רי"ף ערובין דף לג:
גמ' ערובין דף ק:- קא.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא45:48 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 9:11 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
2)אין עולים באילן, בין לח בין יבש,
ואין נתלים בו
3)מותר לילך על גבי עשבים, בין לחים
בין יבשים
4)לא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה
מרוצה יפייסנה עד שתתרצה
1)
היו גבוהים שלשה וחלל תחתיהם
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה ח
אילן שהיו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה
טפחים אסור לישב עליהן, ואם אינן גבוהין שלשה הרי הן כארץ, היו באין מלמעלה משלשה לתוך
שלשה מותר ו להשתמש בהן, היו גבוהין שלשה אף על פי שצדן אחד שוה לארץ או שיש חלל תחתיהן
שלשה אסור לישב עליהן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלו סעיף ב
(טז) ג שרשי אילן הגבוהים מן הארץ
ג' טפחים, (יז) אסור להשתמש בהם; (יח) פחות מכאן, מותר להשתמש בהם (יט) דכקרקע חשיבי.
(כ) ואם באים מלמעלה ויורדים למטה במקום שגבוהים שלשה, אסורים; ובמקום שאין גבוהים
שלשה, (כא) מותרים. * (כב) <ה> היו גבוהים שלשה וחלל תחתיהם, (כג) אע"פ
ד שמצד אחד אין חלל תחתיהם והרי הן שוים לארץ, אסור לישב אפי' על צד השוה לארץ.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ב
(טז) שרשי אילן - שיוצאים מן הקרקע
ונראים כמו באילנות הזקנים:
(יז) אסור להשתמש - ואע"ג דהכא
לא שייך כולי האי שמא יתלוש אפ"ה גזרו בו חכמים:
(יח) פחות וכו' להשתמש בהם - וה"ה
ענף של אילן אם הוא סמוך לקרקע פחות מג' טפחים:
(יט) דכקרקע חשיבי - ושרי לישב עליהן
וכ"ש בירק שאין גבוה ג"ט בודאי מותר וכן אילן קטן ובו פירות יאגדע"ס
וכדומה אפשר דמותר כל שהוא פחות מג"ט ויש לומר להיפך דכל שיש פירות בכל גווני
יש לגזור שלא להשתמש עליו שמא יתלוש [והיינו דקאמר שרשי אילן שאין בו פירות דהאיסור
הוא רק משום לא פלוג בזה מותר פחות מג"ט] וכן בירק הראוי לאכילה אפשר ג"כ
דאסור ואפילו בפחות מג"ט מטעם זה [פמ"ג]:
(כ) ואם באים וכו' - דלאחר שהוגבהו
שלשה חזרו ונכפפו:
(כא) מותרים - אע"ג שראש זה הנכפף
הוא גדל ובא ממקום האסור דהיינו מגבוה ג"ט וכשהיה שם מתחלה היה אסור להשתמש בו
אעפ"כ כשגדל יותר ונכפף למטה הותר במקום הנמוך דכקרקע חשיבי ולפ"ז כ"ש
שמותר להשתמש בעיקרו של אילן בפחות מג"ט לארץ אע"פ שהאילן גבוה מאד שהרי
מקום זה לא נאסר מעולם [אחרונים]:
(כב) היו גבוהים וכו' - ר"ל שענפים
יוצאים בצדו של האילן למטה ומהם עד הקרקע יש גובה ג"ט:
(כג) אע"פ שמצד אחד וכו' - כגון
שהקרקע היה גבוה באותו צד ואין ממנה עד למעלה מן הענף שיעור גובה ג"ט ודוקא מצד
אחד דבטל אותו צד לגבי השלשה צדדים ששם נראין גובה ג"ט אבל אם משני צדדין שוין
לארץ אותן הצדדין מותרין להשתמש עליהן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ב
* היו גבוהים שלשה וחלל תחתיהם וכו'
- בגמרא איתא שרשי אילן שגבוהין מן הארץ שלשה טפחים או שיש חלל תחתיהן ג"ט וכו'
והנה בטור ושו"ע קיצרו הדבר ולא העתיקו כלשון הברייתא ונ"ל דכונתם דאפילו
אם החלל בעצמו לא היה גובה שלשה טפחים כ"א בצירוף הענפים כיון שלמעלה במקום שהוא
יושב על הענף או משמש עליו יש גובה ג"ט אסור לשמש שם וכונת הברייתא הוא עם החלל
שתחתיו יהיה בס"ה ג"ט ואף שהוא דוחק מ"מ לדינא בודאי מסתברא כמותם:
2)
אין עולים באילן, בין לח בין יבש, ואין נתלים בו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה ט
אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזרה
שמא יחתוך זמורה להנהיגה, ואין נתלין בבהמה ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת, ואין
נסמכין לצדי בהמה, ז וצדי צדדין מותרין, עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד, במזיד אסור
לירד, ובבהמה אפילו במזיד ירד משום צער בעלי חיים, וכן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת
משום צער בעלי חיים.
בית יוסף אורח חיים סימן
שלו אות א ד"ה אין עולין
א אין עולין באילן וכו'. בסוף עירובין (ק.) תנו רבנן שרשי אילן שגבוהין
מן הארץ שלשה טפחים וכו' הרי זה לא ישב עליהם לפי שאין עולין באילן ובתר הכי (שם:)
תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש אסור ותניא אידך במה דברים אמורים בלח אבל ביבש
מותר לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ופירש רש"י בימות החמה יבש מותר
דליכא אפילו משום מראית העין שהרי ניכר לכל שהוא יבש שאינו מוציא עלין והא דקתני אסור
בימות הגשמים שאין ניכר בין לח ליבש ואיכא משום מראית העין ופריך בימות החמה הא קא
נתרי פירי כלומר שנשארו בו משנה שעברה ואתי למישרי ביה תלישה ומשני בדליכא פירי והדר
פריך והא קא נתרי קינסי ומשני בגדודא ופירש רש"י בגדודא יחור שנשרו ענפיו כולם
והרא"ש (סי' יב) כתב כל זה אבל הרי"ף (לג:) השמיטו, וכתב הרא"ש שהשמיטו
משום דבתר הכי אמרינן תני חדא מותר לילך על גבי עשבים [בשבת] ותני חדא אסור לא קשיא
כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ואיבעית אימא הא והא בימות הגשמים ולא קשיא הא דסיים
מסאני והא דלא סיים מסאני ואסיקנא והשתא דקיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין
מותר כולהו שרו וסובר הרי"ף דאין לחלק בין אילן לעשבים והוא ז"ל כתב דאעשבים
דוקא קאמר דשרי רבי שמעון אבל באילן אין להוכיח מכאן שום היתר דבאילן יבש נמי איכא
למיגזר משום דמינכר טפי וכן כתבו התוספות (ד"ה והאידנא) דבאילן שהוא גבוה שייך
למיגזר טפי משום דמינכרא מלתא: ותמיהני על דברי הרא"ש דהיאך אפשר לומר דטעמא דהרי"ף
משום דלא מפליג בין אילן לעשבים והכל מותר דאם כן לא הוה ליה לכתוב ההיא דאין עולין
באילן וההיא דאם עלה לא ירד ועוד דכי היכי דכתב תני חדא ותני חדא דגבי עשבים וסמך על
מה שכתב אחר כך והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון כולהו שרו אמאי לא כתב תני חדא ותני חדא
דגבי אילן לכך נ"ל דאדרבה דעת הרי"ף לחלק בין אילן לעשבים דעשבים שאין אסור
לילך על גבן אלא מפני שהן נתלשות בדריסתו עליהם לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר
הא ודאי שרי אבל לעלות באילן שאסור משום דחיישינן שמא יעלה ויתלוש כדאמרינן בפרק משילין
(ביצה לו:) אינו ענין לדבר שאין מתכוין והילכך לרבי שמעון נמי אסור וביבש נמי אסור
דגזרינן אטו לח וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"א (ה"ו) אין עולין באילן בין
לח בין יבש ואין נתלין באילן וכו' ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יעלה ויתלוש,
ואף על גב דבגמרא אמרינן דיבש שרי בגדודא והוא ז"ל לא חילק בכך כבר כתב הרב המגיד
שטעמו משום דאמרינן בגמרא (עירובין ק:) איני והא רב איקלע לאפטסיא ואסר בגדודא ומשני
רב בקעה מצא וגדר בה גדר וכתבו המפרשים שעל אותו גדר אנו סומכים לאסור בכל אילן וזה
דעת רבינו עכ"ל ונכון לומר שזה גם כן דעת הרי"ף דסתם ותני אין עולין באילן
ולא חילק בין לח ליבש ורבינו סתם דבריו כדברי הרא"ש ז"ל וכיון שהוכחתי שהרי"ף
והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: כתב הגהות אשיר"י בפרק בכל מערבין
(סי' ד) בשם אור זרוע (הל' עירובין סי' קלד אות ז) קנים הרכים דהוו כירק מותר להשתמש
בהן אף על פי שהן מחוברים לקרקע דבירק לא הזכירו חכמים שבות ע"כ וכתבו כן מדגרסינן
התם (לד:) אמר (ליה) [להו] רב נחמן פוקו כבושו כבשי באגמא ולמחר ניזיל וניתיב עליהו
פירוש צאו וכפו הקנים זה על זה הרבה כמין כסאות לישב עליהן ואותבוה מדתנן (שם) נתנו
לעירוב בראש הקנה כל זמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב תלוש ונעוץ
אין לא תלוש ונעוץ לא ושני התם בעוזרדין ופירש רש"י עוזרדין שהוקשו כבר הרי הן
כאילן וכי שרינן בשאינן עוזרדין בעוד הקנים רכים דהוי כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות
והפוסקים שלא הזכירו זה אפשר שסמכו על מה שכתבו אסור להשתמש באילן דמשמע דוקא אילן
אבל בירק מותר דאם לא כן ה"ל לכתוב אסור להשתמש במחובר לקרקע:
עלה מבעוד יום כו'. גם זה בפרק בתרא
דעירובין (ק.) תני חדא אם עלה מותר לירד ותני חדא אסור לירד לא קשיא כאן מבעוד יום
כאן משחשכה ואיבעית אימא הא והא משחשכה ולא קשיא הא בשוגג הא במזיד ולפי זה עלה מבעוד
יום אפילו במזיד ירד עלה בשוגג אפילו עלה משחשכה נמי ירד ולא מיתסר אלא בעלה משחשכה
ובמזיד ואף על גב דאמרינן תו בגמרא ואיבעית אימא הא והא בשוגג ובקנסו שוגג אטו מזיד
קא מיפלגי לא כתבוהו הרי"ף (לג:) והרא"ש (סי' יא) ומשמע דסבירא להו דאין
סברא לקנוס שוגג אטו מזיד והא דאמרינן עלה מבעוד יום אפילו במזיד ירד כתב הרב המגיד
בפרק כ"א (ה"ט) דהיינו שהיה דעתו לישב שם בשבת וכתב עוד שלזה כתב הרמב"ם
עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד במזיד אסור לירד לומר שאם היתה העלייה מבעוד יום בכל
צד היה מותר לו לירד עד כאן ונראה מדבריו שאפילו עלה מבעוד יום על דעת לירד בשבת נמי
ירד והטעם מפני שבשעת עלייתו לא עשה שום איסור אבל רבינו מפרש דדוקא בשהיה דעתו לירד
מבעוד יום הוא דשרי לירד אבל כל שלא היה דעתו לירד מבעוד יום כיון שהיה דעתו לישב שם
באיסור לא ירד: כתב הרב המגיד בפרק כ"א (שם) בשם המפרשים שלא התירו באלו הצדדים
אלא באדם עצמו מפני שהוא עושה איסור בעמידתו שם אבל אם הניח חפץ באילן אפילו מבעוד
יום אסור להורידו בשבת:
אבל בור ושיח ומערה וכו'. ברייתא בפרק
בתרא דעירובין (שם) ופירש רבינו דקא משמע לן דלא חיישינן שמא יעקור מן הקרקע במתכוין
כלומר ואתי לאשוויי גומות ורש"י (ד"ה מטפס) פירש דאשמועינן דטעמא דאין עולין
באילן לאו משום טרחא דאם כן היה אסור לטפס בבור אלא טעמא משום שלא יתלוש מן המחובר:
שרשי אילן הגבוהים מן הארץ וכו'. משנה
שם (צט:):
ומ"ש ואם באים מלמעלה ויורדין
למטה וכו'. גם זה שם (ק.) איתמר שרשי אילן הבאים מלמעלה משלשה לתוך שלשה רבה אמר מותר
להשתמש בהם רב ששת אמר אסור להשתמש בהם רבה אמר מותר להשתמש בהם דכל פחות משלשה דארעא
ארעא היא רב ששת אמר אסור להשתמש בהם דכיון דמכח איסור קא אתו אסורים דדמו כמשוניתא
דסלקין לעילא אסורין דנחתין לתתא שרו לצדדין פלוגתא דרבה ורב ששת וכן אנגרא וכן בקרן
זוית. ופירש רש"י מלמעלה משלשה לתוך שלשה. דלאחר שהגביהו שלשה חזרו וכפפו: דדמו
כמשוניתא. כשן סלע כהר זה שמשופע לצדדין כך יוצאין שרשין קטנים מתוך הגדולים לצדדין
וכפופים לארץ מכאן ומכאן והגדולים הולכים ומגביהין באלכסון יותר מג': דסלקי לעילא.
הגדילים משהגביהו למעלה מג': אסורין. לדברי הכל: דנחתא לתתא. הגדילים לראשו של צד האילן
כל שלא גבה ג' וכן קטנים היוצאים מן הגדולים בשיפולו: שרו. לדברי הכל דאכתי לאו לכלל
איסור אתי: לצדדין. השרשים הקטנים היוצאים מתוך גובה של גדולים ומטין לארץ לתוך ג'
לרב ששת אסירי דמכח איסורא אתו לרבה שרו: וכן אנגרא. אילן היוצא מתוך חריץ קצר העשוי
להוליך המים לשדות ושני צידי האילן של צד גידודי החריץ נכנסים בגידודיו ואם בא למדוד
מצדדים שבתוך הנגר הרי הוא גבוה ג' ויותר ואם בא למדוד מצדדיו השניים שהם מגידודי החריץ
ולמעלה אין גבוה ג' לרבה דמודד הגידודין שרו דכל פחות משלשה לארעא כארעא לרב ששת מעומקו
מודד והרי גבוה ג' ומכח איסורא אתו: וכן בקרן זוית. אילן העולה במקצוע שני כתלים של
חצר ושלשת צדדיו נכנסים בתוך המקצוע שבכותלים ואין נראה אלא צדו שמבחוץ והולך ועולה
עד למעלה (לבית) [לכותל] פחות משלשה לרבה כל פחות משלשה לאו אילן הוא דמעולם לא גבה
שלשה ולרב ששת מארעא משחינן ומכח איסורא אתו ודוקא קרן זוית אבל אצל כותל בעלמא מודה
רבה דהואיל ושלשת צדדיו גבוהים והרביעי שוה לארץ או לכותל דאסור אפילו צדו דשוה לכותל.
ופסקו הפוסקים (רי"ף לג., רא"ש סי' י) כרבה:
היו גבוהין ג' וחלל תחתיהם וכו'. גם
זה שם (ק.) תנו רבנן שרשי אילן שגבוהים מן הארץ שלשה טפחים או שיש תחתיהם חלל שלשה
טפחים אף על פי שצדו אחד שוה לארץ הרי זה לא ישב עליהם פירוש שיש חלל תחתיהם ונמצאו
גבוהים מן הארץ שלשה טפחים אף על פי שמצד אחד אין חלל תחתיהם והרי הם שוים לארץ אסור
לישב אפילו על צד השוה לארץ והרמב"ם כתב בפרק כ"א (ה"ח) היו גבוהין
שלשה אף על פי שצדן אחד שוה לארץ או שיש חלל תחתיהם שלשה אסור לישב עליהם עכ"ל.
ושיעור הלשון כך הוא היו גבוהין שלשה או שיש חלל תחתיהם שלשה אף על פי שצדן אחד שוה
לארץ אסור לישב עליהם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלו סעיף א
<א> אין עולים באילן, בין לח
(א) א בין יבש, (ב) ואין נתלים בו (ג) <ב> ואין משתמשין (ד) במחובר לקרקע כלל,
גזרה (ה) שמא יעלה ויתלוש. עלה באילן בשבת, (ו) בשוגג מותר לירד; במזיד, (ז) אסור לירד.
ואם עלה מבעוד יום, (ח) בכל גווני (ט) מותר לירד משחשכה. (י) ויש אומרים דהני מילי
כשהיה דעתו לירד מבעוד יום, אבל אם לא היה דעתו לירד מבעוד יום לא ירד משחשכה, כיון
שהיה דעתו לישב שם באיסור. הגה: (יא) <ג> ודוקא אדם שעלה שם, אבל אם הניח
שם חפץ מבעוד יום (יב) ב אסור ליטלו משם בשבת (המגיד פרק כ"א). וכל זה באילן
(יג) וכיוצא בו, <ד> אבל קנים (יד) הרכים כירק, מותר להשתמש בהם אעפ"י שמחוברים
בקרקע, (טו) דאין אסור להשתמש בירק (הגהות אשירי פרק בכל מערבין בשם א"ז וב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף א
(א) בין יבש - ואפילו אם כבר נתייבש
לגמרי שאין בו שום לחלוחית כלל וגם נשרו עליו וענפיו ופירותיו דלא שייך בו אח"כ
שום חשש תלישה אפ"ה אסור בכל גווני משום סייג וגדר ויש מקילין בזה בימות החמה
שמנכר לכל שהוא יבש:
(ב) ואין נתלים - וה"ה דאין נשענין
ונסמכין בו [גמרא]:
(ג) ואין משתמשין - כגון להניח חפץ
על אילן או להוריד איזה דבר מאילן או לקשור בו בהמה וכיוצא בזה [אחרונים]:
(ד) במחובר לקרקע - ודוקא בגבוה מן
הארץ ג"ט וכדלקמן:
(ה) שמא יעלה ויתלוש - עלים או ענפים
או פירות ויתכוין לתלשם ואתי לידי חיוב חטאת:
(ו) בשוגג מותר לירד - אע"ג דבירידה
זו משתמש באילן אעפ"כ אין לאסור עליו דגם בישיבתו משתמש הוא:
(ז) אסור לירד - עד מו"ש דקנסינן
ליה:
(ח) בכל גוונא - פי' בין עלה על דעת
לירד קודם חשכה וחשכה לו קודם שהספיק לירד בין עלה ע"ד לישב שם בשבת:
(ט) מותר לירד - אע"ג דאסור לעלות
אפילו מע"ש אדעתא דליתב שם דהא עכ"פ משתמש באילן בישיבתו אפ"ה לא קנסוהו
דבשעת עליתו עלה בהיתר:
(י) וי"א וכו' - ולענין הלכה
קי"ל כסברא הראשונה:
(יא) ודוקא אדם - דגם בישיבתו על האילן
עושה איסור:
(יב) אסור ליטלו וכו' - שאין איסור
בהיות כלים מונחים מעצמם על דבר המחובר בשבת ובנטילתו משתמש הוא בהאילן והטעם דאסרו
ליטול בשבת מהאילן משום דבקל יבוא עי"ז להשען עליו או על אחד מענפיו ולפיכך כל
שגבהו יותר מג' טפחים גזרו בזה. ודע דאעפ"כ אסור להניח בע"ש על האילן כלים
המותרים לו להשתמש בשבת דמתוך שהוא משתמש בהם אתי להורידם מן האילן בשבת וכדלעיל בסימן
רע"ז:
(יג) וכיוצא בו - פירוש קנים או קונדסים
שהם קשים [גמרא]:
(יד) הרכים כירק - והרבה פוסקים סוברים
שהקנים העשויין להתקשות אפילו ברכותן הרי הם כאילן ואסור ולא הותר אלא הקנים הגדלים
באגם שאינן מתקשין לעולם ואפילו הם גדולים יותר מג' טפחים:
(טו) דאין אסור - דבכלל עשבים הם ובעשבים
לא גזרו כמבואר בס"ג [ריטב"א] וכתבו הפוסקים דאעפ"כ אסור להשתמש בקלחי
כרוב ודלעת ואע"ג דגבי ירק לא גזרו חכמים שאני הכא שהם קשים ועוד דלבסוף מתקשים
ונעשים כעץ [חולין קכ"ז] ודע דהט"ז חולק על הרמ"א והעלה לאיסור בקנים
ובירק וכתב שכן מוכח לשון הרמב"ם והשו"ע לעיל בריש הסעיף שאחר שזכר תחלה
דין אילן כתב ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל מלשון זה משמע לכלול גם ירק וקנים הרכים
וכן הב"ח מחמיר בזה אבל בספר א"ר השיג ע"ז והביא מכמה ראשונים דפסקו
כהרמ"א [ומה שהביא מלשון הרמב"ם אין ראיה כלל דקאי הכל על אילן המוזכר מקודם
וכלל בזה אפילו אם נתייבש לגמרי שאין עליו שום עלים וענפים דלא שייך בזה שמא יתלוש
אפ"ה אסור] אלא דכתב דוקא אם הקנה הוא רך כירק אבל אם הוא קשה אע"פ שאינו
קשה כאילן ואסור להשתמש עליו וליטול ממנו שום דבר משום דנוח לשברו בעת שמשתמש עליו
וכן בתו"ש מסכים להקל ומחלק ג"כ כמו שמחלק הא"ר וכן בח"א מסכים
כן לדינא וכמו שהעתיק הרמ"א והביא שגם הריטב"א כתב כן ודלא כט"ז:
3)
מותר לילך על גבי עשבים, בין לחים בין יבשים
רמב"ם הלכות שבת
פרק א הלכה ה
דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן
אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד
גורר אדם א מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן ב בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת
גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין, וכן מהלך ג אדם על גבי
עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש, ורוחץ ידיו בעפר
הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש, פרצה דחוקה
מותר להכנס בה בשבת אף על פי שמשיר צרורות, וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה הרי זה
מותר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שלו אות ג ד"ה מותר לילך
ג מותר לילך על גבי עשבים בין לחים בין יבשים וכו'. שם (ק:) מסקנא דגמרא
והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר כולהו שרי:
אבל האוכלים בגנות וכו'. כן כתוב בסמ"ג
(לאוין סה יב:) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רפ) והתרומה (סי' רלה) וכן כתב המרדכי בפרק
במה טומנין (סי' שכט) וכן כתוב בהגהות מיימון פרק ח' (אות ב) בשם הגאונים. וזה לשון
בעל ספר התרומה בסימן רל"ה וטוב לשמור עצמו בשבת מלאכול במקום עשבים מחוברים מפני
שבקושי יכול ליזהר שלא יפלו מים עליהם בשעת שתייה או בשעת נטילת ידים. וכתבו סמ"ג
והגהות (מיימוניות שם) ומיהו בגנת חבירו שאינו נהנה בגידול העשבים לדברי הערוך (ערך
סבר, וערך פסק) דסבר דפסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ה"נ שרי אבל לדברי החולקין
עליו ודאי אסור ומחלוקת זה נתבאר בסוף סימן ש"ך (פט. ד"ה חבית שפקקו):
אבל מותר להטיל בהם מי רגלים וכו'.
כן כתבו סמ"ג (שם) וסמ"ק (שם עמ' רפא) וספר התרומה (שם) דיין או מי רגלים
אין לחוש לפי ששורפים העשבים ואדרבה מונעים אותם מלצמוח וכן כתב המרדכי בפרק במה טומנין
(שם) וכן כתוב בהגהות מיימוני פרק ח' (שם) ודלא כרא"מ (יראים סי' רעד עמ' קלא)
דאסר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלו סעיף ג
* <ו> מותר לילך על גבי עשבים,
(כד) בין לחים בין יבשים, (כה) כיון שאינו מתכוין לתלוש. אבל האוכלים בגנות, אסורים
ליטול ידיהם על העשבים (כו) ה שמשקים אותם, אע"פ שאינם מכוונים, (כז) ו פסיק רישיה
הוא; אבל מותר להטיל בהם (כח) מי רגלים * (כט) ז או שאר משקין שאינם מצמיחין. הגה:
(ל) ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בגנות, אם ישתמש שם עם מים, דבקושי יש ליזהר שלא יפלו
שם מים (ב"י בשם סה"ת).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ג
(כד) בין לחים וכו' - ומשמע בגמרא
שאפילו אם העשבים הם ארוכות והוא הולך יחף שהעשבים רגילים להיות נדבקין בקשרי אצבעותיו
אפ"ה מותר דלאו פסיק רישיה הוא שיתלש ולכן אפילו אם יתלש ג"כ אין איסור עליו
שהוא אינו מכוין לזה. ומ"מ אם לאחר הליכתו מצא שנדבקו עשבים ברגליו בין אצבעותיו
או על מנעליו יזהר שלא יסלקם בידיו דאסורים בטלטול משום מוקצה דביה"ש היו מחוברים:
(כה) כיון שאינו מכוין - עיין בבה"ל
שכתבנו דהיכי דעשבים הם גדולים יזהר שלא ירוץ עליהן דהוי פסיק רישא שיתלש בודאי ואפשר
דאפילו לילך עליהן במהרה ג"כ צריך ליזהר:
(כו) שמשקים אותן - והמשקה את הזרעים
חייב משום זורע דמועיל להצמיח וגם משום חורש שמרפיא הקרקע ע"י הלחלוח:
(כז) פסיק רישא הוא - דאי אפשר שלא
יועיל לגדלם ואם אוכל בגינה שאינה שלו ולא של אדם האוהבו יש מתירין דס"ל כיון
דפ"ר דלא ניחא ליה הוא שרי אף לכתחלה והרבה פוסקים אוסרין גם בפ"ר דלא ניחא
ליה לכתחלה וכמבואר בסוף סימן ש"כ ע"ש:
(כח) מי רגלים - לפי שעזים הם ושורפים
את הזרעים ומונעים אותם מלהצמיח:
(כט) או שאר משקים שאינם מצמיחים
- דהיינו כגון יין לפי שהוא עז וחזק ושורף ג"כ הזרעים וכן שאר משקה שהוא כעין
זה וכתב המג"א דלכתחלה ראוי ליזהר אף במשקים ועיין בא"ר שכתב דביין שהוא
חזק אין ליזהר כלל וכנ"ל. כתב הפמ"ג דמי דבש ושכר יש בהן מים ובודאי מצמיחין:
(ל) ולכן טוב להחמיר וכו' - כתב הט"ז
דבגינה שיש בה יותר משבעים אמה דהוי כרמלית ולא מהני בה שום היקף בלא"ה צריך ליזהר
דהא אסור בה טלטול ד"א עכ"ל ולפ"ז אפילו בגינת חבירו יש ליזהר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ג
* מותר לילך ע"ג עשבים וכו'
- עיין במ"ב והנה נמצא בסמ"ג דבר פלא שכתב במלאכת קוצר אין עולין באילן גזירה
שמא יתלוש ואמרינן נמי בעירובין פרק המוצא תפילין אסור להלך ע"ג עשבים בשבת במקום
שא"א לו שלא יתלוש והוא פלא דהא מסקנא דתלמודא התם דשרי בכולהו גוונא שהוזכרו
שם כיון דקי"ל כר"ש יע"ש בגמרא והנה המהרש"ל בביאורו לסמ"ג
כתב שם ג"כ דברים תמוהים בזה ודעתו דבכל אלה הוי פסיק רישא רק דמותר משום דאין
מלאכת מחשבת וכתב זאת כדי לפרש דברי הסמ"ג שם והוא נגד כמה ראשונים דכתבו בהדיא
דלא הוי פס"ר [עיין באו"ז שלהי עירובין ובריטב"א שם וכן משמע בטור והמחבר]
וכבר השיג עליו בספר מאמר מרדכי ואפילו אם נניח הכל כדבריו ג"כ אינו מובן דברי
הסמ"ג דכיון דע"פ מסקנת הגמרא הכל שרי היכי קחשיב זה הסמ"ג בתולדה שם.
אכן באמת דברי הסמ"ג מועתקים מספר יראים בתולדה דחורש עי"ש ונ"ל לבאר
דבריהם בדרך פשוט והוא דלא היה ניחא לו לומר דגם מימרא דרמי בר אבא דאסור לילך ע"ג
עשבים משום דאץ ברגלים יהיה קאי רק אליבא דס"ד ודעתייהו דהאי מימרא קאי אפילו
אליבא דמסקנא דקי"ל כר"ש ומיירי היכי דהוי פס"ר כגון שהוא הולך במהרה
ורץ ע"ג עשבים והעשבים הם ארוכים דאז בודאי א"א שלא יהיו נתלשים וזהו מה
דמסיים ע"ז ואץ ברגלים חוטא היינו שהוא אץ ונמהר ברגליו לילך עליהם [וכה"ג
כתב היראים שם בסוגיא דשבת גבי אבין צפוראה דלא קאי אליבא דר"י רק אליבא דר"ש
ובאופן דהוי פס"ר כגון גבי כלים גדולים עי"ש]:
* או שאר משקים וכו' - קשה דלפי מה
שכתב הסמ"ג והובא בהגה"מ והעתיקו המ"א דהמשקה מים חייב משום חורש ג"כ
אמאי כתב דביין מותר וה"ה בשאר משקים שאינם מצמיחין נהי דאינו מועיל להזרעים עכ"פ
מרפה הקרקע ע"י הלחלוחית ויתחייב משום חורש ושמא י"ל דלא אמרו בזה משום חורש
רק היכי דהוא מועיל להזרעים ג"כ אבל היכי דהוא מקלקל להזרעים אפשר דאין מתיפה
הקרקע ג"כ וכעין זה מצאתי ג"כ במאמ"ר אבל הוא דוחק וצ"ע ודע דבספר
תפארת ישראל כתב דבחכמת אקאנאמיע אמרו שמי רגלים הם טובים מאד לזבל הקרקע א"כ
מזבל תולדת חורש הוא עכ"ל ולא נהגו העולם ליזהר בזה כלל וגם משבת פ"א ע"ב
מוכח שלא כדבריו דהלא אי אפשר לגדולים בלא קטנים ולדבריו היה אסור גם לפנות על שדה
ניר בשבת מחמת חרישה ולא משמע שם כן עי"ש:
4)
לא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה
רמב"ם הלכות דעות
פרק ה הלכה ד
אע"פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד,
ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת
ללילי שבת אם יש בו כח, וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא,
א ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה ב כשיתעכל המזון שבמעיו, ולא יקל בראשו
ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה, הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם
מה שיחו, אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין, ולא יהיו
שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס *
אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם, ג יספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה
ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד.
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק כא הלכה יא
אין דעת חכמים נוחה למי שהוא מרבה
בתשמיש המטה ויהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול, ופגום הוא עד מאד ומעשה בורים הוא, אלא כל
הממעט בתשמיש הרי זה משובח, והוא שלא יבטל ח עונה [אלא] מדעת אשתו, ולא תקנו בראשונה
לבעלי קריין שלא יקראו בתורה עד שיטבלו אלא כדי למעט בתשמיש המטה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמ סעיף י
אם היה לו כעס עמה, אסור לשמש עד שיפייסנה;
ויכול לספר עמה קודם תשמיש, כדי לרצותה.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
כה סעיף ב
ולא יקל ראשו עם אשתו ולא ינבל פיו
בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג) אמרו
חכמים ז"ל: אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ואל יספר עמה
ט] בשעת תשמיש י] ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם ספר עמה ושמש מיד,
עליו נאמר: מגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג) יא] אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה, כדי
להרבות תאותו, יב] או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה.
הגה: יג] ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, יד] בועל בכל עת שירצה א טו] ומנשק בכל
אבר שירצה, טז] ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים יז] ובלבד שלא יוציא
זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה ב (ב) אפילו אם הוציא זרע, אם
עושה באקראי ג ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואע"פ שמותר בכל אלה,
יח] כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו (דברי הרב). ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי
אצלה תמיד, שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא, אלא כל הממעט בתשמיש ה"ז משובח,
יט] ובלבד שלא יבטל עונה כ] אלא מדעת אשתו. כא] ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו,
כב] אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה, כג] ושיהיו
לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה
עד שתתרצה. כד] ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש. ד ולא ישמש (ג) בפני שום מין אדם, כה] אפילו
קטן, כו] אא"כ הוא תינוק שאינו יודע לדבר.
בית שמואל על שולחן ערוך
אבן העזר סימן כה סעיף ב
א ומנשק בכל אבר - ל"ד כל אבר
דהא באותו מקום אסור כמ"ש בש"ס וכ"כ הראב"ד והטור:
ב אפילו אם מוציא זרע - ואם נמצא דם
בעד של אשה ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו נראה לכאורה דמותר לאיש להוציא הזרע כדי לברר
אם הדם ממנו הוא דהא אין איסור לשמש ולהוציא זרע גם יש להביא ראיה מש"ס פרק הערל
דאי' שם אם ניקב הגיד בדקינן אם נתרפא ומניחים ביה פוקרא כדי שיוציא זרע, ויש לדחות
וצ"ע:
ג ואינו רגיל - אבל רגיל אפילו אינו
מוצי' זרע אסור לשמש שלא כדרכו כדי שלא יבא לידי הוצאת זרע:
ד ולא ישמש בפני שום מין אדם - אפילו
עבדים אע"פ שהם עם הדומה לחמור ולא מהני הפסק מחיצה טור ודוקא כשהוא נעור אסור
אבל אם הוא ישן מותר וכ"כ בט"ז אם הוא בענין שאינו מרגיש בתשמיש מועיל הפסק
מחיצה:
5) רחבה שאחורי הבתים,
שאין נכנסים ויוצאים בה תדיר, אם עשה דלת אם
יש להם ציר נועלים בהם אפי' הם נגררים בארץ
רמב"ם הלכות שבת פרק כו הלכה ח
דלת שהיה לה ציר אף על פי שאין לה
עתה ציר שהכינה לסתום בה מקום מוקצה והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים
שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת, בזמן שקשורין ותלויין בכותל סותמין בהן ונועלים
בהם ואם לאו אין נועלין בהן, * ואם היו גבוהים מעל הארץ נועלין בהן.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיג אות ג ד"ה רחבה שאחורי
ג רחבה שאחורי הבתים וכו'. משנה שם (עירובין קא.) הדלת שבמוקצה וחדקין
שבפרצה והמחצלת אין נועלין בהם אלא אם כן גבוהים מן הארץ. ופירש רש"י הדלת שבמוקצה.
רחבה שאח[ו]רי הבתים ומשום הכי נקט לה משום שאין משתמשין בה תדיר ואין בעל הבית חושש
לעשות לה דלת תלויה כראוי וקבועה אלא זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטילה לארץ ויש שתלויות
אבל נגררות לארץ: אין נועלין בה. בשבת משום דעביד בנין או אפילו כשהיא תלויה ונגררת
אין זה קבוע[ה] וכשהוא מגביהה על המשקוף כיון דאינה קבועה שם מיחזי כבונה. ובגמרא ורמינהי
דלת הנגררת ומחצלת הנגררת בזמן שקשורים ותלויים נועלים בהם בשבת ופירש רש"י אלמא
אתלייה הוא דקפיד אבל אגבוהין מן הארץ לא חייש. אמר אביי בשיש להם ציר. דמוכחא מילתא
דדלת גמורה היא והרי היא קשורה ותלויה ולא מיחזי כבונה. רבא אמר בשהיה להם ציר. ואע"ג
דהשתא ליכא היכרא הוא דאיכא. וידוע (קידושין נב.) שהלכה כרבא וכן פסק הרמב"ם בפרק
כ"ו (ה"ח) ודבריו ג"כ כפירוש רש"י אבל הריטב"א (עירובין שם
ד"ה אמר אביי) פירש דהא דאמר אביי בשיש להם ציר היינו שיש להם ציר בפתח מתוקן
לדלת דמוכחא מילתא דפתחים קבועים הם וכשהוא פותח ונועל אינו נראה כבונה ואפילו אין
בגופה של דלת שום היכר ציר שרי אביי. וא"כ לרבא כשהיה ציר בפתח שרי אע"פ
שאין בו עכשיו וגם בדלת לא היה מעולם. ומשמע לי דהא דאוקמה אביי בשיש להם ציר ורבא
בשהיה להם ציר היינו דכשנועל בה אינו מחזיר הציר למקומו דאילו מחזיר הציר למקומו אמרינן
בפרק קמא דביצה (יא:) דאפילו בתריסי חנויות שהם כלים המיטלטלים אסור: ודע דבקצת ספרי
רבינו כתוב אין נועלין בהם אלא אם כן הם גבוהים מן הארץ שלשה טפחים. וטעות הוא שנפל
בספרים דבהדיא אמרינן בברייתא דבגמרא דבגבוהים מן הארץ מלוא נימא סגי וכן מצאתי בקצת
ספרי רבינו שלא היה כתוב בהם אלא אין נועלין בהם אלא אם כן הן גבוהים מן הארץ:
ופתח העשוי לכניסה ויציאה וכו'. הוא
ממה שכתב שם הרא"ש (סי' טו) וזה לשונו כתב הרז"ה (עירובין לג:) הא דתנן הדלת
שבמוקצה וכו' וכן הא דתניא דלת הנגררת ומחצלת הנגררת בזמן שקשורים ותלויים נועלים בהם
כולהו כרבי אליעזר (שבת קכה:) דבעי בפקק החלון קשור ותלוי וקאמר רב ירמיה בר אבא (שם
קכו.) מאן תנא נגר הנגרר רבי אליעזר היא והשתא דקיימא לן (עירובין קב.) הלכתא כרבי
יהודה דבקשור אף על פי שאין תלוי סגי נקיטינן מינ(י)ה דלית הלכתא כהני מתנייתא דבעו
קשורים ותלויים ולא כתנא דמתניתין דבעי גבוהים מן הארץ. ולא נהירא לאוקומי סתמא דמתניתין
דלא כהלכתא ויותר נראין דברי הראב"ד ז"ל וזה לשונו אי קשיא לך כיון דקיימא
לן כרבי יהודה וכרבי שמעון בן גמליאל (שבת קכו.) דאמר מוסיף אוהל עראי מותר הא אמרינן
לעיל במתניתין הדלת שבמוקצה וחדקין שבפרצה ומחצלת אין נועלין בהם אלא אם כן היו גבוהים
מן הארץ ואסרי ליה משום בנין והלא תוספת אוהל עראי הוא שהרי הדלת עשוי הוא לפתוח ולסגור
התם כיון שדלת של מוקצה הוא ושל פרצה לאו תוספת אוהל עראי הוא אלא קבע שאין עשוי ליפתח
אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם ואם היה בפתח קבוע ליכנס ולצאת
דרך שם אע"פ שאין גבוהין מן הארץ נועלין בהם עכ"ל אבל לא משמע כן מדברי רש"י
שכתב דנקט דלת שבמוקצה משום דאין בעל הבית חושש לעשות לה דלת תלויה כראוי וכו' משמע
דהוא הדין לכל דלת שעשוי בענין זה אלא דנקט מוקצה משום דאורחא בהכי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיג סעיף ג
רחבה שאחורי הבתים, * שאין נכנסים
ויוצאים בה (כג) תדיר, אם עשה דלת לפתחה או שתולה בה מחצלת של קנים, וכן פרצה (כד)
שגדרה בקוצים כעין דלת, אם יש להם ציר (פי' ציר נוקבין הדלת וקובעים בו עץ חד כדי
להכניסו בארץ לחזור לכאן ולכאן), או אפי' אין להם עתה ציר אלא (כה) ו שהיה להם
ציר, נועלים בהם (כו) אפי' הם נגררים בארץ רק שקשרם ותלאם לנעול בהם; ולא חשיב כבונה,
שניכר בהם שהוא דלת כיון שהיה להם ציר. הגה: וכ"ש אם יש להם ציר עדיין; ובלבד
שלא יחזיר הציר למקומו, כדרך שיתבאר לקמן סי' תקי"ט (ב"י). אבל אם אין
להם ציר ולא היה להם ציר, ז אין נועלים בהם <ג> אא"כ היו * (כז) גבוהים
מן הארץ; (כח) ופתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר נועלים בו, אפי' לא היה לו ציר מעולם
(כט) והוא נגרר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיג סעיף ג
(כג) תדיר - ר"ל וע"כ אין
עשוי להפתח אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם ומחזי כמוסיף על הבנין
ע"י נעילתו אם לא באופנים המבוארים פה דאז מנכר שהם דלת:
(כד) שגדרה בקוצים - היינו שסתמה בחבילות
של קוצים העשויה כעין דלת ופעמים שהוא פותחה ורוצה עתה לנועלה:
(כה) שהיה להם ציר - היינו שניכר שהיה
להם ציר:
(כו) אפי' וכו' רק שקשרם ותלאם - ר"ל
שקשרם ותלאם שם מבע"י כדי לנעול בהן וע"כ מותר לנעול בהן בשבת שאף שכשהן
פתוחין הן נגררות בארץ ורק כשהוא נועלן מגביהן וזוקפן על האסקופה מ"מ כיון שהן
קשורות ומחוברות שם מבע"י ויש להן היכר ציר לא מחזי כבונה בשבת:
(כז) גבוהים מן הארץ - ר"ל שהיו
קשורות ותלויות מבע"י בענין שאף כשפותחן אינן נגררות בארץ ואפילו הן גבוהין מן
הארץ רק כמלא נימא [גמרא] והטעם ששוב אינו נראה כבונה בנעילה זו אף אם אין להם היכר
ציר הואיל שאף כשהן פתוחין הן מחוברין וקבועין שם היטב שאין נגררות בארץ:
(כח) ופתח העשוי וכו' - שכיון שמשתמשין
בה תדיר הכל יודעין שלדלת היא עשויה ולא מחזי כבונה:
(כט) והוא נגרר - בארץ כשפותחה והנה
מלשון המחבר משמע דעכ"פ קשור מיהו בעינן אבל מלשון הג"ה בס"ד משמע דס"ל
דאפילו אינו קשור כלל שרי אם יש לה אסקופה מלמטה ויש להקל בזה [עיין בהגר"א שכתב
שכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם ובפרט שכן סתם הרמ"א]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיג סעיף ג
* שאין נכנסים ויוצאים בה תדיר - עיין
במ"ב ועיין בתו"ש דמצדד דבפתח העשוי ליכנס בפחות מל' יום הוי כפתח העשוי
ליכנס בה תדיר:
* גבוהים מן הארץ - עיין במ"ב
והנה בנשמת אדם כלל ל"ט הרחיב הדברים בענין זה וכתב דמה דאיתא במשנה דבעינן שיהיו
גבוהים מן הארץ יש מחלוקת הראשונים בביאורו ע"ש היטב בכל דבריו ובאמת ביאורו שיצא
לחדש בענין זה ועי"ז נשתנה ההלכה בהח"א הוא מלתא חדתי וכמעט כל הראשונים
לא פירשו כן הלא המה הרז"ה והריטב"א שהביאם בעצמו שפירשו בהדיא כמו שכתבנו
במ"ב וכן רש"י במשנה מוכח ג"כ בהדיא שמפרש כן וגם האור זרוע העתיקו
וגם הרמב"ם בפי' המשנה משמע דמפרש ג"כ שיהיה קשור והוא ממש כעין פירוש התוספות
בדף קכ"ו ע"ב [ולפלא שכתב הנ"א דמהרמב"ם בפירוש המשנה משמע כדבריו
דבגבוה מן הארץ מהני אע"פ שאין קשור כלל דאדרבה מוכח שם להיפוך בסוף דבריו ע"ש]
ומה שכתב הנ"א דמהרי"ף והרא"ש והרע"ב והשו"ע משמע הפשטיות
כדבריו לענ"ד לא ראיתי בזה שום ראיה לדבריו דהלא העתיקו כולם רק לשון המשנה וכי
היכי דמפרשי הרז"ה והריטב"א ושארי הראשונים לשון המשנה יפורשו ג"כ דבריהם
ומהרמב"ם בחיבורו ג"כ אין הוכחה כ"כ להמעיין ובפרט שבפירוש המשנה שלו
משמע בהדיא דמפרש שיהי' קשור ולא נשאר סעד לדבריו כ"א מדברי הרב המגיד והוא יחידאה
נגד כל הראשונים הנ"ל לענין הלכה וע"כ העתקתי את ביאורם בפירושנו:
6)
דלת שהיא לוח אחד ששומטין אותה ונועלין בה אם לא היה לה
למטה כן כמו אסקופה שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה אין נועלין בה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה ט
דלת שהיא לוח אחד ששומטין אותה ונועלין
בה אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה אין נועלין בה,
ואם יש למטה אסקופה נועלים בה, וכן נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן
לנעילה ואינו קורה כשאר הקורות נועלין בו בשבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיג אות ד ד"ה דלת העשוי
ד דלת העשוי מלוח אחת או שאין לה אסקופה התחתונה וכו'. גם זה שם (עירובין
קא.) תני רבי חייא דלת אלמנה הנגררת אין נועלין בה היכי דמי דלת אלמנה איכא דאמרי דחד
שיפא ואיכא דאמרי דלית לה גישתמא וכתבו הרי"ף (לג:) והרא"ש (סי' יג) חד שיפא
לוח אחת. וכן פירש רש"י וכתב דטעמא משום דמיחזי כבונה ונותן קרש בכותל. שאין בה
היכר דלת. וגישתמא פירשו הרי"ף והרא"ש אסקופה התחתונה אין לה אלא מורידין
אותה על גבי הארץ וכשפותחין שומטין אותה ועוקרין אותה וכן פירש הרמב"ם בפרק כ"ו
(ה"ט). וכתב רבינו אין נועלין בה אפילו יש לה ציר משום דאי דוקא בשלא היה לה ציר
אפילו היא מכמה לוחות ואית לה אסקופה נמי אלא על כרחך אפילו בשהיה לה ציר נמי אין נועלין
בה וכיון דהיה לה ציר לא מהני לה גם ביש לה ציר אסור דהיה לה שוה ליש לה לרבא דקיימא
לן כוותיה ופסק רבינו כשני הלשונות להחמיר: ומה שכתב אין נועלין בה אפילו יש לה ציר
פירושו ואינו מכניס הציר במקומו דאילו במכניסו למקומו מאי אפילו דקאמר אדרבה כל שמכניסו
למקומו חמיר טפי דמיחזי כבונה כדאמרינן בפרק קמא דביצה (יא:) גבי תריסי חנויות. אבל
הרמב"ם (שם) פסק כשני הלשונות להקל דלעולם נועלין בה עד שיהו בה תרתי לריעותא
דחד שיפא ולית לה גישתמא וטעמו משום דכיון דלא מיתסר אלא מדרבנן משום דמיחזי כבונה
נקטינן לקולא ומיהו הא דשרי הרמב"ם לנעול בה היינו בשאינו מכניס ציר למקומו דאילו
מכניס ציר למקומו אפילו בתריסי שידה תיבה ומגדל שהם מיטלטלים אסור כדאמרינן בפרק קמא
דביצה גבי תריסי חנויות וכמו שכתבתי בסמוך: והני חנויות דידן שנועלין אותם בקרשים ויש
במקומם חקיקה למעלה ולמטה שהן נכנסות בה נראה שאין לו דין ציר לאסרו משום מחזיר ציר
למקומו ולדברי הרמב"ם ודאי שרי ואפילו לדברי רבינו נראה דשרי דעד כאן לא אסר רבינו
אלא שאין הדלת אלא מלוח אחד בלבד אבל הכא שהפתח נעול בכמה קרשים חשיבי כולהו כדלת אחד
עשוי מקרשים רבים ושרי וכך נהגו העולם להתיר לפתוח ולנעול כדרכה ולא נשמע פוצה פה לאיסור:
אם מותר לסלק תריסי חנויות יתבאר בסימן תקי"ט (רנד: דיבור ראשון) בסייעתא דשמיא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיג סעיף ד
(ל) דלת העשוי (לא) מלוח אחד או שאין
לה אסקופה התחתונה, (לב) וכשפותחים שומטין אותה ועוקרים אותה, אין נועלים בה <ד>
אפי' יש לה ציר. הגה: אבל דלת העשויה מקרשים הרבה, שרי (לג) אע"פ ששומטים אותה
כשפותחה, אם יש לה אסקופה; וה"ה במקום שנועלים בקרשים הרבה (לד) ויש חקיקה למעלה
ולמטה שמכניס בהם הקרשים, (לה) שדינם כדלת (לו) ח הואיל ואינן לוח אחד בכל הדלת (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיג סעיף ד
(ל) דלת העשוי וכו' - היינו לפי שאין
לה תקוני הדלת כשאר דלתות הוי כסתימה בעלמא ונראה כבונה ומיירי כאן אפילו בפתח העשוי
לכניסה ויציאה תדיר:
(לא) מלוח אחד או שאין וכו' - ודעת
הרמב"ם דלא אסור אלא בתרתי לריעותא דהיינו שהוא מלוח אחד וגם אין לה אסקופה. ובפתח
העשוי לכניסה ויציאה תדיר מצדדים האחרונים דיש לסמוך על שיטתו להקל:
(לב) וכשפותחין וכו' - משמע מזה דהוא
מיירי בשאינה קשורה אבל אם היא קשורה ותלויה אף שנגררת בארץ כשפותחה שרי אף שאין לה
תקוני דלתות כראוי והיינו משום דכאן מיירי בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר:
(לג) אע"פ ששומטין וכו' - היינו
שאינה קשורה כלל ואע"ג דבריש ס"ג בדלת של רחבה שגם היא מסתמא עשויה כשאר
דלתות ואפ"ה מחמרינן שיהא קשור ותלוי מבע"י הכא איירי בפתח שהוא עשוי לכניסה
ויציאה תדיר וכנ"ל וס"ל דבזה לא בעינן קשר כלל וכמ"ש בסקכ"ט [הגר"א]:
(לד) ויש חקיקה - ר"ל דהחקיקה
נחשבת כאסקופה:
(לה) שדינם כדלת - ר"ל דאע"ג
דהקרשים אינם מחוברים והוא מכניס כל קרש בפני עצמו אפ"ה לא נחשב כדלת של לוח אחד:
(לו) הואיל ואינן וכו' - כבר כתבנו
לעיל דהאחרונים מצדדים להקל אף בלוח אחד כיון שיש לו אסקופה והוא עשוי לכניסה ויציאה
תדיר: