רי"ף ערובין דף לה.
גמ' ערובין דף קב:- קד.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"י הוא 27:25 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11:00 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי
קרקע
2)מגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה
3)מותר לקשור קשר שאינו של קיימא לדבר
מצוה
5)נותנים עלה על גב מכה בשבת, שאינו
אלא כמשמרה
6)זורקין מלח על גבי הכבש אפילו בשבת
7)חצר שנתקלקלה במימי גשמים, יכול
לזרות בה תבן
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה כז
רטיה שפרשה על גבי כלי מחזירין אותה,
ואם פרשה על גבי קרקע אסור להחזירה, ומניחין רטיה על גבי המכה לכתחלה ג במקדש שאין
איסור שבות במקדש, ובכל מקום מקנחין פי המכה ואין מקנחין את הרטיה שמא ימרח. +/השגת
הראב"ד/ רטיה שפירשה על גבי כלי וכו' ומניחין רטיה על גבי המכה. א"א זה שבוש
אלא מחזירין אפילו מעל גבי קרקע.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח אות כה (א) ד"ה רטיה שפירשה
כה (א) רטיה שפירשה מעל גבי המכה וכו'. בפרק בתרא דעירובין (קב:) תנו רבנן רטיה
שפירשה מעל גבי מכה מחזירין אותה בשבת רבי יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה למעלה
דוחקה למטה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה אמר רב חסדא לא שנו אלא שפירשה
על גבי כלי אבל פירשה על גבי קרקע דברי הכל אסור אמר מר בר רב אשי הוי קאימנא קמי[ה]
אבא נפלה ליה אבי סדיא וקא מהדר לה אמינא ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא מחלוקת
כשפירשה על גבי כלי אבל פירשה על גבי קרקע דברי הכל אסור ואמר רב יהודה הלכה כרבי יהודה
אמר לי לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי: ודעת הראב"ד (בהשגות פכ"א הכ"ז)
דאפילו פירשה על גבי קרקע מחזירין וכתב הר"ן בפרק רבי אליעזר דמילה (נג: ד"ה
מחלוקת) שטעמו מפני שהוא מפרש דהא דאמר ליה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי דלא סבירא
ליה דבפירשה בכלי [פליגי] אלא בפירשה על גבי קרקע ואפילו הכי קיימא לן כתנא קמא דאמר
מחזירין: והרא"ש (עירובין פ"י סי' יז) כתב דהרי"ף פסק הלכתא כתנא קמא
דהא רב אשי דהוא בתרא עבד כוותיה דאמר מר בר רב אשי וכו' כלומר לא סבירא ליה כי גם
כשפירשה על גבי קרקע מחלוקת והלכה כתנא קמא. וכתב על זה הרא"ש ותמיהא לי מנא ליה
להרי"ף לאקולי כולי האי היתרא לגבי קרקע והלא עובדא דרב אשי פירשה על גבי כלי
הוה ומצינו לפרושי לא שמיע לי הא דרב יהודה אבל שמיע לי הא דרב חסדא דבקרקע דברי הכל
אסור והלכתא כתנא קמא דשרי על גבי כלי אי נמי לא שמיע לי הא דרב חסדא דאמר דבקרקע דברי
הכל אסור אלא סבירא ליה דבקרקע פליגי אבל בכלי דברי הכל מותר דכהוחלקה דמיא לרבי יהודה
וכן פירש רש"י ודרב יהודה שמיע ליה דהלכה כרבי יהודה בפירשה על גבי קרקע עכ"ל.
