רי"ף בבא בתרא דף ז
גמרא בבא בתרא דפים יא. – יב.
אורך השיעור אודיו הוא דקות
3. בכתבי הקדש אע"פ שרצו לא יחלוקו
9. בית שאין לו ארבע אמות על ארבע אמות
10. אחד מבני מבוי שבקש לסתום פתחו
רמב"ם הלכות עדות
פרק יא הלכה ה
וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם
והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן
עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת, שכל אלו חשובין ככלב ואין
מקפידין על עדות שקר, ומכלל אלו האוכלין צדקה של עכו"ם בפרהסיא אע"פ שאפשר
להן שיזונו בצנעה מבזים עצמן ואינן חוששין, כל אלו פסולין מדבריהם.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן לד סעיף יח
הבזויים, פסולים לעדות מדבריהם; והם
האנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני כל העם, וכגון אלו שהולכים ערומים בשוק בעת שהם עסוקים
במלאכה מנוולת וכיוצא באלו, שאין מקפידים על הבושת, שכל אלו חשובים ככלב ואין מקפידים
על עדות שקר. ומכלל אלו המקבלים צדקה מהעובדי כוכבים בפרהסיא, אע"פ שאיפשר להם
שיזונו בצנעא מבזים עצמם ואינם חוששים, כל אלו פסולים מדבריהם. הגה: כל מי שנוטל (ד)
שכר להעיד, עדותו בטלה, כמו הנוטל שכר לדון, כמו שנתבאר לעיל סימן ט' סעיף ה', ואינן
צריכים הכרזה, אלא הדין והעדות בטל מעצמו. ואם החזיר הממון, דינו ועדותיו קיימים, שאין
זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה, אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל
שכר (ר"ן ס"פ האיש מקדש). וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד,
כמו שאדם מחוייב לדון בין אדם לחבירו. יח אבל מי שאינו מחויב להעיד, ונוטל שכר לילך
ולראות הענין שיהיה עד, מותר (ב"י סימן כ"ח בשם רשב"א). דיין שדן כבר,
ובא הבעל דין ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו, אסור לו לקבל. (כן משמע מאשירי ס"פ
זה בורר) כל מה שאדם מעיד לסיבת יסורין ויראה, אין בו ממש (מהרי"ק שורש ס"ח).
רמב"ם הלכות שכנים
פרק א הלכה ד
אי זהו דין חלוקה כל שאילו יחלק לפי
השותפין יגיע לפחות שבהם חלק ששם הכל קרוי עליו, אבל אם אין שם הכל נקרא על החלק אין
בה דין חלוקה, כיצד כל חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אינה קרויה חצר, וכל שדה
שאין בה כדי זריעת תשעה קבין אינה קרויה שדה, וכל גינה שאין בה כדי זריעת חצי קב אינה
קרויה גינה, וכל פרדס שאין בו כדי זריעת שלשה קבין אינו קרוי פרדס, לפיכך אין חולקין
את החצר עד שיהיה ארבע אמות לכל אחד ואחד מן השותפין, ולא את השדה עד שיהיה בה כדי
זריעת תשעה קבין [לכל אחד ואחד], ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לכל אחד ואחד, ולא
את הפרדס עד שיהא בו בית שלשה קבין לכל אחד ואחד, בד"א בארץ ישראל וכיוצא בה אבל
בבבל וכיוצא בה אין חולקין את השדה עד שיהיה בה כדי חרישת יום לזה וחרישת יום לזה,
ולא את הפרדס עד שהיה בו ל"ו אילנות לזה [ול"ו אילנות לזה] כדי עבודת אדם
אחד ביום אחד, ושדה שמשקין אותה בכלי עד שיהא בה כדי שימלא הפועל יום אחד לזה ויום
אחד לזה.
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה א
חצרות הכפרים שכל אחד ואחד בונה לו
בית ונמצאת החצר שבין שני הבתים משותפת לכל בני הבתים, הרי יש לכל פתח ופתח ארבע אמות
לפניו ברוחב כל הפתח, והנשאר מן החצר אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות לכל שותף ושותף
חולקין אותה ואם לאו אין חולקין אותה שכל חצר שאין לה ארבע אמות על ארבע אמות אינה
קרויה חצר כמו שביארנו, כיצד היו שני שותפין לזה שני בתים ולזה בית אחד זה שיש לו שני
בתים מודדין לו מן החצר ארבע אמות לכל בית ובית על כל רוחב הפתח אפילו היה עשר אמות,
וזה שיש לו בית אחד נותנין לו ארבע אמות ברוחב פתחו לפני פתחו, והנשאר מן החצר אם יש
בה שמנה אמות כדי שיהא לזה ארבע אמות על ארבע אמות ולזה ארבע אמות על ארבע אמות חוץ
מן הפתחים יש בה דין חלוקה וחולקין, פחות מזה אין בה דין חלוקה.
רמב"ם הלכות שכנים
פרק א הלכה ה
אין חולקין את הטרקלין ולא את המורן
ולא את השובך ולא את בית הבד ולא את המרחץ ולא את הטלית, עד שיהא בכל חלק מהן כדי לזה
וכדי לזה, אם מרחץ חלקו עד שיהא בכל חלק מהן כדי מרחץ, ואם שובך עד שיהא כל חלק שובך
בפני עצמו, וכן בטלית ובשאר כל הדברים, אין בהן כדי לזה וכדי לזה מעלין אותו בדמים
ויש [לו] לומר לחבירו או מכור לי או קנה ממני, אמר אחד מהן חלוק זה אע"פ שאין
החלקין שוים אנו אטול את הפחות וטול אתה את היתר אין שומעין לו שהרי אומר לו אין רצוני
ליקח מתנה, אלא הואיל ואין בה דין חלוקה בשוה הרי אנו מעלין בדמים.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעא סעיף ג
אי זהו דין חלוקה, כל שאילו יחלק לפי
השותפים ג יגיע לפחות שבהם חלק ששם הכל קרוי עליו. אבל אם אין שם הכל קרוי על החלק,
אין בו דין חלוקה. כיצד, כל חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות מרובעות, חוץ מארבע
אמות של הפתחים, אינה קרויה חצר. וכל שדה שאין בה כדי זריעת ט' קבין, אינה קרויה שדה.
וכל גנה שאין בה כדי זריעת חצי קב, אינה קרויה גנה. וכל פרדס שאין בה כדי זריעת ג'
קבין, אינה קרויה פרדס. לפיכך אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לכל אחד ואחד
מהשותפין; ולא את השדה עד שיהא בה זריעת ט' קבין לכל אחד; ולא הגנה עד שיהא בה חצי
קב לכל אחד ואחד; (ולא את הפרדס עד שיהא בה בית ג' קבין לכל אחד ואחד). בד"א,
בא"י וכיוצא בה, אבל בבבל וכיוצא בה אין חולקין את השדה עד שיהא בה כדי חרישת
יום לזה וכדי חרישת יום לזה; ולא את הפרדס עד שיהא בה ל"ו אילנות לזה ול"ו
אילנות לזה, כדי עבודת אדם אחד ביום אחד; ושדה שמשקים אותה בכלי, עד שיהא בה כדי שימלא
הפועל יום אחד לזה ויום אחד לזה. הגה: היה בו דין חלוקה, ומכר אחד מהן לשנים או הורישו
לב' בניו, ואין לאחד מהן כדי חלוקה, אינן יכולין לעכב מלחלוק, דלא עדיפי מגברא דאתו
מחמתיה (מרדכי ס"פ השואל וסוף כתובות וטור סימן קע"ד). היו ארבע שותפין ביחד,
לב' יש להן שיעור חלוקה ולב' אין להם שיעור חלוקה, הב' שיש להן חלוקה נוטלין חלקן,
והב' האחרים נשארו שותפין. ואפילו אמר אחד מאותן שאין בו כדי חלוקה: תנו לי ג"כ
חלקי, ואם כן ישאר לרביעי פחות מכדי חלוקה, וכדי לבטל החלוקה אמר כן, אין שומעין לו
(תשובת מיי' דקנין סימן י"ד). שלשה שהיו שותפין בבית, לשנים היה להן כדי חלוקה,
ולאחד אין בו כדי חלוקה, וקנה אחד מן השנים חלקו של האחד שאין לו כדי חלוקה, אין יכול
לבטל החלוקה, אע"פ שהמוכר היה יכול לבטל (מרדכי סוף כתובות).
רמב"ם הלכות שכנים פרק ב הלכה ט
השותפין שרצו לחלוק דבר שאין בו דין
חלוקה אף על פי שהן מפסידין את שמו חולקין, ובכתבי הקדש אע"פ שרצו לא יחלוקו,
בד"א בכרך אחד אבל בשתי כריכות חולקין.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעג סעיף א
א השותפין שרצו לחלוק דבר שאין בו
דין חלוקה, אף על פי שהם מפסידין את שמו, חולקים. ובכתבי הקדש, דהיינו כ"ד ספרים
שהם כתובים בגליון, כספר תורה שלנו, אם הם בכרך אחד, אין חולקין. (שהוא בזיון לספרים
לחלקן מכרך אחד (טור), אע"פ שאם היו של אחד מותר לחתכן) (הגהות אשירי). ואם הם
בשתי כריכות, אם הם שני ענינים אין בו דינא דגוד או אגוד; ואם הם ענין אחד, אומרים
בו: גוד או אגוד. (ועיין לעיל סימן קע"א סעיף י"ג).
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעב סעיף א
א חצר המתחלקת, נותן לכל פתח ד' אמות,
והשאר חולקים בשוה; שכל פתח צריך לפניו ארבע אמות לתוך החצר, ואפילו שהפתח רחב הרבה,
נוטל ארבע אמות על פני כל רחבו לתוך אויר החצר. ואם אין הפתח רחב ארבע, משלים עליו
מהצדדים ארבע, כדי שיהיה לו ארבע על ארבע. ואם יש לאחד פתוח לחצר בית שיש לו ב' פתחים,
ולשני בית שאין לו אלא פתח אחד, אותו שיש לו שני פתחים נוטל לכל פתח ארבע אמות כפי
מה שהם פתחיו, ובעל הפתח אחד אין לו אלא ד' אמות לפני פתחו. בד"א, בשנים שקנו
מההפקר, כגון שבנו במקום הפקר, זה בנה לו בית ופתח בו ב' פתחים וזה בנה לו בית ופתח
בו פתח אחד, ואחר כך הקיפו אותם עד שנעשה להם לחצר. הגה: ב וי"א דהוא הדין אם
חלק נכסיו על פיו, ונתן לאחד מבניו בית עם שני פתחים ולאחד עם פתח אחד (טור בשם רש"י
ור"ת). ג אבל שנים שקנו או שירשו, קנו וירשו בשוה חלק כחלק, בין בבתים בין בחצר,
ולא יטול האחד יותר מחבירו כלום. ואפילו אם קדמו וחלקו הבתים קודם חלוקת החצר, לא אמרינן
אותו שעלה לחלקו הבית שיש לו שני פתחים זכה בד' אמות החצר לכל אחד מפתחיו, אלא חולקים
בשוה.
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה ב
בית שיש לו פתחים רבים מכל רוחותיו
יש לו ארבע אמות לכל רוח, ואם ייחד לו פתח אין לו אלא ארבע אמות כנגד פתחו. +/השגת
הראב"ד/ בית שיש לו פתחים וכו' עד כנגד פתחו. א"א לא אמרו בגמ' יחוד מפקיע
שאר הרוחות אלא בחפירה דסופלי והיחוד הוא תיקון כניסה ויציאה אבל בית שיש לו פתחים
הרבה מארבע רוחות מה תיקון הם צריכין.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעב סעיף ג
בית שיש לו פתחים רבים מכל רוחותיו,
יש לו ארבע אמות לכל רוח. ואם ייחד לו פתח, אין לו אלא ארבע אמות כנגד פתחו.
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה ג
אכסדרה אם אפשר לו להכנס לתוכה במשאו
אין לה ארבע אמות ואם לאו יש לה ארבע אמות, שלא אמרו שיש לכל פתח ופתח ארבע אמות אלא
לפרק שם משאו.
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה ד
בית שער או מרפסת יש להם ארבע אמות,
היו חמשה בתים פתוחים למרפסת והמרפסת פתוחה לחצר אין לה אלא ארבע אמות.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעב סעיף ד
אכסדרה, (פי' מקום שיש לו שלשה דפנות
והצד הרביעי כלו פתוח כעין דלת), אם אפשר לו להכנס בתוכה במשאו, אין לה ארבע אמות.
(ואם הוא לפני הבית, ואין באכסדרה ארבע, משלים עליה מן החצר שיהא ד', ועולות לד' שלפני
פתח הבית) (טור בשם ר"י). ואם לאו, יש לה ארבע אמות, שלא אמרו שיש לכל פתח ארבע
אמות אלא לפרק שם משאו. בית שער (פי' בית קטן שלפני פתח טרקלין וקורין לה פורקא בלע"ז
רש"י) או מרפסת (פי' מקום גבוה בחצר הבית והרבה פתחי עליות פתוחין לה), יש להם
ארבע אמות. היו חמשה בתים פתוחים למרפסת, והמרפסת פתוחה לחצר, אין לה אלא ד' אמות.
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה ה
לול של תרנגולים אין לו ארבע אמות.
בית יוסף חושן משפט סימן
קעב אות ה ד"ה לול של
ה לול של תרנגולים כו'. גם זה שם בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי לול של
תרנגולים יש לו ד' אמות או אין לו אמר ליה טעמא מאי משום פירוק משאו הכא מטפס ועולה
מטפס ויורד. ופירש רש"י לול של תרנגולים. בית קטן שמגדלים בה תרנגולים ויש לו
פתח לחצר: יש לו ד' אמות. בחצר או לא: מטפס ועולה. התרנגול מטפס וטורח ועולה דרך ראש
הכותל לתוך הלול:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעב סעיף ה
לול של תרנגולים אין לה ד' אמות.
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה ו
בית חציו מקורה וחציו שאינו מקורה
בין שקרויו כלפי פנים בין שקרויו כלפי חוץ אין לו ארבע אמות.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעב סעיף ו
בית, חציו מקורה וחציו אינו מקורה,
בין שקירויו לפנים בין שקירויו לחוץ, אין לה ארבע אמות; ודוקא כשיש ד' אמות על ד' אמות
במה שאינו מקורה.
רמב"ם הלכות תפילין
ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה ב
בית שאין לו ארבע אמות על ארבע אמות
פטור מן המזוזה, ואם יש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע אמות בשוה אע"פ שהוא עגול
או בעל חמש זויות ואין צריך לומר שאם היה ארכו יתר על רחבו הואיל ויש בו לרבע ארבע
אמות על ארבע אמות חייב במזוזה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רפו סעיף יג
בית שאין בה (יא) ד' אמות על ד' אמות,
פטור. כג ואם יש בו (יב) כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות בשוה, אע"פ שארכו יתר על
רחבו או שהוא עגול או בעל ה' זויות, חייב (רמב"ם שם ד"ב).
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ה הלכה טו
היה לו פתח סתום במבוי שאינו מפולש
ה"ז פותחו בכל עת שירצה, ואם פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו, וכן אחד מבני
מבוי שבקש לסתום פתחו ולהחזירו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו שמא יבא עליהם מס ומתמעט
מחלקן מן המס הקצוב על בני המבוי, לפיכך מקום שאין המס קצוב על בני המבוי ה"ז
סותם פתחו בכל עת שירצה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קסב סעיף ו
ד אחד מבני מבוי שבקש לסתום פתחו ולהחזירו
למבוי אחר, בני מבוי מעכבין עליו, שמא יבא עליהם מס ומתמעט מחלקן מהמס הקצוב על בני
המבוי. לפיכך מקום שאין המס קצוב על בני המבוי, הרי זה סותם פתחו בכל עת שירצה. (ה
ובלבד שיפרוץ פצימיו שיש לו למבוי זה) (נ"י פ"ק דב"ב).
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ב הלכה ח
בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות
אין לו ארבע אמות בחצר אלא אם יש בחצר ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה עד פתח הבית הזה
חולקין, והזבל של חצר מתחלק לפי הפתחים, אבל אכסניא של מלך לפי בני אדם. +/השגת הראב"ד/
בית שאין בו ד' על ד' כו' עם פתח הבית הזה חולקין. א"א נראה מדבריו שאין לו חלק
בחצר כלל וזה העני שלא הורישו אביו אלא זה הבית הפסיד כניסה ויציאה מן החצר וכל משא
שישא יפרק אותה משם על זה נאמר בתר עניא אזלא עניותא ואם הוציאוהו מדין ארבע אמות בחצר
כנגד פתחו שלא תהא חצירו גדולה מביתו מדין כל תשמישו וחלקו בחצר לא הוציאוהו, ואם תאמר
שלא אמר אלא על ארבע אמות שכנגד פתחו א"כ היה לו לומר אא"כ יש בכל החצר ח'
אמות לזה וארבע אמות לזה עד הפתח הזה חולקין ואולי שדיבר בשנים שבחצר שיש להם בתים
קטנים הללו ואין להם שותף עוד בחצר עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעב סעיף ט
ד הזבל של חצר מתחלק לפי הפתחים; אבל
אכסניא של מלך, לפי בני אדם. (פי' הזבל שמניחין בחצר; וי"א לענין שצריכין לתת
להן אכסניא) (טור וב"י ב' הדעות).
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ה הלכה טז
חמש חצרות הפתוחות למבוי שאינו מפולש
כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה, וכן השנייה משתמשת לעצמה ומשתמש עם
החיצונה ואינה משתמשת עם השאר, נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה, לפיכך
אם בעל השנייה בנה איצטבא כנגד פתחו וסתמו אין החיצונה יכולה לעכב עליו, אבל כל הפנימיות
מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך באורך שהרי מקיפין האיצטבא, וכן בעל השנייה שפתח
לחצרו פתח שני בינו ובין החיצונה אין החיצונה מעכבת עליו שאין לו להשתמש אלא מפתחו
ולחוץ, אבל אם פתח הפתח השני בינו ובין השלישי הפנימית מעכבת עליו שאין לו להשתמש במבוי
אלא מפתח חצרו הראשון ולחוץ, וכן הדין בכולן.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קסב סעיף ז
ו חמש חצירות הפתוחות למבוי שאינו
מפולש, כולם משתמשות עם החיצונה, והחיצונה משתמשת לעצמה. וכן השנייה משתמשת לעצמה,
ומשתמשת עם החיצונה, ואינה משתמשת עם השאר, נמצאת הפנימית משתמשת עם כולם, ומשתמשת
לעצמה. לפיכך אם בעל השניה בנה אצטבא (פי' מקום צר כאמה וגובה כד' כה' טפחים שמניחין
עליו פרקמטיא למכור, ולפעמים יושבים עליו) כנגד פתחו, וסתמו, אין החיצונה יכולה לעכב
עליו. אבל כל הפנימיות מעכבות עליו, מפני שמרבה עליהם את הדרך באורך, שהרי מקיפין את
האצטבא. הגה: וי"א דאין טענת ריבוי הדרך טענה, ואין הפנימי יכול למחות בחיצון
אלא אם כן היה כח לפנימי לסתום המבוי שם אם היה רוצה, אבל בלאו הכי, כגון שיש כח לחיצון
להשתמש לפנים ממנו, אין ריבוי הדרך טענה (ב"י בשם הרשב"א). וכמו שהדין במבוי
כן הדין במקומות של בית הכנסת. לכן עשיר שיש לו מקומות רבים, ובני הכנסת באים להוסיף
ספסלים בבית הכנסת במקומות הפנויים כדי להרויח הצדקה ושיבואו רבים להתפלל, או שיחידים
רוצים לישב באמצע הדרך, העשיר יכול למחות בטענה שמיצר לו הדרך או מרבה עליו הדרך. מיהו
אם יש מנהג בעיר הולכין אחריו. ויכולין בני הכנסת לתקן שכל מי שיש לו מקום שאינו צריך
לו שישכירנו בקצבה הנראה להם. ואם רוצים לבנות להם בית הכנסת אחר, או יחידים הבאים
לבנות להם בית הכנסת, אין אחרים יכולין למחות בידם, והמוחה ראוי לנזיפה (ריב"ש
סימן רנ"ג). ואין להשתמש בבית הכנסת אלא בדבר הנהוג, לכן אם אלו היושבים במערב
באים להגביה מקומותיהם במעלה על האחרים, האחרים יכולים למחות, אבל להגביה מעט כדי שיזונו
עיניהם, בענין שלא יהיו נראין גבוהין, דזה נהנה וזה אינו חסר, אינן יכולין לעכב (ריב"ש
סי' רנ"ט). ועיין לקמן סימן קע"א סעיף א'. וכן בעל השנייה שפתח לחצירו פתח
שני בינו ובין החיצונה, אין החיצונה מעכבת עליו, שאין לה להשתמש אלא מפתחה ולחוץ. אבל
אם פתח הפתח שני בינו ובין השלישית, הפנימית מעכבת עליו, שאין לו להשתמש במבוי אלא
מפתח חצירו הראשון ולחוץ, וכן הדין בכולן. הגה: וי"א דכל כנגד חצירו יש לו רשות
לפתוח, בין כלפי חוץ בין כלפי פנים; ז ולכן יוכל למחות גם כן על מי שבא לסתום נגד חצירו,
אף על פי שהוא לפנים מפתח חצירו (טור בשם הרשב"א והרמ"ה).
רמב"ם הלכות שכנים
פרק ה הלכה טו
היה לו פתח סתום במבוי שאינו מפולש
ה"ז פותחו בכל עת שירצה, ואם פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו, וכן אחד מבני
מבוי שבקש לסתום פתחו ולהחזירו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו שמא יבא עליהם מס ומתמעט
מחלקן מן המס הקצוב על בני המבוי, לפיכך מקום שאין המס קצוב על בני המבוי ה"ז
סותם פתחו בכל עת שירצה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קסב סעיף ה
ג (א) היה לו פתח סתום במבוי שאינו
מפולש, הרי זה פותחו בכל עת שירצה. ואם פרץ את פצימיו, בני מבוי מעכבין עליו.