רי"ף ערובין דף ה.
גמ' ערובין דף יז.- יז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 32:15 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10:30 דקות
אין להעתיק או לצלם את התמונות
2)היו שלשה והקיפו כל צרכם, ומת א'
בשבת
3)מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין
לו מים, פטור מנטילת ידים.
4)אבל ב שיירא שהקיפוה מחיצה, אין
צריכים לערב
בית יוסף אורח חיים סימן
שס
א יחיד ששבת בקעה והקיף מחיצות גרועות. בסוף פרק קמא דעירובין (עלה י')
(יו:) תנן מקיפין ג' חבלים זו למעלה מזו ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו שלשה טפחים ומקיפין
בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים בשיירא דיברו דברי רבי יהודה וחכמים
אומרים לא דיברו בשיירא אלא בהווה כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי רבי
יוסי ברבי יהודה וחכמים אומרים א' משני דברים ובגמרא דרש רב נחמן וכו' ברם כך אמרו
יחיד נותנין לו בית סאתיים שנים נותנין להם בית סאתיים שלשה נעשו שיירא ונותנין להם
כל צרכן ופירש"י נותנין לו בית סאתיים. במחיצה זו אבל במחיצה מעלייתא כמה דבעי:
עד כאן: והא דאמרינן שנים נותנין להם בית סאתיים מספקא לי אם רצה לומר דלשנים נמי אין
נותנין לשניהם אלא בית סאתיים כיון ששבתו יחד או אם רצונו לומר דאין נותנין לכל אחד
מהם אלא בית סאתיים ובפרק כל גגות (צג.) גבי הא דאמר רב יהודה ג' קרפפות זה בצד זה
וכו' משמע דלכל אחד נותנין בית סאתיים דקאמר אמצעי מגופף וכו' אין נותנין להם אלא בית
שש ושמא יש לחלק דשאני התם ששבתו כל א' בקרפף שלו אבל היכא ששבתו שנים בקרפף א' אפשר
שאין נותנין לשניהם יותר מבית סאתיים וצריך עיון:
ומ"ש ובלבד שלא יקיפו יותר מכדי
צרכם שלא ישאר בית סאתיים פנוי וכו'. גם זה שם ומיהו כתב שם המרדכי (סי' תפג) דהיינו
בשהקיפו יותר על שש אבל אם לא הקיפו יותר על שש ואף על פי שיש סאתיים פנוי כיון שהם
ג' שרי וכן משמע שם בגמרא (יז.) מדאמר רב גידל ג' בה' אסורין וכו' ואסיקנא דהכי קאמר
לא הוצרכו אלא לה' והקיפו ז' אפילו בה' אסורין ואם איתא לאשמועינן דאם לא הוצרכו אלא
לד' והקיפו ששה אפילו בד' אסורין אלא ודאי כדאמרן:
ומ"ש דהיינו במחיצות גרועות כגון
שתי בלא ערב וכו'. אבל במחיצות גמורות שהם שתי וערב אפילו ליחיד נותנין לו כל צרכו
כן פירש רש"י שם:
כתב הרמב"ם בפי"ו (הי"ב)
שאין הקטן מצטרף וכו'. וכתב הרב המגיד דהכי איתא בירושלמי (עירובין פ"ה ה"י)
אין הגוי משלים בשיירא קטן מהו שישלים ונקטה הרמב"ם לחומרא ולא ידעתי למה דהא
קיימא לן כדברי המיקל בעירוב ואם כן בספיקו נמי נקטינן להקל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שס
סעיף א
(א) יחיד ששבת בבקעה והקיף א מחיצות
גרועות, * (ב) כגון ב שתי בלא ערב (ג) או ערב בלא שתי, (ד) עד סאתים מותר לטלטל בכולו,
(ה) מסאתים ואילך, אין מטלטלין בו אלא בארבע. (ו) <א> וכן הדין ג אם הם שנים.
ואם הם שלשה ישראלים, חשובים כשיירא ומותר לטלטל בכולו אפילו הוא גדול הרבה, ובלבד
שלא יקיפו יותר מכדי צרכם, שלא ישאר בית סאתים פנוי שאין צריכים לו לתשמיש, אבל אם
נשאר בית סאתים פנוי, אין מטלטלין (ז) בכל המוקף אלא בד' אמות. במה דברים אמורים,
(ח) כשהקיפו יותר על שש סאין, <ב> אבל אם לא הקיפו יותר על שש סאין, אף על פי
שיש סאתים פנוי, כיון שהם שלשה, מותר. הגה: א"י אינו מצטרף לשיירא. וי"א
דה"ה קטן אינו מצטרף (רמב"ם פרק י"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שס סעיף א
(א) יחיד ששבת בבקעה - ה"ה דאפילו
במקום ישוב ג"כ מותר עד סאתים וכדלקמן בסימן שס"ב ס"ה ונקט בקעה לאשמועינן
דאפילו בבקעה שאין מצוי לו ממה לעשות מחיצות מעולות אפ"ה החמירו רבנן ואסרו אם
הוא מחזיק יותר מסאתים:
(ב) כגון שתי וכו' - היינו כגון שנעץ
קנים בקרקע פחות פחות מג"ט זה אצל זה ומ"מ מיירי שתקועים בארץ בחוזק שלא
ינידם הרוח דאל"ה לא נחשב למחיצה כלל כמש"כ בסימן שס"ב ס"א:
(ג) או ערב בלא שתי - כגון שהקיף כמה
חבלים זה למעלה מזה ואין בין חבל לחבל ג"ט ועיין בספר גאון יעקב שהביא משם הרשב"א
והריטב"א דה"ה בעומד מרובה על הפרוץ ג"כ מחיצה גרועה מקרי כמו בשתי
בלא ערב אבל שארי פוסקים לא הזכירו ד"ז וכן בירושלמי לא משמע הכי ע"ש:
(ד) עד סאתים - ועד בכלל אבל יותר
מסאתים לא אפילו הוא צריך לתשמישיו:
(ה) מסאתים ואילך - ר"ל שההיקף
היה מחזיק יותר מב"ס החמירו רבנן ואסרו לטלטל בו כמו בשאר כרמלית ומ"מ לא
נחשב ככרמלית גמור שיהא מותר להוציא ממנו לכרמלית אחר דבאמת רה"י גמור הוא ע"י
לבוד אלא שהחמירו בו חז"ל לכתחלה משום דהוי מחיצה גרועה. ובמחיצות גמורות מותר
לטלטל בכולה אפילו היה מחזיק יותר מב"ס הרבה דהוקפו לדירה שהרי הקיפם לדור בהם
בשבת ואפילו הוא רק על שבת אחת [אחרונים]:
(ו) וכן הדין אם הם שנים - ר"ל
דגם בזה אין נותנים לשניהם ביחד רק עד בית סאתים:
(ז) בכל המוקף - דחשבינן לכל המחיצה
כאילו אינה:
(ח) כשהקיפו יותר על שש וכו' - דשש
סאין הוא לג' אנשים לכ"א בית סאתים והם הקיפו יותר כגון שבע ולא הוצרכו אלא לחמש
ונשאר סאתים פנוי וע"כ אסור אבל אם לא הקיפו יותר על שש וכו' כיון דשש הוא השיעור
לג' אנשים לכ"א ב"ס לא מחמרינן אפילו נשאר ב"ס פנוי ועיין בט"ז
וא"ר וכ"כ בספר גאון יעקב שכל הראשונים חולקין ע"ז ודעתם דאף בפחות
משש כל שיש סאתים פנוי אסור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שס סעיף א
* כגון שתי בלא ערב וכו' - עיין בתו"ש
שמצדד לומר דאם היו ג' מחיצות מעולות דמה"ת הוי רה"י גמור אפילו אם המחיצה
הרביעית הוא שתי או ערב לבד נמי סגי בהכי ושרי לטלטל אפי' מחזרת יותר מב"ס:
בית יוסף אורח חיים סימן שס אות ב
ד"ה היו ג'
ב היו ג' והקיפו כל צרכן וכו' היו שנים והקיפו
יותר מסאתיים וכו'. גם זה שם בעירובין בעלה י"ז (ע"א) פלוגתא דרב הונא ורבי
יצחק ופסק הרא"ש (סי' כג) כרב הונא דאמר שבת גורמת כלומר שאם כשקדש היום היה אסור
תו לא מישתרי כל היום ואם כשקדש היום היה מותר תו לא מיתסר כל היום וכן פסק הרמב"ם
בפי"ו (הי"ג):
שולחן ערוך אורח חיים סימן שס סעיף
ב
היו שלשה והקיפו כל צרכם, ומת א' בשבת, מותרים
(ט) בכל השבת כיון שנכנס השבת בהיתר. היו שנים והקיפו יותר מסאתים ונתוספו עליהם בשבת,
(י) אסורים כיון שנכנס שבת באיסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שס סעיף ב
(ט) בכל השבת - ר"ל דוקא לאותה שבת אבל לשבת
אחרת אסור:
(י) אסורים - ר"ל לאותה שבת הואיל ובתחלת
כניסת השבת לא היו אלא שנים אבל לשבת אחרת מותר:
רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה
יג
ארבעה דברים פטרו במחנה: אוכלים הדמאי, ופטורים
מרחיצת ידים בתחלה, ומביאין עצים מכל מקום, ואפילו מצאן תלושים ויבשים אין מקפידין
על כך במחנה, וכן פטורין מלערב עירובי חצירות במחנה אלא מטלטלין מאהל לאהל ומסוכה לסוכה
והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שתהיה רשות יחיד כמו שנתבאר בהלכות
שבת, ואין מחיצה פחותה מעשרה, וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזרתן.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קנח סעיף
ח
מי שהיה (לד) יד במדבר או במקום סכנה (לה) ואין
לו מים, (לו) פטור מנטילת ידים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנח סעיף ח
(לד) במדבר - הוא ג"כ הטעם מפני הסכנה אם
ילך ויחפש אחר מים ונקט מדבר בפני עצמו לאשמועינן דסתם מדבר לעולם מקום סכנה הוא:
(לה) ואין לו מים - ואף כשיודע שאם יחזר אחריהם
מיל ישיג שם מים ג"כ אין מחוייב:
(לו) פטור מנט"י - מ"מ במפה צריך לכרוך
ידיו כדלקמן סימן קס"ג:
רמב"ם הלכות עירובין פרק א הלכה
ג
וכן יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה
אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולן, אבל שיירה שהקיפוה מחיצה אין צריכין לערב אלא
מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב לפי שהן כולן מעורבין ואין אותן אהלים קבועין להן.
בית יוסף אורח חיים סימן שסו אות ב
(א) ד"ה ומ"ש רבינו
ב (א) ומ"ש רבינו ועל כן הולכי מדברות פטורים
וכו'. בסוף פרק קמא דעירובין (יז.) תנן ד' דברים פטרו במחנה וחד מינייהו מלערב ומפרש
בגמרא (שם:) דהיינו דוקא עירובי חצירות ובגמרא משמע דהיינו דוקא במחנה היוצא להלחם
אבל שיירא ההולכת ממקום למקום דינה כדין כל אדם וכן כתב הרב רבינו יונתן (ד: ד"ה
ארבעה). והרמב"ם כתב בפרק א' מהלכות עירובין (ה"ג) וכן יושבי אוהלים או סוכות
או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאוהל לאוהל עד שיערבו כולם אבל שיירא שהקיפה מחיצה
אין צריכין לערב לפי שכולן מעורבים ואין אותם אוהלים קבועים להם וכתב הרב המגיד דהכי
איתא בירושלמי (עירובין פ"א ה"ו) שכל שהם שיירא ההולכת לדרכה ונחו שם מפני
השבת פטורים מלערב מפני שאינן קבועים ואם הוא מחנה קבוע ועומד ימים צריכים לערב אלא
אם כן הולכים להלחם שאז אף על פי שחונים ימים פטורים כדתנן בסוף פרק קמא דעירובין וכתב
שיש גורסים בהיפך וכתבו שאין נקרא מחנה פחות מי' ובמחנה פטורים וכל שהן פחות מי' הם
שיירא וחייבים. ורבינו כתב הולכי מדברות דהיינו שיירא פטורים וכדברי הרמב"ם ולא
חשש לכתוב דין יושבי אוהלים משום דלא שכיחי: וכתוב בשבלי הלקט (סי' צז) דהיכא שפטורים
מלערב ויש שם גוים צריך עיון אם הם אוסרים עליהם עד כאן. ולי נראה דאין זה צריך לפנים
דכיון שאין הישראלים צריכין לערב פשיטא דאין הגוי אוסר דהוה ליה יחיד במקום גוי:
ומ"ש רבינו אבל התירו אותו על ידי עירוב.
פשוט במסכת עירובין ומתבאר והולך לקמן:
ב (ב) כתוב עוד שם (סי' קיא מא:) בתים שבספינה
חייבין בעירוב ושאר שאין להם בתים הרי הם כשרויים בחצר וכתב בשם הרב אביגדור דוגית
שאינה גבוהה מן המים עשרה טפחים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות עד כאן ואפשר הטעם משום
דאינה רשות היחיד דאין רשות היחיד פחות מגובה עשרה ורוחב ארבעה אבל קשה שהעשרה טפחים
מקרקע הספינה צריך למדדם ולא מן המים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שסו סעיף
ב
(ה) יושבי אוהלים או סוכות, * (ו) או מחנה (ז)
שהקיפוהו מחיצה, (ח) אין מטלטלין מאהל לאהל (ט) עד שיערבו כולם; * (י) אבל ב שיירא
(יא) שהקיפוה מחיצה, אין צריכים לערב (יב) לפי שכולם מעורבים ואין אותם אוהלים קבועים
להם. הגה: * (יג) ג בתים שבספינה (יד) צריכים עירוב אע"פ (טו) שיש לספינה ד
מחיצות, * (טז) ואם אין לספינה מחיצות (יז) ה אסור לטלטל בספינה רק בארבע אמות (ב"י
בשם שבולי לקט). ועיין לקמן סוף סי' שפ"ב וסי' ת"ה סעיף ז'.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסו סעיף ב
(ה) יושבי אוהלים וכו' - כגון שוכני מדבריות וכדומה:
(ו) או מחנה - מקום חנייה של אנשי חיילות ע"פ
השדה שקורין בלשוננו לאגע"ר ועיין בה"ל:
(ז) שהקיפוהו מחיצה - ר"ל שהיה מחיצה גבוה
עשרה טפחים מקפת סביב האוהלים והסוכות:
(ח) אין מטלטלין מאוהל לאוהל - וה"ה מאוהל
לחצר דהיינו לאותו שטח שהוא בתוך המחיצה:
(ט) עד שיערבו - ומאותו טעם שכתבנו לעיל בס"א:
(י) אבל שיירא - אורחת אנשים ההולכות דרך מדבר:
(יא) שהקיפוה מחיצה - ויש להם בתוך ההיקף אוהלים
לכל אחד בפ"ע:
(יב) לפי שכולם וכו' - פי' דכיון שאין אותם אוהלים
קבועים להם לדירה רק דרך ארעי בשעה שעומדים לפוש מעמידים אוהלים לא מיקרי חילוק דירות
וכמו שכולם מעורבים בבית אחד דמי ועיין בבה"ל. ועיין בביאור הגר"א שהביא
בשם מפרשים שחולקים ע"ז ודעתם דאוהלים שבשיירא צריכים עירוב ושבמחנה פטורים מעירוב
אך שיירא לא מיקרי רק כשהוא פחות מעשרה ומעשרה ולמעלה נכללים בשם מחנה:
(יג) בתים וכו' - ששייכים לאנשים מיוחדים והטעם
דלא גרע מיושבי אוהלים וכו' שצריכין עירובי חצרות שאף כאן הבתים קבועים להם לכל משך
נסיעתם על הים ועיין במ"א וא"ר דדוקא כשיש בה איזה בתים השייכים לישראלים
אבל אם אין בספינה רק בית אחד ושארי אנשים שוכנים בספינה עצמה א"צ עירוב כלל ומותר
להוציא מן הבית לספינה ועיין בה"ל:
(יד) צריכין עירוב - ועי"ז יהיה מותר לטלטל
מבית לבית ומבתים לספינה ובלא עירוב אסור בכל זה אבל בספינה עצמה מותר לטלטל בכולה
כמו בחצר. וכן אותם ספינות שאין להם בתים אלא שרויים בספינה הרי הם כשרויים בחצר אחת
שמותרים לטלטל בכולה בלי עירוב:
(טו) שיש לספינה מחיצות - של עשרה טפחים ודינה
כרשות היחיד:
(טז) ואם וכו' מחיצות - של עשרה טפחים ומודדין
מקרקעיתה ואע"פ שיש איזה טפחים במים:
(יז) אסור לטלטל בספינה - דהויא כרמלית ובאופן
זה מותר לטלטל מן הים לתוכה ומתוכה לתוך הים דמותר לטלטל מכרמלית לכרמלית. כתב מ"א
דאם יש בתים בספינה והספינה עצמה אין לה מחיצות של עשרה טפחים אסור להוציא מן הבתים
לספינה דמרה"י לכרמלית קמפיק ועיין בבה"ל מה שהבאתי עוד בשם מ"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסו סעיף ב
* או מחנה - עיין מ"ב. וכ"ז בשעת שלום
אבל בשעה שהיו ישראל יוצאין למלחמה אפילו מלחמת הרשות פטורין מע"ח ואפילו בחזרתן
מן המלחמה [פוסקים]:
* אבל שיירא - עיין בהרב המגיד ומשמע ממנו דחילוקא
דמחנה משיירא הוא בזה דבמחנה מיירי שחונים ימים רבים ובשיירא מיירי שאין חונים רק ליום
אחד דהיינו מפני השבת והעתיקו כן איזה מפרשים אבל אין זה הכרח במשמעות דברי הרמב"ם
ובאמת מנ"ל זה ואדרבה הסברא נותנת דה"ה אם השיירא חונה איזה ימים כמו שמצוי
בהולכי במדבר שמפני איזה סיבה צריך להמתין איזה ימים דג"כ אין צריכין לערב דבזה
שייכא ג"כ סברת הרמב"ם דאין אותן אוהלים קבועים להם ואמינא עוד דאפשר דגם
במחנה שחונים ימים אם רק מחזיקים בדרך הרי הם כשיירא ובהו ג"כ שייכא סברא דאין
אותם אוהלים קבועים להם כעת ולא עמדו רק לפוש או מסיבה אחרת ולענ"ד נראה שמחוורתא
דמילתא כמו שפרשנו במ"ב דמחנה פירושו מה שאנו קורין בלשון אשכנזי לאגער, ולא מיירי
כלל בחיל שהולך ממקום למקום רק מיירי שחונין במקום אלא שאינן חונין בבתים רק ע"פ
השדה כמו שידוע שהחיילות של מלך חונין בקיץ ע"פ השדה רק שמעמידין כמו אוהלים ואשמעי'
דגם אהלים של ארעי כאלו ג"כ בכלל בתים המה ושייכא בהו גזירת הוצאה מרשות לרשות
וכ"ז בכעין מה שציירתי דעכ"פ חונים בקביעות אבל לא בהולכים בדרך בזה ליכא
לחלק כלל בין מחנה לשיירא ובין יום אחד לב' ימים אלא כל שאינם קובעים את עצמם לזמן
מרובה בודאי לא גזרו בזה. ודע דעיקר דינא דשיירא אינו ברור ורוב הפוסקים הראשונים חולקים
ע"ז עיין ברשב"א ובריטב"א מ"ש בשם ר' משה הכהן ובאו"ז ובר'
יונתן וכן באמת משמע שיטת רש"י בפ' כל גגות דף צ"ג גבי ג' קרפיפות כתב רש"י
וכגון שערבו עיי"ש ואע"ג דמיירי התם בשיירא אלמא דגם שיירא אינם פטורים מעיקר
ע"ח. ואגב דאתינן להכי תמיה לן דעת המחבר דהכא סתם כהרמב"ם ובסימן ש"ס
ס"ג העתיק כלשון רש"י דמיירי בשיירא שעירבו וזהו היפך משיטת הרמב"ם
ואפשר דזהו כונת הגר"ז שכתב בהאי דינא דשיירא עיין שס"ג וצע"ג וט"ס
הוא בדבריו וצ"ל ש"ס ס"ג וכוון למה שהקשיתי ואפשר היה לחלק ולומר דע"כ
לא קאמר הרמב"ם בשיירא דפטור אלא בדוקא כשהקיפו כל השיירא מבחוץ במחיצה אחת אלא
שמבפנים הקימו לכ"א אוהלים ובזה כתב הרמב"ם דפטורין מע"ח משום דכיון
שהקיפו כל השיירא במחיצה אחת הרי הם מערבין ולא משגחינן במה שנתחלקו בפנים באוהלים
משום דאין אותם אוהלים קבועים ודמי כמי שאין אהלים כלל והם שוכנים בחצר או בקרפף אחד
דמותר לטלטל בכולו משא"כ בהא דש"ס ס"ג דמיירי שהקיפו כ"א לעצמו
מחיצה מיוחדת א"כ ליכא למימר דהויא כמעורבים דהלא אדרבה נתחלקו כ"א לעצמו
אלא שיש פתח מזה לזה וא"כ לא עדיף משני בתים שפתוחים זה לזה שצריכין עירוב וכן
משמע באמת מדקדוק לשון הרמב"ם שהוא לשון המחבר שכתב לפי שכולם מעורבין ואין וכו'
ולכאורה היה אפשר לומר דגם רש"י מודה לדינא דשיירא בגוונא דסימן שס"ו אכן
כדי דייקינן היטב חזינא דליתא שהרי גבי ד' דברים פטורים במחנה וחדא מינייהו ע"ח
כתב ג"כ רש"י כגון שהקיפו מחיצות כ"א בפ"ע ופתח וכו' ממש כמו בדף
צ"ג ודוקא שם משום דהולכים למלחמה פטרוהו ובלא"ה חייבין וכן האו"ז מסיים
על הא דמחנה פטור מע"ח דמיירי בשעשאו מחיצות וכו' אבל בשיירא וכו' ובאמת מצאתי
בשב"ל ב' פירושים על הא דמחנה פטור מע"ח אחד פי' רש"י ואח"כ פירוש
ר"ש בן היתום כציור הרמב"פ שהקיפוה מחיצה אחת וחלוקים מבפנים באהלים עיי"ש
סימן צ"ו:
* בתים שבספינה - עיין מה שכתבתי במ"ב בשם
מ"א וא"ר ובאמת לכאורה מנ"ל זה דכיון דס"ס שוכנים הרבה אנשים בספינה
ושייכא למיגזר שלא יוציא מביתו לספינה אטו הוצאה מרה"י לר"ה כמו בדרים בבתים
וכבר עמד ע"ז בפמ"ג עי"ש ולכאורה לקחו דבריהם מדברי שבולי לקט סימן
קי"א שממנו העתיק רמ"א דבריו שבכאן שז"ל שם בסימן הנ"ל וכתב אחי
ר' בנימין דמאחר דקי"ל דבתים שבספינה חייבין בעירוב דינן כדין חצר שאם יש שם שני
ישראלים חלוקים בשני בתים צריכין לערב ואם אינן חלוקין בשני בתים אינן צריכין לערב
וכו' עכ"ל שם אלא דבאמת אין ראיה משם דשם לא נחית לזה אלא משום דמיירי שהספינה
של עכו"ם כמו שמסיים שם ובעכו"ם הא אין אוסר בחד ישראל או אפילו בתרי ישראל
אם הם בבית אחד כדמבואר לקמן סימן שפ"ב ס"א לפיכך כתב והצריך שני בתים אבל
לא שצריכין לענין עירוב בדוקא ב' בתים אלא כל שיש רשויות של אנשים הרבה אוסר אם לא
שאין בתים כלל דלא גזרו בחצר גרידא ואפשר דהטעם הוא דאין לגזור בספינה יותר מבחצר ובחצר
הלא ידוע דלא מקרי חצר רק כשיש לו עכ"פ ב' בתים פתוחים לתוכו וע"כ לא גזרינן
גם בספינה רק באופן זה:
* ואם אין לספינה מחיצות - כתב מג"א אמרינן
בגמרא שם לענין ביצייתא דמיישן לפי פירוש רש"י שם שהוא ספינות קטנות הרחבות מלמעלה
וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין דאפ"ה הוי רה"י אם יש להם מחיצות של עשרה
טפחים דאמרינן גוד אחית מחיצתא [וזהו לפי מסקנת אביי שם שהביא ראיה דלא כר"ה עי"ש
בגמרא] ובאגודה סימן קי"ג כתב אם אין רחבה ד"ט בתוך גובה ג"ט אז הוי
כים ואין מטלטלין בה אלא בד"א ומותר לטלטל מתוכה לים [ולא אבין טעם האגודה כלל
וראיתי במחה"ש שכתב טעמו משום שס"ל כהתוס' דמקשו על פירש"י וסברי דבזה
לא שייך לומר גוד אחית ופירשו פירוש אחר בדברי ר"ה וגם המ"א בעצמו כתב אח"כ
שהתוספות חולקין ולא נהירין דברי שניהם דאף התוספות סוברין דלא שייך בזה גוד אחית הלא
מטעם אחר לדבריהם דינא הכי דהא כתבו בקושיא השלישית [בד"ה הני] ועוד למ"ל
מלינהו קני ואורבני אע"ג דלא מלינהו כיון דיכול למלאות חשוב רה"י וכו' עי"ש
ומחוורתא שדברי האגודה נובעין מדברי האו"ז שכתב דהלכה כר"ה אבל גם עליו יפלא
ממסקנת הגמרא ואולי שהוא סובר כפירוש רבותיו של רש"י דמה דאמר הגמרא מידי איריא
וכו' הוא לדחות דברי אביי אבל באמת כבר דחה רש"י זה בשתי ידים וכן בר"ח מפרש
שם כרש"י דהאי מידי איריא הוא מסוף דברי אביי ע"ש] ובאמת אין לדחות דברי
רש"י מהלכה שבערוך הביא לשני הביאורים על ביצייתא דמישן דרש"י ודר"ח
ובמאירי הביא לפירוש רש"י לבד ופסק ג"כ דלא כר"ה וכן בחידושי הר"ן
והריטב"א מפרשים בביצייתא דמישן כרש"י ובתוספות פירשו על ביצייתא דמישן שהוא
ספינה שיש לה דפנות וקרקעות העשויות נסרים וחלל בין הנסרים והמים נכנסין בה ויושבין
כמו במים אפ"ה הוי רה"י אפילו יש בין נסר לנסר רוחב ג"ט שאנו רואין
כאלו דופני הספינה עקומין ומסבבין כל הספינה ונמצאו הנסרים מחוברין עי"ש ונראה
ששניהם נכונים לדינא:
רמב"ם הלכות שבת פרק כז הלכה
א
היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר +שמות
ט"ז+ אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור
לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל א כנגד מחנה ישראל, וכך
אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים
אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר.
שולחן ערוך אורח חיים סימן שה סעיף
כג
מותר למסור סוס או פרד או חמור לרועה אינו יהודי;
* ואע"פ שהאינו יהודי משתמש בהם בשבת, אין בכך כלום כיון דשלא מדעת ישראל הוא
עושה (עח) ואינו יז ממתין שכירות ממנו; ואם רואהו משתמש בה בשבת, מוחה בידו.
הגה: (עט) וכ"ש דאין לחוש (פ) שהרועה יוציא אותם חוץ לתחום, דהא יח תחומין דרבנן
(הגמ"ר דקדושין).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף כג
(עח) ואינו ממתין לשכירות ממנו - ר"ל דלכך
מותר למסור לכתחלה בשבת דהרועה מירתת להשתמש בה בשבת שלא יענש ע"ז בדיניהם כיון
שלא מסרה לו למלאכה כלל אבל להשכיר ולהשאיל לא"י אסור אפילו אם מתנה עמו שתנוח
בשבת וכדלעיל בסימן רמ"ו ס"ג דכיון שהשכירה לו למלאכה אינו מירתת כ"כ
כי יאמר בלבו בעד יום השבת אראה להוסיף לו לפי ערך המגיע ליום וכן בשאלה הוא חושב שיעשה
לו טובה כנגדו עבור זה משא"כ בזה שמסרה לו רק לרעות אותה אז מירתת לעשות בה מלאכה
כלל אף שרוצה לשלם לו כיון שאינה עומדת לכך [אחרונים] ולפ"ז מה שכתב המחבר דאם
רואהו וכו' ה"ה כשנודע לו שעושה בה מלאכה צריך למחות בידו:
(עט) וכ"ש דאין לחוש וכו' - ואפילו אם הוא
רואה אין צריך למחות דדוקא להוציאה בידים אסור וכנ"ל. וכ"ז כשהא"י מוציאה
מעצמו אבל לצוותו בשבת להוציאה חוץ לתחום לרעות שם עיין בפמ"ג שמסתפק בזה ונכון
להחמיר וכ"כ בח"א ומטעם זה אם מוליכין שוורים למקום אחר למכור אסור למסור
להם בשבת אפילו אם קצץ עם הא"י כבר על זה הענין קודם שבת דהוי כמתנה עמו להוליך
חוץ לתחום אבל למסור לו בע"ש אפילו אם יוליכנה בשבת חוץ לשלש פרסאות שרי:
(פ) שהרועה יוציא וכו' - ויש מחמירין בדבר שלא
למסור לו בשבת והעולם נוהגין כהיום היתר בדבר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף כג
* ואע"פ שהא"י משתמש וכו' - הנה לפי
מה שביארו האחרונים דברי השו"ע הטעם דמירתת ע"כ מה שכתב השו"ע שהא"י
משתמש בה היינו שאין לו לחוש שמא ישתמש בה דכיון דשלא מדעת ישראל הוא ואינו מקבל שכר
ממנו מירתת ובודאי לא ישתמש בה וכן מה שכתב לבסוף דאם רואה הוא לאו דוקא דה"ה
כשנודע לו אבל לפי מה שכתב הטעם בביאור הגר"א ע"ש משמע דאף אם יודע שעושה
בו מלאכה אין לו לחוש לזה ומה שאסור ברואה הוא מפני דמיחזי כאלו ברצונו הוא עושה ועל
דעתו וכנ"ל בסימן רנ"ב ס"ב והנה סעיף זה מדוייק היטב לדבריו אבל צ"ע
א"כ נסתר בזה ההיא דסימן רמ"ו ס"ג שאסרו במשכיר ומשאיל אפילו אם מתנה
שתנוח בשבת ואולי הטעם משום דלא פלוג בשכירות וכעין זה כתב בא"ר: