רי"ף ערובין דף ד.
גמ' ערובין דף יד:- טז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 37:25 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:33 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
1)בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו
רוח חיים
3)הרחיקו מהכותל שלש, או שהגביהו
מהארץ שלש, פסול
4)אפילו לא עשאו לשם לחי, אלא שנזדמן
לו שם מאליו, כשר
5)מחיצה העומדת מאליה דהיינו שלא
נעשית לשם מחיצה, כשרה.
7)פרוץ מרובה על העומד, אסור אלא אם
כן כל פרצה מהם פחותה מג' טפחים.
8)בהמה שכפתה ועשה אותה גולל הנוגע בה
טמא טומאת שבעה כל זמן שהיא גולל
1) בכל עושין לחיים
אפילו בדבר שיש בו רוח חיים
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה יב
בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו
רוח חיים ואפילו באיסורי הנייה, ע"ז עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו
מ כל שהוא, גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים רחבו ועביו
כל שהוא. +/השגת הראב"ד/ בכל עושין לחיים [וכו'] שלחי עביו כל שהוא. א"א
ואם עביו כל שהוא גבהו מיהת צריך שיעור שיהא גבהו עשרה, אלא בין לחי בין קורה מותר
דמשום היכר הוא והאיכא היכר והרי אם עשה לאשירה סולם בין שתי חצרות מערבין אחד
דכל שאיסור דבר אחר גורם לו מותר והכי איתא פרק חלון (עירובין עח) ואע"ג דאמרינן
בגמרא (שם /עירובין/ פ) מ"ד עושים לחי אשרה אבל קורה כתותי מיכתת שיעורא לאו פלוגתא
היא בהדיא אלא אפשר דלא אמר בקורה ומשום אפשר לא מדחיא מימרא דאמורא, ועוד דאיתנהו
להנך טעמי דכתבי' ואת"ל דפליגי לאו מטעמא דכתב איהו דהא גבי לחי נמי שיעורא בעי'
לגבהה כדכתיבנא אלא ה"ק לחי אע"ג דחשבת ליה כקש נדף אפשר להעמידו בצד הכותל
ע"י קשירה אבל קורה כי הויא כקש נדף לא קיימא כלל ובעי' ממ"נ דבר העומד וכיון
דהוי מיכתת לא קאי כלל.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות ג (א) ד"ה ואם הוא
ג (א) ואם הוא מבוי שיש לו שלש מחיצות וכו'. בפרק קמא דעירובין עלה י"א
(ע"ב) תנן הכשר מבוי בית שמאי אומרים לחי וקורה ובית הלל אומרים לחי או קורה ומפרש
בגמרא דבמבוי סתום משלש רוחות עסקינן:
ומ"ש בלחי שעביו ורחבו כל שהוא.
גם זה שם משנה עלה י"ד (ע"ב) לחיים שאמרו גבהם עשרה טפחים ורחבם ועביים כל
שהוא רבי יוסי אומר רחבן שלשה טפחים ושקלינן וטרינן בגמרא אי הלכה כרבי יוסי ואסיקנא
פוק חזי מאי עמא דבר ופירש רש"י וכבר נהגו העם בלחי משהו:
ג (ב) ומכל דבר שיעשנו כשר אפילו מבעלי חיים. משנה פרק קמא דערובין עלה ט"ו
(ע"א) בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים רבי מאיר אוסר והלכה כתנא קמא:
ומ"ש ובלבד שיהא קשור שמה. נלמד
מדין מחיצה שנתבאר בסימן שס"ב (קכו. סעיף ה') וכן כתב הרב המגיד בפי"ז (שם)
ורבינו יהונתן (ד. ד"ה בכל עושין) כתב אפילו בדבר שיש בו רוח חיים כגון אדם ובהמה
ולא חיישינן שמא תמות דמיתה לא שכיחא ולשמא תברח נמי ליכא למיחש דבקשורה מיירי ולשמא
תרבץ תחתיה וליכא מחיצה עשרה ליכא למיחש נמי דמיירי דמתוחה באשלי מלעיל כלומר שקשורה
בחבלים לכתלי המבוי ביתדות שיוצאות מן הכתלים או מן התקרה ואינה יכולה לרבוץ תחתיה
והכי מפרשינן בסוכה פרק הישן (כג.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף ג
מבוי שיש לו ג' מחיצות ופרוץ בצד רביעי,
(יג) התירו בלחי (פי' תרגום הקרש האחד לוחא חדא) שעביו ורחבו (יד) ב כל שהוא,
שיעמידנו (טו) בפתח המבוי ויהיה גבהו (טז) י"ט. ומכל דבר שיעשנו כשר, אפילו מבעלי
חיים, ובלבד שיקשרנו שם בחבלים לכותלי המבוי ביתדות שיוצאים מן הכתלים בענין שאינו
יכול לרבוץ, כדי שלא יתמעט גבהו מי' טפחים ((יז) ואפילו ג קשר שם אדם נמי הוי לחי
א"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף ג
(יג) התירו בלחי - ואף דבחצר בעינן
דוקא פס רחב ד' טפחים הכא הקילו חכמים והטעם שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי הצנע
צריך מחיצות יותר גמורות ולפיכך החצרות שדרכן של בעלי בתים להשתמש בהן יותר בתשמישי
הצנע ולאכול צריכות מחיצותיהן להיות יותר גמורות שיהיה שם רה"י עליהן מהמבואות
שאין משתמשין בהן בתשמישי הצנע ולפיכך די במבוי בלחי ועיין לקמן סכ"ו שזהו
דוקא כשאין רחב פתחו יותר מעשר אמות ועוד פרטים עי"ש:
(יד) כל שהוא - אפילו פחות מאצבע
(אחרונים):
(טו) בפתח המבוי - עיין לקמן סל"א:
(טז) עשרה טפחים - מרווחים ולא
מצומצמים [חידושי רע"א] ועשרה טפחים מהני אפילו למבוי שגבוה עשרים אמה:
(יז) ואפילו קשר וכו' - ומיירי שלא
הודיעו שהעמידו לשם לחי א"כ בודאי ילך לו שלא יעמוד שם כל היום לכן בעינן דוקא
קשר ויש מחמירין אפילו בהודיעו שמא ישכח וילך משם:
2) העמיד לחי באמצע
המבוי
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה כ
מבוי שצדו אחד ארוך וצדו השני קצר
מניח את הקורה כנגד הקצר, העמיד א לחי בחצי המבוי, מחצי המבוי הפנימי שהוא לפנים מן
הלחי מותר לטלטל בו והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי אסור.
טור אורח חיים סימן שסג
ואם העמיד לחי באמצע המבוי אם יש חצר
מהלחי ולחוץ ועשו גם החיצונים לחי לראש המבוי אוסרין אלו על אלו עד שיערבו יחד ואם
אין שם חצר או שיש חצר ולא עשו החיצונים לחי לראש המבוי שמן הלחי ולפנים מותרין ממנו
ולחוץ אסורין אבל אם עשו באמצע צורת הפתח אפילו הוא רחב יותר מעשרה או אם עשו שני פסין
והוא רחב עשרה אפי' אם יש חצר מהתיקון ולחוץ ועשו גם החיצונים תיקון לראש המבוי כל
אחד יכול לערב לבדו ויהיה מותר בחלקו: מבוי שרחב כ' אמות עושה פס ארוך ד' אמות (גבוה
י' טפחים) ומעמידו באמצע כזה וחשוב כל צד מצידי הפס כמבוי בפני עצמו כיון שאורך הפס
ד"א ויתן קורה בראשו: וכתב א"א הרא"ש ז"ל וצריך ליזהר שתהא הקורה
מונחת על הפס או תוך ג"ט ואם יש מן הפס עד הכותל האמצעי של המבוי יותר מי' אמות
יש לו דין מבוי עקום כמין זה שהרי אלו שני המבואות מתעקמין ובאמצע פתוחים בשני ראשיהן
לרה"ר ע"כ או אם ירצה ירחיק שתי אמות מהכותל ויעשה פס רוחב ג' אמות ויעשה
ג"כ מצד השני וישאר באמצע פתח רחב י' אמות או אם ירצה ירחיק אמה ויעשה פס אמה
ומחצה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וכן מצד השני: מבוי ששוה מתוכו ומדרון לר"ה
ותל המתלקט עשרה מתוך ד' או ששוה לר"ה והמדרון בתוכו א"צ שום תיקון שהתל
עולה במקום לחי:
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות לא ד"ה ואם העמיד
לא ואם העמיד לחי באמצע המבוי וכו'. בפרק כיצד מעברין עלה נ"ט (ע"א)
אהא דתנא דעיר של יחיד ונעשית של רבים שאין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי
מבוי בפני עצמו ופריך מאי שנא לחצאין דלא דאסרי אהדדי מבוי מבוי בפני עצמו נמי אסרי
אהדדי כתבו התוספות (שם: ד"ה מבוי) והרא"ש (סי' ט) דמשמע מפירוש רש"י
דאפילו לחי מפסיק בינו ובין רשות הרבים כיון שהורגלו לערב יחד הויא כמו מבוי אחד ואין
מפסיק לחי לחצי מבוי וקשה מדאמרינן בפרק קמא (יד:) עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי
וצריך לומר דהתם מיירי שאין חצר פתוח למבוי מן הלחי ולחוץ ומסיים בה הרא"ש אבל
אם היה חצר פתוח ועשו לחי לפנים מן החצר אסורים להשתמש במבוי כי היכי דאסורים להשתמש
הכא במבוי מבוי בפני עצמו אע"פ שעשו לחי אבל בירושלמי (עירובין פ"ה ה"ה)
לא משמע הכי דגרסינן אמר רב אסי הדא אמרה בני מבוי שנתנו קורתם באמצע מבוי אלו אסורין
ואלו מותרין נתנו אלו ואלו אלו ואלו אסורים והשתא ניחא הכל דהא דאמרינן יש לו חצי מבוי
מיירי שלא נתנו החיצונים קורות וכיון שאין החיצונים יכולים לטלטל במבוי לא אסרי על
הפנימיים אבל כשנתנו גם החיצונים אסורים גם הפניימים אם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן
ולא עירבו יחד דכיון שהורגלו לערב יחד כל המבוי אי אפשר ליחלק להשתמש אלו בחצי המבוי
ואלו בחצי המבוי עכ"ל וכן כתב שם המרדכי (סי' תקד) וכן כתבו הגהות מיימון בפ"ה
מהלכות עירובין (אות ד) בשם סמ"ק (סי' רפב עמ' ש"ח הגה אות ו) והריב"ש
בתשובה (סי' תה) כתב שהטעם הוא מפני שכשנתנו גם החיצונים קורה כיון שכולם יכולים לערב
כאחד ולא עירבו אוסרים אבל כשלא נתנו החיצונים קורה כיון שלא היו החיצונים יכולים לערב
עם הפנימיים כיון שלא הוכשר המבוי מצדם ואין [הגל] אוסרת אלא של רשות אחת שיכולים לערב
עמו:
ומ"ש אם עשו באמצע צורת פתח וכו'
או אם עשו שני פסים וכו'. כן כתב שם הרא"ש בעלה הנזכר (סי' ט) בשם ר"מ וכן
כתבו גם כן המרדכי בפרק הנזכר (סי' תקה) והגהות מיימוני בפ"ה מהלכות עירובין
(שם) וה"ה דכשאין הפרצה יתירה מעשר שאם עשה פס ארבעה מהני כמבואר בספרים שכתבתי
ולא חש רבינו לכתבו כאן לפי שסמך לו על מ"ש וצריך פס ארבעה טפחים בצד אחד או בשני
צדדין שני משהויין שהרי מבואר שפס ארבעה מהני כמו שני פסין והריב"ש כתב בתשובה
(שם) נראה דאפילו צורת פתח אינו מונע על הרבים מלאסור שהרי חצירות הפתוחות למבוי בפתח
גמור אוסרות המבוי כשלא עירבו עמו אלא דקורה דוקא בעינן וכל שכן דלת עכ"ל ולענין
הלכה פשיטא דלא דחינן כל הנך רבוותא מקמיה והראיה שהביא מחמש חצרות הפתוחות למבוי אינה
ענין לכאן דאם כן אם היו לחצירות ההן דלתות לא היו אוסרות על המבוי והא ליתא דודאי
אוסרות הן משום דהתם טעמא אחרינא הוא דהיינו מפני שיש להן דריסת רגל על המבוי אבל החיצונים
אין להן דריסת רגל על הפנימיים שהרי יכולין הם להשתמש מצדם דצורת פתח או בשני פסים
סגי והרמב"ם בפי"ז מהלכות שבת (ה"כ) כתב העמיד לחי בחצי המבוי הפנימי
שהוא לפנים מן הלחי מותר לטלטל בו והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי אסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף לא
העמיד לחי באמצע המבוי, <כב>
אם יש חצר מהלחי ולחוץ ועשו גם החיצונים לחי לראש המבוי, אוסרים אלו על אלו (קכז) עד
שיערבו יחד. ואם אין שם חצר, או שיש חצר (קכח) לג ולא עשו החיצונים לחי לראש המבוי,
שמן הלחי ולפנים, מותרים; (קכט) ממנו ולחוץ, אסורים. (קל) <כג> אבל אם
עשו באמצע (קלא) לד שני פסים, או פס ארבעה אם אינו רחב יותר מעשרה, או שעשו צורת פתח
אם הוא רחב יותר מי', אפי' אם יש חצר מהתיקון ולחוץ ועשו גם החיצונים תיקון לראש המבוי,
כל אחד יכול לערב ויהיה מותר בחלקו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף לא
(קכז) עד שיערבו יחד - ר"ל שישתתפו
יחד. וטעם הדבר דהנה דרך המבואות לאחר שתקנום בלחי או קורה להשתתף כל הדרים במבוי יחד
[דכשלא ישתתפו יהיו אסורים להוציא מהחצרות למבוי] וכיון שההרגל כן הוא שוב אסורים בני
מבוי ליחלק לחצאין ולעשות כל אחד שיתוף בפ"ע דאסרי הני אהני משום דהוי כמבוי ששכח
אחד מן החצרות ולא נשתתפה בו דאסרה אכולה:
(קכח) ולא עשו וכו' - דכיון שלא עשו
לחי ואין יכולין לטלטל במבוי א"כ אינם ראוים להשתתף יחד לכן אין בכחן לאסור על
הפנימית ואפילו יש להם דריסת הרגל עליהם [פמ"ג]:
(קכט) ממנו ולחוץ אסורים - דחשבינן
כאלו המבוי הותחל מן הלחי ולפנים:
(קל) אבל אם עשו באמצע וכו' - בזה
מתחלקים הרשויות מהדדי והוי כאלו מחיצה ביניהם ואין יכולין לאסור אלו על אלו ודוקא
כשאין להם דריסת הרגל זה על זה כגון שיש להם פתח אחר אבל בלא"ה אפילו דלת לא מהני:
(קלא) שני פסין - של משהויין משהו
מכאן ומשהו מכאן. ואפילו חצר יכולין לחלק בכה"ג עיר המוקפת חומה וננעלו הפתחים
בלילה ופתח אחד אין ננעל ומ"מ הוי כלחי ע"י פתח ההוא אין מערבין אותה לחצאין
אבל אם נפרץ פרצה בטל הכשרה [ועיין סי' שס"ה ס"ב ע"י איזה פרצה בטל
ההכשר] של העיר ויכולין לערב חציה ולהניח חציה:
3) הרחיקו מהכותל שלש,
או שהגביהו מהארץ שלש, פסול
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה כב
לחי הבולט מדפנו של מבוי כשר, ג ולחי
העומד מאליו אם סמכו עליו מקודם השבת כשר, ולחי שהוא נראה מבפנים לחי ומבחוץ ד אינו
נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי ומבפנים נראה שהוא שוה וכאילו אין שם לחי, הרי זה
נידון משום לחי, לחי שהגביהו מן הקרקע שלשה טפחים או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה
כלום, אבל פחות מג' טפחים כשר שכל פחות משלשה כלבוד, לחי שהיה רחב הרבה, בין שהיה
רחבו פחות מחצי רוחב המבוי בין שהיה רחבו כחצי רוחב המבוי כשר ונידון משום לחי, אבל
אם היה יתר על חצי רוחב המבוי נידון משום עומד מרובה על הפרוץ.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות י ד"ה ובענין גבהו
י ובענין גבהו כתב הרב המגיד בפי"ז (הל' שבת הי"ב) בשם הרשב"א
(עבה"ק ש"א סי' ה) הגביהו למעלה מן הקרקע פחות משלשה טפחים [אע"פ] שאין
בארכו אלא שבעה טפחים ומשהו כשר שכל לבוד רואין אותו כמלא עד כאן לשונו:
י הרחיקו מן הכותל שלשה או שהגביהו מן הארץ שלשה פסול. מימרא דרבא בפרק
קמא דעירובין עלה י"ב (ע"ב) וכתב הרב המגיד בפי"ז (הי"ב) בשם הרשב"א
(עבה"ק ש"א סי' ה) שאם הגביהו פחות משלשה אע"פ שאין בו אלא שבעה ומשהו
כשר וכבר כתבתי זה בסמוך (ד"ה ומ"ש בלחי):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף י
(לד) הרחיקו מהכותל שלש, (לה) או שהגביהו
מהארץ שלש, פסול. ואם הגביהו פחות משלש, אע"פ שאין בו אלא שבע ומשהו, (לו) כשר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף י
(לד) הרחיק מהכותל שלש - אע"ג
דכבר שנאו בס"ו חזר ושנאו לאשמועינן שהוא לעיכובא:
(לה) או שהגביהו מהארץ שלש - היינו
אף דאית בלחי עשרה טפחים והטעם דלא עדיפא ממחיצה שנטולה שלשה טפחים מן הארץ דפסולה
משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין תחתיה דלא שמה מחיצה:
(לו) כשר - מטעם לבוד והוי כמלא זה
המקום הפנוי:
4) אפילו לא עשאו לשם
לחי, אלא שנזדמן לו שם מאליו, כשר
רמב"ם הלכות שבת
פרק יז הלכה כב
לחי הבולט מדפנו של מבוי כשר, ג ולחי
העומד מאליו אם סמכו עליו מקודם השבת כשר, ולחי שהוא נראה מבפנים לחי ומבחוץ ד אינו
נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי ומבפנים נראה שהוא שוה וכאילו אין שם לחי, הרי זה
נידון משום לחי, לחי שהגביהו מן הקרקע שלשה טפחים או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה
כלום, אבל פחות מג' טפחים כשר שכל פחות משלשה כלבוד, לחי שהיה רחב הרבה, בין שהיה רחבו
פחות מחצי רוחב המבוי בין שהיה רחבו כחצי רוחב המבוי כשר ונידון משום לחי, אבל אם היה
יתר על חצי רוחב המבוי נידון משום עומד מרובה על הפרוץ.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסג אות יא ד"ה ואפילו לא
יא ואפילו לא עשאו לשם לחי וכו'. גם זה בפרק קמא דעירובין עלה ט"ו
(ע"א) פלוגתא דאביי ורבא ואביי הוא דאמר הוי לחי ואזדא לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה
ומחיצה העומדת מאליה הויא מחיצה ופסקו הפוסקים כוותיה שזו היא אחת מהשמועות שסימנם
יע"ל קג"ם דקיימא לן בהו כאביי (קדושין נב.):
ומ"ש ובלבד שיסמכו עליו מערב
שבת. כך מפורש שם היכא דלא סמכינן עליה מאתמול כולי עלמא לא פליגי דלא הוי לחי כי פליגי
היכא דסמכינן עליה מאתמול ופירש רש"י היכא דלא סמכינן עליה מאתמול. שהיה שם לחי
אחר ונפל בשבת: העומד מאליו. שלא הוקבע לשם תיקון מבוי שלא הזמינוהו לכך: כלומר
דאפילו הוקבע בידים מיקרי עומד מאליו כיון שלא הוקבע שם לשם לחי ורצה להשמיענו עוד
שאין צריך שיתכוין לסמוך עליו מערב שבת אלא כל שלא היה שם לחי אחר בערב שבת זה מיקרי
סמך עליו מערב שבת וכן כתב בהגהות אשיר"י (סי' כ) וכך הם דברי הרב המגיד בפי"ז
(הכ"ב) בשם הרשב"א (שם סי' ח) שכתב וזה לשונו כיצד העמידו לחי במבוי וניטל
בשבת אפילו היה שם אילן וכיוצא בו ואפילו נטעו בידים אינו מועיל כיון שלא סמך עליו
מערב שבת לא העמיד שם לחי אחר או שהיה שם ונפל מערב שבת אילן זה מתיר משום לחי וכן
כל כיוצא בזה: וכבר כתבתי בסמוך (ד"ה ל"ש אם) דעת התוספות דכותל עצמו לא
חשיב לחי אם לא ברוחב טפח דאין היכר כל כך בכותל כמו בפס גמור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסג סעיף יא
ח אפילו לא עשאו לשם לחי, אלא (לז)
שנזדמן לו שם מאליו, כשר; ובלבד שיסמכו עליו מערב שבת, * אבל לא סמכו עליו מערב שבת
(לח) כגון שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת, ובאים עכשיו לסמוך על זה, לא. (אבל לא היה
שם לחי אחר מערב שבת, (לט) ט כאלו סמכו עליו דמי) (ב"י בשם רש"י והגהות אשירי
והמגיד פט"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף יא
(לז) שנזדמן לו שם מאליו - כגון שיצא
בליטה מכותל המבוי בראשו בשיעור משך גבוה עשרה טפחים או שהועמד שם לאיזה ענין ואפילו
לא קבעו הוא בעצמו אלא מעולם הוא שם ג"כ כשר דלחי משום מחיצה ומחיצה העומדת
מאליה כשרה:
(לח) כגון שהיה שם לחי אחר וכו' -
דהו"ל כאלו אמר ע"ז אני סומך ולא ע"ז והו"ל האי כאלו אדחי מתורת
לחי [א"ז]:
(לט) כאלו סמכו עליו - ר"ל
אע"פ שלא סמכו עליו בפירוש אכן אם בפירוש לא סמכו עליו כגון שלא טלטלו בשבת שעברה
ע"י לחי זו ולא היה שם לחי אחר אינו מועיל לשבת הבאה עד שיסמכו עליו מע"ש
בפירוש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסג סעיף יא
* אבל לא סמכו עליו וכו' - ודוקא בלחי
אבל במחיצה גמורה מבואר בפוסקים דמהני אפילו לא סמכו עליו מע"ש ועיין בפמ"ג
שמסתפק איך הדין לענין צוה"פ אם בשבת שעברה לא רצו אנשי העיר לטלטל ע"י אם
מותר לסמוך ע"ז בשבת הבאה כשלא חשבו מע"ש לסמוך עליו ודע דאפילו בלחי אם
עשאו מתחלה לשם לחי אפילו לא סמכו עליו מע"ש ג"כ מהני [גאון יעקב] וכ"ש
דבצוה"פ יש להקל בזה:
5) מחיצה העומדת מאליה
דהיינו שלא נעשית לשם מחיצה, כשרה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק טז הלכה כב
מחיצה העומדת מאליה הרי זו כשרה, ומחיצה
הנעשית בשבת הרי זו מחיצה, ואם נעשית בשגגה מותר לטלטל בה באותה שבת, והוא שתעשה שלא
לדעת המטלטל, אבל אם נתכוין אדם לזו המחיצה שתעשה בשבת כדי לטלטל בה אע"פ שעשה
אותה העושה בשגגה אסור לטלטל בה באותה שבת, וכן אם נעשית במזיד אף על פי שלא נתכוין
זה לטלטל בה הרי זה אסור לטלטל בה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסב אות ג ד"ה מחיצה העומדת
ג מחיצה העומדת מאליה וכו'. פשוט בגמרא סוף פרק קמא דעירובין עלה ט"ו
(ע"א) גבי לחי העומד מאליו מחיצה העומדת מאליה דברי הכל הויא מחיצה ומשמע דאפילו
לא סמכו עליה מאתמול מהני וכן כתב שם הרא"ש (סי' כ) וכן נראה שהוא דעת הרי"ף
(ד.) שאחר שפסק הלכה כאביי דאמר לחי העומד מאיליו הוי לחי כתב אבל מחיצה העומדת מאליה
דברי הכל הויא מחיצה ולכאורה נראה דדבר שאין צריך הוא דכיון שפסק דלחי העומד מאליו
הוי לחי כל שכן למחיצה העומדת מאליה ומה צורך יש להשמיענו דמודה רבא במחיצה העשויה
מאליה כיון דלא קיימא לן כוותיה אלא ודאי משום דגבי לחי אמרינן היכא דלא סמכו עליה
מאתמול כולי עלמא לא פליגי דלא הוי לחי כי פליגי בדסמכו עליה מאתמול אתא לאשמועינן
דבמחיצה לא באו לכלל מחלוקת כלל דכיון דמחיצה גמורה היא בכל גווני הויא מחיצה אפילו
עומדת מאליה וכיון שלא חלקו בה כלל משמע דאפילו לא סמכו עליה מאתמול הויא מחיצה דאם
לא כן לאביי מאי איכא בין לחי למחיצה גמורה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסב סעיף ג
מחיצה העומדת מאליה דהיינו שלא נעשית
לשם מחיצה, (טז) כשרה. * ד [א*] מחיצה שנעשית
(יז) בשבת, כשרה והני מילי שנעשית בשבת (יח) ה בשוגג, אבל במזיד הויא מחיצה להחמיר
לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה (יט) אבל לא להתיר לטלטל בתוכה. <א> והני מילי
(כ) שלא היה שם מחיצה תחלה, אבל היתה שם (כא) והסירה וחזרה ונעשית, אפי' במזיד, חזרה
להתירה הראשון. (כב) כגון שנים או שלשה (כג) שהקיפו במחצלאות סביבותיהם ברשות הרבים,
והבדילו גם ביניהם במחצלאות (כד) ועירבו יחד, מותרים לטלטל מזה לזה. (כה) נגללו המחצלאות,
נאסרו. חזרו ונתפרסו, (כו) אפי' במזיד, חזרו להיתרן הראשון.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף ג
(טז) כשרה - ואפילו לא סמכו עליה מע"ש:
(יז) בשבת כשרה - ואפילו לא נעשית
ג"כ לשם מחיצה [גמרא]:
(יח) בשוגג - היינו שלא ידע שהיום
שבת או שהיה שגגת מלאכה. ואם צוה ראובן לשמעון לעשות מחיצה כדי לטלטל בה או שידע ששמעון
עושה בשבילו והיה ניחא ליה שתעשה כדי שיוכל לטלטל בה משמע מלשון הרמב"ם דשוב אסור
לראובן לטלטל בה אף ששמעון עשאה בשגגה דלדידיה נחשב כמזיד:
(יט) אבל לא להתיר וכו' - משום קנס
ואסור גם לכל אדם לטלטל ע"י זו המחיצה באותו שבת:
(כ) שלא היתה שם וכו' - וה"ה
כשהיתה ונסתרה קודם שבת [מ"א ותו"ש]:
(כא) והסירה - לרבותא נקט וכ"ש
כשהוסרה ממילא:
(כב) כגון שנים וכו' - היה יכול לצייר
בפשיטות באיש אחד שהיה לו מחיצה גמורה שעל ידה היה המקום רה"י והסירה בשבת וחזרה
ועשאה אלא בא לאשמועינן בשנים ושלשה אנשים דאפילו העירוב שביניהן לא נתבטל ומותרין
לטלטל מזה לזה כשחזרו ונפרסו המחצלאות:
(כג) שהקיפו במחצלאות - ר"ל בחול
ותקנו אותם באופן שלא ינידם הרוח כנ"ל בס"א ועי"ז נעשית שם רה"י:
(כד) וערבו יחד - דאף שהמחצלת מפסיק
ביניהם אפ"ה כיון שיכולין להשתמש זה עם זה דרך המחצלת דינו כאלו יש כותל ופתח
או חלון ביניהם שהרשות בידן לערב יחד [הרא"ש]:
(כה) נגללו המחצלאות - שסביבותיהן
ונתבטלו המחיצות:
(כו) אפילו במזיד וכו' - ודעת רוב
הפוסקים דבמחיצה שנעשה על ידה בשבת רה"י לא אמרינן דחזר להתירו הראשון כשנעשה
במזיד רק אם בלא"ה היה אותו המקום רה"י שהיה מוקף מחיצות ועשה מחיצה באמצע
שעל ידה נתחלקו הדיורין וערבו כ"א בפני עצמה וכשנפלה אותה מחיצה נאסרו לטלטל מפני
שאוסרין זה על זה אז אם חזר ועשאה אפילו במזיד אף דבעשיתו עבר על איסור תורה מ"מ
חזר להתירו הראשון כיון שבלא"ה הוא ג"כ רה"י ואינה באה רק לחלק הדיורין
וגם בזה דוקא כשכבר היתה שם המחיצה אלא שנפלה אבל אם לא היתה שם מחיצה ועשאה בשבת אף
שהוא רק לחלק דיורין אסור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף ג
* מחיצה שנעשית בשבת וכו' - עי' סי'
רע"ו סקכ"ה מש"כ במ"ב בשם הח"א וכ"כ בתו"ש ומתה"ש
ואף שבנו"ב מ"ת סי' מ"ד לא משמע כן מ"מ יש לסמוך להקל על אלו האחרונים
אכן אם רק נפסק החבל ויוכל העכו"ם לקשרו ע"י עניבה מה טוב [מחה"ש]:
6) בכל עושים מחיצה
בית יוסף אורח חיים סימן שסב אות ה ד"ה
בכל עושין
ה בכל עושין מחיצה וכו'. משנה בפרק קמא דעירובין (טו.) בכל עושים לחיים
אפילו בדבר שיש בו רוח חיים:
ומ"ש בין של שתי לבד וכו'. גם
זה שם במשנה בעלה י"ו (ע"ב) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים:
ומ"ש אפילו ליחיד בישוב. גם זה
שם בעלה הנזכר פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים:
ומ"ש ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו
וכו'. פשוט שם במשנה הנזכרת:
ומ"ש ואפילו בבעלי חיים. גם זה
שם משנה כתבתיה בסמוך:
ומ"ש ובלבד שיהו כפותים. הוא
מדברי הרמב"ם בפי"ו (הכ"א) וטעמא כדי שלא ינודו ובעינן מחיצה יכולה
לעמוד ועומדת ומהסוגיא שבפרק הישן (כג.) הוציא זה אע"פ שאינה מכרחת עד כאן לשון
הרב המגיד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסב סעיף ה
בכל עושים מחיצה, (ל) בכלים ובאוכפות, בין של ערב לבד (לא) כגון של חבלים, או של שתי לבד כגון קנים נעוצים
בארץ, ומותרים * (לב) עד סאתים (לג) אפי' ליחיד בישוב, (לד) ובלבד שלא יהא בין חבל
לחבירו (לה) ובין קנה לחבירו ג"ט; ואפי' בבעלי חיים, (לו) ובלבד ח שיהו כפותים,
* ואפי' באנשים שעומדים זה אצל זה (לז) ט בפחות מג', <ב> ואפי' כשהם י מהלכים
(לח) חשובים מחיצה וביניהם רה"י; (לט) יא <ג> והוא שלא ידעו שהועמדו לשם
מחיצה; ואפילו אחת מהם יודע, אסור. ואפי' אם לא הודיעם שעושה מחיצה עתה, אם קרוב הדבר
שידעו, כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת (מ) יב לא יעשה מהם (מא) יג מחיצה עוד.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף ה
(ל) בכלים ובאוכפות - אף שהם עתידים
לינטל אחר השבת:
(לא) כגון של חבלים - המתוחים על יתדות
התקועות בארץ:
(לב) עד סאתים - ולא יותר אפילו אם
הקיף לדור ולהשתמש שם כיון שהיא מחיצה גרועה שתי בלא ערב וערב בלא שתי ועיין לעיל סימן
ש"ס בבה"ל:
(לג) אפילו ליחיד בישוב - ר"ל
אף שבישוב יכול להשיג ממה לעשות מחיצה טובה אפ"ה מקילינן בה עד ב"ס וכ"ש
כשהוא בבקעה:
(לד) ובלבד שלא יהא בין חבל וכו'
- ולפ"ז יכול לעשות מחיצה של עשרה טפחים בארבעה חבלים ואם בשלשה חבלים מחזיק עוביין
יותר מטפח יכול לעשות מחיצה ע"י ג' חבלים כגון שמניח חבל התחתון בפחות משלשה סמוך
לארץ וכן ממנו לחבל השני וכן ממנו להשלישי ובצירוף עוביין יהיה עשרה טפחים [ש"ס]:
(לה) ובין קנה לחבירו וכו' - ולא אמרינן
בזה שפרוץ מרובה על העומד דלבוד כסתום דמיא:
(לו) ובלבד שיהיו כפותים - היינו שהוא
כופתה מבע"י ומניחה ואז מותר לטלטל עי"ז בשבת והטעם דבעינן כפיתה אחד שלא
יברחו וגם דאל"ה יהיה הפסק בין חלל שבין רגלי הבהמה להארץ אבל כשהיא כפותה שוכבת
בגופה על הקרקע ומיירי שיש עשרה טפחים בגובה אף כשהיא שוכבת:
(לז) בפחות משלשה - עיין בבה"ל:
(לח) חשובים מחיצה וביניהם רה"י
- וכגון שהיו מוקפים מארבעה רוחות ומחיצה גמורה היא ומועלת אפילו בר"ה ועיין לקמן
ס"ז בהג"ה. וה"ה דמחיצה כזו הוי הפסק לענין לדבר ד"ת נגד מקום
שאינו נקי [אחרונים]:
(לט) והוא שלא ידעו וכו' - אף דבמחיצה
כזו אין בה משום בנין בשבת מ"מ אסור כשידעו כדי שלא יבואו לזלזל באיסור שבת. ואפילו
בדיעבד אסור ודינו כמחיצה הנעשית במזיד בס"ג:
(מ) לא יעשה מהם - ואם אדם אחר רשאי
לעשות מהם מחיצה הוי ספק דשמא ירגישו בזה [מ"א בשם הב"י] ובא"ר מיקל
בזה:
(מא) מחיצה עוד - ואפילו בשבת אחרת
דמאחר שקרוב שירגישו הו"ל כמעמיד מתחלה לדעת ולא דמי לסעיף ו' דהתם מתחלה לא היה
לו לחוש שידע ואפילו בפעם הראשון אם לא היה לו אנשים כדי צרכו והעמידן במקום אחד ואח"כ
אמר להם שילכו והוא הולך ביניהם אסור שקרוב הדבר שירגישו ומה דאמרינן דגם כשהם מהלכין
מותר הוא כשמהלכין מעצמן או שיש סיעה גדולה של אנשים שהולכין ואין ניכר מה שהוא הולך
ביניהם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף ה
* עד סאתים - קאי רק אשתי וערב ולא
על מה שכתב בכל עושים מחיצה:
* ואפילו באנשים וכו' בפחות משלשה
- הקשה הב"ח הא סתם אדם רחבו אמה וא"כ אפילו יש ביניהם הרבה יותר מג"ט
ג"כ יהיה שרי משום דעומד מרובה על הפרוץ ותירץ המ"א דלפיכך בעינן שיהיה פחות
משלשה משום רגליו דהם כקנים דעלמא ומסתמא אין הרגלים דבוקים זה בזה ובפרט כשהם מהלכים
דיש בין רגל לרגל כשיעור חצי אמה כדאיתא בסימן ש"א ע"ש ובתו"ש כתב דהדין
עם המ"א כשהוא מהלך אבל לא כשהוא עומד ע"ש ולענ"ד קשה אפילו אם הוא
מהלך הלא השיעור ג' טפחים שיש ביניהם הוא רק בסוף הרגל ולא למעלה מזה דהא הריוח שביניהם
מתקצר והולך למעלה וא"כ אף שלמטה יש חלל בין רגל לרגל ג"ט הלא כשנמדד קצת
למעלה מזה בתוך ג"ט בגובה לא יהיה ג"ט חלל רחב בין רגל לרגל ונימא לבוד וצ"ע:
7) פרוץ מרובה על העומד,
אסור אלא אם כן כל פרצה מהם פחותה מג' טפחים.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסב אות ח - ט ד"ה פרוץ כעומד
ח - ט פרוץ כעומד מותר. פלוגתא דאמוראי בסוף פרק קמא דערובין עלה י"ו
(ע"ב) ואס[י]קנא דהלכתא כמאן דאמר מותר: והא דמשמע דפרוץ מרובה על העומד אסור
דוקא כשהפרצות משלשה טפחים ומעלה אבל אם היתה כל פרצה מהם פחותה משלשה הרי זה מותר
ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד דכל פחות מג' כלבוד דמי וכן כתב הרמב"ם בפי"ו
(הי"ז) והוא מדתנן בפרק קמא דעירובין עלה י"ו (ע"ב) מקיפין בחבלים ובלבד
שלא יהא בין חבל לחבל שלשה טפחים וכן אמרו בקנים והזכירו רבינו בסמוך וכן פירש"י
(טו:) אמתניתין דשיירא שחנתה בבקעה וכו' וכן כתבו הגהות אשיר"י (סי' כא):
ומ"ש בין בשתי בין בערב. שם אמר
רב המנונא הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד בעי רב המנונא בערב מאי ואמרינן
דהכי קא מיבעיא ליה כגון דאייתי מחצלת דהוי ז' ומשהו וחקק בה ג' ושבק בה ד' ומשהו ואוקמה
בפחות מג' ורב אשי אוקי בעיא דרב המנונא בגוונא אחרינא. ופירש"י הרי אמרו עומד
מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד. אף על גב דאיכא פרצות כדתנן לעיל שיירא שחנתה בבקעה
והקיפוה בכלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה י' טפחים ולא יהו פרצות יתרות
על הבנין וסתם כלי בהמה של שתי הוא שעומד על גבי הקרקע: בערב מאי. מחבלים דמתניתין
ליכא למילף הכשרא משום דהתם כולו עומד הוא דכלבוד דמי: ושבק בה ד'. שלמים למעלה ומשהו
למטה: ואוקמיה. להך גיסא דמשהו פחות מג' סמוך לקרקע דהשתא הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ
מרוח אחת ואוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא נמי ליכא למימר הואיל ועומד מרובה על האויר דתותיה
מיניה. ולא איפשיטא וכתב הרא"ש (סי' כב) יש אומרים כיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא
והראב"ד כתב כיון דרב אשי אוקי בעיא דרב המנונא בענין אחר אלמא פשיטא דערב כשתי
לענין עומד מרובה על הפרוץ ולא איצטריך ליה למיבעי וכן מסתבר עד כאן לשונו ואף על גב
דרב המנונא נקט עומד מרובה על הפרוץ היינו משום דסבירא ליה דפרוץ כעומד אסור אי נמי
דלא בעי למיחת נפשיה לפלוגתא ונקט בגוונא רויחא דלדברי הכל בשתי הוי עומד אבל לדידן
דקיימא לן פרוץ כעומד מותר הוי פרוץ כעומד בשתי פשיטא דשרי ובערב בעיא ולא איפשיטא
ואזלינן בה לקולא כדברי הראב"ד והרא"ש וזה שכתב רבינו פרוץ כעומד מותר בין
בשתי בין בערב וכך הם דברי הרמב"ם בפט"ז (הי"ח):
ומ"ש ובלבד שלא יהא במקום אחד
פרוץ יותר מי' וכו'. פשוט שם במשנה עלה ט"ו (ע"ב) וכל פרצה שהוא בי' אמות
מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכן אסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסב סעיף ח
* פרוץ (מה) מרובה על העומד, אסור
אלא אם כן כל פרצה מהם (מו) פחותה (מז) מג' טפחים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף ח
(מה) מרובה - אפי' שתי מחיצות שלמות
[וגם הדופן שבה הלחי או הצוה"פ עשויה כדין] ובמחיצה השלישית היה הפרוץ מרובה נחשב
אותה המחיצה כמאן דליתיה ואפילו כנגד העומד נחשב כפרוץ ונמצא שאין לו בס"ה כ"א
ג' מחיצות אבל כשעומד מרובה מותר וי"א שאפילו העומד אינו מרובה מצ"א רק משני
הצדדים מצטרפים אהדדי ומתבטל הפרוץ לגביה ואפילו אם העומד גופא שבשני הצדדים אינו במילואו
אלא יש בכל אחד ג"כ פרצה אלא שהעומד רבה עליו נחשב עי"ז כאלו כולו עומד ומתבטל
הפרוץ שבאמצע כגון שהיה שטח הרוח רוחב חמשה עשר אמה ונשאר בקצה הכותל אמה ונפרץ אמה
ונשאר עומד שני אמות ואצלו פרצה גדולה של שבעה אמות ואצלו עומד שני אמות ועוד פרצה
אמה ועוד פס אמה בקצה השני של הכותל נחשב זה כאלו עומד מרובה על הפרוץ:
(מו) פחותה וכו' - דהוי לבוד וכעומד
דמי וע"כ אפילו אם בלא זה היה שם פרצה גדולה כגון שמחזיק שטח אותו הרוח י"א
אמה והיה שם פרצה של חמשה אמות במקום אחד ובששה אמות הנותרים היה בכולן פרצות קטנות
של פחות פחות מג"ט חשבינן אותן הפרצות כאלו הן סתומות ונמצא שהעומד מרובה:
(מז) משלשה טפחים - ואף דבפרוץ כעומד
מבואר בס"ט דעד עשר אמות נחשב לפתח בפרוץ מרובה אפילו ע"י פרצות של ג"ט
ג"כ אסור משום דהעומד מתבטל לגביה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף ח
* פרוץ מרובה על העומד - אבל עומד
מרובה או פרוץ כעומד מותר וכדלקמיה ואין נ"מ בין אם היה תחלת עשיית המחיצה באופן
זה או שנתקלקל אח"כ. ודע דכל האיסור דפרוץ מרובה על העומד הוא בהג' מחיצות דבדופן
רביעית נתבאר לקמן בסימן שס"ג ס"א בין בחצר ובין במבוי דאף בפרוץ כולו ורק
שעשה תיקון כל שהוא סגי עי"ש כל אחד כדינו:
8) בהמה שכפתה ועשה
אותה גולל הנוגע בה טמא טומאת שבעה כל זמן שהיא גולל
רמב"ם הלכות טומאת
מת פרק ו הלכה ד
העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה
כגון שהניח על גבי הקבר אבן או כלי אדמה או כלי עץ הבא במדה או כלי חרש המוקף צמיד
פתיל או עור הדג ועצמו וכיוצא באלו הנוגע בהן טמא טומאת שבעה משום נוגע בגולל, ואם
פרשו מלהיות גולל או שהסיר את המת מתחתיהן הרי הן טהורין, וכן בהמה שכפתה ועשה אותה
גולל הנוגע בה טמא טומאת שבעה כל זמן שהיא גולל, התיר הבהמה הרי היא טהורה כשאר הבהמות,
וכן חבית שהיא מלאה משקין מוקפת צמיד פתיל ועשה אותה גולל למת הנוגע בה טמא טומאת שבעה
והחבית והמשקין טהורין.
9) כותבין הגט על קרן
הפרה
שולחן ערוך אבן העזר סימן
קכד סעיף ב
כותבין הגט על דבר שיכול להזדייף,
ג (ב) והוא שיתננו לה בעדי מסירה. כיצד, כותב ד (ג) על הנייר המחוק ועל הדפתרא ועל
החרס ועל העלין (ד) ועל יד העבד ה ועל קרן הפרה, ו ומוסר לה העבד והפרה או שאר דברים
בפני עדים. אבל לא יחתוך יד העבד וקרן הפרה ויתן לה, ואם כתב וחתך ונתן לה, ז אינו
גט, משום דבעינן שלא תהא קציצה בין כתיבה לנתינה. הגה: וכותבין על כל דבר תלוש
(טור); וי"א דוקא בדבר שהוא של קיימא, אבל אם כתב בעלה של בצלים או ירקות וכדומה
לזה, פסול (הר"ן פ"ב). ולכתחלה יש לכותבו (ה) על קלף ח מתוקן לספר תורה,
תפילין ומזוזות, אבל לא בעינן מעובד לשמו; אבל אין עכוב בדבר זה (כמ"ש בסדר גיטין)
(ו) ואפילו אם נכתב על נייר שקורין פפי"ר, בכל כתב, כשר (גם זה שם, וע"ל
ריש סימן קכ"ו).