רי"ף ערובין דף כז:
גמ' ערובין דף פב: - פה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 38:45דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:50 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)
כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה
במדבר פרק טו פסוק כ
רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ
תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ:
רש"י במדבר פרק טו
פסוק כ
(כ) ראשית ערסתכם - כשתלושו כדי עיסתכם שאתם רגילין ללוש במדבר. וכמה היא,
(שמות טז, טז) וימודו בעומר עומר לגלגלת, תרימו מראשיתה, כלומר קודם שתאכלו ממנה, ראשית
תלקח חלה אחת תרומה לשם ה':
חלה - טורטי"ל בלע"ז [עוגה]:
כתרומת גורן - שלא נאמר בה שיעור ולא
כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור, אבל חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום
אחד מארבעים ושמונה:
שמות פרק טז פסוק לו
וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:
פ
רש"י שמות פרק טז
פסוק לו
(לו) עשרית האיפה - האיפה שלש סאין, והסאה ששה קבין והקב ארבעה לוגין והלוג
שש ביצים נמצא עשירית האיפה ארבעים ושלוש ביצים וחומש ביצה והוא שיעור לחלה ולמנחות:
רמב"ם הלכות ביכורים
פרק ו הלכה טו
כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה מלא העומר
קמח בין מאחד מה' מינים בין מחמשתן כולם מצטרפין לשיעור, וכמה הוא שיעור העומר שני
קבין פחות חומש, והקב ארבעה לוגין, והלוג ד' רביעיות והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום
אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, וכל האצבעות הם רוחב גודל אצבעות של יד, נמצאת למד שהמדה
שיש בה י' אצבעות על י' אצבעות ברום שלש אצבעות ותשע אצבע בקירוב הוא העומר, וכן מדה
שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע
אצבעות פחות שני תשיעי אצבע היא מדת העומר, ושתי המדות כאחד הם עולים, וכמה מכילה
מדה זו כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות וחומש ביצה והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני
שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים, שהם משקל חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה,
ומדה שמכילה כמשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום.
משנה מסכת עדויות פרק
א משנה ב
[ב] שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר
מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבים בחלה ומשהגדילו
המדות אמרו חמשת רבעים חייבין רבי יוסי אומר חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין:
רמב"ם על משנה מסכת
עדויות פרק א משנה ב
[ב] הקב הוא ששית הסאה וכבר ביארנו
שעורו בסוף פאה. משהגדילו המדות, נתוספו שעורי הקב. ורובע, הוא רובע הקב. ועשו שעור
חלה חמשת רבעים והוא קב ורובע. והיה זה הקב ורובע מן המדה הגדולה הזו הוא הקב ומחצה
מן המדה הראשונה. וכבר ביארנו בפרק השני דמסכת חלה כי שעור החלה יודע במדה לא במשקל
מחמת שנויי הדברים הנמדדים בכובד ובקלות ואף על פי שהמדה שוה. וביארנו שם כי מדת החלה
היא מדה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית
אצבע וחלק מאלפים וחמש מאות מן האצבע בדיוק. ואם תרצה בקירוב מועט מאד תאמר מדה שיש
בה שבע אצבעות פחות שתי תשיעיות אצבע על שבע אצבעות פחות שתי תשיעיות אצבע ברום שבע
אצבעות פחות שתי תשיעיות אצבע. וכבר ביארנו כמה פעמים שהאצבע שמודדין בה היא הגודל.
וכבר עשיתי אני מדה בתכלית הדיוק שיכולתי ומצאתי שהרביעית האמורה בכל התורה מחזקת מן
היין קרוב לעשרים וששה דרהם, ומן המים קרוב לעשרים ושבעה דרהם, ומן החטים קרוב לעשרים
ואחד דרהם, ומקמח החטים קרוב לשמונה עשר דרהם. ומצאתי שעור חלה באותה המדה חמש מאות
ועשרים דרהם בקירוב מקמח החטים. וכל הדרהמים האלו מצריים, וכן גם כל אלו הדברים שמדדתי
מצריים. והלכה כחכמים.
בית יוסף יורה דעה סימן
שכד
ומ"ש שהרמב"ם שיער מדת הכלי.
הוא בפרק הנזכר (שם) אלא שנוסחת ספר הרמב"ם שבידינו אינה מכוונת עם מ"ש רבינו
בשמו. וכתב הרמב"ם עוד שם שמ"ג ביצים בינוניות וחומש ביצה הם משקל פ"ו
סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים שהם משקל תק"כ מזוזי מצרים בזמן הזה
ומדה שמכילה במשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדים לחלה לכל מקום עכ"ל. והדבר ידוע
שהסלע ד' דינרים והדינר שש מעין וכל ד' מעין משקל דרמ"א אחת נמצא משקל תק"כ
דרמאש קמח הוא שיעור חלה: [בדק הבית] כתוב באורחות חיים (הל' חלה אות א עמ' 208) בשם
הראב"ד ואי אוסיף ה' רבעים וכו' והיו שני ביצים ורביעית ביצה שפיר דמי ולזה שומעים
שעשה כהוגן ואי פיחת משיעור זה הפסיד לענין חלה ולא עוד אלא שצריך להוסיף על כל השיעורים
כמעט כדי קיטוף שכן דרכן של נשים לשייר מן המדה מן הקמח כדי לקטף ואם עשה המדה מצומצמת
נמצא דהשיעור חסר כי פעמים שאין מכניסים כל הקמח בקיתון הילכך מוטב להוסיף ולא לצמצמו
עכ"ל [עד כאן]:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שכד סעיף א
אין חייב בחלה א אלא חמשת מיני תבואה.
ואין חייב אלא חמשת רבעים. א] ומדה (א) שמחזיק ב (ב) מ"ג ביצים וחומש ביצה, ממלאים
אותו קמח, ב] ואותו קמח הוא שיעור חלה. ג] וכשממלאים המדה קמח, תהיה מחוקה ולא גדושה.
והיאך ישערו לדעת שהיא מחזקת מ"ג ביצים וחומש, ג נתבאר בטור א"ח (ועיין
בא"ח סי' תנ"ו) ד] ומשקל חמשת רבעים קמח הוא תק"כ דרה"ם מקמח
חטים שבמצרים. הגה: ד ה] כלי המחזיק עשר אצבעות על עשר אצבעות, ברום שלש אצבעות
ותשיעית אצבע בקרוב, הוא שיעור החלה. וכן מדה שיש בה ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות אצבע
(על ז' פחות ב' תשיעיות אצבע), ברום ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות אצבע, ה הוא העומר.
ו] וכל האצבעות אלו הם רוחב גודל של יד (רמב"ם פרק ו' דביכורים).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן שכד סעיף א
א אלא ה' מיני תבואה - שהן חטין ושעורים
וכוסמין ושבולת שועל ושיפון כדמפרש ואזיל:
ב מ"ג ביצים וחומש ביצה כו'
- כמנין חל"ה ולרמז חומש יש ה' בסוף תיבת חלה שהרי אי אפשר לכתוב ה' במנין מ"ג
אלא בתיבת חלה שהרי מיד כשתקח בידך מנין ה' נשאר בידך מנין ל"ח והרי חלה:
ג נתבאר בטור א"ח - וע"פ
אותו השיעור שערתי והוא ג' קוואר"ט פחות מעט וכן נהגו וכ"כ מהרי"ו סי'
קנ"ג בדיני פסח דשיעור חלה הוא כלי שמחזיק מעט פחות מג' זיידלי"ך וזייד"ל
הוא קוואר"ט:
ד כלי המחזיק כו' - כ' העט"ז
צ"ע באלו המדות אם ר"ל מרובעות או עגולות כו' והדבר פשוט שהוא מרובעות שהרי
הוא מהרמב"ם פ"ו מהל' בכורים שלמדו מרביעית של תורה של פסח שהוא במרובע וכמו
שנתבאר שם בדברי הפוסקים וע"ל סימן ר"א ס"ק ו' וכ"כ בס' מע"מ
דף קכ"ג ע"א:
ה הוא העומר - והוא החלה:
2)
מרפסת שהוא דרך
לעליות הפתוחים לה ועומדת בחצר אם לא עירבו יחד ויש בחצר תל
או עמוד שהוא משותף בין שניהם
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה טו
אנשי החצר ששכחו ולא עירבו אין מוציאים
מבתים לחצר ולא מחצר לבתים אבל מטלטלין הן כלים ששבתו בחצר בכל החצר ובכל הנחשב עם
החצר, ואם היתה שם מרפסת או עליה ועירבו אנשי החצר לעצמן ואנשי המרפסת לעצמן, אנשי
המרפסת או אנשי העליה מטלטלין כלים ששבתו בבתיהן בכל המרפסת ובכל הנחשב עמה או בכל
רוחב העליה ובכל הנחשב עמה, ואנשי החצר מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה, וכן אם היה
יחיד דר בחצר ויחיד דר בעליה ושכחו ולא עירבו, זה מטלטל בכל העליה והנחשב עמה וזה מטלטל
בכל החצר והנחשב עמה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שעה אות א - ב ד"ה מרפסת שהוא
א - ב מרפסת שהוא דרך לעליות וכו'. בפרק כיצד משתתפין (פג:) תנן אנשי חצר
ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר חולית הבור
והסלע שהם גבוהים עשרה טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר במה דברים אמורים בסמוכה אבל במופלגת
אפילו גבוה עשרה טפחים לחצר ואיזו היא סמוכה כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים. ופירש רש"י
אנשי חצר ואנשי מרפסת וכו'. ולא עירבו אלו עם אלו אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן מרפסת
ארוכה היא והרבה פתחי עליות פתוחין לה וכולם יוצאין בסולם אחד לחצר וממנה לרשות הרבים
ואף על פי כן אין אוסרים הואיל וגבוה מרפסת עשרה שלא הלכו בסולם אלא להקל ואמרינן תורת
מחיצה עליו ואינם אוסרין כדאמרינן בכיצד מעברין (נט:) סולם תורת פתח ותורת מחיצה עליו
והכל להקל מכל מקום שתי רשויות הן ואין מוציאין מזו לזו: כל שגבוה י'. אם יש בחצר תל
או עמוד גבוה עשרה סמוך למרפסת רשות מרפסת שולטת בו ומשתמשים הם בו אבל לא בני חצר:
בסמוכה. שהחוליא סמוכה למרפסת:
ומ"ש רבינו אינם אוסרים על בני
החצר. היינו בשעירבו בני מרפסת לעצמן וקא משמע לן דלא הוו כחצר אחת שעירבו בני חציה
לעצמן ובני חציה לעצמן דאסרי אהדדי אלא הוו כב' חצרות אבל אם לא עירבו בני מרפסת לעצמן
ודאי אסרי אבני חצר דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה כדאמרינן גבי ב' חצרות זו
לפנים מזו שכתב רבינו בסימן שע"ח (סע' ה). והאי אוסרים ואינם אוסרים דקתני פירשו
הרמב"ם והרב המגיד בפ"ד (הט"ו) דלענין כלים ששבתו בבית היא כלומר דאילו
לכלים ששבתו בחצר אפילו לא עירבו כלל מותר לטלטל מן החצר למרפסת והרי הם בכלל גגות
וחצרות שהן רשות אחת וכך מבואר בפרק כל גגות (צא:). ובגמרא (פג:) אמתניתין דאנשי חצר
ואנשי מרפסת לזה בשלשול ולזה בזריקה מאי אמר רב שתיהן אסורים ושמואל אמר נותנין אותו
לזה שבשלשול שלזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה וכל דבר שלזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו
בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת תנן אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כל שגבוה
עשרה טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר קס"ד מאי מרפסת בני עליה ו[א]מאי קרו לה מרפסת
דקא סלקי במרפסת אלמא כל שלזה בשלשול ולזה בזריקה נותנין אותו לזה שבשלשול כדאמר רב
הונא לאותם הדרים במרפסת הכא נמי לאותם הדרים במרפסת אי הכי אימא סיפא פחות מכאן לחצר
אמאי לזה בפתח ולזה בפתח הוא מאי לחצר אף לחצר ושניהם אסורין הכי נמי מסתברא מדקתני
סיפא במה דברים אמורים בסמוכה אבל במופלגת אפילו גבוה עשרה טפחים לחצר מאי לחצר אילימא
לחצר ושרי אמאי רשותא דתרוייהו הוא אלא מאי לחצר אף לחצר ושניהם אסורין הכא נמי מאי
לחצר אף לחצר ושניהם אסורים שמע מינה. ופירש רש"י בני עלייה. דגביהי ממרפסת טובא
אבל דרך מרפסת זו עולין ויורדין ותל שבחצר שהוא גבוה י' הוי נמוך מן העליה י' דהוי
לזה בשלשול ולזה בזריקה וקתני דבני עלייה מותרין בו: הדרין במרפסת. כגון שיש בה דיורין
דלדידהו הוי האי תל שבחצר שוה להן בתוך י' או נמוך או גבוה מהם פחות מי': לזה בפתח
ולזה בפתח הוא. ותרווייהו בעי איתסורי ביה דהא סתם מרפסת לאו גביהה טובא: אף לחצר.
כלומר ב' הרשויות שולטות בו ואוסרין זה על זה: [אמאי. נהי נמי דמאי מרפסת בני עלייה]
רשותא דתרוייהו היא. דלשניהם תשמישו בקשה לחצר בזריקת גובה ולעלייה בזריקה את משך ההפלגה
ובשלשול את הנמוכה ונהי דלשמואל שלשול לגבי זריקת גובה נוח הוא הכא דאיכא שלשול וזריקת
משך שוים הם לזריקת גובה ואמאי לחצר אלא על כרחך אף לחצר ואסורים לרב נמי דמתרץ לה
בדיורי מרפסת מאי לחצר דקתני אפחות מכאן אף לחצר קאמר ואסורין עד כאן. וידוע דהלכה
כרב באיסורי וכן פסק הרא"ש שם (סי' ג) והרמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין
(הט"ז). והשתא מ"ש רבינו אם הוא גבוה מקרקעית החצר עשרה טפחים והוא בתוך
ארבעה טפחים למרפסת בני מרפסת מותרים בו הוא פשוט במשנה:
ומ"ש ואין מראשו למרפסת עשרה
טפחים. הוא מדאוקימנא (פד.) מאי מרפסת לאותם הדרין במרפסת ועל פי מה שפירש רש"י
שאף על פי שהוא גבוה או נמוך מהמרפסת כיון שאינו יותר מעשרה נדון כאילו הוא שוה לקרקעית
המרפסת ומותרים בו:
ומ"ש ואם אינו גבוה עשרה לבני
החצר וממנו למרפסת ארבעה. כלומר והוא רחוק ממרפסת עשרה דהשתא אינו נדון למרפסת מתרי
טעמי דרחוק ממנו עשרה ומופלג ממנו ארבעה או אפילו אין בו אלא טעם אחד דהיינו מופלג
ממנו ארבעה אף על פי שהוא לו בתוך עשרה גובה אינו נדון למרפסת מפני טעם ההפלגה ונדון
לחצר כיון שאינו גבוה ממנו עשרה אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות עירובין (שם)
כלשון הזה כיצד הסלע או התל וכיוצא בו שבתוך החצר אם אינם גבוהים עשרה טפחים הרי אלו
נחשבים בין החצר ובין המרפסת ושניהם אסורים להוציא שם כלים שבבתים ואם גבוהים עשרה
והיה ביניהם ובין המרפסת פחות מארבעה טפחים הרי אלו נחשבים עם המרפסת שהרי הם שוים
לה ובני מרפסת מותרין בהם ואם היו רחוקים מן המרפסת ארבעה טפחים או יתר על כן אף על
פי שגבוהין עשרה הרי אלו בכלל החצר והמרפסת עד כאן ומדנקט בסיפא דלישניה אף על פי שגבוהין
עשרה משמע דכל שמופלגין מן המרפסת ארבעה בין גבוהין עשרה בין אינם גבוהין עשרה שניהם
אסורין משום דאף על גב דמופלגין ארבעה ממרפסת יכולין בני המרפסת להשתמש עליהם בזריקה
ובני חצר ג"כ יכולין להשתמש עליהם ג"כ בזריקה בין שגבוהין עשרה בין שאינם
גבוהין עשרה הלכך שתי הרשויות שולטות בהם ואוסרים זה על זה ומרישא דלישניה שכתב אם
אינם גבוהין עשרה טפחים הרי אלו נחשבין בין החצר והמרפסת ושניהם אסורים ולא חילק בין
אם מופלגים ארבעה לאם אינם מופלגין משמע נמי דאף על פי שהן מופלגין מן המרפסת ארבעה
ואינם גבוהין עשרה טפחים רשות מרפסת שולטת בהם ג"כ מהטעם שכתבתי דבכהאי גונא בני
מרפסת יכולין להשתמש בהם על ידי זריקה והילכך כל היכא דאפשר לבני חצר להשתמש עליהם
שניהם אסורין ולא משכחת לה צד היתר אלא בגבוהים עשרה ואינם מופלגים ארבעה דהשתא הוי
לבני מרפסת בנחת ולבני חצר בזריקה ונותנין אותו לזה שבנחת ופשטא דמתניתין כוותיה מוכחא
דקתני במה דברים אמורים בסמוכה אבל במופלגת אפילו גבוה עשרה טפחים לחצר ומשמע דהכי
קתני במה דברים אמורים דגבוה עשרה טפחים למרפסת בסמוכה אבל במופלגת בין גבוה עשרה טפחים
בין פחות מעשרה לחצר כלומר אף לחצר כדמוקי בגמרא הרי בהדיא לא משכחת לה צד היתרא אלא
בשני תנאים גבוהים עשרה טפחים וסמוכים דאז בני מרפסת מותרין הא פחות מגובה עשרה אפילו
הם סמוכים או מופלגים אף על פי שגבוהים עשרה הוי אף לחצר ושניהם אסורים ולדעת רבינו
צריך לדחוק ולומר שהוא סובר דכי אקשינן מאי לחצר אילימא לחצר ושרי אמאי רשותא דתרוייהו
הוא לא קשיא לן הכי אלא בגבוהין עשרה דהוי תשמישן לחצר נמי בקושי אבל היכא דאינם גבוהים
עשרה ניחא דליהוי לחצר ושרי דהא כיון דאינם גבוהים עשרה הוי תשמישן לחצר בנחת ואם כן
כי אוקימנא אף לחצר לא הוי אלא בגבוהים עשרה אבל באינם גבוהים עשרה הוי לחצר דוקא ושרי
ולפי זה מתניתין דקתני אבל במופלגת אפילו גבוה עשרה טפחים לחצר דלישנא דאפילו משמע
בין גבוה מעשרה בין פחות מעשרה לצדדין קתני דבגבוה מעשרה הוי אף לחצר ושניהם אסורים
ובפחות מעשרה הוי דוקא לחצר ושרי:
ומ"ש רבינו אבל כל שתשמישו בנחת
יותר מלחבירו נותנין אותו למי שהוא בנחת. אין לשון זה נוח לי דהא אליבא דשמואל (פג:)
הוא דאמרינן נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת אבל לרב שניהם אסורים עד שיהיה לזה בנחת
לגמרי דומיא דפתח ולזה בקשה וגם זה סעד לדברי הרמב"ם זכרונו לברכה (עירובין פ"ג
הט"ז): ומ"ש רבינו בתחלת דבריו ויש תל או עמוד בחצר שהוא משותף בין שניהם.
כלומר שאילו היה של אחד מהם לא היו האחרים אוסרים עליהם וכן כתבו התוספות (ד"ה
קא סלקא) והגהות אשיר"י (סי' ג):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעה סעיף א
מרפסת שהוא דרך לעליות הפתוחים לה
ועומדת בחצר ועולים לה בסולם ובני העליות יורדים ממנה לחצר ועוברים לרשות הרבים, (א)
אינם אוסרים על בני החצר, דסולם תורת פתח עליו והוי כשתי חצרות ופתח ביניהם שאם רצו
מערבים יחד ואם רצו כל א' מערב (ב) לעצמו, (ג) ובלבד שיערבו כל בני מרפסת לעצמן
<א> כדי שתהא רגל המותרת במקומה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעה סעיף א
(א) אינן אוסרין על בני החצר - כשלא
עירבו יחד אלא בני העליות לעצמן ובני החצר לעצמן ולא הוי כחצר אחד שעירבו בני חציה
לעצמן ובני חציה לעצמן דאסרי אהדדי אלא הוי כשתי חצרות. ומיירי כשהמרפסת גבוה י"ט
מן החצר דאי לא היה גבוה י"ט הוי ליה עם החצר כחצר אחת [אחרונים]:
(ב) לעצמו - ר"ל ומותר לטלטל
אפילו כלי הבית לחצר וכן כלי עליה למרפסת אבל כלי הבית למרפסת או כלי עליה לחצר אסור
כיון שלא עירבו יחד:
(ג) ובלבד שיערבו וכו' - ר"ל
דאם לא עירבו בפני עצמן והיא אסורה במקומה אוסרת ג"כ על החצר לטלטל בתוכה מכלי
הבית דמרפסת כיון שאין לו דרך אחר לר"ה כ"א ע"י חצר הו"ל כחצר
זה לפנים מזה שאין לו דרך אחר כ"א ע"י חצר החיצונה דקיי"ל לקמן בסימן
שע"ח דאם בני חצר הפנימי לא עירבו לעצמן דהו"ל רגל האסורה במקומה אוסרין
על החיצונה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעה סעיף ב
<ב> אם לא עירבו יחד * ויש בחצר
תל או עמוד שהוא משותף (ד) בין שניהם, (ה) אם (ו) א אינם גבוהים י"ט הרי אלו נחשבי'
בין החצר ובין המרפסת (ז) ושניהם אסורים להוציא שם כלים שבבתים. ואם הם גבוהים מקרקעית
החצר י"ט (ח) (ובתוך עשרה למרפסת) (טור) והם בתוך ד' טפחים למרפסת, בני
מרפסת מותרים לפי (ט) שתשמישו (להם) בנחת מלבני החצר. ואם היו רחוקים מהמרפס' ד"ט
או יותר, (י) אע"פ שגבוהים עשרה (מן החצר (יא) לתוך עשרה למרפסת) (טור), הרי אלו
בכלל החצר והמרפסת; לפי ששניהם אפשר להשתמש בהן על ידי זריקה, לפיכך שניהם אסורים להוציא
שם כלים ששבתו בבתים עד שיערבו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעה סעיף ב
(ד) בין שניהם - דאם הוא של אחד מהם
הרי הוא ברשותא דחד ואינם אוסרים עליו בכל גווני:
(ה) אם וכו' - הכלל בזה דכל שלאחד
תשמישו בנחת [היינו בקל] ולהשני בקשה לא מקרי רק רשות לאותו שתשמישו בנחת ואין השני
יכול לאסור עליו אבל אם שניהם שוים הן שהוא לשניהם בקל להשתמש על אותו מקום הן בקשה
שייך לשניהם וממילא אוסרים זה ע"ז להוציא לאותו מקום מכלי הבית כיון שלא עירבו
יחד ואיזה מקרי בנחת ואיזה בקשה מתבאר בגמרא דכל שצריך לתשמישו זריקה דהיינו שהתל או
העמוד גבוה ממנו עשרה טפחים וצריך לזרוק שם או שצריך שלשול דהיינו שהמקום ההוא נמוך
ממנו י"ט וכשרוצה להשתמש עליו צריך לשלשל ולהורידו לשם כ"ז מקרי קשה ואם
הוא פחות מי"ט הן בזריקה והן בשלשול מקרי בנחת ולפעמים מקרי קשה אפילו אם הוא
פחות מי"ט כגון שאותו עמוד או התל מופלג בריחוק מקום ממנו ד"ט וצריך לזרוק
באויר:
(ו) אינם גבוהים י"ט - מן הארץ
וגם מן המרפסת שלמעלה מהם אין נמוך ממנה עשרה טפחים דאז נוח לשניהם להשתמש שם ולכן
אוסרים זה על זה דאם היה נמוך מן המרפסת עשרה טפחים אז היו נותנים אותו לבני החצר דלהם
תשמישו בנחת ולבני המרפסת [היינו אנשי העליה שבתיהם נפתחים להמרפסת ואיסקופת פתחיהם
שוה לה] בקשה:
(ז) ושניהם אסורים וכו' - ודוקא כשהיה
התל והעמוד סמוך להמרפסת בתוך ד"ט דאם היו רחוקים ממנו ד"ט א"כ תשמיש
המרפסת עליו בקשה והחצר בנחת ונותנים אותו לבני החצר:
(ח) ובתוך עשרה למרפסת - דאם היה מרוחק
עשרה גם ממרפסת היה לשניהם בקשה ויד שניהן שוין בו לאסור זה על זה:
(ט) שתשמישו להם בנחת - שהם לה בתוך
י"ט וגם אינם מופלגים ממנה:
(י) אע"פ שגבוהים וכו' ותוך עשרה
למרפסת - ר"ל וא"כ היה שייך למרפסת וכמו שכתב מתחלה אפ"ה כיון שמופלגין
ממנה ד"ט וכשרוצים בני מרפסת להשתמש שם הוא רק ע"י זריקה מקרי תשמישו ג"כ
בקשה זה מחמת גובהו וזה מחמת רחקו:
(יא) ותוך עשרה למרפסת - ואם היו נמוכים
עשרה טפחים גם מהמרפסת יש דעות בפוסקים יש אומרים דכיון שלבעל המרפסת יש שתי ריעותות
שנמוכים מעשרה וגם מופלגים ד"ט א"כ תשמיש של אנשי החצר נוח יותר שם ונותנין
אותו להם ויש אומרים דכיון שלהחצר נמי גבוה י"ט מקרי לשניהם תשמישו בקשה ואוסרין
זה ע"ז בור שבחצר. [של בני המרפסת ובני החצר בשותפות] ומקיפתו חוליא גבוה י' טפחים
וסמוכה למרפסת בתוך ד"ט אוסרין זה על זה כשלא עירבו יחד למלאות מים בדלי ששבת
בבית או בעליות וכן להכניס המים לבתיהם ואין נותנין אותו לבני מרפסת הואיל וגם להם
תשמישו בקשה ע"י שלשול י' טפחים לבור ואפילו אם הבור מלא מים עד גובה החוליא שסמוכה
למרפסת אסור משום גזירה שמא יחסרו המים בשבת וישתמשו בו כבתחלה אבל אם היה הבור מלא
בדבר שאין ניטל בשבת הרי הוא כעמוד או תל גבוה י' מחצר ותוך עשרה למרפסת שנותנין אותו
לבני מרפסת [כשאינו מופלג מכנגדה ד"ט וכנ"ל] להשתמש על גבה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעה סעיף ב
* ויש בחצר תל או עמוד - מיירי שהוא
רחב דע"ד דאל"ה הוי מקום פטור ובטל להכא ולהכא וכדלעיל בסימן שע"ב ס"י
וכ"כ הריטב"א:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעה סעיף ד
(יד) זיזים היוצאים מהכתלים, כל שהוא
למטה מעשרה טפחים הרי זה נחשב מהחצר ובני החצר משתמשין בו. וכל שהוא בתוך י"ט
העליונים הסמוכים לעלייה, אנשי עלייה משתמשין בו. (טו) והנשאר בין י' התחתונים עד תחלת
י' העליונים מן הזיזין היוצאים, שניהם אסורים בו ואין משתמשין בהם בכלים ששבתו בבתים
אלא אם כן עירבו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעה סעיף ד
(יד) זיזים היוצאים וכו' - גם זה הסעיף
מיירי שבני החצר ובני העליה עירבו כ"א לעצמן ושהזיזים היו שייכין לבני החצר והעליה
בשותפות וגם מיירי שהזיזין היו רחבים ד"ט דאל"ה הוי מקום פטור ובטיל להכא
ולהכא [רש"י]:
(טו) והנשאר וכו' - מיירי בשהיו יותר
מעשרים טפחים מן העליה לקרקע החצר וה"ה כשהיה פחות מעשרים טפחים והזיז עומד באמצע
ואין ממנו עשרה טפחים לא לזה ולא לזה: