רי"ף ערובין דף לא:
גמ' ערובין דף צה.-צז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 40:45 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים כיצד
הוא עושה
2)מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות
הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע
אמותיו וחבירו לחבירו שאצלו
3)אסור להוליך חפץ פחות פחות מארבע
אמות
4)יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות. ודוקא כיסו או
מציאה שבאה לידו
5)המוציא את האדם החי במטה פטור אף על
המטה
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה
כג
המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים כיצד הוא עושה לובשן
כדרכן י מניח של יד בידו של ראש בראשו ונכנס וחולצן בבית וחוזר ויוצא ולובש זוג שני
וחולצן עד שיכניס את כולן, ואם היו הרבה ולא נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש הרי
זה כ מחשיך עליהם ומכניסן במוצאי שבת, ואם היה בימי השמד שמתירא לישב ולשמרן עד הערב
מפני הגוים מכסן ל במקומן ומניחן והולך.
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה
כד
היה מתיירא להחשיך עליהן מפני הליסטים נוטל את
כולן כאחת ומוליכן פחות פחות מארבע אמות או נותנן לחבירו בתוך ארבע אמות וחבירו לחבירו
עד שמגיע לחצר החיצונה, במה דברים אמורים בשהיו בהן רצועותיהן והן מקושרין קשר של תפילין
שודאי תפילין הן אבל אם לא היו מ רצועותיהן מקושרות אינו נזקק להן. +/השגת הראב"ד/
היה מתירא להחשיך עליהן מפני הלסטים וכו' אבל אם לא היו רצועותיהן מקושרות אינו נזקק
להם. א"א אני ראיתי ג"כ שטעה במקום אחר בזה (עי' פ"ב מהל' ציצית ה"ז)
שהוא סבור שהחדשות שר' יהודה אוסר (עירובין צו) מפני שחושש שמא קמיעין הן ואינו כן
כי בודאי אין אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין, אלא חדשות שאינן מקושרות לפי שאין קושרין
בשבת, מעתה צבתים ותפילין שאינן מקושרין מחשיך עליהם שלא בשעת השמד ושלא בסכנת ליסטים
ומביאן לערב שלא לזלזל בקדושתן כמו שמצילין כל כתבי הקדש מן האיבוד.+
רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה
יז
לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו
לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו אפילו הן מאה, ואף על פי
שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר, מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.
+/השגת הראב"ד/ מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בארבע אמות שלו. א"א כל זה
לא התירו אלא במקום הדחק.+
בית יוסף אורח חיים סימן שא אות מב
ד"ה המוצא תפילין
מב המוצא תפילין בשבת וכו' עד שמגיע לחצר החיצונה
וכו'. הכל משנה וגמרא בריש פרק בתרא דערובין (משנה צה., גמ' צו: צז ע"א וע"ב):
ומה שכתב אם יש בהם רצועות וכו'. כלומר דאם לא
כן איכא למיחש שמא אינן תפילין אלא קמיעין בעלמא כדאמר רבא בגמרא (צו:) וכן פסקו הרי"ף
(לא:) והרא"ש שם (סי' א) וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ט (הכ"ד). והרב
המגיד חלק עליהם וכתב שאין מסקנת השמועה (צז.) כדבריהם אלא דכולי עלמא כלומר בין רבי
מאיר בין רבי יהודה (צו: צז.) לא טרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין וטעמא שאינו נזקק
להם הוא מפני שאי אפשר לו לקשרן ולהכניסן ולפיכך אינו מכניסן אבל להחשיך עליהם מחשיך
שלא בשעת הסכנה. ולי נראה דאינהו ז"ל סברי דכיון דרבא דבתרא הוא סבר דלרבי יהודה
טרח איניש לעשות קמיע כעין תפילין כוותיה נקטינן:
ומה שכתב אם הם רבים מוליכן פחות פחות מארבע אמות
או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה וכו'. שם (צז:) פלוגתא דתנא קמא
ורבי שמעון דלתנא קמא שרי להוליכם פחות פחות מארבע אמות ורבי שמעון אסר ולא שרי אלא
בנותנם לחבירו וחבירו לחבירו ופסק הרמב"ם בפרק י"ט (שם) דמוליכין פחות פחות
מארבע אמות או נותנם לחבירו וכו' וכדברי רבינו. ונ"ל דטעמיה משום דנקטינן כתנא
קמא דשרי בתפילין פחות פחות מארבע אמות ובנותנם לחבירו אף על גב דלתנא קמא אסור בתפילין
לא קיימא לן כוותיה אלא אפילו לדבר הרשות שרי כמו שפסק בפרק י"ב (הי"ז) ויתבאר
בסימן שמ"ט (ד"ה לפיכך) בס"ד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף
מב
[לב*] המוצא תפילין בשבת בבזיון, במקום שאין משתמרין,
אם יש סכנה (קנה) שגזרו שלא להניח תפילין, מכסן והולך לו. ואם אין סכנה, אם יש בהם
רצועות שבכך ניכר (קנו) שהם תפילין נג ולא קמיעות (קנז) והן קשורות שיכול ללבשן, מכניסן
(קנח) זוג זוג דרך לבישה עד שיכניסן כולם. ואם היו רבים, (קנט) שלא יספיק ללבשן ולהכניסן
נד זוג זוג, יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם. ואם ירא להחשיך מפני לסטים, מוליכם פחות
פחות מד"א, או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף מב
(קנה) שגזרו שלא להניח - והוא ירא ג"כ להוליכן
בידו פחות פחות מד"א וכדלקמיה דכשירגישו בו אתי לידי סכנה:
(קנו) שהם תפלין ולא קמיעין - דאי אין בהן רצועות
אמרינן דשמא קמיעין הן דטרח אדם לפעמים לעשות קמיע כעין תפלין ונ"מ שא"צ
לשמרן ולהחשיך עליהן כלל ועיין סימן י"א במ"א שכתב דבזמנינו אין מצוי לעשות
קמיע כעין תפלין וע"כ אפילו באלו שאין להם רצועות צריך עכ"פ לשמרן ולהחשיך
עליהן:
(קנז) והן קשורות - ר"ל שבראש יש קשר ש"ר
וכן בשל יד קשר של יד מתוקן כראוי לפי מדתו [ולא גדול יותר] שיהא יכול ללבשו ואם אינן
קשורות ובשבת הלא אסור לעשות קשר א"כ לא יוכל להכניסן דרך לבישה זוג זוג צריך
להמתין עד שתחשך ולהביאם:
(קנח) זוג זוג - ר"ל תפלין אחד של יד על היד
וכן אחד של ראש על הראש מכניס עד מקום המשתמר וחולץ ואח"כ חוזר ומכניס באופן זה
זוג אחר ואף דקי"ל שבת לאו זמן תפלין הוא מ"מ כדרך שהוא לובש בחול לאו בכלל
משוי הוא אלא תכשיט ועל בל תוסיף אינו עובר כיון דאינו מכוין בלבישתו לשם מצוה. כתב
המ"א דאשה המוצאת תפלין אסורה להכניסן בשבת אף דרך מלבוש דכיון דאינה רגילה להניחם
בחול הו"ל משוי לגבה ויש מאחרונים חולקים עליו וס"ל דכיון דמדינא דגמרא אין
עליהן איסור בזה רק דלכתחלה אין נכון להניחן לא מקרי משוי לגבה ועיין בשער המלך פי"ט
מהלכות שבת שמצא בשיטה כ"י דהראב"ד והרשב"א חולקים בזה. עוד כתב המ"א
לשיטתו דאם יצאה אשה בטלית מצוייצת [היינו טלית של מצוה שאין רגילין ללבשה כ"א
לשם מצוה בלבד] חייבת חטאת דכיון דאין אשה רגילה לילך בטלית כזה הוי משוי לגבה וגם
בזה יש חולקים עליו:
(קנט) שלא יספיק - היינו כיון שמבע"י בלא"ה
לא יספיק העת להביא כולן לא ילבש כלל אלא ימתין שם עד הלילה וישמרם ויביאם:
רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה
יז
לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו
לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו אפילו הן מאה, ואף על פי
שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר, מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.
+/השגת הראב"ד/ מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בארבע אמות שלו. א"א כל זה
לא התירו אלא במקום הדחק.+
בית יוסף אורח חיים סימן שמט אות ג
ד"ה לפיכך מותר
ג לפיכך מותר לאדם לעקור החפץ מרשות הרבים וכו'.
משנה בפרק בתרא דערובין עלה צ"ה (ע"ב) רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו
וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה ואוקמה רב אשי
(צז:) בחבית ומים דהפקר ומאן אמרו לו רבי יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה
והא איפסיקא הלכתא במי שהוציאוהו (מו.) דלא כרבי יוחנן בן נורי. וכתב הרא"ש (פ"י
סי' ב) וזה לשונו כתב הרז"ה (לא:) כיון דלא קיימא לן כרבי יוחנן בן נורי ממילא
שמעת דהלכה כרבי יהודה והרי"ף לא פירש ונראה מדבריו שאין הלכה כרבי יהודה עד כאן
לשונו ונראה לי מה שלא הביא הרי"ף משום דאיכא שלש אוקמתות לאוקמתא דרבה ורב יוסף
פשיטא דהלכה כרבנן ולאוקמתא דרב אשי כבר איפסיקא לעיל דנכסי הפקר אינם קונין שביתה
עד כאן לשון הרא"ש ודעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות שבת (הי"ז) לפסוק
כרבי יהודה וכתב הרב המגיד שכן דעת הראב"ד (בהשגות) והרז"ה אבל הרמב"ן
(במלחמות ה' שם) כתב שאין הלכה כרבי יהודה משום דאוושא מילתא ואפילו במוצא תפילין
(אמר) [אסור] כהאי גוונא כל שכן לדבר הרשות עד כאן לשונו. וטעמא דהרמב"ן הוא משום
דנהי דלענין נכסי הפקר לתחומין הלכה כרבי יהודה אבל לענין שיהא נותן לחבירו וחבירו
לחבירו לא קיימא לן כוותיה אלא כתנא קמא דסבירא ליה שלא הקלו כן אפילו בתפילין משום
דאוושא מילתא כדאיתא בגמרא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שמט סעיף
ג
(י) מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים * וליתנו
לחבירו שאצלו בתוך ארבע אמותיו * וחבירו לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין
ברשות הרבים, (יא) ובלבד שלא יוציאנו ד חוץ מתחום שלו; (יב) ויש מי שאוסר ((יג) ועיין
לעיל סי' ש"א סעיף מ"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמט סעיף ג
(י) מותר וכו' - דאע"ג דלקמן ס"ה איתא
דאדם אחד אסור להוליך חפץ פחות פחות מד"א דשמא יעבירנו ד"א בבת אחת הכא כיון
שהוא ע"י הרבה בני אדם שכ"א אינו מוליך כ"א פחות מד"א אף דע"י
כולם נתטלטל החפץ שטח רב לית לן בה:
(יא) ובלבד שלא יוציאנו וכו' - פירוש לא יוציא
את החפץ שיש לו בעלים מתחום שלו ממקום שקנה שביתה דהיינו במקום שבעליו קנו שביתה שם
וא"כ מאה מילין לאו דוקא קאמר או דמיירי בחפצי הפקר שאין להם בעלים וקי"ל
דלא קנו שביתה ולכן יכול להוליכן כמה דבעי וכתבו האחרונים דבעי שלא יתכוין שום אדם
לזכות בהן בהגבהתן דאי נתכוין לזכות בהן הרי הוא רק כרגלי הזוכה:
(יב) ויש מי שאוסר - ולדעה זו אף במקום שהתירו
לטלטל פחות מד"א כגון מי שהחשיך לו בדרך המוזכר בסי' רס"ו ס"ט או במוצא
תפילין המוזכר בסימן ש"א סמ"ב ע"י כמה אנשים אסור דגרע משום דאיכא זילותא
דשבת:
(יג) וע"ל סימן ש"א - ר"ל דשם סתם
המחבר כדעה הראשונה להקל ומ"מ לדבר הרשות טוב לחוש לדעת האוסרים. ודע דמה שהתיר
המחבר ההולכה ע"י הרבה בני אדם אינו מועיל כ"א לענין ההולכה בר"ה או
בכרמלית אבל לא להוציא מרה"י לכרמלית וע"כ לא יפה עושין איזה קהלות בשבת
שנותנים ס"ת לבהכ"נ והולכין דרך הרחוב שהיא עכ"פ כרמלית ע"י הושטה
מאחד לחבירו בפחות מד"א ועושין איסור במה שמוציאין מן הבית לרחוב דלזה לא מהני
הושטה ועיין בט"ז שדעתו דאף ע"י עכו"ם אסור להוציאה מן הבית ועיין בביאור
הלכה מש"כ בזה ולענין מילה עיין במה שכתבתי בסימן של"א סק"כ במ"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמט סעיף ג
* וליתנו לחברו שאצלו וכו' - עיין במ"ב מש"כ
בשם הט"ז שדעתו שאסור להוציא ס"ת מרה"י לכרמלית אפילו ע"י עכו"ם
דהוי מצוה הבאה בעברה וקשיא דהא הוי שבות דשבת לצורך מצוה ונראה דהט"ז אזיל לשיטתו
דס"ל בסימן ש"ז סוף סק"ד דלא התירו ע"י עכו"ם רק להביא דרך
חצר שלא עירבו אבל לא דרך כרמלית דאתי לאחלופי בר"ה עי"ש אבל לפי מה שכתב
א"ר שם בשם כמה פוסקים דמותר אף בכרמלית [והעתקנוהו שם בבה"ל עי"ש]
ממילא מותר אף בזה:
* וחבירו לחבירו שאצלו - מלשון זה משמע דדוקא ע"י
הרבה בני אדם שכל אחד מוליך פחות מד"א ובפמ"ג סימן רס"ו משמע דס"ל
דאפילו ע"י שני בני אדם נמי שרי [דהיינו שאחד מוליך מתחלה פחות מד"א ונותנו
לחבירו שיוליך גם הוא פחות מד"א ואח"כ לוקחו ממנו ומוליך עוד פחות מד"א
ונותנו לחברו וחוזר עוד חלילה] אבל אינו יודע מנין לו שאפשר דכיון שזה האדם מוליך כמה
פעמים פחות מד"א הרי הוא בכלל גזירת חז"ל שאסרו להוליך פחות מד"א אם
לא למי שהחשיך לו בדרך המבואר בסימן רס"ו:
בית יוסף אורח חיים סימן שמט
ה כתב רבינו ירוחם בחלק ו' (ני"ב דף עה) מוליכו
פחות פחות מארבע אמות שאמרו זכרונם לברכה בכל מקום צריך לישב בכל פחות מארבע אמות שאם
לא ישב אף על פי שעמד ולא הלך בכל פחות מארבע אמות חייב שאף על פי שעומד הליכה אחת
היא ואפילו בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן כן כתב מר שר שלום בתשובה עד כאן לשונו
וגם בכלבו (סי' לא כח.) כתב כן ממאי דגרסינן בפרק כירה עלה מ"ב (ע"א) אמר
רבינא הילכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות ופירש רש"י מוליכו פחות
פחות מארבע אמות עד שיסלקנו לצידי רשות הרבים דאיסור דרבנן הוא משמע שלא התירו להוליך
פחות פחות מארבע אמות לכתחלה ובריש פרק מי שהחשיך (קנג:) תניא בו ביום גדשו סאה ופירש
רש"י בו ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה וגזרו י"ח דבר וזו אחת מהם היתה
כדאמרינן בפרק קמא (יז:) נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות פחות מארבע
אמות אם יש נכרי. וכתבו התוספות (ד"ה ואמאי) והמרדכי (סי' תפז) בפרק בכל מערבין
(לד.) דלהוליך פחות פחות מארבע אמות גזרו נמי בין השמשות:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שמט סעיף
ה
(טז) ו אסור להוליך חפץ (יז) פחות פחות מארבע אמות
* (יח) ואפילו בין השמשות * (יט) <א> ואפילו בכרמלית.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמט סעיף ה
(טז) אסור להוליך וכו' - דחיישינן שמא יבוא להוליך
ארבע אמות בבת אחת דזמנין דלאו אדעתיה ואתי לידי איסור דאורייתא [ויש פעמים שהתירו
פחות פחות מד"א (אבל פעם אחת פחות מד"א) עיין לעיל בסימן רס"ו ס"ט
וסימן ש"א סמ"ב וסימן ש"ח סי"ח עי"ש] ודוקא כשמוליך כמה פעמים
פחות מד"א אבל פעם אחת פחות מד"א מותר וכמש"כ בריש הסימן:
(יז) פחות פחות וכו' - מקרי פחות ע"י שעמד
לפוש בינתים דהוי כמו שמניח החפץ לארץ אבל אם עמד תוך ד"א לתקן משאוי הוי כמהלך
כל הד"א בבת אחת וחיובא נמי יש בזה:
(יח) ואפילו בין השמשות - אף דלענין פחות מד"א
הוא ספיקא דרבנן והקילו בכגון זה בסימן שמ"ב עי"ש כיון דהוא קרוב לבוא עי"ז
לידי מלאכה דאורייתא גזרו בהם טפי:
(יט) ואפי' בכרמלית - הטעם דאם נקיל בזה קרוב הדבר
שיוליך ד"א בבת אחת [ט"ז] ובביאור הגר"א כתב הטעם דכל דבר שאסרו בר"ה
משום שבות ה"ה שאסור בכרמלית ואם הוא בה"ש ג"כ דהוי תרתי לטיבותא דעת
הט"ז וא"ר להקל בזה אך לפי המבואר לעיל בסימן שמ"ב דלא התירו שבות בין
השמשות כ"א לצורך מצוה או במקום הדחק אפשר דהכא נמי אין להקל אלא בכגון זה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמט סעיף ה
* ואפילו בין השמשות - עיין בב"י שמקורו נובע
מדברי התוספות עירובין ועיין שם בתוספות וברא"ש דלשיטתם ה"ה דאין להתיר בין
השמשות זה עוקר וזה מניח דג"כ שבות חמור הוא שקרוב לבוא לידי מלאכה דאורייתא והנה
מדברי התוספות משמע דשבות של פחות פחות מד"א חמור משבות של הוצאה מכרמלית לר"ה
דהוצאה מכרמלית לר"ה [וה"ה לרה"י] מוכח שם ברש"י ותוספות דמותר
בין השמשות לענין עירוב ולענין פחות מד"א ס"ל להתוספות וסייעתם דאסור בבין
השמשות ולפי זה במקום דמתירין פחות פחות מד"א אפילו בר"ה כגון מי שהחשיך
לו בדרך ואין עמו נכרי וכו' כ"ש דיש לנו להתיר הוצאה מכרמלית לאיזה רשות וקשה
דבסימן רס"ו כתב שם הט"ז [וכמה אחרונים וכמה שהעתקתי שם במ"ב] דאינו
מותר רק בטלטול פחות מד"א אבל לא בהוצאה מרשות לרשות אפילו לכרמלית וצ"ע:
* ואפילו בכרמלית - יש מאחרונים שמפקפקין ע"ד
השו"ע בזה ומש"כ הט"ז דהוא נובע מדברי הכלבו באמת לא נזכר זה בדברי
הכלבו דהוא קאי על מי שאינו מפסיק בישיבה בינתים דהוא חשוב לדידיה כמהלך ד"א בבת
אחת כ"כ המאמר מרדכי ונהר שלום וס"ל דהוי גזירה לגזירה אכן הט"ז אסבר
לן דכמו דמחמרינן בפחות פחות מד"א לענין ביה"ש משום דהוא קרוב שיוציא ד"א
כן ה"ה לענין כרמלית ולפ"ז אם נסבור כרש"י דבביה"ש מותר פחות פחות
מד"א נקיל גם בכרמלית אבל לפי טעם הגר"א שהעתקנו במ"ב דכל דבר שאסרו
משום שבות בר"ה ה"ה דאסרו גם בכרמלית ממילא גם בזה אסור וגם הגר"א הביא
מקור לדברי השו"ע שאסור פחות פחות מד"א אף בכרמלית וגם בתשב"ץ ח"ב
סימן רפ"א כתב בפשיטות דפחות פחות מד"א אסור אף בכרמלית והביאו בחידושי רע"א
ועי"ש עוד בחידושיו שהביא דמרש"י שבת קכ"ז ד"ה ועימר משמע דס"ל
דבכרמלית מותר בפחות פחות מד"א. אמנם באמת אפילו לרש"י אינו מוכח אלא דוקא
לדבר מצוה כמו שהיה שם במעשה דרבי עי"ש ואפשר דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל
דבביה"ש ג"כ מותר בפחות פחות מד"א אבל לדברי התוספות וסייעתם דס"ל
דאף בין השמשות אסור בפחות פחות מד"א ושם איירי לענין עירוב דקי"ל דאין מערבין
אלא לדבר מצוה לכאורה מסתברה דה"ה דאסור בכגון זה אף בכרמלית אבל מהסוגיא דשבת
קכ"ז משמע דשרי וכנ"ל ואפשר דאף לדברי התוספות מקרי כרמלית בפחות פחות מד"א
שבות דשבות ושרי לצורך מצוה וצ"ע:
בית יוסף אורח חיים סימן רסו
ז אין עמו לא זה ולא זה וכו'. גם זה שם אין עמו
לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן מאי אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה שם ולא רצו חכמים לגלותה
מאי היא מוליכו פחות פחות מארבע אמות ולא רצו חכמים לגלותה משום דאתי לאיתויי ארבע
אמות ברשות הרבים וכתבוה הרי"ף (שם) והרא"ש (שם) להא דרבי יצחק וגם הרמב"ם
פסקה בפרק כ' (ה"ז). משמע דס"ל דהא דלא רצו חכמים לגלותה דוקא היכא דאיכא
חמור או חרש שוטה וקטן אבל היכא דליכא חד מהני ודאי מגלין את הסוד דאם לא כן מאחר שאין
אדם (כ)מעמיד עצמו על ממונו אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים והכי משמע מדבעי תלמודא
אין שם לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן מאי משמע שדעתו היה שיגלה הסוד וגם מדחזינן שרבי
יצחק גילה אותו משמע דכל היכא דליכא חד מהני שרי, וכן נראה ממה שכתב רש"י גבי
הא דאמרינן (שם) בו ביום גדשו סאה. ביום שעלו לעליית חנניה וגזרו י"ח דבר וזו
אחת מהן היתה כדאמרינן בפרק קמא (יז:) נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות
פחות מארבע אמות אם יש עמו נכרי: כתב רבינו ירוחם בחלק ו' (עה ע"ג) מוליכו פחות
פחות מארבע אמות שאמרו חז"ל בכל מקום צריך לישב בכל פחות מארבע אמות שאם לא ישב
אף על פי שעמד ולא הלך בכל פחות מארבע אמות חייב שאע"פ שעומד הליכה אחת היא ואפילו
בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן כך כתב מר שר שלום בתשובה (שערי תשובה סי' קמז)
עכ"ל וכן כתוב בכל בו (סי' לא, כט סוף ע"ד): כתב הרמב"ם בפרק כ' (ה"ז)
לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מארבע אמות ואפילו מציאה
שבאה לידו מהלך בה פחות מארבע אמות אבל קודם שתבוא לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך
ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות וכתב הרב המגיד שחלקו עליו כל המפרשים ואמרו שכשם
שאסור לתתה לנכרי כך אסור להוליכה וגם הוא ז"ל (פאר הדור סי' לה) נשאל על זה
[מחכמי לוני"ל דבגמרא לא משמע הכי] והשיב שלא חלקו בגמרא בין כיס למציאה להולכת
פחות פחות מארבע אמות שזו ההולכה צנעא גדולה יש בה ולא אוושא מילתא [וכו'] זהו דעתי
והרוצה לחלוק יחלוק ומכל מקום הוא עצמו מודה שאין דבריו מוכרחין לפיכך יש להחמיר כדברי
שאר מפרשים עכ"ל והר"ן פרק מי שהחשיך (סו. ד"ה אין) כתב תשובת הרמב"ם
וכתב עליה ואין טעמו מחוור וכבר השיגו הראב"ד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסו סעיף
ז
(טז) אם אין עמו שום אחד מכל אלו, <ד> יטלטלנו
(יז) ט פחות (יח) פחות מארבע אמות. ודוקא כיסו או מציאה (יט) שבאה לידו, * אבל אם לא
באה לידו, לא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסו סעיף ז
(טז) אם אין עמו וכו' - דשבות חמור הוא מאד דילמא
לא יצמצם בשעורו ויבוא להוליך ד' אמות בר"ה ובקושי גדול התירו חז"ל דבר זה
משום פסידא ומפני שאדם בהול על ממונו וכנ"ל ולכך לא התירו חז"ל אלא דוקא
כשאין לו שום אחד מכל אלו הדרכים:
(יז) פחות וכו' - וזה אינו מועיל אלא לענין טלטול
בר"ה או בכרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד' אמות ע"כ מהני זה אבל מכרמלית
לרה"י או לרשות הרבים וכ"ש מר"ה לרה"י דהאיסור הוא משום הוצאה
מרשות לרשות דאסור אפילו בחצי אמה אינו מועיל זה [ט"ז וש"א] ע"כ בעניננו
כשבא סמוך לביתו שהוא רה"י יזרוק הכיס כלאחר יד לביתו כדי שלא תהוי הכנסה גמורה
ואפילו אם עשה הנחה כשבא סמוך לביתו ג"כ התירו להכניס לביתו כלאחר יד משום הפסד.
כתב הט"ז לא יפה עושין אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד"א דמ"מ
יש איסור מה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י א"י
מרשות לרשות ואח"כ יטלטלנו בפחות מד"א ולבהכ"נ יכניסו ג"כ ע"י
א"י ולהמ"א לקמן בסימן של"א סק"ה אין לעשות כן דהא אפשר למול בביתו:
(יח) פחות מד"א - ויעמוד לפוש בינתים רגע
אחד להפסיק ביניהם והנחת גופו כהנחת חפץ ואע"ג דאינו עומד בינתים לצורך עצמו לנוח
קצת אלא כדי שלא יעביר ד"א בבת אחת אפ"ה מקרי עומד לפוש ויש מחמירין שצריך
דוקא לישב בינתים או להניח החפץ ע"ג קרקע. כתבו האחרונים דפחות פחות מד"א
יותר עדיף שיהיה ע"י שנים משיהיה ע"י אחד ובזה לכו"ע א"צ לישב
שום אחד ולא לעמוד לפוש דבכל אחד הוי מעשה חדש:
(יט) שבאה לידו - היינו מבע"י וכנ"ל
בס"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסו סעיף ז
* אבל אם לא בא לידו לא - עיין בפמ"ג שמוכח
מדבריו דדוקא פחות פחות מד"א ע"י אדם אחד הוא דאסור אבל מחברו לחברו אף שכ"א
מוליך פחות מד"א וע"ד כן עושין שרי כמבואר בשמ"ט ס"ג ובט"ז
שם סק"א דבאופן זה לא גזרו על פחות מד"א. ודע דהוא דוקא במצא דבר שמותר לטלטלו
אבל אם מצא דבר שאסור לטלטלו אסור עכ"פ משום מוקצה וכדמוכח בסוף הסימן ע"ש
במקור הדין:
ערוך השולחן אורח חיים סימן שא סעיף
כט
המוציא את האדם החי במטה פטור אף על המטה שהמטה
טפלה לו וכן אף שהיה לבוש בגדים ונושא טבעות של כסף ושל זהב באצבעותיו פטור מפני שהן
טפילים לו אבל אם אין הבגדים עליו דרך מלבוש אלא נושאן על כתיפו חייב וכן כשהטבעות
אינן על האצבעות אלא בידיו חייב דבכה"ג לא נעשו טפלים אליו וכן אם הוציא תינוק
חי שיכול להלך וכיס תלוי לו בצוארו שתולין לו שישחוק בו או להשקיטו מבכי חייב על הכיס
דאין כיס של מעות טפל להתינוק אבל דברים שדרכן לתלות על התינוק בטלו לו ופטור [דין
זה דתינוק הוא בר"פ נוטל קמ"א: ושם הוא אליבא דר' נתן דפוטר על כל הבעלי
חיים וא"כ הרמב"ם שפסק כרבנן לא ה"ל להביא דין זה ולכן כתבתי שיכול
להלך אך בעיקר הדין שפסק הרמב"ם דלא כר"נ ק"ל הא רבא פסק שם כר"נ
ואיך פסק דלא כרבא אך על הרמב"ם ל"ק לי כל כך דשם אומר ג"כ דרבא ס"ל
כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה ועכ"ז פסק כר' יהודה כמ"ש בפ"א
אבל לכל הפוסקים שחלקו עליו ופסקו כר"ש משום הך דרבא כמ"ש המ"מ בפ"א
א"כ גם בהך דחי נושא א"ע קיי"ל ג"כ כר"נ משום הך דרבא ודו"ק]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תא
סעיף א
מי שישן בדרך וחשכה לו, קנה שביתה במקומו ויש לו
אלפים אמה לכל רוח. ודוקא באדם, משום (א) דהואיל ואם היה נעור היה קונה ישן נמי קונה;
<א> אבל (ב) חפצי הפקר אינם קונים שביתה והם * כרגלי הזוכה בהם תחלה שיכול להוליכן
(ג) למקום שילך הוא. אבל חפצי נכרי, * קונין שביתה (ד) במקומן אע"פ שבעליהם לאו
בני שביתה נינהו, (ה) גזירה חפצי נכרי אטו חפצי ישראל. ואם הוציאן נכרי חוץ לתחומן
והביאן לעיר, יכולים לטלטל בכולה, (ו) שכולה כארבע אמות * ובלבד שתהא (ז) א מוקפת לדירה.
וסתם עיירות מוקפות לדירה, שבונים בתים תחלה ואח"כ מקיפים אותם; אבל (ח) סתם מבצרים
אינם מוקפים לדירה. הגה: ולכן יש ליזהר ישראל (ט) שהשאיל כליו לנכרי והחזירן בשבת,
(י) <ב> שלא לטלטלן חוץ מד' אמות, אם אין העיר מוקף מחיצה, שהרי הכלים קנו שביתה
אצל נכרי (א"ז).
משנה ברורה סימן תא
(א) דהואיל ואם היה ניעור וכו' - ר"ל דאף
שבין השמשות שהוא זמן קניית שביתה היה ישן ולא היה מתכוין לקנות שם שביתה אפ"ה
קנה לו שם שביתה להיות לו משם אלפים אמה לכל רוח והטעם דהואיל ואם היה ניעור וכו':
(ב) חפצי הפקר וכו' - דחפצי ישראל שיש להם בעלים
הם כרגלי הבעלים אבל חפצי הפקר שאין להם בעלים ומעצמן לא קנו שביתה במקומן משום דלאו
בני דעת הן לעולם ולא דמו לאדם ישן:
(ג) למקום שילך הוא - ואף שהוא חוץ לאלפים למקום
הנחת כלים מתחלה:
(ד) במקומן - היינו במקום הנחתן בין השמשות דמשם
יש להן אלפים אמה לכל רוח ולא יותר:
(ה) גזירה - כיון דעכ"פ יש להם בעלים אם נאמר
דלא קנו שביתה אתו למימר גם בכלים שבעליהם ישראל שלא קנו ג"כ שביתה ויתירו להוציאן
חוץ לאלפים:
(ו) שכולה כד"א - פי' דמן הדין חפצים שהוציאן
חוץ לתחומן אסורין לטלטלן רק בד"א מ"מ בעיר זו שהיא מוקפת מחיצות מותר לטלטל
בכולה דנחשבת כולה כד"א:
(ז) מוקפת לדירה - שבנו תחלה בתים לדירה ואח"כ
הקיפו בחומה סביב משא"כ אם היה ההיקף מקודם אין לטלטל שם אלא בד"א אם היה
ההיקף יותר מבית סאתים וערים הפרזים שלנו כיון שתקנו המבואות כדינן בצוה"פ נחשבת
כולה מוקפת לדירה דהבתים הרי הם כמחיצות ומקומות הפרוצים הלא נתקנו בצוה"פ דנעשים
לדירה דהלא בונין הבתים תחלה ואח"כ עושים הצוה"פ וחצר לעולם חשוב כד"א:
(ח) סתם מבצרים - דדרך הוא לעשות תחלה המבצר ואח"כ
מתישבין בתוכו אנשים לדור:
(ט) שהשאיל כליו לעכו"ם - מערב שבת והוליכן
לביתו שהוא חוץ לתחום דאף דהכלים של ישראל הם מ"מ כיון שהשאילן לו קנו שביתה אצלו
וכ"ש בשואל כלים מן העכו"ם בשבת:
(י) שלא לטלטלן וכו' - היינו במלבושים דבשאר כלים
בלא"ה אסור לטלטל בשבת חוץ לד"א כיון שאין עירוב וביו"ט משכחת אף בשאר
כלים דאין בו איסור הוצאה: