רי"ף בבא בתרא דף א.
גמרא בבא בתרא דף ב.
אורך השיעור ברי"ף הוא
אורך השיעור בפוסקים הוא
1)חצר השותפין שיש בה דין חלוקה
3)אם אחר זמן נפלה כותל זה, המקום
והאבנים של שניהם
4)שנים שהיו שותפים בגינה ובאים לחלק
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה יד
חצר השותפין שיש בה דין חלוקה, או
שחלקוה ברצונם אע"פ שאין בה חלוקה יש לכל אחד מהן לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע
כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו, שהיזק ראייה י היזק הוא ואין לו חזקה בחצר,
אלא אע"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה.
בית יוסף חושן משפט סימן
קנז אות א - ב ד"ה תנן בריש
א - ב תנן בריש בתרא (ב.) השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל
באמצע מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבנים עושים הכל כמנהג בני המדינה בגויל זה
נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה
בכפיסים זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה
לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. ופירש רש"י השותפין. שיש להם חצר
בשותפות ובתי שניהם פתוחים לתוכו וכל חצרות ששנו חכמים לפני הבתים הן ורוב תשמישן בחצר:
ובגמרא איכא תרי לישני בפירושא דמתניתין ללישנא קמא מחיצה פירושו כותל ומדקתני שרצו
משמע אבל אם לא רצו שניהם כלומר שאחד מהם מעכב מלעשות כותל אין מחייבין אותו ואף על
פי שמזיק את חבירו בראיה אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק וללישנא בתרא מחיצה פירושו חלוקה
ואם כן מאי דקתני שרצו החלוקה כלומר אם נתרצו לחלוק החצר כופין זה את זה לבנות כותל
כדי שלא יזיקו זה את זה בראיה אלמא היזק ראיה שמיה היזק ופריך בגמרא (ג.) אלישנא בתרא
אם כן מאי איריא רצו אפילו לא רצו לחלוק נמי כופין זה את זה לבנות כותל כדי שלא יזיקו
זה את זה בראיה ומשני אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משנתינו בשאין בה דין חלוקה כלומר
אבל יש בה דין חלוקה אף על גב דלא בעי למיפלג אלא חד מינייהו פליג דהיזק ראיה שמיה
היזק ופריך תו אי בשאין בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי נהדרו בהו אמר רבי אסי אמר רבי
יוחנן בשקנו מידן וכי קנו מידן מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא בשקנו מידן ברוחות רב
אשי אמר כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וזה בתוך שלו והחזיק. וכתב הרא"ש (סי' א)
והרי"ף (א:) הביא לישנא בתרא דחשיב ליה עיקר משום דפריך פירכי טובא אלישנא קמא
ואף על גב דשני להו שנויי דחיקי נינהו ועוד דרבי יוחנן ורב אשי איירו לשנויי האי בתרא
ובכל דוכתא קיימא לן דהיזק ראיה שמיה היזק. וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכנים
(הי"ד) וכן הסכימו ההגהות (שם אות י) בשם סמ"ג (עשין פב קסג ע"ד): ועל
מאי דאמר רב אשי כגון שהלך וכו' כתבו התוספות (ד"ה רב) תימה לר"י מה בא רב
אשי להוסיף וכי איצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין ונראה לר"י דהא קא משמע
לן דאף על גב דקאמר לקמן בחזקת הבתים (נג.) שלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקני הכא
כיון שאמרו אתה תקח רוח צפונית ואני רוח דרומית והלך לו כל אחד והחזיק בשלו זה שלא
בפני זה נעשה כמי שקנו מידם ברוחות אף על פי שלא אמרו זה לזה לך חזק וקני. וכן כתב
הרא"ש (סי' ג) וזה לשונו דאשמועינן דאף על גב דלא אמר לו לך חזק וקני אלא שנתרצה
לחלוק והלך והחזיק שלא בפניו הויא חזקה ואף על גב דבעלמא אמרינן דחזקה שלא בפניו צריך
לומר לו לך חזק וקני הני מילי בדבר שאין לו חלק בו אלא בקנין זה אבל הכא שהקרקע היא
של שניהם מועלת חזקה מדעתו שלא בפניו אפילו לא אמר לו לך חזק וקני. ואף על פי שדברי
הרא"ש הם סתומין קצת מכל מקום פשוט הוא שדעתו כדעת התוספות דהכא במאי עסקינן כשאמרו
אתה תקח רוח פלונית ואני אקח רוח פלונית דאם לא כן אלא שנתרצו לחלוק ולא בררו להם רוחות
כי החזיק זה אמאי קנה דילמא לא נתרצה חבירו שיטול הוא רוח זה ואחר שיטת התוספות והרא"ש
נמשכו רבינו ירוחם בנתיב כ"ז חלק ב' (עז ע"ג) ורבינו. והרמב"ן (ג. ד"ה
להדרו) כתב ואינו נכון בעיני כי רב אשי סתם אמר והחזיק ואי לאשמועינן האי דינא פרושי
הוה מפרש ליה אלא רב אשי לא שמעיה לדר' יוחנן אלא פריק לה לקושיא בחזקה דרוחות ורבי
יוחנן פירקה בקנין דרוחות וגמרא סברינהו לתרווייהו וחד אורח הוא עכ"ל והגהות בפרק
ב' מהלכות שכנים (ד"ק ה"י) כתבו בענין אחר ויתבאר בסמוך בס"ד: וכתב
עוד הרא"ש ורב אשי אמר כגון שהלך זה בעצמו והחזיק לא שיהו שניהם צריכים להחזיק
אלא כיון שהחזיק אחד מהם נסתלק מחצי האחר ונקנה לחבירו כדרך ששנינו (קידושין כח.) במטלטלין
כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו וכן שנינו בתוספתא (קידושין פ"א ה"ו) המחליף
קרקע בקרקע וכו' כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אלא זה או זה קאמר עכ"ל. וההגהות
בפרק ב' מהלכות שכנים (שם) כתבו בשם ה"ר יונה (ג. ד"ה עלה) כדברי הרא"ש
וכתבו עליו וקצת קשה דהוה ליה לרב אשי למימר כגון שהלך אחד מהם והחזיק בחלקו ודוחק
לומר דאו זה או זה קאמר ונראה דהאי והחזיק לאו חזקה ממש קאמר כגון נעל ופרץ וגדר אלא
הילוך לאורך ורוחב חלקו כדמשמע לישנא והלך והחזיק כלומר על ידי הילוך החזיק וקא משמע
לן אף על גב דבעלמא לא קני בהילוך כי אם דוקא בשביל של כרמים דלהילוך עבידא (ב"ב
ק.) הכא בקנין רוחות סגי בהילוך בעלמא כיון שבירר כל אחד רוח לעצמו והלך לארכה ולרחבה
גמר בדעתו שיהא זה חלקו ואינו יכול לחזור בו הילכך צריכים כל אחד להחזיק חלקו בהילוך
ולא זכה השני במה שהחזיק האחד בחלקו על ידי הילוך כי הילוך היא חזקה גרועה עכ"ל.
ונראה לי דגם לדעת ההגהות אם החזיק אחד מהם ברוח שלו בחזקה מעלייתא כגון נעל וכו' זכה
גם חבירו בחלקו דדוקא בהילוך שהיא חזקה גרועה הוא דאין חזקת האחד מועלת לחבירו [בדק
הבית] וכתב רבינו בסימן קע"ג (ס"ב) שאם חלקו בגורל לאחר שעלה הגורל לאחד
מהם נתקיימה החלוקה לכולם [עד כאן]: וגרסינן תו בגמרא (ג.) גויל אבני דלא משפיין גזית
אבני דמשפיין כפיסים אריחי כלומר חצי לבנה ואיתא תו בגמרא (שם:) איבעיא להו הן בסידן
או דילמא הן בלא סידן. ופירש רש"י הני שיעורי דמתניתין עם עובי הטיח קא חשיב להו
או דילמא מקום האבנים הוי בפותיא לבד טיח הסיד אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא הן בסידן
דאי סלקא דעתך בלא סידן וכו' ואידחי והדר אמרינן תא שמע הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל
אריח והאריח חצי לבינה של שלשה טפחים. פירש רש"י הקורה שאמרו. לענין הכשר מבוי:
שלשה טפחים. אלמא שלשה טפחים דקתני מתניתין גבי לבינים הן בלא סידן קאמר דהא לבינה
לחודה שלשה טפחים: ודחי תלמודא התם ברברבתא. ופירש רש"י התם ברברבתא ומתניתין
בזוטרתא דעם סידן לא הוו אלא ששה טפחים. דיקא נמי דקתני של שלשה טפחים מכלל דאיכא זוטרא
שמע מינה. ואף על גב דבלשון דחיה איתמר התם ברברבתא כיון דאמר דיקא נמי דקתני וכו'
שמע מינה הכי נקטינן וכן כתבו הפוסקים דהנך שיעורי הן וסידן קאמרינן: ואיתמר תו בגמרא
(ד.) לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו
אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה מהו דתימא נהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קא משמע
לן: ומעתה מה שכתב רבינו הלכתא היזק ראיה שמיה היזק עד וכופין זה את זה לעשות כותל
ביניהם. נתבאר מתוך מה שכתבתי:
ומ"ש אבל אם בירר לו כל אחד חלקו
וכו'. עיין בסימן קע"ג (שם):
ומ"ש יש אומרים הא דכופין לעשות
כותל ביניהם וכו'. אמאי דתנן בההוא פירקא וכן בגנה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו ואסיקנא
(ד.) דהכי קאמר וכן סתם גנה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו אבל סתם בקעה כמקום
שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבין אותו. כתב הרא"ש (סי' ו) ודוקא סתם גנה אבל
מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו ויש מפרשים דהוא הדין בחצר במקום שנהגו שלא
לגדור אין מחייבין אותו דהא חזינא לעיל (ב:) דנפיש היזקא דראיה בגנה טפי מבחצר דללישנא
דמחיצה גודא דלית ליה היזק ראיה בחצר בגנה מודה ואם כן מתניתין איירי בעיר חדשה שאין
לה מנהג ידוע ויש מפרשים דבחצר אפילו במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו משום דבחצר
נפיש היזקא וכן משמע מדלא תני מתניתין מנהג בחצר אלא בגנה והא דאמרינן לעיל דהיזק דגנה
נפיש היינו למאן דאית ליה דהיזק ראיה לאו שמיה היזק ומכל מקום בגנה שעומדת בקמותיה
שליט ביה עינא בישא אבל למאן דאית ליה היזק ראיה שמיה היזק בחצר דתדירי ביה בתשמיש
צנוע וגם משמשים בה בכניסה ויציאה נפיש היזקא מהיזק גנה וכן עיקר עכ"ל. וכדברי
הרא"ש כתב בעל נמוקי יוסף (א.) במשנה ראשונה בשם הרשב"א (ב. ד"ה איכא)
וה"ר יונה וכן דעת רבינו ירוחם בנתיב כ"ז חלק ג' (עח:): כתב הרשב"א
(ח"ג סי' קנה) שאלת בבתי כנסיות שלנו יש אצטבאות שאנו קורים אותם מדרשות ויש בכל
מדרש מקומות לאנשים ובשתי קצותיו לוחות חוצצות מן מדרש למדרש ויש לראובן במדרש אחד
שלשה מקומות סמוכים זה לזה והמקום הרביעי הוא לשמעון ורוצה ראובן לעשות מחיצה בין מקום
השלישי למקום שמעון ורוצה להכניס המחיצה בתוך שלו ושמעון מעכב עליו באמרו שאם יעשה
מחיצה יהיו דחוקים. תשובה הדין עם ראובן:
וכתב הרמ"ה (סי' יח) מאן דמתחייב
למגדר כו': כתב רבינו ירוחם בנתיב ל"א חלק (ה') [ו'] (קא:) בשם רב משה גאון (שע"צ
ח"ד ש"א סי' כב) שני ישראלים שיש להם שתי חצרות ואחת מהם חרבה ואמר לו שכן
לבעל חרבה או בנה או גדור או מכור שגנבים באים עלינו בלילה והלה אומר שמור להרחיק עצמו
מודה רבי יוסי בגירי דיליה (ב"ב כה:) שעל המזיק להרחיק עצמו ומאי ניהו היזק שבא
מכחו עכ"ל ותמיהני על זה היאך קרא לדבר זה גירי דיליה:
כתב אדוני אבי הרא"ש ואם חלקו
ולא תבע שום אחד מהם וכו'. כך כתב (סי' ב) על מתניתין קמייתא ומסיים בה אבל אם יש עדים
שמחלו זה לזה על היזק ראיה שוב אין יכולין לחזור בהם אף על פי שהאומר לחברו קרע כסותי
ושבור כדי יכול לחזור בו (עיין ב"ק צג.) ויתחייב חבירו בהיזקו אחר שחזר בו שאני
הכא דתביעת ממון יש ביניהם שנתחייב כל אחד לחבירו לסייעו בבנין הכותל והוי כמו שנתחייב
לו מנה ומחל לו עליו שזכה במחילתו בלא קנין. וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ז חלק
ג' (עח.) בשם התוספות וכן כתבו בהגהות פרק ב' מהלכות שכנים (ד"ק הי"ד ד"ה
ואין) שכתב ה"ר יונה (ג. סוד"ה עלה) בשם ראב"ד והיכא שלא מחלו זה לזה
גם הרמב"ם בפרק הנזכר (הי"ד) כתב שהיזק ראיה היזק הוא ואין לו חזקה בחצר
אלא אף על פי שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה: ויש לדקדק
בדברי הרא"ש שכתב דטעמא דחזקה היינו כיון דשתק ולא מיחה הפסיד והא ליתיה אלא לדעת
הרמב"ם (פ"ז ה"ו, פי"א ה"ד) אבל לדעת הרא"ש (ב"ב
פ"א סי' יא - יד) אפילו בשאר נזקים בשתק ולא מיחה לא הוי חזקה אלא צריך שיבא בטענה
וכמו שכתוב בסימן קנ"ה (סנ"א) ועוד שתחלת דבריו כאן הם ונתתו לי או מכרתו
לי והיינו בא בטענה ואם כן היאך יבא על זה דטעמא דחזקה היינו כיון ששתק ולא מיחה הפסיד
וצריך עיון:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קנז סעיף א
חצר השותפין א] שיש בה א) דין חלוקה,
או שחלקוה ברצונם אף על פי שאין בה דין חלוקה, ב] יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנות
הכותל באמצע, כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו. ג] ואפילו עמדו כך שנים רבות
בלא מחיצה, כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה. הגה: א ד] ואפילו יש מנהג בעיר שלא
לעשותו, אין הולכין אחריו, וכופין לעשותו (טור בשם הרא"ש נ"י ריש ב"ב).
ה] ואפילו אמר האחד: חזקתי כך בלא כותל (א) ואתה ב) מחלת לי, לא מהני ו] [א] אא"כ
ג) יש עדים שמחל זה על היזק ראייה, שוב אינן יכולין למחות (טור ס"ד בשם הרא"ש).
ש"ך על שולחן ערוך
חושן משפט סימן קנז סעיף א
(א) ואפי' יש מנהג בעיר כו' - עיין
בתשובת מהרשד"ם סי' תכ"ה ובסי' /ובספר/ באר שבע דף צ"ו:
נתיבות המשפט חידושים
על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנז סעיף א
(א) דין חלוקה. ודין חלוקה בכמה עיין
לקמן סימן קע"א [סעיף ג']. סמ"ע [סק"א].
(ב) מחלת לי. וה"ה אם טוען מכרת
לי או נתתו לי במתנה, והטעם עיין לעיל סימן קנ"ד סעיף ז' ח'. [סמ"ע סק"ג].
(ג) יש עדים שמחלו. וא"צ קנין,
ולא דמי לסוף סימן קנ"ה [סעיף ל"ו] דצריך קנין, דשם מיירי בהיזק דקוטרא שא"א
לסובלו. סמ"ע [סק"ד]. ועיין ביאורים [סק"א].
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה טו
רוחב מקום הכותל משל שניהם, וכמה יהיה
רחבו, הכל כמנהג כ המדינה, ואפילו נהגו לעשות מחיצה ביניהם בקנים ובהוצין, ובלבד שלא
יהיה אויר שיסתכל בו ויראה את חבירו.
בית יוסף חושן משפט סימן
קנז אות ד ד"ה ויבנוהו כפי
ד ויבנוהו כפי מה שיש מנהג בעיר. נתבאר במשנה (ב.) שכתבתי (ס"א -
ב):
ומ"ש שאין צריך בנין חזק כמו
כותלי הבית. כן כתב הרא"ש (סי' א) דמקום שנהגו לבנות פירוש לבנות כותל חצרות דומיא
דקתני וכן בגנה מקום שנהגו לגדור ואינו תלוי במנהג שאר בניני העיר שאף אם נהגו לבנות
בניני הבתים בגזית אין צריך בנין כל כך חזק למחיצה החולקת ודי בכפיסין או לבנים. והרמב"ן
(ב. ד"ה מתני') כתב ופירוש מקום שנהגו על מנהג בני המדינה שאם מנהגם לבנות כל
אחד ואחד בשל עצמו גויל אף השותפין כופין זה את זה לבנות גויל ואם שאר כותלי העיר שיש
לכל אחד בשלו גזית השותפין בונין גזית וכל אחד ואחד נותן כפי השיעור הקצוב במשנתינו
אבל ודאי אם היה שם מנהג ידוע לשותפין כגון שהתנו עליו אנשי העיר במעמד כולן כופין
זה את זה לבנות כמנהגם הידוע ואפילו נהגו לבנות גויל רחב ארבע אמות. וממה שכתב שאם
מנהגם לבנות כל אחד בשל עצמו גויל משמע שסובר דמקום שנהגו לבנות בניני הבתים קתני ושלא
כדברי הרא"ש ואפשר דעל כותל חצירות קאמר כלומר אם מנהגם לבנות כותלי חצריהם כל
אחד בשל עצמו גויל ולא בכותלי בתים משתעי כלל ואתי כדברי הרא"ש:
ואפילו אם לא נהגו לעשות וכו'. במשנה
(ב.) שכתבתי (ס"א - ב) הכל כמנהג המדינה. ובגמרא (ד.) לאתויי מאי לאתויי אתרא
דנהיגי בהוצא ודפנא. וכתבו התוספות במשנה (ב. ד"ה בגויל) ואם תאמר לימא לאתויי
כמנהג כל המקומות כמו שנהגו ונראה לרבינו תם דדוקא בהוצא ודפנא אבל בפחות מכאן אפילו
נהגו מנהג הדיוט הוא. וכן כתב הרא"ש (סי' ה) והמרדכי (סי' תסד) ורבינו ירוחם בנתיב
כ"ז חלק ג' (עח.) והגהות בפרק ב' מהלכות שכנים (אות כ) אבל הרמב"ן (שם) כתב
שאינו נכון וכן דעת הגהת אשירי (סי' ה):
כתב ה"ר יונה שאין אחד מהם יכול
לומר וכו'. כך כתב נמוקי יוסף (א.) על המשנה שכתבתי ורבינו ירוחם בנתיב כ"ז חלק
ג' (שם) בשם רבינו יונה ז"ל (ב. ד"ה מתני') וכן כתב הרב המגיד בפרק ב' מהלכות
שכנים (הי"ח) וילפי לה מדאמרינן בגמרא (ד.) הכל לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא.
ומדאצטריך לאשמועינן דבמקום שנהגו בהוצא ודפנא אזלינן בתר מנהגא שמע מינה דבמקום שאין
שם מנהג לא סגי להו בהכי:
ושיעור עביו בגויל ששה טפחים וכו'.
פשוט הוא במשנה וגמרא (ג.:) שכתבתי:
ואם יש מקום שנהגו לשנות וכו'. אמאי
דתנן בגויל זה נותן שלשה טפחים וכו' כתבו התוספות (ב. ד"ה בגויל) ואם תאמר אמאי
אצטריך למיתני מדת גויל וגזית כיון דתנא הכל כמנהג המדינה כמו שנהגו כן יעשו ויש לומר
דאם נהגו יותר מששה בגויל לא יעשה וכן בכולם אלא כשיעור המפורש ומיהו אם נהנו לעשות
בפחות מששה יעשה דאפילו אם נהגו בהוצא ודפנא יעשה כדמפרש בגמרא (ד.). אבל הרא"ש
(סי' א) כתב דהכל כמנהג המדינה לא קאי אלא אעיקר המחיצה כמנהגן לבנותה אם בגויל או
בגזית או בכפיסין או בלבנים ואפילו בהוצא ודפנא כדקאמר בגמרא אבל שיעור עובי החומות
לאו במנהגא תליא מילתא אלא בשיעור המפורש במשנתינו ואם נהגו ביותר לא כפינן ליה דקים
להו לרבנן דלא בעינן טפי ואם נהגו בפחות מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה דקים להו לרבנן
דבציר מהכי לא קאי כדמוכח בגמרא (ג.). הסכים לדעת התוספות לענין אם נהגו לרבות אבל
לא לענין אם נהגו למעט וכן דעת רבינו ירוחם בנתיב כ"ז חלק ג' (שם) וכן כתב בעל
נמוקי יוסף (שם) דאם נהגו לרבות או למעט בשיעורים אלו הרי הוא מנהג טעות וכן משמע מדברי
הרמב"ן (שם) וכתב הרמב"ן ובעל נמוקי יוסף וטעמא דבעינן שיעורים גדולים כל
כך אף על פי שאינו אלא היזק ראיה משום דחיישינן שמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בבית דין
ובין כך ובין כך יהא מזיקו היזק בראיה אבל מדברי הרא"ש (סי' ה) שאכתוב בסמוך
(סכ"א) נלמד טעם אחר והוא משום דקים להו לרבנן דבבציר מהכי לא קאי הילכך יכול
הא' לומר אי אפשי לעשות מעותי אנפרות ולהוציא הוצאות בכל יום:
וכתב הרמב"ן שלא נאמרו שיעורים
הללו אלא וכו'. כן כתב על המשנה שכתבתי (ב. ד"ה מתני') וכתב עוד [ורמיזא] בגמרא
(ג.) והני מילי טינא אבל ריכסא וכו' ולא אמרו סידא וכן כל כותל דמכילתין שמעתי שהוא
של טיט וכן פירש רש"י כולן בשל טיט. ובעל נמוקי יוסף (שם) כתב דכיון דפרישנא דהני
שיעורי נאמרו כדי שיתקיים הכותל נראה כדברי המפרשים דאם נעשית הכותל מסיד או מענין
אחר יותר קיים עד שיתקיים בפחות משיעורים אלו על פי אומנים בקיאים רשאי ומיהו יש חולקים
בדבר דמתניתין אפילו בסידא בעי הני שיעורי:
ואם נהגו לעשות מהוצא ודפנא וקנו מידם
וכו':
וכתב הרמ"ה (סי' כו). עיין בנמוקי
יוסף בריש בתרא (ב ריש ע"א):
ויראה מדברי אדוני אבי הרא"ש
ז"ל דלבנות וכו'. נראה דהיינו מדפרכינן בגמרא (ג.) אלישנא דבתרא וכי קנו מידו
מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא וכתב הרא"ש שם (סי' ג) למאן דאמר מחיצה גודא ניחא
דכיון דקנו ושעבדו נכסיהם לבנין הכותל לאו קנין דברים הוא. ומפרש רבינו דהכי קאמר כיון
דקנו לבנות הכותל הוה ליה כאילו שעבדו נכסיהם ולי נראה דאדרבה לכך האריך בלשונו לומר
דבעינן שיקנו מידו בלשון הזה כלומר שהוא משעבד נכסיו לבנין הכותל הא לאו הכי קנין דברים
הוא:
ואם יש מנהג לעשותו מאבנים כו'. זה
לשון הרא"ש (סי' ה) יש מפרשים הא דכייפי אהדדי לבנות כותל של גזית וגויל והכל
כמנהג המדינה היינו דוקא כשמעמידין הכותל על קרקע של שניהם ואין אחד מהם רוצה להיות
כונס בתוך שלו ולבנות משלו דמצי כל חד למימר איני רוצה לאותה קרקע בלא לבנות אם לא
בבנין בר קיימא אבל אם רצה האחד לבנות בתוך שלו ולעשות מחיצה בתוך שלו בהוצא ודפנא
כיון שמסלק היזק ראיה מחבירו דיו תדע שלא הוזכר חיוב בבנין אבנים או לבנים אלא במקום
שמגיע היזק ראיה לשניהם וחיוב הבנין על שניהם ועל יסוד שניהם אבל במקום שמגיע לזה ולא
לזה כגון (ו:) גג הסמוך לחצר חבירו שבעל הגג לבדו חייב לעשות מעקה לא הוזכר שם בנין
אבנים או לבנים אלא עושה מעקה כמו שירצה בין לבנים בין הוצא ודפנא ויש מפרשים שאפילו
אם רוצה לכנוס לתוך שלו ולגדור בהוצא ודפנא חברו מעכב עליו לפי שאומר לו אינה מחיצה
של קיימא ואצטרך לזעוק עליך תמיד כשתפול המחיצה לסלק היזק ראיתך ונראה כפירוש קמא שלא
נתנו חכמים גבול וקצבה למי שיש לו לסלק היזקו מחברו שיעשה דבר קיים לדורי דורות אלא
מספיק מה שמסלק היזקו ממנו לפי שעה ואם אחר זמן יזיקנו יש שופטים בארץ דאי לא תימא
הכי מחיצת הכרם אם תפרוץ תיאסר תבואת חברו ויצטרך בעל הכרם לבנות גזית אלא ודאי לא
נתנו חכמים גבול לבנין אלא במקום שיציאת הבנין על שניהם שיכול האחד לומר אי אפשי לעשות
מעותי אנפרות ולהוציא הוצאות בכל יום. וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ז חלק ג'
(עח.) בשם התוספות. וכן נראה מתשובת רב צמח גאון שכתבו הגהות פרק ג' מהלכות שכנים
(אות א) וכן כתב המרדכי בפרק קמא דבבא בתרא (סי' תעג) שכותל שבין ראובן ושמעון והכותל
של ראובן יכול ראובן לסתרה בעל כרחו של שמעון ויכול לשנותו ולעשותו של קנים. אבל בעל
נמוקי יוסף (א.) כתב פירושא בתרא לחוד וכתב עוד והרא"ה מוסיף דאפילו בא לכנוס
בתוך שלו ולבנות גויל או גזית חברו מעכב עליו משום דאמר ליה אם אתה עושה לא יהא לי
רשות לסמוך עליו ואפילו אמר ליה אנא יהיבנא לך רשות למיסמך עליו מצי אמר ליה אי במכר
לא בעינא השתא למיזבן ואי במתנה לא ניחא לי דכתיב (משלי טו כז) ושונא מתנות יחיה. ומינה
שאם כנס ובנה בתוך שלו אינו יכול לתבוע מחבירו חצי הוצאתו ואף על גב דבבקעה אמרינן
(ד:) שאם הקיפו מארבע רוחותיו מחייבין אותו לשלם התם היינו טעמא לפי שכותל בקעה אינו
עשוי לסמוך עליו אלא לגדר בעלמא והרי גדרו אבל בכותל חצר יכול הוא שיאמר אין רצוני
אלא כותל שאוכל לסמוך עליו וכיון שכנסת בתוך שלך איני רשאי לסמוך בו:
שיעור גובה הכותל ארבע אמות וכו'.
יתבאר בסמוך (סכ"ו) בע"ה:
וכתב ה"ר יהודה אלברצלוני במה
דברים אמורים בדרים בבתים וכו':
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קנז סעיף ד
יז] רוחב כותל זה כמנהג המדינה יח]
שנוהגים השותפים לבנות כשחולקין ביניהם; ואפילו נהגו לעשות מחיצה ביניהם בקנים ובהוצין
(טור סט"ו בשם רי"ב =ר' יהודה ברצלוני=), יט] ובלבד שלא יהיה בה אויר שיסתכל
ויראה את חבירו. הגה: כ] ואם נהגו בפחות מקנים והוצין, ז י) י"א דלא הולכין
אחר המנהג ההוא (טור בשם ר"ח ומרדכי ואשירי ריש ב"ב והגהות פ"ב דשכנים).
כא] ואם אין מנהג ידוע בעיר, (ב) יתקן יא) כפי ראות עיני הדיין ע"פ מומחין (נ"י
בשם י"מ). כב] ואם קנו מידו לבנות מחיצה, לא יוכל לחזור בו, דלבנות לא מקרי קנין
דברים (טור בשם הרא"ש). יב) כג] ויש חולקין בזה (שם בשם הרמ"ה). כד] ואם
נהגו יג) במחיצה קלה, והאחד אומר לעשותה כולה משלו באבנים ולכנוס לתוך שלו יד) או להפך,
[ג] י"א דחבירו יכול לעכב על ידו ויעשו כמנהג (נ"י בשם הרא"ה וטור בשם
י"א), כה] ויש חולקין (טור בשם הרא"ש ונ"י בשם י"ח).
ש"ך על שולחן ערוך
חושן משפט סימן קנז סעיף ד
(ז) יש אומרים דאין הולכים אחר המנהג
- פי' אם אין השני מרוצה לזה דיכול לומר אין רצוני בגדר כל דהו דיפול ואצטרך לחזור
ולטרוח בבנינו והתוס' והמרדכי כתבו בריש בבא בתרא ובפ' השוכר את הפועלים דאין הולכין
אחר מנהג גרוע שנהגו עכ"ל סמ"ע ועיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' כ"ט
ובתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' מ"ז מ"ח ובתשובת ר"מ אלשי"ך
סי' נ"ז ובתשובת ר"ש כהן סי' פ"ד:
נתיבות המשפט חידושים
על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנז סעיף ד
(י) דלא הולכין אחר המנהג. דיכול לומר
אין רצוני בגדר כל דהו דיפול ואצטרך לחזור ולטרוח, ואין הולכין אחר מנהג גרוע זולת
בענין מסים. סמ"ע [סקי"ב].
(יא) כפי ראות. והוא תמוה, דבזה ודאי
צריך לעשות בפחות שבכתלים השנויים במשנה דהיינו כפיסין ולבינים כמבואר בטור [סעיף י"ז].
ודין זה שכתב הרב בהגה"ה כתב הטור [סעיף י"ח] לענין אחר, דהא דצריך בגויל
ו' טפחים היינו כשבונה בטיט, אבל בסיד א"צ להיות אלא כפי ראות עיני הדיין ע"פ
מומחים. סמ"ע [סקי"ג].
(יב) ויש חולקים בזה. אבל אם קנו מידו
דמשעבד נפשו לבנות או מחייב עצמו ליתן כך וכך מהני לכו"ע, דהו"ל דרך הודאה
או שעבוד. סמ"ע [סקי"ד].
(יג) במחיצה קלה. שיכול לומר לו כשאתה
כונס בתוך שלך לא יהיה לי רשות לסמוך עליה. ואפילו אמר ליה אתן לך רשות לסמוך, מצי
אמר ליה אי במכר לא בעינא, ואי במתנה לא ניחא לי דכתיב [משלי ט"ו כ"ז] שונא
מתנות יחיה, ועיין לקמן סימן (קע"ג סעיף י"ג). [קע"א סעיף י'] סמ"ע
[סקט"ו]. והט"ז תמה על הרמ"א דלא מצינו דחייבו חכמים את שניהם לעשות
מחיצה בשביל תועלת סמיכת קורות, אלא בשביל היזק ראיה, וכיון דבונה בשלו ומסלק ההיזק
ראיה מי ימחה בידו, ומכ"ש בגוונא שכתב הרמ"א שנהגו לעשות מחיצה קלה דאין
ראויה כלל לסמיכת קורות. ועיין ביאורים [סק"ג] תירוץ לזה.
(יד) או להיפך. פירוש, שנהגו בגדר
אבנים והוא רוצה לבנות גדר כל דהו בשלו, מעכב עליו, שיכול לומר היום או מחר יפול ואצטרך
לדון עמך. והי"א ס"ל כיון שמסיר היזק ראייתו אינו יכול לכופו ביותר. סמ"ע
[סקט"ז].
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה יח
מקום ל שנהגו לבנות כותלים המבדילין
בחצירות או בגנות באבנים שאינן גזית זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים, בגזית
זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה, בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים,
בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה, וכל השיעורין האלו עובי הכותל עם הסיד,
והואיל ומקום הכותל משל שניהם אם נפל הכותל הרי המקום והאבנים של שניהם, ואפילו נפל
לרשות אחד מהן או שפינה אחד מהן את כל האבנים לרשותו וטען שמכר לו חבירו חלקו או נתנו
לו במתנה אינו נאמן, אלא הרי הן ברשות של שניהם עד שיביא ראיה.
בית יוסף חושן משפט סימן
קנז אות ה - ו ד"ה לפיכך אם
ה - ו לפיכך אם אחר זמן נפל הכותל וכו'. כבר כתבתי (ס"א - ב) לשון
המשנה והגמרא וכתב הרא"ש (סי' ו) לפיכך אם נפל הכותל כלומר הואיל ומתחלה חיוב
הבנין מוטל על שניהם ועל יסוד שניהם מסתמא בשיתוף בנאוהו ואף על גב דמתניתין איירי
בשאין בו שיעור חלוקה לא מצי למימר אותו שהאבנים ברשותו לא רצית לחלוק כי ידעת שאם
תחלוק אכוף אותך לבנות הכותל ולא נתרצית אלא על מנת שאבנה הכותל על חלקי ומשלי דמסתמא
כיון שהיזק ראיה שמיה היזק שניהם נתרצו לסלק ההיזק מעליהם: פשיטא. אפילו לא היה מתחלה
מוטל על שניהם לבנותו היו חולקים בשוה שהרי ברשות שניהם מונחים ויד מי מהם תגבר: לא
צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה שלא בעדים מהו דתימא וכו'
קא משמע לן כיון דמסתמא מחזקינן ליה דלתרווייהו הוי אף על גב דאיתא השתא ברשותיה דחד
מינייהו לא נפקא מחזקה דאידך דשותפין לא קפדי אהדדי ואפילו נשתהו ברשותו ואין לו ראיה
אלא בעדים: וכתב הרב המגיד בפרק ב' מהלכות שכנים (הט"ז, יח) שיש מפרשים שאפילו
אין האבנים יוצאות מתחת ידי זה ואין אנו רואים אותם ברשותו וחבירו תובעו במחצית האבנים
והלה טוען לא כי אלא הכותל היה כולו שלי אינו נאמן ואף על פי שהיה יכול להכחישו ולומר
אינן בידי וכגון שיש זמן רב מן הנפילה שאפילו שותפין מקפידין זה על זה בזמן מרובה הרי
זה מגו במקום עדים דאנן סהדי דהכותל של שניהם והיא שיטת התוספות (ב. ד"ה לפיכך)
ושיטת הרי"ף (ב.) והרמב"ם נראה שהיינו דוקא כשאנו רואים האבנים תחת ידו ויש
עדים שמכירים אותם וכן כתב הרשב"א (ד. ד"ה ונראה) וכן כתב ן' מיגא"ש
(ד. ד"ה לפיכך) דאי ליכא סהדי דמסהדי בהכי הרי זה מהימן מדין מגו. ומדברי הרא"ש
שכתב אי נמי דפנינהו חד לרשותיה שלא בעדים וגם ממה שכתב ואפילו נשתהו ברשותו נראה שסובר
כשיטה ראשונה דאילו לשיטה שניה כי פנינהו בלא עדים מאי הוי ליחזי אם יש עדים שמכירים
אותם. וכן נראה גם כן ממה שכתב ואפילו נשתהו ברשותו והיינו ששהו ברשותו יותר מכדי רגילות
שאין השותפים מקפידים ואילו לשיטה שניה לא הוי בחזקת שניהם אלא דוקא בתוך זמן שאין
השותפים מקפידים אבל לאחר שיעור זמן זה הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. ובהגהת
אשירי (שם) כתוב כשיטת התוספות. וכתוב עוד בהגהת אשירי אבל אם טוען בהדיא לקוח הוא
בידי נאמן כיון ששהו ברשותו זמן גדול אבל אם לא שהו אפילו לקוח הוא בידי אינו נאמן
לומר כיון שקודם שבא לרשותו היה בספק והיו אז חולקין לכולי עלמא. ומסוף דבריו שכתב
דשותפין לא קפדי אהדדי משמע דסבירא ליה כשיטה שניה דאילו לשיטה ראשונה אפילו שהו יותר
מכדי שהשותפים מקפידים עליהם חולקים וצ"ע:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קנז סעיף ה
(ג) אם אחר זמן נפלה כותל זה, המקום
והאבנים של שניהם. ואפילו נפל לרשות אחד מהם, או שפינה אחד מהם את כל האבנים לרשותו
כו] וטען [ד] טו) שמכר לו חבירו חלקו או נתנו לו במתנה, (ד) אינו נאמן, אלא הרי הם
ברשות שניהם עד שיביא ראיה. ח כז] ויש מי שאומר דדוקא כשהאבנים ניכרים ט שהם מזה הכותל.
נתיבות המשפט חידושים
על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנז סעיף ה
(טו) שמכר לו חבירו חלקו. לא מיבעיא
כשטוען אני בניתי משלי דאינו נאמן דחזקה דשניהם בנאוהו, אלא אפילו טוען לקוח אינו נאמן
אפילו אם אין האבנים ניכרין ויש לו מיגו, דכיון שמודה שהן ממחיצה שביניהם הוי כאילו
יש עדים דעדיין של שניהם הם. והיש מי שאומר ס"ל דכשאין האבנים ניכרין שיש לו מיגו,
נאמן אפילו לטעון אני לבדי בניתי. סמ"ע [סקי"ז, ע"ש]. והש"ך [סק"ח]
חולק וס"ל דהפוסקים לא פליגי רק לענין אם טוען אני בניתי אי מהני מיגו, אבל כשטוען
לקוח לכו"ע מהני כשיש לו מיגו. ועיין ביאורים [סק"ד] דכאן מיירי שטוען שקנה
המקום והכותל בעוד שהיה קיים ובהא אינו נאמן אף על האבנים אף שיש לו מיגו. גם כתב הש"ך
[שם] דאם שהו ברשותו הרבה יותר מן הרגילות בענין שגם השותפין מקפידין דנאמן לטעון לקוח
אף דלית ליה מיגו, ועיין ביאורים סימן קע"ט [סק"א] מה שכתבתי שם.
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה טז
כמה גובה הכותל אין פחות מארבע אמות,
וכן בגינה כופהו להבדיל גינתו מגינת חבירו במחיצה גבוהה עשרה טפחים, אבל בבקעה אין
צריך להבדיל בקעתו מבקעת חבירו אלא במקום שנהגו, רצה להבדיל בקעתו מבקעת חבירו כונס
לתוך שלו ובונה ועושה חזית כמו אמה בסיד מבחוץ כדי להודיע שהכותל שלו, לפיכך אם נפל
הכותל המקום והאבנים שלו, ואם עשו מדעת שניהם בונים הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן,
לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהן. +/השגת הראב"ד/ כמה גובה וכו' עד
י' טפחים. א"א זה שיבוש גדול אלא כותל ארבע אמות עכ"ל.+
בית יוסף חושן משפט סימן
קנח אות א ד"ה שנים שהיו
א שנים שהיו שותפים בגינה ובאים לחלוק וכו'. משנה פרק קמא דבתרא (ב.) וכן
בגנה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו
אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים
שלו ואם עשו מדעת שניהם בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן לפיכך אם נפל
הכותל המקום והאבנים של שניהם. ואסיקנא בגמרא (ד.) דהכי קתני מתניתין וכן סתם גנה כמקום
שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו לגדור דמי ואין מחייבין
אותו. וכתב הרא"ש (סי' ו) ודוקא סתם גנה אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין
אותו:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קנח סעיף א
שנים שהיו שותפים (א) בגינה א) ובאים
לחלק, מחייבין אותם לגדור ביניהם, ב) אפילו סתמא, שאין ביניהם מנהג ידוע. [א] אבל ג)
בבקעה, סתם, אין מחייבין אותו אא"כ יש מנהג ידוע לגדור.
נתיבות המשפט חידושים
על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנח סעיף א
(א) ובאים לחלק. והיינו ביש בו דין
חלוקה כופין זה את זה, ובאין בו דין חלוקה כשנתרצו, כמו בחלוקת חצר. ושיעור חלוקת גינה,
עיין לקמן סימן קע"א. סמ"ע [סק"א].
(ב) אפילו סתמא. אבל במקום שנהגו שלא
לגדור הולכין אחר המנהג משא"כ בחצר כמבואר לעיל סימן קנ"ז סעיף א'. סמ"ע
[סק"ב].
(ג) בבקעה סתם. ואם כבר היה להם כותל
ונפל, הוא מחלוקת הפוסקים אם צריך לחזור ולבנותו, ועיין ביאורים [משה"א סק"א].
ועיין משנה למלך [פ"ג משכנים הט"ז] שנסתפק, אם יש לאחד שדה אחד גדולה ולהשני
קטנה, ונתרצו לעשות כותל ביניהן, אם חייב ליתן החצי דוקא או לפי ערך. וטעם הספק נראה
לי, כיון דבבקעה הטעם משום עינא בישא, א"כ בעל הגדולה ניזק יותר:
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה טז
כמה גובה הכותל אין פחות מארבע אמות,
וכן בגינה כופהו להבדיל גינתו מגינת חבירו במחיצה גבוהה עשרה טפחים, אבל בבקעה אין
צריך להבדיל בקעתו מבקעת חבירו אלא במקום שנהגו, רצה להבדיל בקעתו מבקעת חבירו כונס
לתוך שלו ובונה ועושה חזית כמו אמה בסיד מבחוץ כדי להודיע שהכותל שלו, לפיכך אם נפל
הכותל המקום והאבנים שלו, ואם עשו מדעת שניהם בונים הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן,
לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהן. +/השגת הראב"ד/ כמה גובה וכו' עד
י' טפחים. א"א זה שיבוש גדול אלא כותל ארבע אמות עכ"ל.+
בית יוסף חושן משפט סימן
קנח אות ד ד"ה רצה אחד
ד רצה אחד מהם לגדור וכו'. פשוט במשנה שכתבתי בסמוך:
פירוש יטיח בראש הכותל וכו'. אמרינן
תו בגמרא (ד.) התם מאי חזית אמר רב הונא אכפייה לקרנא לבר. ופירש רש"י ראשי הכותל
יכוף לצד חבירו וכל חזית לשון קצה הוא. ופריך בגמרא ונעביד מלגיו עביד נמי חבריה מלבר
ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי גייז ליה חבריה ואמר דידי ודידיה הוא גיזוזא
מידע ידיע איכא דאמרי מיכפא לקרנא מלגיו ואידחי האי לישנא ואסיקנא בקשיא. רבי יוחנן
אמר נשעייה באמתא מלבר ופירש רש"י יהא טח בטיט אמה בראש הכותל מבחוץ. ונעביד מלגיו
עביד חבריה מלבר ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי מקליף ליה חבריה ואמר דידי ודידיה
הוא קילופא מידע ידיע. וכתב הרא"ש (שם) לכאורה נראה דלא פליגי אהדדי ור"ח
כתב דפליגי ופסק כרב הונא ולדבריו בהא פליגי רבי יוחנן סבר גיזוזא לא ידיע ורב הונא
סבר קילופא לא ידיע. ובעל נמוקי יוסף (ב. ד"ה גרסי' בגמ' וכן) כתב ופסק ר"ח
כר' יוחנן ומיהו מסתברא דרב הונא ור' יוחנן לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא
פליגי ותרווייהו איתנהו אלא שפסק כן לאפוקי מחד לישנא דגמרא דאמרינן אליבא דרב הונא
מלגיו ומיהו הרשב"א כתב (ד: ד"ה מהא) אנו בברצילונה נוהגים לעשות חזית מבפנים
עכ"ל. ונראה לי שרבינו חננאל לא כתב בהדיא דפליגי אלא פסק כר' יוחנן וסבר הרא"ש
דכתב כן משום דסבירא ליה דפליגי ובעל נמוקי יוסף סובר דלא כתב כן משום דפליגי אלא לאפוקי
מאידך לישנא דרב הונא. ומדברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכנים (שם) נראה דסבירא ליה
דפליגי שלא כתב אלא דעת רבי יוחנן שכך כתב ועושה חזית כמו אמה בסיד מבחוץ: וגרסינן
תו בגמרא (ד:) הוצא אמר רב נחמן סינופי ירכי מלבר ונעביד מלגיו עביד נמי חבריה מלבר
ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי שדי ליה ואמר דידי ודידיה הוא משריק ליה טינא
מקליף ליה קילופא מידע ידיע אביי אמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא ופירש רש"י
הוצא. אם עשו מחיצת נסרים כיצד יעשה חזית: סינופי ירכי לבר. ראשי ההוצים לצד שדה חבירו
וכשיהיה סונף ההוצים כשיכלה האחד ויתן את חבירו יסנפנו מבחוץ. ור"ח פירש מוציא
ראשי הקנים ודפנא שהוא הקנים העומדים לחיזוק המחיצה לחוץ מתוך פירושו משמע שהקנים שמעמידים
מן הצד לסמוך הכותל וזהו לשון סניפין עכ"ל. ובתר הכי אמאי דתנן אבל אם עשו מדעת
שניהם עושין חזית וכו' אמר רבינא הכא בהוצא עסקינן ולאפוקי מדאביי דאמר הוצא לית ליה
תקנתא אלא בשטרא קא משמע לן דבחזית סגי. ותמיהני על הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכנים
שלא הזכיר דין ההוצא כלל והרא"ש (שם) כתב הוצא אמר רב נחמן סנופי ירכי מלבר. ולא
כתב דשריק ליה טינא ואפשר דסבירא ליה דרבינא סבירא ליה דסגי בסנופי ירכי אפילו לא משריק
ליה טינא דהא לא אדכר משריק ליה טינא. ואמאי דתנן אבל אם עשו מדעת שניהם בונין את הכותל
לאמצע ועושין חזית מכאן ומכאן גרסינן תו בגמרא אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי לא יעשו
לא זה ולא זה אמר ליה לא צריכא דקדים חד מינייהו ועביד דידיה ואי לא עביד חבריה אמר
דידי הוא ופריך ותנא תקנתא לרמאי קא משמע לן אמר רבינא הכא בהוצא עסקינן:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קנח סעיף ד
רצה אחד מהם לגדור בבקעה, כונס לתוך
שלו ובונה ועושה חזית, כמו אמה ז) בסיד מבחוץ. הגה: וה"ה אם נהגו בסימן אחר, כדלעיל
סימן קנ"ז סעיף ז', כדי להודיע שהכותל שלו. לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים
שלו. עשו מדעת שניהם, בונים הכותל באמצע, ועושים ח) חזית מכאן ומכאן; לפיכך אם נפל
הכותל, המקום והאבנים של שניהם.
בית יוסף חושן משפט סימן
קנח אות ד ד"ה רצה אחד
ד רצה אחד מהם לגדור וכו'. פשוט במשנה שכתבתי בסמוך:
פירוש יטיח בראש הכותל וכו'. אמרינן
תו בגמרא (ד.) התם מאי חזית אמר רב הונא אכפייה לקרנא לבר. ופירש רש"י ראשי הכותל
יכוף לצד חבירו וכל חזית לשון קצה הוא. ופריך בגמרא ונעביד מלגיו עביד נמי חבריה מלבר
ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי גייז ליה חבריה ואמר דידי ודידיה הוא גיזוזא
מידע ידיע איכא דאמרי מיכפא לקרנא מלגיו ואידחי האי לישנא ואסיקנא בקשיא. רבי יוחנן
אמר נשעייה באמתא מלבר ופירש רש"י יהא טח בטיט אמה בראש הכותל מבחוץ. ונעביד מלגיו
עביד חבריה מלבר ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי מקליף ליה חבריה ואמר דידי ודידיה
הוא קילופא מידע ידיע. וכתב הרא"ש (שם) לכאורה נראה דלא פליגי אהדדי ור"ח
כתב דפליגי ופסק כרב הונא ולדבריו בהא פליגי רבי יוחנן סבר גיזוזא לא ידיע ורב הונא
סבר קילופא לא ידיע. ובעל נמוקי יוסף (ב. ד"ה גרסי' בגמ' וכן) כתב ופסק ר"ח
כר' יוחנן ומיהו מסתברא דרב הונא ור' יוחנן לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא
פליגי ותרווייהו איתנהו אלא שפסק כן לאפוקי מחד לישנא דגמרא דאמרינן אליבא דרב הונא
מלגיו ומיהו הרשב"א כתב (ד: ד"ה מהא) אנו בברצילונה נוהגים לעשות חזית מבפנים
עכ"ל. ונראה לי שרבינו חננאל לא כתב בהדיא דפליגי אלא פסק כר' יוחנן וסבר הרא"ש
דכתב כן משום דסבירא ליה דפליגי ובעל נמוקי יוסף סובר דלא כתב כן משום דפליגי אלא לאפוקי
מאידך לישנא דרב הונא. ומדברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכנים (שם) נראה דסבירא ליה
דפליגי שלא כתב אלא דעת רבי יוחנן שכך כתב ועושה חזית כמו אמה בסיד מבחוץ: וגרסינן
תו בגמרא (ד:) הוצא אמר רב נחמן סינופי ירכי מלבר ונעביד מלגיו עביד נמי חבריה מלבר
ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי שדי ליה ואמר דידי ודידיה הוא משריק ליה טינא
מקליף ליה קילופא מידע ידיע אביי אמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא ופירש רש"י
הוצא. אם עשו מחיצת נסרים כיצד יעשה חזית: סינופי ירכי לבר. ראשי ההוצים לצד שדה חבירו
וכשיהיה סונף ההוצים כשיכלה האחד ויתן את חבירו יסנפנו מבחוץ. ור"ח פירש מוציא
ראשי הקנים ודפנא שהוא הקנים העומדים לחיזוק המחיצה לחוץ מתוך פירושו משמע שהקנים שמעמידים
מן הצד לסמוך הכותל וזהו לשון סניפין עכ"ל. ובתר הכי אמאי דתנן אבל אם עשו מדעת
שניהם עושין חזית וכו' אמר רבינא הכא בהוצא עסקינן ולאפוקי מדאביי דאמר הוצא לית ליה
תקנתא אלא בשטרא קא משמע לן דבחזית סגי. ותמיהני על הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכנים
שלא הזכיר דין ההוצא כלל והרא"ש (שם) כתב הוצא אמר רב נחמן סנופי ירכי מלבר. ולא
כתב דשריק ליה טינא ואפשר דסבירא ליה דרבינא סבירא ליה דסגי בסנופי ירכי אפילו לא משריק
ליה טינא דהא לא אדכר משריק ליה טינא. ואמאי דתנן אבל אם עשו מדעת שניהם בונין את הכותל
לאמצע ועושין חזית מכאן ומכאן גרסינן תו בגמרא אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי לא יעשו
לא זה ולא זה אמר ליה לא צריכא דקדים חד מינייהו ועביד דידיה ואי לא עביד חבריה אמר
דידי הוא ופריך ותנא תקנתא לרמאי קא משמע לן אמר רבינא הכא בהוצא עסקינן: