רי"ף ערובין דף כט:
גמ' ערובין דף פח.- פט.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 54:07 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע
אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה
2)ביב ששופכין לו מים והן נזחלין
והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרה"ר
3)אם היו יוצאים לכרמלית, מותר לשפוך
על פי הביב אפילו בימות החמה.
4)שתי דיאטות זו כנגד זו וחצר אחת
תחתיהן ששופכין לתוכה המים
1)
חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין בתוכה
מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה
רמב"ם הלכות שבת
פרק טו הלכה טז
חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע
אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה, לפיכך צריך לעשות
גומה מחזקת סאתים בתוך החצר או ברה"ר בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה, וצריך
לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקה הזאת מרה"ר, והחצר והאכסדרה מצטרפין
לארבע אמות, וכמה הוא המקום שמחזיק סאתים חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שנז אות א (א) ד"ה חצר שפחותה
א (א) חצר שפחותה מארבע אמות וכו'. משנה פרק כיצד משתתפין עלה פ"ח (ע"א)
חצר שפחותה מארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אלא אם כן עשה לה עוקא מחזקת סאתיים
מן הנקב ולמטה בין מבפנים בין מבחוץ אלא שמבחוץ צריך לקמור ומבפנים אין צריך לקמור.
ופירש רש"י עוקא. גומא: מן הנקב ולמטה. שמחזיק סאתיים החלל שלה: בין מבפנים. בין
שעשה לעוקא בתוך החצר בין שעשאה ברשות הרבים: אלא שמבחוץ צריך לקמור. לכסות פיה בנסרים
שיפלו המים מידיו לתוך מקום פטור. וכתב הריטב"א (ד"ה אלא שמבחוץ) פירוש לפירושו
כי כשהוא ברשות הרבים אם הוא מגולה פעמים שיעלה בקרקעית העוקא טיט ורפש וכיוצא בו ויתמעט
גבהה מי' ונמצא שהוא כרמלית ואולי יפחת עד פחות מג' שהוא רשות הרבים וכי זריק התם הרי
הוא שופך מרשות היחיד לכרמלית או לרשות הרבים אבל כשהוא מכוסה כולו מבחוץ ויעשה פיו
ברשות היחיד לעולם דינו כרשות היחיד דחורי רשות היחיד הוא וכי שפיך מרשות היחיד לרשות
היחיד הוא שפיך וזה הטעם בעצמו פירש הראב"ד זכרונו לברכה אבל הרמב"ם בפט"ו
(הט"ז) כתב וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקא הזאת בר"ה משמע
דלא מיתסר אלא משום חשדא והרב רבינו יונתן (כט ריש ע"ב) כתב אותה עוקה לאו ר"ה
גמורה היא אלא ככרמלית שהוא עמוק משלשה טפחים ורחבו ד' וכיון דאיכא למיחש נמי לאיסור
דרבנן מצרכינן ליה לקמור אותה ועל מן הנקב ולמטה פירש (שם ע"א ד"ה מן הנקב
מתני') שתחזיק סאתיים מים קודם שיגיעו המים לנקב העשוי לה על שפתה כדי שיצאו ממנה המים
לרשות הרבים ולא שיהיה הנקב לגמרי סמוך לקרקע העוקא שאם כן תיכף שישפוך לתוכה חצי קב
מים יצאו לחוץ מכחו. ואם תאמר כיון שהעוקא מלאה בסאתיים ונתמלאה מערב שבת היאך ישפוך
שופכיו שם בשבת יש לומר שבערב שבת לא ישפוך שם כלל שהרי יכול להוציאם לרשות הרבים ולזרקם
שם ואפילו אם תימצי לומר שהיא מלאה אפילו הכי מותר לשפוך בה ואף על פי שיצאו ממנה המים
לר"ה דכיון שיש לו עוקא מוכנת לקבל קצת משופכיו נמצא שבשעת זריקתו שם יעשו הנחה
אותם המים תחלה בעוקא קודם שיצאו לר"ה ולא משכחת לעולם דאיכא איסורא דאורייתא
וכיון דמילתא דלא שכיחא הוא שתהא מלאה מערב שבת כיון שיכול לשפכן לר"ה ואי נמי
נתמלאה אפשר שנתבלעו במקומם ואי נמי שיכול להשליך קצת משופכיו בחצר וקצתם בעוקא לא
גזרו חכמים בכך והתירו לשפוך שופכיו שם בעוקא אף על פי שנתמלאה מערב שבת ובגמרא תניא
(פח:) אחת לי עוקא ואחת לי גיסטרא בריכה ועריבה אף על פי שנתמלאו מים מערב שבת שופכין
לתוכן מים בשבת וכתב לקמן (שם ע"ב ד"ה מקצתן עשו) הרב רבינו יונתן דטעמא
משום דכיון שתקנו לו חכמים זכר לשבת שלא ישכח וישליכם בר"ה הוא עצמו תו לא גזרינן
ובעיא בגמרא (שם.) מאי טעמא מפלגינן בין חצר שהיא פחותה מארבע אמות לחצר שיש בה ארבע
אמות אמר רבה מפני שאדם עשוי להסתפק סאתיים מים בכל יום עד ארבע אמות אדם רוצה לזלפן
פחות מארבע אמות שופכן אי עביד עוקא שרי אי לא אסיר רבי זירא אמר ד' תיימי מיא פחות
מד' לא תיימי מיא מאי בינייהו אמר אביי אריך וקטין איכא בינייהו. ופירש"י מאי
טעמא. אחצר פחותה מארבע אמות קאי דמשמע הא ארבע אמות שריא: אדם רוצה לזלפן. שראויה
היא לזלפה להרביץ עפרה שלא יעלה אבק דבימות החמה מוקמינן למתניתין וכיון דרוצה לזלפן
אי נמי שפיך להו ונפקי לא מיקיימא מחשבתו: פחות מארבע. אינה ראויה לזילוף ושופכן וכי
נפקי מיקיימא מחשבתו וגזור רבנן עליה דילמא אתי למיזרק בהדיא לר"ה: תיימי מיא.
בארבע אמות ראויים ליבלע סאתיים הילכך אי נמי נפקי לבר לא מיקיימא מחשבתו: דאריך וקטין.
כגון שישנה שמונה אמות על שתים דאיכא קרקע בשיעור ארבע אמות מרובעות ויש מקום ליבלע
סאתיים אבל לזלף אינה ראויה לרב אסור לשפוך בלא עוקא לרבי זירא לא בעי עוקא ובין למר
ובין למר ארבע אמות דמתניתין באורך וברוחב משמע דאי לא יהיב שיעורא נמי לפותיא אין
כאן שיעור מפורש כלום ומשמע אפילו רחבה משהו וליכא לאוקמי בה טעמא: וכתב הרא"ש
(סי' ט) אבל רבינו האי והראב"ד ור"ח (על הגליון שם) כתבו דכשיש בו אורך ארבע
אמות אף על פי שאין ברחבו ארבע אמות וסברא דרש"י נראה לי עיקר עד כאן לשונו וכך
הם דברי הרמב"ם בפט"ו (הט"ז) וכתב הריטב"א (שם) אדם עשוי להסתפק
סאתיים מים פירוש וכי מסתפק טפי מילתא דלא שכיח הוא ולא גזרינן ביה. אדם רוצה לזלפן
פירוש דחצר שיש בה ארבע אמות ראויה היא לזילוף מפני שמשתמשין בה דרך כבוד שלא יעלה
האבק הילכך אפילו כשנותנן דרך שפיכה וסמוך לר"ה אנן סהדי שאין דעתו אלא שיתפשטו
בחצר וימנעו האבק ועוד דשפיכתן לא שכיחא ואין דרך אלא לזלף וכיון דכן לא גזור בה רבנן
פחות מכן אין אדם רוצה לזלפן פירוש שהרי אינה ראויה לזילוף שאינה ראויה לתשמיש של כבוד
וכיון שכן אין מזלפן אלא שופכן במקום שיצאו לחוץ כדי שלא יטנפו חצירו ולפיכך אסרו אפילו
לזלפן שם דזילופן מילתא דלא שכיחא הוא ומסתמא דעתו שיצאו לחוץ והוי כאילו שופכן ממש
כדי שילכו מכחו וכחו כי הא גזרו ופסק הרא"ש (שם) כרבי זירא וכן דעת הרשב"א
(פח: ד"ה אריך וקטין) אבל הרמב"ם בפט"ו (הט"ז) פסק כרב: ואיתא
תו בגמרא (פח:) תנא במה דברים אמורים בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו
נמנע מאי טעמא אמר רבא אדם רוצה שיבלעו המים במקומן אמר ליה אביי והרי שופכין וכו'
אמר ליה התם למאי ניחוש לה אי משום קלקול חצירו הא מיקלקלא וקיימא ואי משום גזירה שמא
יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים סתם צינורות מקלחין מים ופירש"י במה דברים אמורים.
דצריך עוקא שיבלעו במקומם ולא איכפת ליה דליפקו דבלאו הכי חצרו מטונפת ועומדת מפני
הגשמים: התם בימות הגשמים למאי ניחוש אי משום דניחא ליה דליפקו משום קלקול חצירו: הא
מיקלקלא וקיימא אי משום שלא יאמרו ואתי למיעבד בימות החמה אי נמי אתי למימר שרי לזרוק
בהדיא לרשות הרבים דמה לי בצינור ומה לי ברה"ר ממש האי נמי להכי מכוין להא ליכא
למיחש דסתם צינורות בימות הגשמים מקלחים הם ואמרי מי גשמים נינהו אבל גבי ביב בימות
החמה אף על גב דיש בו שיעור ואדם רוצה שיבלעו במקומם איכא למיחש שמא יאמרו וכתב הריטב"א
(ד"ה הא דאמרינן) הא דאמרינן דסתם צינורות מקלחים מים פירוש שמקלחים הם מפני הגשמים
שאפילו שלא בשעת הגשמים מתמצין והולכין אחר הגשמים: ואיתא תו בגמרא שם אמר רב נחמן
בימות הגשמים עוקא מחזיק סאתיים נותנין לו סאתיים מחזיק סאה נותנין לו סאה בימות החמה
מחזיק סאתיים נותנין לו סאתיים סאה אין נותנין לו כל עיקר בימות החמה נמי מחזיק סאה
ניתיב ליה סאה גזירה דילמא אתי ליתן סאתיים אי הכי בימות הגשמים נמי ליגזור התם למאי
ניחוש לה אי משום קלקול הא מיקלקלא וקיימא אי משום גזירה שמא יאמרו צינורו של פלוני
מקלח סתם צינורות מקלחים הם אמר אביי הילכך אפילו כור ואפילו כוריים ופירש"י מחזיק
סאה. עוקא נותנין לו רשות להסתפק ולשפוך סאה והאי דקאמרינן לעיל שופך ושונה ואינו נמנע
סבירא ליה לרב נחמן בעוקא קטנה ושיעור מדתה קאמר תנא דברייתא דשרי: התם למאי ניחוש
לה. אי נמי אתי למיתב סאתיים לא איכפת לן דהא הוא גופיה לא יליף מינה חורבא למימרא
כי היכי דשרי ליה לשפוך בעוקא זו כדי לצאת לחוץ הכי נמי שרי למישדינהו לבראי דהא לא
מיקיימא מחשבתו ולא ניחא ליה דליפקו מיא דהא חצירו מיקלקלא וקיימא: ואי משום שמא יאמרו.
הרואים הרי צינורו של פלוני וכו' וסבורים שהוא מתכוין לכך: סתם צינורות וכו'. ומיהו
לכתחלה לא שרינן ליה טפי משיעורא: אמר אביי הילכך. כיון דליכא למיחש למידי: אפילו כור
וכוריים. קא שרי תנא דברייתא: עד כאן לשונו ודעת הרמב"ם בפט"ו (הי"ז)
דאביי אעוקא סאתיים בימות הגשמים קאי אבל כל שפחותה מסאתיים בימות הגשמים שופכין לתוכה
מילואה ובימות החמה אין נותנין לה כל עיקר אבל הרא"ש (סי' ט) כתב דאביי קאי אהא
דקאמר בימות הגשמים נמי בבית סאה ליגזור דילמא אתי למיעבד בה סאתיים ושני דבימות הגשמים
ליכא למיגזר ועלה קאמר אביי כיון דליכא למיגזר אפילו כור וכוריים שרי ליתן בבית סאה
וליכא לפרושי דאביי בעוקא בית סאתיים קאמר דהא רב נחמן גופיה אפילו כור וכוריים שרי
דהא דקאמר מחזקת סאתיים נותנין לו סאתיים על כרחך סאתיים לאו דוקא דהוא הדין טובא דאי
בית סאתיים דוקא אם כן אין חילוק בין בית סאתיים לבית סאה דלתרווייהו אין שופכין אלא
שיעור העוקא ואמאי נקט מחזקת סאתיים הילכך אבית סאה קאי דקאמר דבימות הגשמים נותן בה
אפילו כוריים כיון דליכא למיחש למידי מסתברא אפילו בלא עוקא נמי כיון דליכא למיחש למידי
דבית סאה לא מעלה ולא מוריד דאין זה שיעור שנתנו חכמים לעוקא והלכתא כאביי דבתרא הוא
ומסתבר טעמיה עד כאן לשונו ולזה נוטים דברי הרשב"א (עבה"ק ש"ג סי' ו)
שכתב הרב המגיד בפט"ו (הט"ז) ודברי רבינו בכל דינים אלו כשיטת הרא"ש
זכרונו לברכה. ומדברי רבינו נראה שהוא סובר דלהרא"ש בימות החמה נמי בעוקא בית
סאתיים שופכין לה אפילו כוריים דאם לא כן כי היכי דבית סאה אסור לשפוך לתוכה כלל משום
דילמא אתי ליתן סאתיים בבית סאתיים לא ניתיב לה כל עיקר גזירה דילמא אתי למיתן לה ג'
או ד' סאין אלא ודאי כל שהיא מכילה סאתיים שאדם עשוי להשתמש בכל יום לא גזרינן בה ומותר
לשפוך בה כמה שירצה ורב נחמן דאמר בימות החמה מחזקת סאתיים נותנין לו סאתיים לאו דוקא
דאפילו טובא נמי יהבינן ליה אלא דנקט שיעור מה שאדם עשוי להסתפק בכל יום וכן דעת הרשב"א
כפי מה שכתב הרב המגיד ואין כן דעת רבינו ירוחם שכתב בחי"ז (ני"ב צו.) דבימות
החמה צריך עוקא סאתיים ולא כתב שיש על זה שום חולק משמע דסבירא ליה דגם הרא"ש
סבירא ליה בהא כהרמב"ם בפרק ט"ו שכתב בימות החמה מחזקת סאתיים אין שופכין
לה אלא סאתיים:
חצר ואכסדרה שאין באחד מהם לבד ארבע
אמות וכו'. פשוט שם במשנה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שנז סעיף א
* (א) חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות,
(ב) שהיא סמוכה לרשות הרבים, אין שופכין לתוכה מים בשב' (ג) בימות החמה, שכיון שאין
בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם עשוי להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה, והוי כאילו שופך
לרשות הרבים, לכך צריך לעשו' גומא * שתהא חללה מחזקת סאתים. הגה: (ד) וכל גומא שהיא
חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה, מחזקת סאתים (רמב"ם). בין אם יעשנה
בפנים בחצר או (ה) בחוץ, אלא שאם יעשנה בחוץ צריך לכסותה בנסרים (ו) <א> כדי
(ז) שתהא א מקום פטור * ויפלו המים מידו למקום פטור. וכיון שיעשה גומא * (ח) ב יכול
לשפוך בה כל מה שירצה. ואם אינה מחזקת סאתים ג <ב> לא ישפוך בה (ט) כלל. ואם
יש בחצר ארבע על ארבע, <ג> אפי' הוא (י) ד אריך וקטין, או (יא) ה בימות הגשמים
בחצר כל שהוא, (יב) מותר לשפוך בה כל מה שירצה. וחצר ואכסדרה (פי' בית שיש לו ג'
דפנות ודופן ד' שמעמידין בו דלת אינה מגופפת כל עיקר, אלא ברחבו של בית כולו, ופעמים
שעושים לה אמה אחת פצים מכאן, ואמה אחת פצים מכאן. כך פי' הערוך. ופצים הוא מעט כותל
ישר ושוה) שאין באחד מהם לבד ד' אמות, מצטרפין לד' אמות להתיר לשפוך בהם. הגה:
<ד> והוא הדין (יג) ב' דיוטאות שלפני ב' עליות, ועליהם ו מעזיבה שראוי המים לבלוע
בהם, אם הם (יד) ז סמוכות זו לזו מצטרפות (ב"י בשם הר"ר יונתן). במה
דברים אמורים, בחצר הסמוכה לרשות הרבים. (טו) <ה> אבל אם היא סמוכה לכרמלית,
אפילו היא קטנה הרבה ח אינה צריכה גומא אפילו בימות החמה (וע"ל סי' שע"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנז סעיף א
(א) חצר וכו' - כלל הדברים הנאמרים
בסימן זה הוא כך לפי ששיערו חז"ל שכל אדם הוא צריך להשתמש בכל יום סאתים מים לרחוץ
בהם פניו ידיו ורגליו ושאר ענינים הצריכים לו וכבר נודע דבשבת אסור לשפוך מרה"י
לרשות הרבים או לכרמלית ודרך כל אדם לשפוך שופכין שלו לחצירו הסמוך לביתו שהוא רשותו
והוא ג"כ רה"י ומוציא מרה"י לרה"י ושיערו חז"ל דסאתים מים
נבלעים בקרקע של ד"א על ד"א ואינם מטנפים הקרקע של החצר וכיון שכן אין מקפיד
עליהם שיצאו לחוץ דוקא ואז אפילו אם יצאו אח"כ לחוץ לא היתה מחשבתו לכך ובשבת
בעינן מלאכת מחשבת ולא הוי כאלו מוציא מרה"י לר"ה אבל אם הוא פחות מד"א
על ד"א דאז הסאתים מים מרובים ואינם נבלעים בקרקע ונעשה החצר רפש וטיט ודעתו קצה
בזה בימות החמה שדרך כל אדם להקפיד על חצרו שיהיה נקי ולכך ניחא ליה שיזובו משם לחוץ
ואם יצאו לחוץ נתקיים מחשבתו ויש לגזור שמא ישפוך להדיא מרה"י לר"ה ולכן
צריך לעשות לחצר גומא שהיא מחזקת סאתים ואז כשישפוך לתוך החצר אינו מקפיד עליהם שיצאו
לחוץ כיון שאפשר להם לירד ולנוח בגומא ולא יתטנף חצרו וע"כ אפילו אם יצאו לחוץ
לא הוי כמוציא מרה"י לר"ה:
(ב) שהיא סמוכה לר"ה - לאפוקי
כשהיא סמוכה לכרמלית וכדלקמיה בסוף הסעיף:
(ג) בימות החמה - שאדם מקפיד על לכלוך
חצרו ומסתמא ניחא ליה שיצא לחוץ:
(ד) וכל גומא וכו' - וה"ה שיכול
לשנותה בעמקה וברחבה ורק שיהיה חללה מחזקת סאתים:
(ה) בחוץ - היינו בצד החצר:
(ו) כדי וכו' - וגם כדי שלא יהא תקלה
לרבים [ד"מ]:
(ז) שתהא מקום פטור - דע"י הכיסוי
מסתלק אותו המקום מתשמיש הרבים והנה בגוונא שצייר בהג"ה בלא הכיסוי הוא ג"כ
מקום פטור דהוא פחות מארבע על ארבע אלא פן יעלה אותו קרקעית העוקה רפש וטיט ויהיה פחות
מן ג' טפחים בגובה ותבטל לגבי ר"ה:
(ח) יכול לשפוך וכו' - ואפי' נתמלאה
מע"ש שופך לתוכה דכיון דמדאורייתא לית איסורא כ"א בשופך להדיא לר"ה
רק שתקנו חכמים גומא זכר לשבת שלא ישכח וישליכם להדיא לר"ה וכיון דאיכא הכירא
ע"י עשיית הגומא שרי ומהאי טעמא נמי התירו לשפוך כל מה שירצה אף שהגומא מחזקת
רק סאתים ובודאי יצאו הנותרים לחוץ וניחא ליה בזה כדי שלא יתטנף חצרו אפ"ה שרי
דמ"מ זכור הוא ע"י עשיית הגומא ולא גזרו ביה:
(ט) כלל - דגזרינן דילמא אתי לשפוך
סאתים דהוא שיעור תשמיש אדם ליום:
(י) אריך וקטין - כגון שהוא ארוך ח'
אמות ורוחב שתים דמ"מ יש כאן שיעור לבלוע סאתים:
(יא) בימות הגשמים - שאין אדם מקפיד
על לכלוך חצרו ואינו מתכוין שיצאו לחוץ ואי משם אנשים אחרים שיראו צנור מקלח ואתי למישרי
גם בימות החמה אמרינן שיתלו יותר שמי גשמים הן ואפילו שלא בשעת הגשמים מתמצים הם מן
הגשמים שהיו בהן מקודם:
(יב) מותר לשפוך בה וכו' - ר"ל
אפילו בלא עשיית גומא כלל:
(יג) שתי דיוטאות - היינו שתי זיזין
רחבין נגד פתחי העליות [ורוחב כל זיז שתי אמות באורך ארבע אמות נגד העליה] ועל הזיזין
יש מעזיבה רכה שראוי לבלוע בה המים הנשפכין עליהן:
(יד) סמוכות זו לזו - ר"ל בתוך
ד' טפחים מצטרפות כאלו היו במקום אחד וא"כ הוי ד' אמות על ד' אמות ומותר לשפוך
עליהן ומשם יורדים לר"ה להדיא:
(טו) אבל וכו' לכרמלית - דאפילו כשהיא
סמוכה לר"ה אינו אסור רק משום גזירה דילמא אתי לזרוק להדיא לר"ה ובכרמלית
לא שייך זה דאפילו כי יזרוק להדיא ג"כ ליכא איסורא דאורייתא ועיין לקמן סוף סימן
זה דיש חולקין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנז סעיף א
* חצר שפחותה וכו' - מיירי שהמים שנשפכין
בתוך החצר יורדין תחת כותל החצר לר"ה אבל אם מבונה תחתית החצר בטוב והמים לא יזוב
שם בודאי שרי וכן משמע בעבוה"ק:
* שתהא חללה מחזקת סאתים - וצריך שיהיה
החלל מחזק סאתים קודם שיגיעו המים להנקב שעל שפתה שבו יוצא הקילוח לר"ה שאם הנקב
סמוך לקרקע של הגומא א"כ תיכף ששופך לתוכה מעט מים יצא לחוץ על ידו [רבינו יהונתן
בפירושו ועיין ברש"י ד"ה מן הנקב וברשב"א ומ"מ לדינא קרוב הדבר
דגם הם מודים לדברי רבינו יהונתן וכן פי' הברטנורה] מיהו בירושלמי על מתני' זו לא משמע
כפי' ר"י לכאורה עי"ש:
* ויפלו המים מידו למקום פטור - בב"י
בשם הריטב"א איתא דחלל הגומא נחשב כרה"י דכיון דפי הגומא הוא בתוך החצר הוי
הגומא בכלל חורי רה"י ומשו"ע משמע דאף כשהוא עושה פי הגומא בחוץ כל שסמכה
לחצר ואין ביניהם ר"ה הוי הגומא ששופך בה מקום פטור [פמ"ג] ולענ"ד לא
נהירא דבריו כלל דאף לדעת השו"ע בעינן שיעשה פי הגומא מבפנים וכן משמע פשטיות
המשנה דאיירי לענין שפיכת המים בתוך החצר וכן בעבודת הקודש וברבינו ירוחם משמע כן וגם
עיקר דינו לא ידענא אי שרי לשפוך מים מבחוץ לתוך הגומא אחרי שעיקר חלל הגומא מכוסה
בנסרים ולמעלה הוא ר"ה אטו אם יש סדק בכיסוי הגומא לשפוך המים בתוכה יתבטל ממקום
זה מלמעלה שם ר"ה ולכאורה אדרבה אם הגומא מגולה יש עליה שם מקום פטור כשאינה רחב
ד' על ד' או שם כרמלית כשאינה גבוה עשרה אבל כשמכוסה בנסרים מאי מהני ובשלמא לפירוש
הרמב"ם שעושה כמין קובה מלמעלה במקום הזה בודאי לא ניחא להילוך אבל לפי מה שכתב
בשו"ע שמכסה בנסרים צ"ע בעיקר דינו אם מותר בזה ובעיקר סברת הריטב"א
שכיון שפיה בחצר מיקרי חורי רה"י עיין במאמר מרדכי ובבית מאיר שפקפקו בזה:
* יכול לשפוך בה וכו' - היינו שמותר
לשפוך בחצר ואע"ג דאפשר שיצא המים מתחת כותל החצר לר"ה לא איכפת לן וכ"ש
אם ישפוך בגומא עצמה [פוסקים]:
2)
ביב ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין
לרה"ר
רמב"ם הלכות שבת
פרק טו הלכה יח
ביב ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין
תחת הקרקע ויוצאין לרה"ר, וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין
לרה"ר, אפילו היה אורך הכותל או אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי
הביב או על פי הצנור מפני שהמים יוצאין מכחו לרה"ר, אלא שופך חוץ לביב והן יורדין
לביב.
בית יוסף אורח חיים סימן
שנז אות ב ד"ה ביב שמכוסה
ב ביב שמכוסה ארבע אמות במשך בר"ה. משנה שם רבי אליעזר בן יעקב אומר
ביב שהוא קמור ארבע אמות בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת וחכמים אומרים אפילו גג או
חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך הוא לגג והן יורדין לבית ופירש רש"י
ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרשות הרבים. והוא קמור במשך ארבע אמות בר"ה
קים לן בארבע אמות יש שיעור ליבלע בהם סאתיים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום: שופכין
לתוכו דתיימי מיא ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבעוד יום כיון דרוב ימות השנה עשויים
ליבלע הכי נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוין וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפילו
מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו בר"ה זריק להו איהו גופיה אלא מאליהן
יוצאין הילכך כי לא מכוין שרי לכתחלה: לא ישפוך על פי הביב. כלומר בתוך החריץ ואף על
פי שיש אורך מכאן עד יציאתו מאה אמה ויכולין ליבלע כיון דבגופיה שפיך מקלחי להדיא ובכח
לר"ה והרואה אומר ששופכן סמוך ליציאתן ובעי דליפקו כדאמרינן בגמרא גזירה שמא יאמרו
צינורו של פלוני מקלח מים בשבת. וכתבו התוספות (ד"ה ביב) והרא"ש (סי' ט)
דלפירוש רש"י בטעם ביב שהוא קמור נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' דבפחות מכן
לא תיימי מיא כדפירש"י בגמרא גבי חצר ולרשב"ם נראה טעמא דקמירת ביב משום
חשדא וכיון דקמור ארבע אמות בר"ה הרואה מים יוצאין מן הביב אינו סבור שיוצאין
מן החצר כיון שרחוק מן החצר ארבע אמות ובגמרא משמע כפירש"י ולפרשב"ם סילון
שקמור ארבע אמות בר"ה שופכין מים בשבת דקיימא לן (עירובין סב: ובכ"ד) משנת
רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי אבל לפירוש רש"י שהטעם משום דמיבלעי אסור דבשל עץ
לא מיבלעי ומיהו אומר ר"י דאפילו עשוי כעין רצפה של אבנים מיבלעי ושרי ורבינו
סתם דבריו לדעת רש"י וברייתא שכתבתי בסמוך דקתני במה דברים אמורים בימות החמה
אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע כתבו התוספות (פח: ד"ה תנא) והרא"ש
(שם) בשם רבינו תם דקאי אהא דתנן לא ישפוך על פי הביב וגריס ואלא למאי ניחוש לה אי
משום קלקול חצירו וכו' ולא כמו שכתוב בספרים אלא התם ולדעתם שפוסקים כרבי אליעזר בן
יעקב לא נפקא לן מידי מהאי ברייתא דאליבא דחכמים היא ולא קיימא לן כוותייהו אלא בכל
זמן מותר לשפוך על פי הביב אבל הרמב"ם בפט"ו מהלכות שבת (הי"ח) פסק
כחכמים ונראה מדבריו שם שהוא מפרש כפר"ת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שנז סעיף ב
(טז) <ו> ביב * שמכוסה (יז)
ד' אמות במשך ברשות הרבים, ויש בו ארבע על ארבע, <ז> מותר לשפוך * אפי' על פי
הביב אפי' בימות החמה, אע"פ שהמים יוצאים מיד מידו (יח) לחוץ, ובלבד (יט) שלא
יהא סילון של עץ, שאין המים ראוים לבלוע; אבל אם עשוי (כ) כעין רצפה ט של אבנים, מבליעים
ושרי. * ולהרמב"ם, (כא) אפי' היה אורך הביב (כב) או הצנור מאה אמה לא ישפוך על
פיו בימות החמה, אלא שופך חוץ לביב והם יורדים לביב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנז סעיף ב
(טז) ביב וכו' - הוא חריץ העשוי לקלח
שופכין שבחצר לר"ה:
(יז) ארבע אמות במשך - צ"ל במשך
ארבע אמות ור"ל שארבע אמות הראשונות הסמוכות להחצר הוא מכוסה והוא רחב ג"כ
ארבע אמות [וה"ה אם הוא רחב רק שתי אמות ויש בארכו שמונה אמות] דבשיעור זה יש
שיעור לבלוע סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום וע"כ מקילינן ביה לשפוך ע"פ
הביב העומד בחצר כמו בחצר שהוא מחזיק ד"א על ד"א וכנ"ל:
(יח) לחוץ - כיון דהוא אינו מכוין
דוקא שיצאו לחוץ וע"כ אפילו כשיצאו לחוץ שרי וכנ"ל בריש הסעיף:
(יט) שלא יהא וכו' - דאם הביב של עץ
הוי כמכוין בהדיא שיצא לחוץ ואפילו מחזיק מאה אמה אסור:
(כ) כעין רצפה של אבנים - מיירי שמרוצף
באבנים חלקים קטנים כמו שמרוצף רחובות וחצרות שיש הרבה עפר בין אבן לאבן לבלוע:
(כא) אפילו היה אורך הביב וכו' - ר"ל
שאורך הביב בחצר הוא מאה אמה ובשיעור זה בודאי יבלע המים בקרקע אפ"ה אסור מפני
שהמים יוצאין מכחו לר"ה [שם ברמב"ם] ונקטינן להקל כסברא ראשונה (א"ר):
(כב) או הצנור - צנור מקרי מה שמניחין
על הגג וע"י יורד הקילוח לר"ה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנז סעיף ב
* שמכוסה ד"א במשך וכו' - וה"ה
אפילו אם בר"ה אינו מכוסה אלא שבחצר שיעור אורך הביב עם החצר הוא ד' על ד':
* אפילו ע"פ הביב - ומסתברא שמותר
אפי' אם החצר פחות מד"א ומותר אפילו לשוף תוך החצר כיון שיכול המים לירד משם לתוך
הביב ודומיא דמקילינן לעיל לשפוך בחצר כשיש עוקה ואפילו העוקה היא מבחוץ:
* ולהרמב"ם וכו' - ולשיטה זו
לעיל בס"א לענין גומא אין מותר לשפוך תוך החצר כשאין עושה גומא אלא כשמחזקת החצר
ד"א על ד"א מרובע ולא כדעת המחבר לעיל בס"א דמתיר אריך וקטין [הגר"א
וכן מוכח בגמרא בהדיא] אך לדינא משמע מהאחרונים דלא נקטינן כהרמב"ם אלא כרוב הפוסקים:
3)
אם היו יוצאים לכרמלית, מותר לשפוך על פי הביב אפילו בימות
החמה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שנז סעיף ג
(כג) במה דברים אמורים, כשהמים יוצאים
לרשות הרבים, אבל אם היו יוצאים לכרמלית, י מותר לשפוך על פי הביב אפילו בימות החמה.
הגה: (כד) <ח> וי"א דאין חילוק בין כרמלית לרשות הרבים (ב"י בשם
תוספות והרא"ש בפ' כיצד משתתפין). ודוקא כרמלית שהיא תוך העיר, <ט> דמיחלף
ברשות הרבים עצמה, (כה) יא אפילו בזמן הזה דלית לן רשות הרבים; אבל יב כרמלית יג שהיא
מחוץ לעיר, (כו) או חצר שאינה מעורבת, שרי (מרדכי פרק הזורק וסמ"ג וד"ע)
(תשו' מהר"מ סימן צ' /ל"א/). ועיר המוקפת חומה ולא עירבו בה, (כז) כחצר שאינה
מעורבת דמי (מרדכי ס"פ הדר ותה"ד סימן ע"ג, וע"ד). (כח) ואם הצנור
למעלה מעשרה, שעוברים המים דרך מקום פטור לכרמלית, יש להקל (מהרי"ל). (כט) וכן
עיקר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנז סעיף ג
(כג) בד"א וכו' - זהו סיום דברי
הרמב"ם וגם לדידן נ"מ בזה דהיינו אם הביב היה של עץ שאינו עשוי ליבלע בו
המים ובודאי יצאו לחוץ בר"ה דזה אסור אפי' לדעה ראשונה אבל כשהיא סמוכה לכרמלית
מותר אפילו בשל עץ והטעם בכל זה כיון דאינו שופך בהדיא לכרמלית רק שהוא בא מכחו ס"ל
דכחו בכרמלית לא גזרו:
(כד) וי"א דאין חילוק וכו' -
אף דאנן נקטינן לדינא דאפילו כשהמים יוצאים לר"ה מותר בביב וכמו שכתבנו בסקכ"א
מ"מ נ"מ מי"א הזה לענין סילון של עץ וכמ"ש בסקכ"ג או כשהביב
אין מכוסה ד' אמות בהכרמלית דלהשו"ע מותר ולהי"א אסור וגם נ"מ לענין
חצר קטנה שאין בה ד"א על ד"א דסתם המחבר לעיל בסוף סעיף א' דבסמוכה לכרמלית
מותר ולהי"א הזה אסור [ומה שנרשם בהג"ה ב"י בשם תוס' והרא"ש לא
נזכר בתוס' ורא"ש לענין ביב כלל דהם פוסקים בביב להקל אפילו בסמוכה לר"ה
רק לפי דבריהם נשמעו גם לענינינו]:
(כה) אפילו בזה"ז דלית וכו'
- ר"ל לדעת הסוברים דבעינן דוקא ס' רבוא בוקעין בו וזה אינו מצוי מ"מ גזרינן
אטו עיר גדולה שיזדמן שיהיה ס' רבוא [מ"א]:
(כו) או חצר שאינה מעורבת - ר"ל
דהחצר שבו הביב [או חצר קטנה שאין בו ד' על ד'] סמוך לחצר שאינה מעורבת וכששופך המים
ירד לאותה חצר שרי לכו"ע כיון דלא זריק להדיא אלא כחו לא גזרו בזה ושרי לשפוך
אפילו ע"פ הביב:
(כז) כחצר שאינה מעורבת דמי - כיון
דבאמת יש לה מחיצות אלא שמחוסרת עירוב:
(כח) ואם הצנור וכו' - ר"ל שצנור
המקלח מים בכרמלית הוא למעלה מעשרה וא"כ עובר המים דרך מקום פטור מותר לשפוך אפילו
במתכוין שירדו המים לכרמלית והיינו אפילו לדעת המחמירים לעיל בסימן שמ"ו סוף ס"א
דרך מקום פטור הכא דלא זריק להו ממש אלא כחו יש להקל [הגר"א]:
(כט) וכן עיקר - עיין בפמ"ג שמצדד
דאכל הג"ה קאי ואף אראש דבריו:
4)
שתי דיאטות זו כנגד זו וחצר אחת תחתיהן ששופכין לתוכה המים
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ד הלכה כז
שתי דיאטות זו כנגד זו וחצר אחת תחתיהן
ששופכין לתוכה המים לא ישפכו לתוכה עד שיערבו שתיהן עירוב אחד, עשו מקצתן עוקה בחצר
לשפוך בה המים ומקצתן לא עשו, אלו שעשו עוקה שופכים לעוקה שלהן ואלו שלא עשו לא ישפכו
לחצר עד שיערבו, ואם עשו אלו עוקה ועשו אלו עוקה כל אחת ואחת משתיהן שופכת לעוקה שלה
אף על פי שלא עירבו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שעז
סעיף א
שתי עליות הפתוחות לחצר זו כנגד זו,
* (א) ואחת <א> עשתה גומא בחצר (ב) כדי לשפוך בחצר שאין בה ד' אמות מימיה והשניה
לא עשתה, אם עירבו יחד שתיהם מותרות (ג) לשפוך מימיהן; ואם לא עירבו יחד, * (ד) והאחת
עירב' לעצמ' והשניה לא עירבה כלל, זו א שלא עירבה, (ה) אסורה; (ו) ושעירבה, ב מותרת;
ובלבד (ז) שלא תשפוך להדיא בגומא אלא תשפוך בעלייה והם יורדים לגומא. הגה: (ח) דכמו
בחצר שאינה מעורבת, שרי (טור). וה"ה אם החצר * יותר מד' אמות, (ט) דשתיהם מותרים
בכה"ג * (י) ואין צריכים לגומא (ב"י).
משנה ברורה סימן שעז
(א) ואחת עשתה גומא וכו' - סמוך לה
נגד עליתה:
(ב) כדי לשפוך בחצר שאין בה וכו'
- דבחצר כזה אסור לשפוך מים כשאין בה גומא לזה וכנ"ל בסימן שנ"ז ס"א
עי"ש. וביש בהחצר ד"א עיין בסוף הסעיף בהג"ה ובמה שכתבנו שם:
(ג) לשפוך מימיהן - אפילו תוך הגומא
להדיא:
(ד) והאחת עירבה וכו' - אותה שעשתה
הגומא עם כל שכניה הדרים אצלה בעליתה ומיירי בשיש מרפסת לפני כל עליה ועליה ונכנסין
הכל להמרפסת דרך פתח העליה וממנה יורדין לחצר:
(ה) אסורה - אפילו אם עשתה ג"כ
גומא [וכ"ש לפי מה דאיירי המחבר בשלא עשתה גומא] ולא מיבעי שאסורה להוציא הכלי
עם השופכין דרך החצר עד גומתה או להוציא להמרפסת דהא לא עירבה אלא אפילו לשפוך בביתה
שילך המים מעצמו למרפסת ומשם ירד למטה ג"כ אסור דחיישינן שמא יחוס על קלקול ביתו
שלא יטנף מפני השופכין ויטלטל הכלי עם השופכין להמרפסת להדיא והלא היא משותפת לכל דיירי
העליה ולא עירבו ביניהם:
(ו) ושעירבה מותרת - ובלבד שעשתה גומא
וכנ"ל אבל בלא גומא אסורה לשפוך בביתה או למרפסת שירדו המים לחצר דבודאי ירדו
מהחצר לר"ה וכנ"ל בסימן שנ"ז ואפילו אם חברתה עשתה גומא והמים ירדו
מהחצר לאותה גומא ג"כ אסור דחיישינן שיחוש לקלקול החצר שלא יטנף מהשופכין דרך
הליכתן לגומא כיון שהגומא רחוקה ממנה ויוציא כלי הבית עם השופכין לחצר כדי לשפוך להדיא
לגומא והם הלא לא עירבו יחד:
(ז) שלא תשפוך להדיא בגומא - דהא החצר
משותף לשניהם והם לא עירבו ביחד:
(ח) דכחו בחצר וכו' - ר"ל אע"ג
דהחצר שהגומא ביה שייך לשניהם והמים יורדים שם בגומא מכחו:
(ט) דשניהם מותרים וכו' - היינו לשפוך
גם על המרפסת ושירד לחצר ומיירי בשעירבו כ"א לעצמו ולא חיישינן שיוציא הכלי עם
המים לחצר לשפוך בתוך הגומא שעשה חבירו דכיון שיש בהחצר שיעור ד"א בשיעור שהוא
רחב כזה ראוי שיבלע המים במקומו ולא יתקלקל החצר:
(י) ואין צריכין לגומא - ר"ל
וע"כ אפילו אם אחד עשה גומא לצד עליתו לא חיישינן שהשני יוליך הכלי עם השופכין
לשם:
ביאור הלכה סימן שעז
* ואחת עשתה גומא וכו' - הנה בב"י
העתיק פירוש התוספות על סוגיא זו ויש עוד לרמב"ם בפירוש המשנה פירוש אחר על המשנה
זו ובדרך זה דרך ג"כ בהלכותיו אבל כפי פירוש התוספות כתב ג"כ הרשב"א
והריטב"א וכתבו שכן כתבו רוב המפרשים:
* והאחת עירבה לעצמה והשניה לא עירבה
- לפי מה שצייר המחבר מתחלה דהאחת לא עשתה גומא יהיה זה הדין אפילו בששניהם עירבו כ"א
לעצמו אותה שעשתה גומא מותרת ואותה שלא עשתה גומא אסורה [אחרונים]:
* יותר מד"א - לאו דוקא דה"ה
אפילו ד"א וכנ"ל בסימן שנ"ז:
* ואין צריכין לגומא - עיין במ"ב
והנה הט"ז מפקפק על דברי הב"י ודעתו דכיון שיש גומא בחצר חיישינן שיוציא
כלי עם שופכין לשם והביא ראיה לזה מדברי הרה"מ ורבים מהאחרונים דחו ראיתו [התו"ש
ונהר שלום וא"ר ועצי אלמוגים דהרה"מ לא קאי רק ארישא דדברי הרמב"ם ולא
אסיפא] ובלא"ה כמה ראשונים כתבו כרש"י דמיירי בחצר שהיא פחותה מד"א
הרשב"א והריטב"א והאור זרוע ועיין עוד בעצי אלמוגים דה"ה בימות הגשמים
שאין צריכין לעוקא וכנ"ל בסימן שנ"ז אפילו בפחותה מד"א יהיה הדין דשניהם
מותרים: