רי"ף ערובין דף כח.
גמ' ערובין דף פה:- פו.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 29:28דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:20 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)אין מניחים אותו בחצר, אלא בבית
שראוי לדירה, לאפוקי בית שער, אכסדרה ומרפסת.........................
2)הדר בבית שער, אכסדרה ומרפסת שבחצר,
אינו אוסר על בני החצר, שאינם חשובים דירה
3)נותנים השיתוף מבואות בא' מן
החצירות ואנו רואים כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר
4)בני חבורה שהיו מסובין לאכול וקדש
עליהם היום, הפת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה טז
כיצד מערבין בחצירות גובין חלה אחת
שלימה מכל בית ובית ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר אפילו בבית התבן או בבית
הבקר או בבית האוצר, אבל אם נתנו בבית שער אפילו בית שער של יחיד או באכסדרה או במרפסת
או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו עירוב, וכשמקבץ העירוב מברך ברוך אתה
ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר בעירוב זה יהיה
מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת, ויש לקטן לגבות עירובי חצרות, ובית
שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת, ואם היו רגילין להניח בו אין משנין אותו מפני
דרכי שלום. +/השגת הראב"ד/ כיצד מערבין בחצרות גובה חלה אחת שלימה. א"א
במקומות הללו נהגו בעירובי חצרות שגובין מעט מעט קמח מכל בית ובית ועושין אותו חלה
אחת שלימה ומשמרין אותה כל השנה קסברי ככר שלם לכולהו קאמר ובאמת אם באו לערב בפרוסות
אינו עירוב ומסתברא דבעינן כגרוגרת לכל אחד ואחד באותה חלה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שסו אות ג ד"ה ומ"ש ומפני
ג ומ"ש ומפני זה הבית שמניחין בו העירוב אין צריך ליתן פת. מימרא
דשמואל בפרק מי שהוציאוהו עלה מ"ט (ע"א) ומפורש בגמרא שאף על פי שאין שום
פת בבית זולתי העירוב שהביאו שאר שכנים מותר:
ומ"ש ואינו משום קנין וכו'. גם
זה שם בעלה הנזכר אמר שמואל עירוב משום קנין רבה אמר עירוב משום דירה מאי בינייהו כלי
ופחות משוה פרוטה וקטן איכא בינייהו ופירש רש"י למאן דאמר משום קנין יכולין לקנות
בסודר כדרך שאר קנין ואין יכולין לקנות בפת שאין בו שוה פרוטה ואין יכול לעשות קטן
שליח לערב עליו עירובי חצירות דלאו בר מיקני ואקנויי הוא ולמאן דאמר משום דירה לא מהני
קנין סודר ומערבין באוכל שאין בו שוה פרוטה וקטן גובה עירוב דפת משוי להו חדא דירה
וקטן לאו מידי עביד ופסקו הפוסקים (רמב"ם פ"א הט"ז, רא"ש סי' יג)
כרבה:
ומ"ש ואין מניחין אותו בחצר וכו'.
בפרק כיצד משתתפין עלה פ"ה (ע"ב) גמרא הנותן את עירובו בבית שער:
ומ"ש או בבית שאין בו ארבע אמות.
ברייתא בפרק קמא דסוכה (ג.) דבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין מניחין בו עירוב
וכתבה הרי"ף פרק חלון (כה:):
ומ"ש שראוי לדירה. הוא לאפוקי
בית שער אכסדרה ומרפסת כדתנן בפרק כיצד משתתפין ובגמרא עלה פ"ח (פה:) איכא מימרא
דרב יהודה דמשמע מינה דהנותן עירובו בבית שער דיחיד עירובו עירוב אבל הרמב"ם בפרק
א' (שם) כתב דאפילו בבית שער דיחיד אין נותנין עירוב וכתב שם הרב המגיד שהיתה לו גירסא
אחרת ובסימן ש"ע (קלח: סע' א ד"ה הדר) אבאר הדבר באר היטב בסייעתא דשמיא:
ומ"ש רבינו ואפילו הוא של קטן.
על מה שכתבתי בסמוך איכא בינייהו כלי ופחות משוה פרוטה וקטן כתבו התוספות (מט: ד"ה
וקטן) שאין נראה להם פירוש רש"י על וקטן ונראה לר"ת כמו שפירש ר"ח
(בגליון שם) דבבית של קטן מיירי הכא כלומר דלמאן דאמר משום קנין אין מניחין את העירוב
בביתו של קטן דלאו בר אקנויי רשותא הוא ומאן דאמר משום דירה מניחין את העירוב בביתו
של קטן וכן נראה מדברי הרב המגיד בפרק א' (הט"ז):
ומ"ש ואם רגיל תמיד ליתנו בבית
ידוע וכו'. משנה בשלהי הניזקין (גיטין נט.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסו סעיף ג
הבית שמניחים בו העירוב (יח) <א>
א"צ ליתן פת. (יט) <ב> ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה. ואין מניחים
אותו בחצר, אלא בבית שראוי לדירה, * (כ) לאפוקי בית שער, אכסדרה (כא) ומרפסת. וצריך
שיהא בו * (כב) ו ד' אמות על ד' אמות. (כג) ואפילו הוא של קטן. ואם (כד) רגילים ליתנו
תמיד בבית ידוע (כה) ז אין להם לשנותו (כו) ח וליתנו בבית אחר, (כז) מפני דרכי שלום.
(כח) ט ואפילו קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו. הגה: והמנהג בזמן הזה <ג>
להניח העירוב בבית הכנסת. וכן נהגו הקדמונים. * (כט) ונראה לי הטעם, דעירובין שלנו
יש להם דין שיתוף (ל) ואין צריך להניח י בבית דירה. וע' לקמן סי' שפ"ו ושפ"ז.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף ג
(יח) א"צ ליתן פת - שהרי אין
העירוב אלא שיחשוב כאלו כולן דרין שם והרי הוא דר שם:
(יט) ואין צריך וכו' פרוטה - לאפוקי
ממ"ד בגמרא עירוב משום קנין שבעה"ב מקנה להם ביתו עבור הפת ולפ"ז היה
צריך שיהא בפת עכ"פ שוה פרוטה דליחשב ממון קמ"ל דלאו משום קנין הוא אלא שיתוף
דירה בעלמא הוא ומזה הטעם ג"כ צריך ליתן דוקא פת ולא סגי בד"א כגון כלי וכי"ב
שאינו מאכל דעיקר דירת אדם הוא במקום פתו כ"ז מתבאר בש"ס:
(כ) לאפוקי בית שער וכו' - דאע"ג
שעשויין כעין בתים מ"מ הואיל והן דריסת הרגל לכל בני החצר לא חשיבי דירה:
(כא) מרפסת - מקום גבוה בחצר ובו מדרגות
עולים בהם לעליות וזה המקום גבוה מוקף בבנין ודרין בו:
(כב) ד"א על ד"א - דאז הוא
ראוי לדירה ואם הוא רחב יותר מד' אלא שהוא קצר בארכו ויש בו לרבע ד' על די יש דיעות
בין הפוסקים אי מקרי דירה לפיכך מן הנכון להניח לכתחלה בבית אחר יותר גדול ועיין בה"ל:
(כג) ואפילו הוא של קטן - פי' שהבית
שמניחים בו העירוב הוא של קטן וקמ"ל דלא תימא דצריך להקנות להם ביתו וקטן לאו
בר אקנויי הוא קמ"ל דלא משום קנין היא אלא משום דירה וע"כ מותר להניח אפילו
בבית קטן:
(כד) רגילים ליתנו תמיד - לאפוקי אם
לא הורגלו עדיין לזה הבית אין להקפיד אם משנין לבית אחר:
(כה) אין להם לשנותו וכו' - ואפילו
יש להם קצת טעם בדבר אם לא דיש להם טעמא רבא דאז מותרין לשנותו:
(כו) וליתנו בבית אחר - ואפילו מת
הבעה"ב. ואפילו השני נותן מעות לבני החצר להניח בביתו ואפילו הוא ת"ח והראשון
ע"ה. אם בתחלת הנתינה התנו לשנות מותר לשנות [כנה"ג] ויש מאחרונים שמפקפקין
בזה:
(כז) מפני דרכי שלום - ענין דרכי שלום
בכאן הוא משום חשד [גמרא] ופירש"י הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית אם באת
לשנות את מקומו הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם העירוב יחשדו לבני החצר שמטלטלין בלי
עירוב ובתוספות פירשו דחשדא הוא שיחשדו לבעה"ב זה שגונב פת מן העירוב ולכך הוציאו
אותו ממנו לבית אחר ומתוך כך יבוא לידי מחלוקת עמהם ולפירש"י בודאי יש להחמיר
אפילו מכר בית לאחר שלא לשנות מקום העירוב אכן לפירוש התוספות אפשר לומר דעל הלוקח
לא יבוא לידי חשד ע"י הוצאת העירוב מביתו אחרי שמעולם לא היה העירוב בידו והנה
כ"ז בעירוב שדרכו להניח אותו בבית בחנם וככי"ב אבל דבר שצריכין ליתן מעות
לזה יכולין לשנותו ליתן לאחר ואפילו אם להשני צריך ליתן ג"כ מעות. ובכל גונא אם
עברו ונתנו בבית אחר אין מחוייבין להוציא משם ומיהו אם הנותן רוצה לחזור וליתנו במקום
שהיה רגיל מתחלה הרשות בידו ומ"מ צ"ע למעשה [מ"א בשם כנה"ג]:
(כח) ואפילו קטן - והכל מטעם הנ"ל
שאינו משום קנין שיהא צריך בר דעת להקנות ואע"פ שאין במעשה קטן כלום מ"מ
העירוב נעשה ממילא כשהונח בבית ומ"מ ע"י עכו"ם אסור לקבצו לכתחלה דחשוד
לגנוב ולהחליף טוב ברע:
(כט) ונ"ל הטעם וכו' - ר"ל
אע"פ שבהכ"נ אינו ראוי לדירה מפני קדושתו שהרי הדירה הוא מקום האכילה ואסור
לאכול בביהכ"נ אם לא הלומדים שם כמ"ש בסימן קנ"א מ"מ יש לקיים
המנהג כמו שמסיים שעירובין שלנו יש להם דין שיתופי מבואות דהיינו שכל החצרות והבתים
שבמבוי משתתפין יחד בעירוב זה ושיתופי מבואות א"צ להניחו כלל בבית דירה רק שיהא
במקום המשתמר לבד כמ"ש בסימן שפ"ו:
(ל) וא"צ להניח בבית דירה - ולפ"ז
שאין בהכ"נ נחשב לבית דירה חשבינן ליה רק כחצר השותפין ומותר לטלטל ממנה לחצר
אחרת בלי ע"ח דכל החצרות רשות אחת כמבואר בסימן שע"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף ג
* לאפוקי בית שער - המחבר סתם בזה
ולא חילק בין בית שער דיחיד לרבים ונמשך בזה אחר דעת הרמב"ם שפסק לענין הנחת עירוב
דאפילו בבית שער דיחיד אין מניחין ועיין בב"י סימן ש"ע שהאריך בזה אכן כמה
פוסקים חולקים ע"ז [רש"י ותוספות והרא"ש בתירוצא בתרא והרשב"א
בעבוה"ק] ודעתם דלענין הנחת העירוב מניחין בבית שער דיחיד וכגירסא דילן בש"ס
דף פ"ה ע"ב ע"ש אכן בביאור הגר"א משמע דדעת המחבר ג"כ הכי
דשם בית שער אינו רק בבית שער דרבים אבל דיחיד אינו בכלל בית שער וכתב שגם דעת הרי"ף
ג"כ הכי:
* ד"א על ד"א - וכתב בתוס'
שבת ואם החדר קטן הוא בתוך חדר גדול אז אפילו אין בו דע"ד מניחין בו עירוב דסליק
היקף הקטן והוי כאלו מונח בחדר הגדול וכעין ההיא דר"ס שפ"ו לענין שיתוף מבואות
עיי"ש וכתב וה"ה אם הקטן נפרץ במלואו לגדול דאז הוי כאלו היא קרן זוית של
הגדול וכאלו היא מונח בתוך הגדול וכעין ההיא דלעיל סי' נ"ה לענין צירוף עשרה עיי"ש
בתוס' שבת ולדעתי דינא קמייתא אינו מוכרח דע"כ לא כתב רש"י התם דסלק היקף
וכו' אלא משום דסברא הוא דלא גרעיה למילתא בשביל שעשה מחיצות משום דבאויר החצר עוד
גרע וכמו שמבואר שם בלשון הגמ' דלא גרע מחצר משא"כ הכא דבעינן בית שראוי לדירה
ולזה אפשר שפיר לומר דכיון דהכניס עירובו בתוך מחיצות צרות שאין בהם אף ד' על ד' דלא
מהני ולא שייך הכא לומר במאי גרעיה דבודאי גרעיה דלולי הדפנות היה מונח במקום ראוי
לדירה ועכשיו הכניסו בתוך מחיצות שאי אפשר לדור בהם וצ"ע למעשה:
* ונ"ל הטעם דעירובין שלנו יש
להם דין שיתוף - והקשה הב"ח בסימן שפ"ו כיון דבעירוב זה מערבין כל הבתים
של דירה דהוי עירוב ושיתוף ביחד ודאי דצריך להניחו בבית דירה ולא בבהכ"נ וכו'
והגר"א בסימן זה מכוין ליישב זה דהבתים ניתרין מטעם מיגו דמהני עירוב זה שמניחין
בבהכ"נ להתיר החצרות שבמבוי מהני נמי להתיר הבתים שבחצר וכעין זה איתא בגמרא עי"ש.
וכ"כ הפמ"ג ג"כ בסימן שפ"ז ע"ש:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה ח
מי שיש לו בחצר חבירו בית שער שרבים
דורסין בו או אכסדרה או מרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים או אוצר הרי זה
אינו אוסר עליו עד שיהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו ואחר כך
יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו, אבל מקום לינה אינו אוסר, לפיכך אם קבע לו מקום לאכול
בו בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר עליו לפי שאינו מקום דירה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שע אות א ד"ה הדר בבית
א הדר בבית שער אכסדרה ומרפסת שבחצר וכו'. משנה בפרק כיצד משתתפין (פה:)
הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו בבית התבן
ובבית הבקר ובבית העצים ובבית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליו ופירש רש"י
הנותן עירובו עירובי חצירות וכתב הרב רבינו יהונתן (כח. ד"ה מתני' הנותן) בית
שער אף על פי שיש לו ד' מחיצות כיון דרבים עוברים לבתיהם דרך שם אין עליה תורת בית
אלא תורת חצר אבל אם הניח עירובי חצירות בבית שבחצר שהוא מיוחד לאצור שם תבן ובהמותיו
הרי זה עירוב שהרי ראוי לדירה הוא ובית מיקרי והדר שם בבית העשוי לתבן והוא עשוי מענפי
אילנות ומקנים כלומר שאינה בית של קבע אפילו הכי בית מיקרי לכל דבר: וגרסינן בגמרא
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר הנותן את עירובו
שם אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד ופירש רש"י חוץ מבית שער דחצר דיחיד ומתניתין
בבית שער דחצר דרבים ולפי דברי רב יהודה בית שער דיחיד הדר שם אינו אוסר והנותן עירובו
שם הוי עירוב והרמב"ם בפ"ד (עירובין ה"ח) כתב מי שיש לו בחצר חבירו
בית שער שרבים דורסים בו או אכסדרה או מרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים
או אוצר הרי זה אינו אוסר עליו עד שיהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול
פתו בו ואח"כ יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו אבל מקום לינה אינו אוסר לפיכך אם קבע
לו מקום לאכול בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר עליו לפי שאינו מקום דירה עד כאן
לשונו משמע דדוקא הקובע לו מקום לאכול בבית שער דרבים אינו אוסר אבל הקובע לו מקום
לאכול בבית שער דיחיד אוסר וכתב גבי הנחת עירוב (פ"א הט"ז) ומניחין הכל בכלי
אחד בבית אחד מבתי החצר אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר אבל אם נתנו בבית
שער אפילו בבית שער של יחיד או באכסדרה או במרפסת אינו עירוב וכתב הרב המגיד שם שאין
ספק אצלו שהרמב"ם היה גורס במימרא דרב יהודה כל מקום שאמרו הנותן את עירובו אינו
עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד דלפי זה הנותן את עירובו בבית שער
דיחיד אינו עירוב והדר שם אוסר עליו וכתב שהרשב"א (עה: ד"ה מר סבר) קיים
גירסא דידן להרמב"ם והעמיד דבריו בדרך אחרת אי אפשר להלמה עד כאן ולפי עניות דעתי
נראה דשפיר גריס הרמב"ם כגירסא דידן ומיהו סבירא ליה דלא קיימא לן הכי מדגרסינן
בסוף פרק הדר (עה:) אמר רב יהודה אמר שמואל י' בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו
ודיו ורבי יוחנן אמר אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי במאי קא מיפלגי
מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער כלומר אלא דין בית יש לו
והדר שם אוסר וקיימא לן כרבי יוחנן וכיון דלא קיימא לן כרב יהודה בר שמואל בר שילת
במאי דאמר דהדר בבית שער של יחיד אינו אוסר אלמא כי תנן והדר שם אוסר לא שנא בית שער
דרבים מבית שער דיחיד ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב
לא קיימא לן כוותיה דבית שער דמתניתין בכל בית שער היא בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן
את עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר ואם כן שפיר כתב הרמב"ם בפרק א' שהנותן
את עירובו בבית שער אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב ומ"ש בפ"ד בית
שער שרבים דורסים בו יש לומר דלרבותא נקט הכי לומר שאף על פי שהוא של רבים לא אסרי
וכל שכן אם הוא של יחיד אי נמי דבפ"ד לא בית שער של רבים קאמר אלא בית שער שרבים
דורסים ובית שער של יחיד נמי במשמע שהרי בבית שער של יחיד ג"כ דורסין בו רבים
כשבאים ליכנס לביתו וכן נראה שהוא דעת הרי"ף (כח.) שהשמיט מימרא דרב יהודה בר
שמואל בר שילת ולא כתב אלא המשנה כצורתה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו
עירוב והדר שם אינו אוסר עליו ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד כך נראה לי
לדעת הרמב"ם והרי"ף אבל התוספות בסוף פרק הדר (עה: ד"ה ורבי יוחנן)
כתבו דמימרא דרב יהודה בר שמואל בר שילת אתיא נמי כרבי יוחנן דהתם מיירי בבית שער דחצר
כדפירש רש"י דאינו עשוי לדירה אבל הכא בבית שער דבית אוסר וכן כתב גם כן הרא"ש
(סי' כב) וקודם לכן כתב דההיא דרב יהודה בר שמואל בר שילת פליגא אדרבי יוחנן והלכה
כרבי יוחנן וזה נראה שתופס רבינו עיקר שכתב כאן הדר בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו אוסר
ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד ובסימן שס"ו (קלה. סע' ג) כתב שאין
מניחין את העירוב אלא בבית הראוי לדירה שכוונתו בזה למעט בית שער אכסדרה ומרפסת ולא
חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד וזהו כמ"ש לדעת הרמב"ם והרי"ף
והכי נקטינן. והוי יודע שמה שלא כתב הרמב"ם דין זה בפ"ד בסגנון המשנה כמנהגו
הוא משום דגרסינן בפרק הדר (עה:) [גמרא] האחין שהיו אוכלין על שולחן אביהם תנו רבנן
מי שיש לו אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו אינו אוסר עליו בית התבן ובית הבקר ובית העצים
ובית האוצר הרי זה אוסר עליו רבי יהודה אומר אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד ומשמע דהלכה
כרבי יהודה דקאמר התם שעשו חכמים מעשה כמותו וכן פסקו הפוסקים ומקום דירה הוא מקום
פיתא כמו שיתבאר (טור קמ. סע' ה) ובודאי דרבי יהודה לא פליג אסתם מתניתין דפרק כיצד
משתתפין דמפלגא בין בית שער אכסדרה ומרפסת לבית התבן וכו' הילכך כל היכא שאינו קובע
לאכול פתו שם אפילו הוא בית התבן ובית הבקר וכו' שהם מקומות ראויים לדירה ואפילו בית
גמור המיוחד לדירת אדם אינו אוסר כיון שאינו קובע לאכול פתו שם וכדאמר רבי יהודה בברייתא
ואם קובע לאכול פתו שם אם הוא בית שער אכסדרה ומרפסת לא חשיבי בית דירה ואינו אוסר
ואם הוא בית התבן או בית הבקר וכו' חשיב בית דירה ואוסר ובכהאי גונא הוא דמפלגא מתניתין
בינייהו. ורבינו ירוחם בחלק ט"ו (ני"ב פט:) כתב וזה לשונו ומי שיש לו אכסדרה
ובית הבקר ובית שער ובית התבן ובית העצים ובית האוצרות בחצר אחד ודר בחצר אחרת אינו
אוסר עליהם אלא אם כן היה אוכל שם עד כאן לשונו. נראה מדבריו שתפס הברייתא כפשטה דמקום
דירה מהני גם לבית שער ואכסדרה ומרפסת ולא נזכר מהמשנה שמחלקת ביניהם או חשב שהיא נדחית
מפני ברייתא זו ולא דק דתרווייהו איתנהו כדפרישית:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שע סעיף א
(א) הדר א בבית שער, אכסדרה (ב) ומרפסת
שבחצר, (ג) אינו אוסר על בני החצר, (ד) ב שאינם חשובים דירה. * (ה) אבל הדר בבית התבן,
בבית העצים, בבית הבקר ובבית האוצרות, (ו) אוסר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שע סעיף א
(א) הדר בבית שער וכו' - לא שנא של
רבים ולא שנא של יחיד ואע"פ שיש לו להבית שער ארבע מחיצות וגם הוא מקורה אפ"ה
כיון שעוברים דרך שם אינו חשוב דירה ועיין לקמן בס"ז:
(ב) ומרפסת - פירושה מבואר לקמן בסימן
שע"ה:
(ג) אינו אוסר וכו' - אם לא נתן חלק
בעירוב:
(ד) שאינם חשובים דירה - וה"ה
סוכת החג בחג ג"כ לא חשיבה דירה לאסור. בית שאין בו ד"א על ד"א אינו
אוסר דלא חשיבא דירה:
(ה) אבל הדר וכו' - דחשובים דירה ואע"פ
שעשוים מקנים וכיו"ב ומבואר לקמן בס"ה דאם אוכל שם אע"פ שאינו ישן ושוכב
שם מקרי דירה דמקום פיתא גורם:
(ו) אוסר - עד שיתן חלקו בעירוב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שע סעיף א
* אבל הדר בבית התבן בית העצים כו'
- מיירי שבית התבן ובית העצים שייך לו ואי מיירי שהיה שאול או שכור מאחר בעינן עכ"פ
שלא יהא לבעה"ב שם עצים וכדומה דבר שאין ניטל בשבת דאל"ה הרי יש לבעה"ב
תפיסת יד ואינו אוסר כמבואר בס"ב:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה טז
כיצד מערבין בחצירות גובין חלה אחת
שלימה מכל בית ובית ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר אפילו בבית התבן או בבית
הבקר או בבית האוצר, אבל אם נתנו בבית שער אפילו בית שער של יחיד או באכסדרה או במרפסת
או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו עירוב, וכשמקבץ העירוב מברך ברוך אתה
ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר בעירוב זה יהיה
מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת, ויש לקטן לגבות עירובי חצרות, ובית
שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת, ואם היו רגילין להניח בו אין משנין אותו מפני
דרכי שלום. +/השגת הראב"ד/ כיצד מערבין בחצרות גובה חלה אחת שלימה. א"א
במקומות הללו נהגו בעירובי חצרות שגובין מעט מעט קמח מכל בית ובית ועושין אותו חלה
אחת שלימה ומשמרין אותה כל השנה קסברי ככר שלם לכולהו קאמר ובאמת אם באו לערב בפרוסות
אינו עירוב ומסתברא דבעינן כגרוגרת לכל אחד ואחד באותה חלה.+
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה יז
וכיצד משתתפין במבוי, גובה אוכל כגרוגרת
מכל אחד ואחד או פחות מכגרוגרת אם היו מרובין, ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי
או בבית מן הבתים אפילו ו בית קטן או אכסדרה או מרפסת הרי זה שיתוף, אבל אם הניחו באויר
מבוי אינו שיתוף, ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהיה ניכר,
ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות
למבוי בשבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שפו אות א (א) ד"ה מן התורה
א (א) מן התורה מותר לטלטל מן החצרות למבוי וכו'. זה מדברי הרמב"ם בפ"א
(עירובין ה"א - ב וד) ופשוט הוא והוא שנוי בברייתא בריש מסכת שבת (ו.) חצרות של
רבים ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין לא עירבו אסורין ופירש רש"י לענין מבוי
אם עירבו החצרות הפתוחות לו ביחד מותר להכניס ולהוציא וכו':
ומ"ש שכשם שעירובי חצרות מערב
כל בתי החצר כך שיתופי מבואות משתף כל חצרי המבוי. גם זה שם (רמב"ם ה"ב)
ודוגמא זה שנינו בפרק הדר (עג:) שהמבוי לחצרות כחצר לבתים:
ומ"ש שגובין פת או דבר אחר ממיני
מאכל. משנה בריש פרק בכל מערבין (כו:) [בכל מערבין] ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח
ובסוף פרק חלון (פא.) תניא בכל מערבין עירובי חצירות ובכל משתתפין שיתופי מבואות בין
בפת בין ביין בין בשאר פירות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד ופירש רש"י ובכל
משתתפין שיתופי מבוי בין בפת בין ביין בין בשאר פירות ולא אמרו לערב בפת וכו' ובכל
מערבין דרישא הכי קאמר בכל מיני פת מערבין עירובי חצירות ובפרק הדר (עא:) תניא מערבין
בחצרות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין משתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין
וכתבו התוספות (ד"ה משתתפין) משמע דלכתחלה מצוה ביין יותר מבפת [ו]שמא ביין מינכר
טפי שהוא שיתוף ומיהו בכל דבר מהני כדאיתא בפרק בכל מערבין ובפרק חלון וכתוב במרדכי
פרק הדר (סי' תקיז) דעיקר שיתוף לא הוי בפת אלא בדיעבד וטעמא משום דבעינן שיהו ניכרים
איזהו עירוב ואיזהו שיתוף אבל רש"י כתב שם משתתפין ביין וכל שכן פת דחשיב טפי.
וטעם חילוק עירובי חצרות לשיתופי מבואות פירש"י בהדר דעירוב משום דירה הוא לערב
דירתן לעשותן א' ודירתו של אדם אינו נמשך אחר היין אלא אחר פיתו אבל שיתוף דמבוי אינו
אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה היא:
ומ"ש שיכולין ליתנו באויר החצר.
בפרק כיצד משתתפין עלה פ"ה (ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה שהיו
מסובין וקדש עליהן היום פת שעל השולחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף
אמר רבה ולא פליגי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר אמר ליה אביי לרבה תניא דמסייע
לך עירובי חצרות וכו' אימא עירובי חצירות בבית שבחצר שיתופי מבואות בחצר שבמבוי. ופירש
רש"י עירוב משום דירה דמערב להו לבתי דירה כאילו כל בני הבתים דרים כאן הילכך
אי לא חזי לדירה לא מצי שרי אבל שיתוף לא משום דירה הוא דהא לא בתים שייכי ביה אלא
חצרות הילכך לאו דירה בעינן אלא מקום המשתמר כגון חצר אבל אויר דמבוי לאו משתמר הוא:
בבית שבחצר. לאפוקי בית שבחצר אחרת: בחצר שבמבוי. לאפוקי חצר שאינה פתוחה לו. ומפורש
שם בגמרא כל מקום שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב מניחין בו שיתוף חוץ מאויר מבוי
משום דלא מינטר. ובפרק הדר (עלה ע"ב) (ע"א) גבי הא דתניא מערבין בחצרות בפת
כתבו התוספות (סוד"ה בפת) בשם ר"י דשיתופי מבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית
משום דבחצר מינכר טפי שיתוף דשייכי טפי למבוי וקרובים תשמישי דמבוי זה לזה ואח"כ
כתבו ומיהו בירושלמי (עירובין פ"ו ה"ח) משמע כפרש"י דשיתופי מבואות
בחצר וכל שכן בבית וכן דעת הרא"ש בפרק כיצד משתתפין (סי' ו):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפו סעיף א
אסרו חכמים לטלטל (א) מן החצירות למבוי,
(ב) והתירוהו ע"י שיתוף (ג) שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל * מכל חצר וחצר ונותנים
אותו בא' מן החצירות ואנו רואים כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר. ומפני שאינו אלא לשתף
החצרות, יכולים ליתנו באויר החצר (ד) או בבית שאין בו ארבע על ארבע. * וא"צ ליתנו
בבית, רק שיהיה (ה) במקום המשתמר הילכך אין נותנים אותו באויר המבוי. (ו) (וע"ל
סי' שס"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפו סעיף א
(א) מן החצרות למבוי - מפני שהמבוי
חשיב רשות משותפת כנגד החצרות שאינם מיוחדים רק לאנשי אותו החצר וגזרו אטו מר"ה
לרה"י:
(ב) והתירוהו ע"י שיתוף - שכשם
שעירובי חצרות מערב כל בתי החצר יחד וכדלעיל ריש סי' שס"ו כך שיתופי מבואות משתף
כל חצרי המבוי יחד ונעשים כחצר אחד:
(ג) שגובין פת או ד"א - ואף דלענין
עירובי חצרות בעינן דוקא פת כדלעיל בסי' שס"ו שאני התם דעירוב משום דירה הוא לערב
דירתן לעשותן אחת ודירתו של אדם אינו נמשך אלא אחר פתו משא"כ שיתופי מבואות דאינו
אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי לא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא הלכך סגי בכל דבר
מאכל ומזה הטעם נמי סגי כשנותנים אותו באויר החצר:
(ד) או בבית שאין בו וכו' - דאפילו
אם נימא כיון דלא חשיב בית הקיפו וקירויו כמו שאינו עכ"פ לא גרע מאויר שבחצר:
(ה) במקום המשתמר - וחצר מקרי מקום
המשתמר [גמרא]:
(ו) וע"ל סי' שס"ו - ס"ג
לענין עירובי חצרות דשם בעינן דוקא שיניחנו בבית דירה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפו סעיף א
* מכל חצר וחצר - ואותו חצר שמניחין
בו השיתוף א"צ ליתן חלק בזה וכמו הבית שמניחין בו העירוב לענין ע"ח לעיל
בסימן שס"ג ס"ג:
* וא"צ ליתנו בבית וכו' - מלשון
זה משמע דיכול ליתן שיתוף בבית וכן מוכח מהרמב"ם בהלכותיו פ"א מעירובין וכן
הוא ג"כ דעת רש"י והרשב"א והראב"ד וכן משמע דעת הרא"ש וכמו
שכתב בב"י ודלא כדעת התוספות שמצדדין דשיתוף והא דוקא בחצר ולא בבית:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה יט
המשתתפין במבוי צריכים לערב ח בחצירות
כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי, לפיכך
אם נשתתפו ט במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירין בפת,
בני חבורה שהיו מסובין בבית וקדש עליהן היום פת שעל השלחן סומכין עליה משום עירובי
חצירות, ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף סומכין אף על פי שהן מסובין בחצר.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסו סעיף יא
(עב) בני חבורה שהיו מסובין לאכול
וקדש עליהם היום, (עג) הפת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב; והוא שמסובין בבית שהוא
מקום הראוי להניח שם עירוב, (עד) אבל בחצר, לא. ((עה) וה"ה אם יש להם פת בשותפות
בא' מן הבתים (עו) סומכין עליו משום עירוב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף יא
(עב) בני חבורה וכו' - אשמועינן בזה
שני דברים אחד אע"ג שלא הניחו לכתחילה לשם עירוב גם דאפילו אותו הפת לא היה מתחלה
של כולם כ"א של בעה"ב לבד שזימנן לסעוד משלו ולא הקנה להן אותו פת בפירוש
אפ"ה כיון שזימנן לאכול עמו ויכולין לאכול לדעתם הרי הוא כאלו נשתתפו בו עמו ויש
להם בו זכות וע"כ אם הוא קיים עד לאחר בין השמשות סומכין עליו משום עירוב:
(עג) הפת שעל השולחן וכו' - לכאורה
בעינן שיהיה אז עדיין אצלם פת אחד שלם וכנ"ל בסעיף וי"ו או אפשר כיון דלא
הביאו פתם אלא בעה"ב זימנן לסעוד משלו דינו דומה להא דס"ז וכן משמע בתו"ש
אבל באמת יש לחלק ביניהם וצ"ע:
(עד) אבל בחצר לא - דחצר לאו בר דירה
הוא:
(עה) וה"ה אם יש להם וכו' - דין
זה הוא זו ואצ"ל זו ובתו"ש כתב דקמ"ל דסומכין עליו בחזקת שהוא קיים
אע"פ שאין יודעין בעצמן משום דמוקמינן ליה אחזקתיה:
(עו) סומכין עליו משום עירוב - ומשום
שיתופי מבואות יכולין לסמוך אף כשמונח באחד מן החצרות [גמרא]:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה יד
בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים
והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית ובית מהן אינן אוסרין עליו הואיל ויש לו תפיסת
יד בכל בית מהן נעשו הכל כאורחין אצלו, במה דברים אמורים בשהניח שם דבר שאסור לטלטלו
בשבת כגון טבל ועששיות, אבל אם נשאר לו בכל בית מהן כלים שמותר לטלטלן הואיל ואפשר
שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד הרי אלו אוסרין עליו עד שיערבו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שע אות ב ד"ה בעל הבית
ב בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצר וכו'. גם זה בפרק כיצד משתתפין בסוף
משנה שהזכרתי בסמוך רבי יהודה אומר אם יש שם תפיסה לבעל הבית אינו אוסר עליו. ופירש
רש"י והדר שם אוסר. אם השאיל בעל הבית בית התבן שלו לאחר לדור שם אוסר עליו בחצר
הואיל ופתוח לחצר: אם יש שם תפיסת יד לבעל הבית. שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה שנותן
שם כליו להצניע: אינו אוסר עליו. דכל רשותא דחצר דידיה היא כאילו דר עמו בבית. ומדמפרשי
אמוראי מילתיה דרבי יהודה אלמא הלכתא כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות
עירובין (הי"ד) וטעמא משום דקים להו דלפרושי מילתא דתנא קמא אתא ואפילו אי אתא
לאיפלוגי הא קיימא לן (מו:) כדברי המיקל בעירוב. וטעמא דכשיש תפיסת יד לבעל הבית אינו
אוסר נתבאר בדברי רש"י שכתבתי וכן כתב הרמב"ם בפ"ד דטעמא משום דכל שיש
לבעל הבית תפיסה נעשו הכל כאורחים אצלו ולפי זה גם הם מותרים להוציא מבית התבן לחצר
אף על פי שלא נתנו עירוב כיון דאורחים נינהו וכן כתב שם המרדכי (סי' תקכו) שהוא דעת
רש"י להתיר ודלא כריב"א שפירש דיש לו תפיסה מהניא כדי שלא יאסור הדר בבית
התבן על בעל הבית אבל הדר בבית התבן אסור להוציא ולהכניס מביתו לחצר ולפירושו גם בעל
הבית אסור להכניס ולהוציא מבית שדר בו לחצר דאי לדידיה שרי הוה ליה הדר בבית התבן אורח
גביה ומותר איהו נמי:
ומ"ש רבינו אם אינם ניטלים בשבת
מחמת איסור או מחמת כובדן. שם בגמרא (פו.) תנא דבי שמואל דבר הניטל בשבת אוסר דבר שאינו
ניטל אינו אוסר תניא נמי הכי יש לו טבל יש לו עששיות וכל דבר שאינו ניטל בשבת אינו
אוסר. ופירש רש"י דבר הניטל בשבת. אינו תפיסת יד ואוסר דאי בעי שקיל ושדי ליה
לבראי: עששיות. של ברזל חתיכות גדולות. וסובר רבינו דנקט טבל ועששיות ללמד דכל שאינו
ניטל מחמת איסורו או מחמת כובדו חשיב יש לו תפיסת יד דטבל אינו ניטל מחמת איסורו ועששיות
אפילו אם היה מותר לטלטלן אינן ניטלות מחמת כובדן. וכתב הרב המגיד בפ"ד (הי"ד)
שנראה לו שכל דבר שראוי לטלטלו לצורך מקומו בכלל דבר שניטל הוא ולזה ביארו טבל ועששיות
שאין להם תורת כלים: ומדקתני אם יש שם תפיסת יד לבעל הבית משמע דלא חשיב תפיסת יד אלא
כשהבית שלו והוא שוכרו או משאילו לאחרים אבל אם אין הבתים שלו לא קנויים ולא שכורים
אף על פי שיש לו בהם תפיסת יד אסרי אהדדי וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ד (שם)
וכן נראה מדברי רבינו וכן כתב שם המרדכי וכן הכריע מהר"י קולון זכרונו לברכה בשורש
מ"ז. וכתב הרב רבינו יהונתן (כח. ד"ה מתני' הנותן) יש מן הרבנים שאומרים
כי מה שאמרנו שאינו אוסר הני מילי כגון חצר שהיא כולה שלו ומשכיר הבתים שבה לאחרים
והוא שוכן באחד מהם ויש לו תפיסת יד בכולן שאינם אוסרים עליו משום דדמו לאחין השותפין
(עב:) שאוכלין על שולחן אביהם וישנים בבתיהם שאין צריכין עירוב כל אחד ואחד והני מילי
בזמן שאין עמהם דיורין בחצר אבל אם יש שם דיורין בחצר ומוליכין עירובן אצל אחרים צריכין
עירוב בכל אחד ואחד מגו דאסרי הני הני נמי אסרי והכא נמי כך אנו דנין בו ודיקא נמי
דקתני אינו אוסר עליו עליו הוא דאינו אוסר אבל על האחרים אוסר הא למדנו שאם יש שם דיורין
אחרים אוסר עליהם וצריך לערב עמהם ואף על פי שבעל הבית [עירב] עמהם נמצא שכולם צריכין
לערב בזמן שיש שם אחרים בחצר עד כאן לשונו: כתב מהר"י קולון בסימן מ"ח על
שנים שדרים בדירה מושכרת לאחד מן הגוי שאם מתחלת השכירות הסכימו לדור יחד בבית אחד
אף על פי שהאחד שכר מן הגוי ולא האחר דמכל מקום לא יוכל השוכר מן הגוי לסלק את חבירו
מן הבית כיון שמתחלה נתרצו לדור יחדיו אשתכח דהאי שוכר מן הגוי שליחותא דחבריה עביד
ואם כן משום הא לא איריא שלא יאסור הא' על חבירו ואשר כתבת שאין אתם מקפידים זה על
זה בתשמיש הבית נראה לפי עניות דעתי דמשום כך לא יועיל שלא תאסרו זה על זה אם לא שהאחד
שכר מתחלה הבית בשבילו לבד ושוב נמלך והשכיר לחבירו ושייר שיוכל להניח חפציו בפינה
מפינות הבית כי כן כתב רבי יעקב מקוצי וכן נראה מלשון הרמב"ם (שם) וטור אורח חיים
(כאן) עד כאן לשונו: ונראה מדברי המרדכי (סי' תקכז) שאפילו יש לו פינה מיוחדת שיש לו
בה כליו חשיבא תפיסה והביאו מהר"י קולון בשורש מ"ז. ואף על גב דלגבי גוי
המשכיר ביתו לגוי לא מהני שכירות מהמשכיר אלא כשיש לו תפיסה בכל הבית אבל אם אין לו
תפיסה אלא בפינה מיוחדת לא שאני התם שאף על פי שאין לו שום כלי בבית יכולין לשכור ממנו
מאחר שיש לו רשות להניח שם כליו הילכך בעינן שיהיה לו רשות בכל הבית ואפילו הניח שם
כלים כל שאין לו רשות בכל הבית אין שוכרין ממנו דלא פלוג רבנן אבל הכא דבעינן שיהיה
לו שם כלים ממש אפילו ביש לו פינה מיוחדת סגי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שע סעיף ב
בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצר *
(ז) והשאילן, או השכירן, לאחרים ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת (ח) ג
מחמת כבדן, או מחמת איסור, שהם דברים (ט) שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומן, אין הדרים
בהם אוסרים עליו, לפי (י) שנעשו כולם כאורחים (יא) אצלו ולפיכך גם הם מותרים להוציא
מבתיהם לחצר אע"פ שלא נתנו עירוב. (יב) ואם אין הבתים שלו, לא קנויות ולא שכורות,
אע"פ שיש לו בהם דברים שאסור לטלטלם, אוסרים זה על זה. הגה: ד ויש אומרים
(יג) דכל זה כשאין דיורים בחצר אלא הם, אבל כשיש דיורים אחרים ה ומוליכים עירובין אצלן,
<א> צריכין כל אחד לערב (הר"ר יהונתן פרק כיצד משתתפין). אחד ששכר בית מן העכו"ם והשכיר (יד) אחד מן הבירה לחבירו, אם מתחלה
לא שכרה (טו) אדעתא דהכי הוה ליה כאילו כל הבירה שלו והשכיר אחד מן הבתים לחבירו;
(טז) אבל אם ו שכרה מתחלה אדעתא דהכי, הוה ליה שני בתים (יז) ולא מהני אע"פ שיש
לאחד תפיסת יד בבית חבירו. (מהרי"ק שורש מ"א /מ"ח/).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שע סעיף ב
(ז) והשאילן וכו' - ודוקא כשהשאילן
לזמן מרובה אבל אם השאילן לפי שעה אין אוסר עליו בכל ענין [עבוה"ק]:
(ח) מחמת כבדן - אף שאין נעשה מוקצה
ע"י הכובד מ"מ כיון שיש טורח לפנותן אין דרך ליטלן בשבת:
(ט) שאסור לטלטלם אפילו וכו' - דאם
היה מותר לטלטלן לצורך גופן ומקומן אפשר שיצטרך בעה"ב להשתמש בהם בשבת או להוציאן
מביתו מחמת איזה סיבה ולא ישאר לו שם תפיסת יד:
(י) שנעשו כולם כאורחים - כיון שלא
סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל ודוקא כשמונח שם חפציו אבל כ"ז שאין מונח שם אף שיש
לו רשות להניח שם לא מהני:
(יא) אצלו - ומיירי כשיש לו רשות להניח
שם ואפילו אין לו רשות להניח בכל הבית רק בפינה אחת אבל אם אין לו רשות לזה כלל רק
שהניח לשם בדרך מקרה ואין מקפידין עליו בזה לא נעשו עי"ז כאורחים אצלו ואוסרין
עליו:
(יב) ואם אין הבתים שלו וכו' - ר"ל
דדינא דלעיל מיירי שהבתים שלו בעצם או שהוא שכור או שהוא שאול אצלו והוא השכירן או
השאילן לאחר דבזה אמרינן דהוא נעשה כאורח אצלו אבל אם אין הבית שייך לו כלל אלא שניהם
הם שכנים בחצר וכל אחד יש לו בית בפ"ע ואחד יש לו רשות בבית חבירו להניח שם חפציו
והניח שם לא נעשה הוא כבעה"ב עליו והשכנגדו כאורח אצלו:
(יג) דכל זה וכו' - ר"ל אימתי
מועיל תפיסת יד שיש לבעה"ב בזמן שאין עמהם דיורין אחרים בחצר אלא הוא ואותן האנשים
שהשאיל ושהשכיר להן [או אפילו יש עוד דיורים בחצר אלא שאותן דיורין מביאין עירובן ומניחין
אותו בבית בעה"ב זה או באחד מבתים השאולין שיש לבעה"ב תפיסת יד בהן ואז א"צ
כלל ליתן לעירוב פת לפי שכל בתים אלו הם כבית אחת ובית שהעירוב מונח בו א"צ ליתן
פת] אבל כשיש עוד דיורין אחרים בחצר ומניחים העירוב שלא בבית בע"ב זה אלא בבתי
שארי דיורין דבזה הלא הבעה"ב בלא"ה צריך ליתן חלק בעירוב לא מהני בזה תפיסת
יד לפטור השוכרים מליתן חלק בעירוב דמיגו דשארי דיורים אסרי אבעה"ב הנך שדרים
בביתו נמי אסרי עליו עד שיתנו חלק בעירוב:
(יד) אחד מן הבירה - היינו חדר אחד
מן הבירה:
(טו) אדעתא דהכי - ר"ל בשעה ששכר
מן העכו"ם לא כיון לשכור בעדו ובעד חבירו:
(טז) אבל וכו' אדעתא דהכי - ר"ל
דמתחלת שכירות כוון לשכור גם בעד חבירו ונתרצה אתו לדור יחדו אשתכח דהאי שוכר מן העכו"ם
שליחותו דחבריה קעביד ושניהם שוין בבית זה:
(יז) ולא מהני - וכנ"ל בדברי
המחבר דאם אין הבתים שלו וכו':
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שע סעיף ב
* והשאילן כו' - עיין במ"ב מש"כ
בשם עבוה"ק ולפי שעה היינו שלשים יום אבל יותר הוי זמן מרובה כן משמע בחידושיו
והמבואר בסוף סימן זה:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה יג
אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת
בחצר אחרת אפילו היתה סמוכה לחצירו, אם הסיע מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת הרי זה
אינו ד אוסר עליהן, במה דברים אמורים בישראל אבל גוי אפילו הלך לשבות בעיר אחרת אוסר
עליהן עד שישכרו ממנו מקומו שהרי אפשר שיבוא בשבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שעא אות א - ב ד"ה דירה בלא
א - ב דירה בלא בעלים אינה אוסרת וכו'. משנה בפרק כיצד משתתפין עלה פ"ו
(ע"א) המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי אחד ישראל הרי זה אוסר דברי
רבי מאיר רבי יהודה אומר אינו אוסר רבי יוסי אומר נכרי אוסר וישראל אינו אוסר שאין
דרך ישראל לבוא בשבת רבי שמעון אומר אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר
אינו אוסר שכבר הסיע מלבו. ופירש רש"י הרי זה אוסר. דדירה בלא בעלים שמה דירה:
אינו אוסר. דלאו שמה דירה: הסיע. הסיח דירת ביתו מלבו. ובגמרא אמר רב הלכה כרבי שמעון
ודוקא בתו אבל בנו לא. ופירש רש"י ודוקא בתו. דעביד איניש דדייר אצל חתנו אבל
בנו אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו שמא תתקוטט ויצא. ורבינו כתב כפשט הגמרא
דדוקא בתו אבל אצל בנו לא אבל הרמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין (הי"ג) לא
חילק בין בתו לבנו וכתב הרב המגיד דסבירא ליה שלא אמרו כן אלא לדבר בהווה ומצוי שדרך
בני אדם לשבות אצל בתו מאצל בנו ולעולם אם הסיח לבו אפילו הלך אצל בנו אינו אוסר ובשלא
הסיח אפילו אצל בתו הרי זה אוסר: וכתב הרא"ש (סי' ו) אם חזר לביתו בשבת י"א
שאוסר ולי נראה כיון דרבי שמעון לא שרי אלא משום דמסיח מלבו ובודאי לא יחזור הוה ליה
שבת שהותרה ושוב לא תאסר וכן מצאתי משם הראב"ד וכן דעת הרב המגיד בפ"ד מהלכות
עירובין (שם): ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי פסק הרא"ש (שם) כרבי יהודה משום
דהלכה כדברי המיקל בעירוב וכן כתב המרדכי בפרק הדר (סי' תקט) וכן כתב סמ"ג (הל'
ערובין רמד.) וכן כתב בתשובת הרמב"ן סימן רי"ד וכן כתב הרשב"א בתשובה
(ח"ג סי' ער) על נכרי הדר בחצר נראה לי שאפילו דר באותה חצר והלך לשבות במקום
אחר אפילו אפשר לו לבוא ביומו כל שלא בא אינו אוסר כרבי יהודה אבל הרמב"ם בפ"ד
מהלכות עירובין (הי"ג) פסק כרבי יוסי וכתב הרב המגיד טעם לדבריו וכתב עוד שנראה
מדברי הרמב"ם שאין נכרי אוסר אלא אם כן הוא במקום קרוב דהיינו מהלך יום אחד שיכול
לבוא בשבת אבל אם היה רחוק יותר אינו אוסר ושיש שכתבו כן וזה דבר פשוט דהא בריש פרק
הדר (סב:) אוקימנא לאוסר דרבי מאיר דוקא לדאתי ביומיה כלומר אבל אם הוא במקום רחוק
שאי אפשר לו לבוא ביומו לא אסר וממילא נשמע לרבי יוסי דלא בא להחמיר על רבי מאיר בנכרי
דאם כן הוה ליה לפרושי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעא סעיף א
(א) אחד מבני חצר * (ב) א שהניח ביתו
והלך ושבת בחצר אחרת, אפילו היתה סמוכה לחצרו, * אם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו
בשבת, הרי זה אינו (ג) אוסר עליהם. במה דברים אמורים, בישראל; אבל בעכו"ם, אפילו
הלך לשבות בעיר אחרת, אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו אם הוא קרוב ב מהלך יום אחד,
שהרי אפשר שיבא בשבת; אבל (ד) אם רחוק יותר, אינו אוסר. <א> ויש אומרים (ה) שגם
א"י, אם הלך לשבות * (ו) בחצר אחרת (ז) אינו אוסר וכן נראה עיקר. (ואם
בא הא"י בשבת ע"ל סי' שפ"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעא סעיף א
(א) אחד מבני חצר וכו' - והטעם דדירה
בלא בעלים לא שמה דירה ואינה אוסרת בחצר אף שלא נתנה חלק בעירוב:
(ב) שהניח ביתו והלך וכו' - מיירי
שהלך עם כל ב"ב משם ומבעוד יום ויש מקילין אפילו כשהלך בשבת אם לא חזר בו ביום:
(ג) אוסר עליהם - אפילו עירבו ביניהם:
(ד) אם רחוק יותר וכו' - ואע"ג
דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבוא בשבת מ"מ לא חיישינן להכי:
(ה) שגם עכו"ם וכו' - עיין בט"ז
שכתב דאם העכו"ם רגיל לחזור לביתו באותו יום אסור לכו"ע וכאן מיירי דהלך
לדעת לשבות שם כל היום:
(ו) בחצר אחרת - עיין בה"ל
שביארנו בשם כמה פוסקים דאין להקל כ"א בעיר אחרת ולא בחצר אחרת:
(ז) אינו אוסר - כמו בישראל שהלך לשבות
במקום אחר והסיח לבו מדירתו שחשבינן כאלו אינו דר שם באותו שבת:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שעא סעיף א
* שהניח ביתו והלך כו' - עיין מ"ב
מש"כ דמיירי שהלך מבע"י כן כתב הטור ואף דכתב המ"א דהטור לאו דוקא קאמר
שה"ה אם הלך בשבת כשהסיח דעתו שלא לחזור היום והביא ראיה לדבריו ממה דפסקינן בס"ד
גבי מת בשבת ולא עירב היכא דלא בא היורש בשבת לדור שם ננקוט שם כדעת הטוש"ע להקל
ג"כ אין ראיה לענינינו עיין בספר בית מאיר שחילק בפשיטות דבזה כיון שהוא חי וכל
שעה יש בידו לחזור לא שייך כלל טעמא דר' יוסי שכבר הסיע מלבו דזה לא שייך אלא בהולך
לשבות קודם שקידש היום וכ"כ רש"י בדף מ"ז בהדיא דמיירי מבע"י וכן
בספר גאון יעקב דעתו דהטור דוקא קאמר מבעוד יום וכתב עוד טעם נכון לחלק דלא דמי לס"ד
דמיירי במת בשבת דהכא שהוא חי וקנה בו שביתה לאחר שקידש היום לא נעקרה דירתו מכאן במה
שהלך במקצת היום הנשאר לשבות במקום אחר וכן הרשב"א והריטב"א כתבו בהדיא בענינינו
דמיירי דוקא מבע"י ואף דיש לדחות דמהם אין ראיה דהם מחמירין ג"כ בההיא דס"ד
מ"מ כיון דמצינו לשלשה מהראשונים [רש"י ורשב"א וריטב"א] שכתבו
בהדיא דמיירי דוקא מבע"י מסתברא דאין להקל כשהלך בשבת. והנה ראיתי בא"ר שכתב
לחלק דהטור מיירי בסתמא ולכך נקט מבע"י אבל אם בהדיא הסיח מלבו שלא לחזור בשבת
מהני אפילו בשבת והנה באמת אצל בתו סתמא הוי ליה כאלו אצל אחר הסיח דעתו בהדיא כמבואר
בפוסקים ואפ"ה כתב הטור מבע"י גם מה שכתב דכהאי גוונא איתא בעה"ק אין
שם שום הוכחה לזה דמה שכתב בשער ד' אות ג' דאם הסיח דעתו מלבו בהדיא מהני אפילו אצל
בנו ואחר מיירי שהלך מבע"י ותדע דהא הוא פוסק אח"כ באות ז' גבי מת בשבת ולא
עירב אפילו לא בא היורש לדור שם בשבת נאסר לכל השבת משום דכיון שנאסר במקצת שבת נאסר
לכולו וא"כ פשוט דבעניננו בכל גווני בעינן דוקא מבע"י דאל"ה אסור וכן
כתב הרשב"א בהדיא בחידושיו דבעינן דוקא מבע"י דאל"ה כיון שנאסר במקצת
שבת נאסר לכל השבת ולפי טעם זה ברור דאין לחלק בין בסתמא לבין הסיח דעתו בהדיא. וע"כ
נראה פשוט דאין להקל כשהלך בשבת אם לא בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על דעת המ"א כשהסיח
דעתו בהדיא:
* אם הסיח כו' - אף דבסוגיא שם איתא
דוקא בתו אבל בנו לא וכ"ש אחר הסוגיא מיירי בסתמא דאמרינן כשהלך לשבות אצל בתו
מסיח דעתו מדירתו ואצל בנו אינו מסיח שמא תתקוטט עמו כלתו אבל אם הסיח דעתו בהדיא מדירתו
לאותו שבת כגון ששאלוהו ואמר שאין דעתו לחזור לדירתו לשבת זו אינו אוסר אפילו הלך לשבות
אצל בנו וה"ה אחר ואם לא הסיח דעתו כגון ששמעו ממנו שדעתו לחזור בשבת אפילו בשהלך
אצל בתו אוסר דחשבינן ליה כאלו הוא בביתו כ"ז מתבאר מדברי הרשב"א בעבוה"ק
ומסתברא דגם הרמב"ם מודה דבבתו אפילו בסתמא אמרינן דהסיח דעתו דאל"ה במאי
מחלק הגמרא בין בתו לבנו אלא דהוא נקט מילתא דפסיקא באם הסיח בפירוש דזה מהני בכל אדם
וכן משמע בביאור הגר"א והנה בתוס' שבת משמע דלהרמב"ם אין שום חילוק בין בתו
לאחרים וכן הוא דעת השו"ע לדעתו ולא נהירא דכל הראשונים העתיקו מימרא דגמרא דיש
חילוק בין בתו לבנו הר"ח והרי"ף והסמ"ג והרא"ש והריא"ז והרשב"א
ומסתברא דגם הרמב"ם לא יחלוק עליהם אלא דהוא נקט מלתא דפסיקא כמו שכתב הגר"א
דזה מהני אפילו בבנו ובאחרים וכנ"ל בשם עבוה"ק:
* בחצר אחרת - עיין בב"ח שהביא
דהתוס' חולקים ע"ז וכן משמע מהטור דדוקא אם הלך לעיר אחרת מקילינן גם גבי עכו"ם
ולא בחצר אחרת ובפסקי הרא"ש כתב הכי בהדיא אח"כ מצאתי בעבוה"ק שמוכח
ג"כ הכי גם בספר קרבן נתנאל תמה על פסק זה דהא די לנו להקל כדעת ר' יהודא [וכמו
שכתב הרא"ש] ואיהו בעיר אחרת דוקא קאמר ולא בחצר אחרת. אכן בריא"ז המובא
בשלטי הגבורים דעתו הכי דאפילו בחצר אחרת מותר ונראה דסברתו דאנן מקילינן תרי קולי
דנסבור כדעת ר"י דישראל ועכו"ם שוין בדבר וגם נסבור דעיר אחרת וחצר אחרת
שוין אבל עכ"פ הוא דעת יחידאה דהתוס' והרשב"א והטור חולקים ע"ז ובפרט
לדעה קמייתא בעכו"ם בכל גווני אסור. אח"כ מצאתי בבית מאיר שהביא עוד ראיה
מהרא"ש דבעכו"ם לא אמרינן שהסיח דעתו וממילא בחצר אחרת הוי כאלו הוא בביתו
ודעתו דט"ס הוא בהרא"ש: