, * אינו מערב עליהם אלא מדעתם. ואם עירב עליהם (ד) ושמעו
ושתקו ולא מיחו, יוצאים בעירובו. (ה) אבל אם מיחו בו (ו) או שעירבו הם עירוב אחר לעצמם,
אין עירובו עירוב להם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תיד סעיף א
(א) באותו רוח - כדי שלא להפסיד עי"ז
האלפים שבעבר השני שלצד ביתו כמו שנתבאר לעיל בסימן ת"ח:
(ב) אפילו אינם סמוכין - והטעם דהא
קי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וע"כ מערב תמיד עליהם דהיינו שמזכה להם ע"י
אחר את העירוב כדי לחנכם במצות:
(ג) הכנענים - מפני שידן כידו:
(ד) ושמעו ושתקו וכו' - דמסתמא נתרצה
העבד והשפחה ליד אדוניהם וכן הבנים לאביהן והאשה לדעת בעלה ואפילו לא הודיעם מן העירוב
עד שתחשך ג"כ מהני אף דזמן קניית עירוב הוא בין השמשות משום דמסתמא עומד העירוב
להתקיים וכמש"כ ולא להתבטל:
(ה) אבל אם מיחו - ר"ל מיד ששמעו
לאפוקי ששתקו ואח"כ מיחו לא מהני מחאתן דתיכף כששתקו הוי כהודאה שמסכימים למעשיו
ונתקיים העירוב וכ"ז דוקא כששמעו משחשיכה ושתקו אבל אם שמעו בצהרים ושתקו ומיחו
קודם חשיכה נתבטל העירוב כיון שבזמן קניית העירוב דהוא בין השמשות כבר היתה מחאה:
(ו) או שעירבו וכו' - אפילו אם עירובן
היה בתר עירובו דכיון שעירבו אין לך מחאה גדולה מזו והולכין לאותו רוח שעירבו הם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תיד סעיף א
* הקטנים - מיירי שהיו ביותר מבן שש
דעד אותו העת הם נגררים אחר אמן [ותלוי הדבר בה אם היא עירבה או שעירב בעלה עבורה גם
התינוק מותר] וכדלקמיה בס"ב:
* אפילו אינם סמוכים - אפילו לדעת
הי"א בסי' שס"ו ס"י דקטן שאינו סמוך על שלחנו אינו שייך לגבי אביו ויוכל
לזכות על ידו הכא שאני והטעם כמו שכתבתי במ"ב וכן מה שכתב לקמיה לענין בן גדול
אפילו סמוך ג"כ ר"ל אפילו לדעת הי"א שם דכיון שהוא סמוך על שלחנו נטפל
לגבי אביו ואינו יכול לזכות על ידו אפ"ה הכא לענין עירוב כשהוא מוחה אין האב יכול
לערב בשבילו:
* אינו כלום - ר"ל שעירובו מה
שהניח בשבילם קיים כדי לחנכן במצות ולא מה שהניחו הם עירובן לצד אחר ונ"ל דאף
שבברייתא משוה בנים קטנים לעבדים כנענים לענין עירוב מ"מ לפעמים יש חילוק ביניהם
דהיינו אם האב לא הניח עירוב כלל ואחר הניח עירוב בשבילם לאיזה צד עירובו קיים משא"כ
לענין עבדים כיון שמשועבדין לו לילך ולשמשו במקום שהוא הולך והוא אינו רוצה במה שהניחו
לצד אחר [דעי"ז אין יכולין לילך מעבר לבית כלום] אין עירובן חל:
* העברים - עיין לקמיה דאפילו לא הסכימו
בהדיא אלא ששמעו ושתקו ואפילו השמיעה היה משחשכה ג"כ מהני כמו שכתבו הפוסקים משום
דמסתמא נתרצו במה שעשה אדונם. ומסתפקנא אם ה"ה כן לענין משרת בזמנינו דאפשר דוקא
עבד עברי וכן שפחה העברית משום דגופן קנוי לאדוניהם אבל משרת אפשר דדמי לאיש אחר בעלמא
דבעינן דוקא שיודיעו מבעוד יום כמו שכתב בסימן תי"ג:
* אינו מערב עליהם אלא מדעתם - ודע
דאפילו נתרצו בהדיא לעירובו שהניח בשבילם אינו מועיל כלל דעדיין לא יצא העירוב מרשותו
אא"כ זיכה להם בעירוב ע"י אחר או שהגביהו בעצמו ובעו"ה הרבה אנשים טועין
בזה וסוברין שכיון שבעה"ב הניח העירוב מותרין כל ב"ב לילך על סמך זה:
בית יוסף אורח חיים סימן
תט אות ז ד"ה וכתב בהגהות
ז וכתב בהגהות אשירי בפ"ב דיום טוב (סי' ה אות ג) נראה דעירובי תחומין
אין עושין אותו אלא מחומץ דלא צריך כי אם מעט לכל אחד לשתי סעודות אבל לא מפת שצריך
הרבה שתי סעודות לכל אחד עכ"ל ועצה טובה היא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תט סעיף ז
כיצד עשיית עירוב, אם רוצה לילך בסוף
התחום או בתוכו (כו) י ולהחשיך שם, (כז) זה הוא עיקר (כח) מצותו. ואפילו לא אמר: שביתתי
במקומי, אלא החשיך שם ושתק, (כט) לא שנא מי שיוצא מביתו להחשיך על התחום ולא שנא מי
שבא בדרך וחשכה לו, קונה אלפים אמה בלא אמירה. * ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם,
ילך מבע"י ויניח שם מזון <ז> שתי סעודות, כל אחד ואחד * (ל) יא כפי מזונו.
ואם הוא חולה (לא) או רעבתן, שיעורו שתי סעודות בינוניות <ח> שהם (לב) כששה ביצים,
(וע"ל (לג) סימן שס"ח סעיף ג'), (לד) מפת או יב מכל דבר (לה) שמשתתפין
בו שיתופי מבואות; (לו) ואם הוא ליפתן, בכדי לאכול בו שתי סעודות סגי. (לז) ואומר:
בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה, וחוזר ולן בביתו ואפילו הכי מודדים לו תחומו
ממקום עירובו שאנו רואים (לח) יג כאילו דר שם. אבל התלמידים האוכלים אצל בעלי בתים,
שבתיהם בשדה וחוזרים ולנים בבית רבם, מודדין להם תחומם מבית רבם שהוא מקום לינתם
(לט) שהוא להם עיקר, (מ) יד ששם היו חפצים גם לאכול אילו היה שם מזונם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תט סעיף ז
(כו) ולהחשיך שם - היינו שיהא יושב
שם כל ביה"ש עד שחשיכה ודאי [ח"א וראיה מלקמן סימן תט"ו ס"ב]:
(כז) זהו עיקר וכו' - ר"ל שקונה
שביתתו ברגליו שהוא עומד שם בעת שנכנס השבת:
(כח) מצותו - וה"ה דיכול לערב
בפת אפילו לכתחלה אלא דעיקר התקנה הוא ברגל וכדי להקל עליו שלא יצטרך לילך שם בעצמו
דוקא ולישב שם עד שתחשך התירו לערב בפת שא"צ לישב שם עד שחשיכה וגם יוכל לשלוח
ע"י שליח וכדלקמיה:
(כט) לא שנא וכו' - היינו דבשניהם
א"צ אמירה ודי בשתיקה אבל מ"מ יש נ"מ דכשיוצא מביתו הוא דוקא ביוצא
ע"מ להחשיך על התחום כדי לקנות שם שביתה אבל סתמא דהיינו שיצא מן העיר וחשכה לו
תוך תחומו ולא נתכוין לקנות שם שביתה אינו קונה שם שביתה אלא בביתו כיון שהוא סמוך
לביתו אבל הבא בדרך וחשכה לו אפילו לא נתכוין לקנות שם שביתה ממילא קנה שם שביתה ויש
לו אלפים לכל רוחותיו ואפילו הוא ישן כמו שנתבאר לעיל סימן ת"א [אחרונים]:
(ל) כפי מזונו אם הוא חולה - כצ"ל.
ור"ל דלחולה משערין בסעודות שלו כפי אכלו ולא בעינן אפילו כששה ביצים וה"ה
דלזקן משערין ג"כ כפי אכלו אבל לאדם בריא משערין לעולם בסעודות בינוניות וכדלקמיה:
(לא) או רעבתן - צ"ל ורעבתן דלא
קאי אדלעיל רק דין אחר אשמועינן דאף דבחולה בדידיה משערינן מ"מ ברעבתן משערינן
בסעודה בינונית כשאר אדם והוא משום דבשניהם אזלינן להקל:
(לב) כששה ביצים - עם קליפתן:
(לג) סימן שס"ח - דשם הביא המחבר
דעת י"א שהם כשמונה ביצים וכאן סתם כדעה ראשונה ועיין מש"כ שם דלכתחלה נכון
לנהוג כדעת הי"א:
(לד) מפת או מכל דבר וכו' - וכמבואר
בסימן שפ"ו עי"ש ולא כעירובי חצרות דאין מערבין אלא בפת:
(לה) שמשתתפין בו - והנשבע שלא יהנה
מככר אע"ג דתו לא חזי לשיתוף כמבואר לעיל בסימן שפ"ו סוף ס"ח לדעת הי"א
לעירובי תחומין חזי לכו"ע דהא אין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה והנאת מצוה לא
חשיבא הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו:
(לו) ואם הוא ליפתן - ומה נכלל בכלל
ליפתן נתבאר הכל בסימן שפ"ו. והנה לענין שיעור שתי הסעודות בכאן צריך מזון שתי
סעודות מאכל או ליפתן לכל אחד ואחד בפ"ע ואפילו בעה"ב עם ב"ב צריך להניח
לכל אחד שיעור עירוב חוץ מבנו קטן הצריך לאמו וכדלקמן בסימן תי"ג ותי"ד ולא
הוי בזה דומיא דשיתופי מבואות דשם מערבין במזון שתי סעודות לכל העיר [ועיין בב"י
שכתב בשם הג"א עצה לערב בחומץ דבמעט חומץ סגי להרבה אנשים לטבל בו ירק מזון שתי
סעודות דזהו השיעור בחומץ כמבואר בסימן שפ"ו ס"ו. אכן לפי מה שכתב שם הא"ר
בשם פוסקים דלטבל שתי סעודות צריך רביעית חומץ א"כ לפי שיעור האנשים שמניח עבורם
העירוב כן צריך ליתן חשבון הרביעיות]:
(לז) ואומר וכו' - אבל בהניח בשתיקה
אף שכוון בלבו לקנות שם שביתה לא הוי עירוב כשעירב בפת מיהו אף אם לא אמר כל הנוסח
הזה ורק שאמר זה יהיה לעירוב סגי [ח"א]:
(לח) כאלו דר שם - דאנן סהדי אלו היה
לו שם מקום לדור היה ג"כ לן שם [גמרא]:
(לט) שהוא להם עיקר - ומסתברא בפשיטות
דאף אם היו כל בין השמשות בבית הבע"ב שם מ"מ לא קנו שביתה שם ורק בבית רבם
אם לא שכוונו בפירוש לקנות שביתתם שם:
(מ) ששם היו חפצים - וכן הרועים הלנים
בשדה אף שאוכלין בבית הולכין אחר מקום לינתן ששם היו חפצים לאכול ג"כ אלו היה
ביכלתם וכן הקייצים ושומרי פירות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תט סעיף ז
* ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך וכו'
- דעירוב ברגל אינו יכול לעשות ע"י שליח כ"א ע"י עצמו [אחרונים]:
* כפי מזונו אם הוא חולה - היינו דלא
בעינן לדידיה אפילו כששה ביצים כיון דמזונו הוא בפחות. ויש מאחרונים שמצדדין להחמיר
דאפילו חולה וזקן שיעורם בשתי סעודות בינוניות והיינו כששה ביצים כשאר כל אדם [עיין
בתו"ש ות' חתם סופר סימן צ"ח] ודע דאפילו לדעת השו"ע בעינן עכ"פ
שיהיה אותו המזון ראוי לאכול לחולה ואם אינו ראוי לו בעינן עכ"פ שיהיה שתי סעודות
דאז הוי עירוב משום דחזי לאחרינא [מחצית השקל]:
רמב"ם הלכות טומאת
צרעת פרק טז הלכה ו
טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא,
וכן טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת, וכן כלי חרס שהכניס אוירו לבית
טמא נטמא, אבל שאר כלים עד שיכניס רוב הכלים משיכניס רובו נטמא מיד, בד"א בכלים
שנכנסו חלוצין אבל אדם מישראל שנכנס לבית מנוגע והוא לבוש בבגדיו וסנדליו ברגליו וטבעותיו
בידיו הרי האדם טמא מיד, ובגדיו טהורים עד שישהה שם כדי שיסב אדם ויאכל כשלש ביצים
פת חטים בלפתן שנאמר והשוכב בבית יכבס את בגדיו והאוכל בבית יכבס את בגדיו, וכי תעלה
על דעתך שאין בגדיו מתטמאין עד שיאכל שם, אלא ליתן שיעור לשוכב כאוכל, ואחד השוכב או
היושב או העומד אם שהה כדי לאכול שיעור אכילה האמורה נטמאו בגדיו.
רמב"ם הלכות טומאת
אוכלין פרק ד הלכה א
כמה שיעור אוכלין לטומאה לטומאת עצמן
כל שהן אפילו שמשום או חרדל מתטמא, שנאמר כל האוכל אשר יאכל כל שהוא, ואין אוכל טמא
מטמא אוכל אחר או משקין או ידים עד שיהיה בו כביצה בלא קליפתה, וכן האוכל אוכלין טמאים
אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה וזהו חצי פרס.