ואין ספק שנוסחא משובשת נזדמנה להרא"ש שהיה כתוב בסוף דברי הרי"ף כי גם בשפירשה
על גבי קרקע מחלוקת דבנוסחי הרי"ף דידן (שם לה.) אין כתוב כן והכי גרסינן וקיימא
לן הלכתא כתנא קמא ואף על גב דאמר רב יהודה הלכה כרבי יהודה לא קיימא לן כוותיה דהא
רב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כתנא קמא דאמר מר בר רב אשי וכו' א"ל לא שמיע לי כלומר
לא סבירא לי עד כאן ולפי גירסא זו מצינן לפרושי שפיר דסבר הרי"ף דמאי דאמר לא
סבירא לי לא קאי אלא אמאי דפסק הלכה כרבי יהודה אבל כרב חסדא סבירא ליה דעד כאן לא
שרי תנא קמא אלא בפירשה על גבי כלי אבל פירשה על גבי קרקע מודה דאסור להחזירה וכן כתב
הרי"ף עצמו בהדיא בפרק רבי אליעזר דמילה (נג:) וזה לשונו גרסינן בסוף עירובין
תנו רבנן רטיה שפירשה מעל גבי מכה וכו' אמר רב חסדא בשפירשה על גבי כלי וכו' אמר רב
יהודה הלכה כרבי יהודה ולית הלכתא כוותיה דהא רב אשי דהוא בתרא עבד עובדא כוותיה דתנא
קמא עכ"ל: כתוב בשבלי הלקט (סי' קיז) בשם בעל הדברות (בעל העיטור ח"ב הל'
יו"ט מחלוקת ט קמה.) כי פליגי דפירשה שלא מדעת אבל אם פירשה מאתמול או אם הזיד
וסילקה בשבת דברי הכל לא יחזיר עכ"ל ואיני יודע מנין לו לחלק בין הזיד ללא הזיד:
נמצא דגם להרי"ף פירשה על גבי קרקע אסור להחזירה פירשה על גבי כלי מותר להחזירה
וכן כתב שם הר"ן (ד"ה מחלוקת) וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"א (הכ"ז):
וטעמא דאסור להחזיר רטיה פירש רש"י (ד"ה אבל לא במדינה) גזירה שמא ימרח,
וכתבו התוספות (ד"ה מחזירין) אבל לשחיקת סממנין ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילויה
וכתבו רבינו ירוחם בחלק ט' (שם עח ע"ד):
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח אות כו, כה (ב) ד"ה ומ"ש רבינו
כו, כה (ב) ומ"ש רבינו ומגלה קצת הרטיה ומקנח פי המכה וכו'. שם בברייתא:
והא דאסרינן חזרת רטיה דבר פשוט הוא דבחולה שאין בו סכנה הוא דאם יש בו סכנה להניח
לכתחלה נמי שרי כמו שנתבאר ומיהו על ידי גוי מותר להניח לכתחלה דכל דבר שאין בו סכנה
אומר לגוי ועושהו (שבת קכט.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף כה
* רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי
קרקע, (פא) כו <יח> לא יחזירנה; נפלה <יט> על גבי כלי, (פב) כז יחזירנה
(פג) כח <כ> וע"י אינו יהודי מותר להניחה אפי' בתחלה. הגה: (פד) ומותר
לומר לאינו יהודי כט לעשות רטייה על מכה או חבורה (א"ו הארוך), (פה) ואסור ליתן
ל עליה אפר מקלה דמרפא, כי אם ע"י אינו יהודי. (מרדכי פרק שמונה שרצים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כה
(פא) לא יחזירנה - שמא ימרח על גבה
להחליק הגומות שיש בה ומירוח רטיה מלאכה דאורייתא היא משום שהוא בכלל ממחק אבל משום
שחיקת סממנים ליכא למיגזר כיון דהיו מאתמול עלויה:
(פב) יחזירנה - דכהוחלקה הרטיה ממקומה
דמי דבודאי מותר להחזירה על מקומה וכשמחזירה לא יאגדנה בשבת בקשר של קיימא אלא בעניבה.
וכ"ז כשנפלה הרטיה מעצמה אבל אם הסירה במתכוין אסור להחזירה ויש חולקים ומתירים
בזה ואפשר דכשהסירה ע"מ לתקן יש לסמוך עלייהו להקל:
(פג) וע"י א"י וכו' - ומיירי
כשהיה קצת חולה ע"י המכה דאי היה רק מיחוש בעלמא אפילו ע"י א"י אסור
וכנ"ל בריש סימן זה:
(פד) ומותר וכו' לעשות רטיה - ר"ל
אע"ג דעשיית רטיה הוא מלאכה דאורייתא של ממחק אפ"ה מותר ע"י א"י
אבל זה אינו מותר כ"א כשחלה כל גופו ע"י המכה וכדלעיל בסי"ז בהג"ה
או שיש בו סכנת אבר דאי רק מקצת חולה אינו מותר לעשות מלאכה דאורייתא ע"י א"י:
(פה) ואסור ליתן וכו' - אף דהוא רק
איסור דרבנן מ"מ ע"י ישראל עצמו אסור בלא שינוי אפילו אם חלה כל גופו כיון
שהוא חולה שאין בו סכנה וכדלעיל בסי"ז לפי מה דמסיק השו"ע שם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כה
* רטיה - היא חתיכה של בגד שפושטין
עליו המשיחה לתת אותה על המכה [ר"מ בפי' המשנה]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה כז
רטיה שפרשה על גבי כלי מחזירין אותה,
ואם פרשה על גבי קרקע אסור להחזירה, ומניחין רטיה על גבי המכה לכתחלה ג במקדש שאין
איסור שבות במקדש, ובכל מקום מקנחין פי המכה ואין מקנחין את הרטיה שמא ימרח. +/השגת
הראב"ד/ רטיה שפירשה על גבי כלי וכו' ומניחין רטיה על גבי המכה. א"א זה שבוש
אלא מחזירין אפילו מעל גבי קרקע.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף כו
* מגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה, וחוזר
ומגלה קצתה השניה ומקנחה, ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח.
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה ו
מותר לקשור קשר שאינו של קיימא לדבר
מצוה, כגון שיקשור למדוד שיעור משיעורי התורה, נימת כנור שנפסקה קושרין אותה במקדש
אבל לא במדינה, ולא יקשור נימא לכתחלה אפילו במקדש.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה ח
הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו
הרי זה תולדת גוזז וחייב, והוא שיטול בכלי, אבל אם נטלן בידו בין לו בין לאחר ד פטור,
וכן החותך יבולת מגופו בין ביד בין בכלי פטור בין לו בין לאחר, ומותר לחתוך יבולת במקדש
ביד אבל לא בכלי, ואם היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד.
בית יוסף אורח חיים סימן
שמ אות ב ד"ה כתב הרמב"ם
ב כתב הרמב"ם בפרק ט' (שם) החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור
בין לו בין לאחר וכתב הרב המגיד הכלי שכתב רבינו הוא מתמיה אצלי כי לפי הסוגיא שבסוף
עירובין (קג.) נראה בביאור שהיבלת הלחה החותכה [בכלי] הרי הוא כחותך צפרניו בכלי שהוא
חייב: דין צפורן שפירשה וציצין שפירשו נתבאר בסימן שכ"ח (קב: ד"ה ציפורן):
אם מותר לסרוק ראשו במסרק כתבתי בסוף סימן ש"ג (נז: ד"ה ומ"ש אבל):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמ סעיף ב
אסור (ו) ג לחתוך * (ז) יבלת מגופו,
(ח) בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמ סעיף ב
(ו) לחתוך וכו' - ואפילו היא יבשה
דעומדת להתפרך לבסוף מעצמה אפ"ה אסור וכ"ז לענין איסורא אבל לענין חיובא
אינו חייב אא"כ נוטלה כשהיא לחה ובכלי דאז הוא בכלל גוזז:
(ז) יבלת מגופו - וה"ה דאסור
לתלוש שאר ציצין של עור שפירשו קצת מעל גבי ידו או ממקומות אחרים וכדלעיל בסימן שכ"ח
סל"א עי"ש ועיין בבה"ל:
(ח) בין ביד - וה"ה בשניו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמ סעיף ב
* יבלת מגופו - עיין מה שכ' במ"ב
וכ"כ הט"ז בסימן של"ו בסופו וז"ל יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו
בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע עכ"ל
והנה דינו הוא אמת שכן מבואר בסימן שכ"ח סל"א ע"ש ואף דשם איירי בציצין
של ציפורן לפירש"י פשוט דה"ה בשאר מקומות כשפרשו קצת מן העור וברמב"ם
פ"ט איתא להדיא ציצין של עור שפירשו אך מה שתלה הט"ז הטעם משום דאדם הוא
כקרקע משמע דטעמו משום דעוקר דבר מגידולו ברש"י בעירובין ק"ג ד"ה אם
בכלי משמע דמשום גוזז הוא וכן משמע ברמב"ם פ"ט דכייל כ"ז במלאכת גוזז
וכ"כ המ"א בסימן שכ"ח סקל"ה וזהו כשעושה בכלי דזהו דרך הגזיזה
וביד פטור אבל אסור וא"ל דליחייבינהו משום עוקר דבר מגידולו ז"א דכבר מסקינן
בבכורות כ"ה דהוא מקרי כלאחר יד דלאו אורחיה לעקור ביד אלא בכלי וכשהוא עושה בכלי
דהוא אורחיה אז ממילא חיובו משום גוזז וכדאיתא שם בתולש כנף מן העוף חייב משום גוזז.
ודע עוד דלפי המסקנא שם בבכורות כ"ה בדבר דאורחיה לתלוש ביד חייב על התלישה משום
גוזז א"כ כשיש איזה ציצין מדולדלין על שפתיו ולא פירשו רובן אפשר דחייב חטאת התולש
אותן אפילו בידו דדרך לתלוש אותן שם ביד ולא בכלי ולפ"ז אפילו כשפירשו רובן דמתירין
לעיל בסימן שכ"ח לתלשן ביד כשמצערות אותו הכא אסור דיד דהכא כיון דהוא אורחיה
ככלי דמיא:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה כה
אין נותנין יין לתוך העין אבל נותן
הוא על גב ת העין, ורוק תפל אפילו על גב העין אסור, קילור ששרה אותו מערב שבת מעבירו
על גב עינו בשבת ואינו חושש, מי שלקה באצבעו לא יכרוך עליו גמי כדי לרפאותו ולא ידחקנו
בידו כדי להוציא ממנו דם.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח אות כד ד"ה כתוב בסמ"ג
כד כתוב בסמ"ג (שם יט:) אמרינן בירושלמי פרק במה אשה (ה"ב) נותנין
עלה על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה אמר רבי תנחום חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה וכתבוהו
הגהות בפרק כ"א (הכ"ז אות ג):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף כד
נותנים עלה על גב מכה בשבת, שאינו
אלא כמשמרה, (עט) כה חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה. (ואין נותנין (פ) גמי על המכה שהוא
מרפא) (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כד
(עט) חוץ מעלי גפנים - וה"ה שאר
עלים הידועים שהם מרפאים:
(פ) גמי וכו' - עיין בא"ר דמצדד
דאין חילוק בגמי בין לח ליבש וכן משמע בביאור הגר"א ע"ש ועיין בשבת קט"ו
ברש"י ד"ה שקול דמשמע שם דגמי יבש יבש מוקצה נמי הוי אך נוכל לומר דהכא מיירי
שהכינו לכך מבע"י ואפ"ה אסור:
רמב"ם הלכות תמידין
ומוספין פרק ו הלכה ג
ואחר שזורקין את הדם מטיב זה שבהיכל
חמש נרות ויוצאין שניהן מן ההיכל, ואלו שבבית המטבחים מפשיטין ומנתחין וכל אחד ואחד
מעלה אבר שזכה בו לכבש, ונותנין האיברים מחצי כבש ולמטה במערבו, ושל מוספין היו נותנין
אותן מחצי כבש ולמטה במזרחו, ושל ראשי חדשים נותנין על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום
הילוך רגלי הכהנים כדי לפרסמו שהוא ראש חדש, ומולחין שם את האיברים וזורקין מלח על
גבי הכבש אפילו בשבת, כדי שלא יחליק ויפלו הכהנים שם בעת הליכתן בעצים למערכה, ואף
על פי שהמלח חוצץ בין רגליהם ובין הכבש הואיל ואין ההולכה הזאת עבודה אינן חוששין.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה ד
חצר שנתקלקלה בימי הגשמים מביא תבן
ומרדה בה, וכשהוא מרדה לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה שלא יעשה כדרך שהוא
עושה בחול ויבא להשוות ג גומות.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיג אות י ד"ה חצר שנתקלקלה
י חצר שנתקלקלה במי גשמים יכול לזרות בה תבן וכו'. בסוף עירובין (קד.)
דרש רבא חצר שנתקלקלה במימי גשמים מביא תבן ומרדה בה וכשהוא מרדה אינו מרדה לא בסל
ולא בקופה ולא בשולי קופה. ופירש רש"י לא בסל ולא בקופה. כדרך חול: שולי הקופה.
(שנשתברו) [שנשתברה] ונשארו השולים. וכתבו התוספות (ד"ה דרש) אי נמי הופך הקופה
ונותן על שוליה דהיינו על ידי שינוי אבל ביד נראה לר"י דאסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיג סעיף י
חצר שנתקלקלה במימי גשמים, יכול לזרות
בה תבן (נה) יז ולא חשיב כמוסיף על הבנין, ובלבד שישנה שלא יזרה לא בסל ולא בקופה אלא
בשולי הקופה, שיהפכנה ויביא תבן על שוליה דהיינו על ידי שינוי; (נו) <י> אבל
ביד, אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיג סעיף י
(נה) ולא חשיב כמוסיף - משום דלא מבטל
ליה התם דחזי למאכל בהמה או לטיט אבל דבר דמבטל ליה התם כמו טיט וחול וצרורות אסור
דאיכא משום אשויי גומות ודוקא הכא שבא לתקן החצר אסור דדמי לבנין אבל בענין אחר כמו
שנוהגין לפזר חול בבוקר בבית כדי לכסות הרוק שרי דהא שרי לכסות הרוק באפר כמש"כ
סוף סימן ש"י כיון שאינו מכוין לבנין:
(נו) אבל ביד אסור - משום דהוא עובדא
דחול. וע"י אינו יהודי שרי אם יש בו צורך הרבה ככל מידי שהוא שבות דשבות [ט"ז]: