רי"ף בבא בתרא דף ח

אין מוציאין זיזין וכצוצטריות לרשות הרבים אלא אם כן היו למעלה מגמל ורוכבו, והוא שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים, ואם רצה כונס לתוך שלו ומוציא, כנס ולא הוציא הרי זה מוציא כל זמן שירצה אבל אינו יכול להחזיר כתלים למקומן לעולם, שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן שעז

סעיף א

א מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד, מה שנתן נתן וזכו בו, וזה שנטל לא זכה בו. (מצר שהחזיקו בו רבים ברשות, אסור לקלקלו) (מרדכי דבבא מציעא).

שולחן ערוך חושן משפט סימן תיז סעיף ב

א אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לר"ה, אא"כ היו למעלה מגמל ורוכבו, והוא שלא יאפיל הדרך על גבי ר"ה. ואם רצה, כונס לתוך שלו ומוציאו. כנס ולא הוציא, הרי זה מוציא כל זמן שירצה, אבל אינו יכול להחזיר הכתלים למקומם לעולם, שכל מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. הגה: ודוקא במקום שרבים דורסים בו, אבל אם אין דורסים שם, כגון שבנה שם אצטבא, אף על גב דרבים מעבירים שם משאם, יכול להחזיר הכותל למקומו (ב"י בשם רבינו ירוחם).

3. מבוי המפולש לרשות הרבים:

רמב"ם הלכות שכנים פרק ה הלכה יג

ומבוי המפולש לר"ה ובקשו בני המבוי להעמיד להם דלתות בני ר"ה מעכבין עליהם מפני שפעמים דוחקין הרבים ונכנסין בו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קסב סעיף א

א בני מבוי כופין זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי. אבל אם באו להעמיד לו דלתות, אפי' אחד מהם יכול לעכב ולומר: אני רוצה ליכנס בחבילתי עד פתחי. ואפילו אם יסכימו כולם להעמיד דלתות, בני רשות הרבים מעכבים עליהם. הגה: ואפילו מכרו בני המבוי המבוי להעמיד דלתות, והכריזו שכל מי שלא יערער שאבד זכותו, ולא ערערו בני רשות הרבים, אפילו הכי יכולין למחות (בית יוסף בשם הרשב"א). ואפילו אם ירצו להעמיד הדלתות בפנים במבוי הרבה, לפי שפעמים דוחקים ונכנסים לתוכו. הגה: מיהו מבואות קטנים הפתוחים לאותן הפתוחים לרשות הרבים או לסמטא, רשאין בני המבוי לעשות להן דלתות (טור בשם הרא"ש). ויש אומרים דאפילו אם פתוח לרשות הרבים וניכר בראשו כמין פתח שיש לו פצימין, יכולין להעמיד לו דלתות. (טור בשם הרמב"ן ונ"י ריש ב"ב). בני מבוי שהיה במבוי שלהן שכונה בחצר אחד ובו בית הכנסת ובית המקוה, והחצר סגור בדלתות, והמבוי פתוח לרשות עובד כוכבים, ובמקום אחר דרים ישראלים שיש להם דרך על זה המבוי לילך לחצר ההוא לצורך טבילה או תפלה, ובני המבוי רוצים להעמיד דלתות כדי לשמור (עצמן) מן העובדי כוכבים הנכנסים, הישראלים האחרים יכולין למחות בידם, אע"פ שרוצים להסיר הדלת מן החצר ולקבעה בראש המבוי, שהוא משורת הדין, אבל אם נתן להם המלך רשות להעמיד דלתות במבוי שלהן, דינא דמלכותא דינא, כי השווקים והרחובות שלהן ויכולין לעשות בהן מה שירצו (תשובת רשב"א).

4. הבדל בין בכור ליבם

רמב"ם הלכות שכנים פרק יב הלכה ב

הבכור שחלק נוטל שני חלקים שלו כאחד אבל היבם שחלק עם אחיו בנכסי האב נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל, אם עלו במקום אחד עלו ואם עלו בשתי מקומות עלו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קעד סעיף ב

הבכור שחלק, נוטל ב' חלקים שלו כאחד. אבל היבם שחלק עם אחיו בנכסי האב, נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל, אם עלו במקום אחד, עלו, ואם עלו בשני מקומות, עלו. הגה: וי"א דדוקא שהיו החלקים שווים, אבל אם היה אחד טוב מחבירו, אפי' בכור אינו נוטל חלקו ביחד. וכן אם היה לפשוט שדה במצר אלו השדות (טור והרא"ש והמגיד פי"ב דשכנים בשם שאר מפרשים).

5. האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה

רמב"ם הלכות שכנים פרק יב הלכה א

האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו אם היתה כולה שוה ואין שם מקום טוב ומקום רע אלא הכל אחד חולקין לפי המדה בלבד, ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה אחת שומעין לו וכופה אותו על זה שעיכוב בדבר זה מדת סדום היא, אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב או קרוב לנהר יותר או קרוב לדרך ושמו אותה היפה כנגד הרע ואמר תנו לי בשומא שלי מצד זה אין שומעין לו אלא נוטל בגורל, אמר להם תנו לי (בשומא שלי מצד זה) חצי מדתה מן הצד הרע בלא שומא וטול אתה מן הצד הטוב כדי שיהיה חלקי סמוך לשדה שלי הורו מקצת הגאונים ששומעין לו, ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדון.

6. דין גוד או אגוד

רמב"ם הלכות שכנים פרק א הלכה ב

אחד מן השותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שיחלקו כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו, אבל אם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה יקנה, אינו יכול לכוף את חבירו לקנות ממנו אפילו כשער הזול, שהרי חבירו יכול לומר לו אין רצוני שאקנה אלא שאמכור, לפיכך שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד, אם עשאן האב לשכר השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמוד בשותפות, עשאן האב לעצמו אינו יכול לכוף אחיו להשכיר אותם אלא משתמשין בהם כדרך שהשתמש אביהם, והרי עשיר אומר לעני קח לך זיתים ובוא ועשה אותם בבית הבד, קנה לך עבדים ויבאו וירחצו במרחץ, ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונין הדין עמו, אמר כל אחד מהן איני קונה אלא הריני מוכר חלקי מוכרין אותה לאחרים, אמר כל אחד מהם איני מוכר אלא כל אחד מהן רוצה שיקנה חלק חבירו, או שאין אחד מהן רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו אלא ישארו שותפין בגוף היאך הן עושין, אם היה המקום עשוי לשכר משכירין אותו וחולקין שכרו, ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכנין בה שנה שנה שאי אפשר שישכנו שניהם כאחת מפני היזק ראייה שהרי אין בה דין חלוקה ואין אדם עשוי לטרוח כל שלשים יום לפנות מחצר לחצר אלא משנה לשנה, ואם מרחץ הוא נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום. וכן כל דבר שראוי להשתמש בו תמיד ואינו עשוי לשכר כגון מרחץ או מצע או ספר תורה אינו יכול לומר לו השתמש אתה יום ואני יום שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש בו. +/השגת הראב"ד/ אם חצר הוא עד להשתמש בו וכו'. א"א כמה זה הדין רחוק מדעתי ולמה יכריח את חבירו לפנות שנה בשנה ויאמר לו מאחר שאין אתה רוצה למכור וגם אני איני רוצה למכור או תסבול היזק ראיה או תחלוק כי לעולם לא אטרח להיות גולה שנה בשנה ועוד אם אין לו להיכן יפנה מה תהא עליו.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קעא סעיף ו

ה אחד מהשותפין שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה או בדבר שאי אפשר שיחלוקו, כגון שפחה או כלי: (א) מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני חלקי כשער הזה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו. (אפי' אמר ליתן בו הרבה יותר מדמיו, צריך השני לקנות או למכור) (טור בשם הרא"ש ומרדכי ספ"ק דב"ב והמגיד פ"א דשכנים וריב"ש סימן תפ"ג וב"י בשם הרמב"ם ותשובת רמב"ן סימן מ"ג ורש"י ותוס'). אבל אם אין התובע רוצה לקנות, או לא ימצא במה יקנה, אינו יכול לכוף את חבירו לקנות ממנו אפילו בשער הזול, שהרי חבירו יכול לומר לו: איני רוצה שאקנה אלא שאמכור. לפיכך שני אחים, אחד עני ואחד עשיר, שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד, עשאן האב לשכור, השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמוד בשותפות. (ואין העשיר יכול לומר: השכר חלקך, דאין דרך לשכור דברים כאלו לחצאין, מה שאין כן בטרקלין) (המגיד). עשאן האב לעצמו, אין יכול לכוף אחיו לשכור אותם, אלא משתמשים בהם כדרך שנשתמש אביהם, ו והרי עשיר אומר לעני: קח לך זיתים ובא ועשאם בבית הבד; קנה לך עבדים ויבואו וירחצו במרחץ. ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו, אא"כ אמר לו: קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונה, הדין עמו. הגה: וי"א דלא יוכל לומר: גוד או אגוד ז כשאין לו מעות רק צריך למכור (חלקו) (טור בשם י"א מרדכי פ"ק דב"ב), ואין אדם יכול לומר לחבירו: גוד או אגוד בפחות משויו, דאם לא כן ידחוק העשיר את העני למכור את שלו פחות משויו (ב"י בשם הרמ"ה).

שולחן ערוך חושן משפט סימן קעד סעיף א

האחין או השותפין שבאו לחלוק השדה וליטול כל אחד חלקו, אם היתה כולה שוה לגמרי, חולקין לפי המדה בלבד. ואם אמר אחד: תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה אחד, שומעין לו, א וכופה אותו על זה, שעיכוב בדבר זה מדת סדום היא (וי"א דאין שומעין לו, אלא צריך להעלות בדמים עד שיתרצו חביריו) (טור בשם הרא"ש), ב ויש אומרים דהוי ספק, וכל דאלים גבר (מרדכי סוף פ' קמא דב"ב בשם מהר"ם). אבל אם היה חלק ממנה טוב, או קרוב לנהר יותר, או קרוב לדרך, ושמו אותה היפה כנגד הרע ואמר: תנו לי בשומא שלי מצד זה, אין שומעין לו, אלא נוטל בגורל. אמר להם: תנו בשומא שלי מצד זה חצי מדתה מהצד הרע וטול אתה מהצד הטוב כדי שיהא חלקי סמוך לשדה שלי, שומעין לו. הגה: היו בכאן שני שדות, האחד אומר לחלוק כל שדה ושדה, והאחד אומר לחלוק שדה כנגד שדה, שומעין לזה שאומר לחלוק שדה כנגד שדה. ודוקא ששתיהן שוות ואין נפקותא בחלוקת השדות לחצאין, אבל אם האחד טובה בשום צד, או שאחד יש לו מצר אצל השדות, ג חולקין כל שדה לשנים (טור ס"ג).

7. שיגיע לזה נהר ודרך ולזה נהר ודרך

רמב"ם הלכות שכנים פרק יב הלכה ג

ארץ מרובעת שהיה הנהר מקיף לה מזרח וצפון והדרך דרום ומערב חולקין אותה באלכסון כדי שיגיע לזה נהר ודרך ולזה נהר ודרך, ואם אמר תנו לי החצי שמצד זה שהוא בצד שדי שומעין לו, כללו של דבר כל דבר שהוא טוב לזה ואין על חבירו הפסד כלל כופין אותו לעשות.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קעד סעיף ג

ד ארץ מרובעת שהיה הנהר מקיף לה מזרח וצפון והדרך דרום ומערב, חולקין אותה באלכסון, כדי שיגיע לזה נהר ודרך ולזה נהר ודרך. ואם אמר: תנו לי החצי שמצד זה שהוא בצד שדי, שומעין לו. כללו של דבר, כל דבר שהוא טוב לזה ואין על חבירו הפסד כלל, כופין אותו לעשות.

8. דין העלאה בדמים

רמב"ם הלכות שכנים פרק א הלכה ה

אין חולקין את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את בית הבד ולא את המרחץ ולא את הטלית, עד שיהא בכל חלק מהן כדי לזה וכדי לזה, אם מרחץ חלקו עד שיהא בכל חלק מהן כדי מרחץ, ואם שובך עד שיהא כל חלק שובך בפני עצמו, וכן בטלית ובשאר כל הדברים, אין בהן כדי לזה וכדי לזה מעלין אותו בדמים ויש [לו] לומר לחבירו או מכור לי או קנה ממני, אמר אחד מהן חלוק זה אע"פ שאין החלקין שוים אנו אטול את הפחות וטול אתה את היתר אין שומעין לו שהרי אומר לו אין רצוני ליקח מתנה, אלא הואיל ואין בה דין חלוקה בשוה הרי אנו מעלין בדמים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קעא סעיף י

אם אין בו דין חלוקה, ואמר האחד: נעשה ב' חלקים, אחד שיהא בו כשיעור ואחד קטן, ואני אטול הקטן ואתה טול הגדול, ותן לי דמים ששוה יותר הגדול, אינו יכול לכופו. ואפילו אם אמר לו: טול אתה הגדול במתנה, יכול הלה לומר: אין רצוני לקבל מתנה. ט ויש חולקין בזו. אבל אם אמר לו: טול אתה הגדול בשוויו ואני הקטן או: אקח אני הגדול בשוויו ואתה טול הקטן ואם תאמר שאינך חפץ בקטן אני אקח הכל, שומעין לו, אף על פי שאינו מניח את חבירו ליטול הכל.

9. דבר שאין תשמישו שוה

שולחן ערוך חושן משפט סימן קעא סעיף יג

דבר שאין תשמישו שוה, כגון שתי שפחות שהאחת יודעת לאפות ולבשל והאחת יודעת לטוות, או שני כלים שאין מלאכתן שוה וכל אחד צריך לשניהם, אפילו אם דמיהם שוים, אין אחד יכול לומר לחבירו: טול אתה זה ואני השני או איפכא, לפי שכל אחד צריך לשניהם. וכן אם יש להם שדה וכרם, ואין בשום אחד מהם כדי חלוקה, אפילו אם דמיהם שוים, לא יאמר: טול אתה שדה ואני כרם או איפכא. ואפילו אם יאמר לו: גוד או אגוד בשניהם כאחד, אין שומעין לו, אלא אם ירצה יאמר לו באחד מהם: גוד או אגוד והשני ישאר בשותפות, או יאמר בכל אחד זה אחר זה: גוד או אגוד. ושני דברים שתשמישן שוה ודמיהן שוין, ואין בשום אחד מהם כדי חלוקה, הא ודאי שיכול לומר כל אחד מהם לחבירו: גוד או אגוד (דהיינו שחולקין אחד נגד חבירו, ואחד נוטל אחד והשני שני) (טור). והוא הדין לאם אין דמיהם שוים. הגה: ואין חילוק בין אם אחד נותן לשני מה דביני ביני, או שאומר לו שיקח אחד מהן בלא תוספת דמים והוא יקח השני או להפך (טור). ויש מי שחולק בזה.

10. מותר לדבק תנ"ך בכרך אחד

רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז הלכה טו

מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד, ומניח בכל חומש וחומש ארבע שיטין, ובין כל נביא ונביא שלש שיטין, ובין כל נביא ונביא משנים עשר שלש שיטין שאם בא לחתוך חותך, וסידורן של נביאים כך הוא: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה, תרי עשר, וסדר הכתובים: רות, ותהלים, ואיוב, ומשלי, וקהלת, ושיר השירים, וקינות, ודניאל, ומגילה, ודברי הימים.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רפג סעיף א

א מותר לדבק תורה, נביאים וכתובים בכרך אחד, ומניח בין כל חומש וחומש ד' שיטין, ובין כל נביא ונביא ג', וכן בין כל נביא ונביא של תרי עשר, ב ואין קדושתם כקדושת ספר תורה, אלא כחומש בעלמא. (וכל זה בחומשים העשוים בגליון כס"ת, אבל בשלנו שהם נכרכים, אין חילוק בין חומש לנביא) (הר"ן). ומותר לכתוב כל התורה חומש חומש בפני עצמו, ואין בהם קדושת ספר תורה השלם. ויש מי שאומר שהם כס"ת לכל דבריהם, אלא שאין קורין בהם בצבור.

11. שיעורים בגליון ס"ת

שולחן ערוך יורה דעה סימן רעג סעיף א

שיעור הגליון למטה, ד' אצבעות בגודל. ולמעלה, ג'. ובין כל דף ודף, שנים. לפיכך צריך להניח בתחילת כל יריעה וסופה כרוחב אצבע, וכדי תפירה, ונמצא כשתופר היריעות ביחד יהיה בין כל דף ודף בכל הספר רוחב שתי אצבעות. ובין שיטה לשיטה, כמלא רוחב שיטה. ובין כל חומש וחומש, (א) ד' שיטין פנויות בלא כתב, ויתחיל החומש מתחילת שיטה חמישית. ויניח בתחלתו ובסופו (ב) כדי לגלול על העמוד, ועוד שתי אצבעות שישארו בין העמוד והדף.

רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ט הלכה ב

שיעור הגליון מלמטה ארבע אצבעות ולמעלה שלש אצבעות ובין דף לדף שתי אצבעות לפיכך צריך שיניח בתחלת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחת וכדי תפירה, שנמצא כשיתפור היריעה יהיה בין כל דף ודף בכל הספר כולו שתי אצבעות ויניח מן העור בתחלת הספר ובסופו כדי לגלול על העמוד, וכל השיעורין האלו למצוה ואם חסר או הותיר לא פסל.

12. ישים בספר תורה שני עמודים

שולחן ערוך יורה דעה סימן רעח סעיף ב

ישים בספר תורה שני עמודים, אחד בראשו ואחד בסופו, ומה ששיר גליון בראשו ובסופו יכרוך על העמודים ב ויתפרנו בגידים, וישאר בין העמוד לדף שתי אצבעות. (ובשעת הדחק, שאי אפשר לתפרה בגידין, אם נתפרה במשי (ג) סביב העמודים, קורין בה. מיהו אם אפשר לתקנה בגידין, אע"פ שכבר נתפרה במשי, אין קורין בה עד שיתקננה) (ת"ה סי' נ"א).

13. צריך שיהיה ארכו של ס"ת שווה להיקפו:

רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ט הלכה א

אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו, וכמה הוא אורכו בגויל ששה טפחים שהם ארבע ועשרים אצבעות ברוחב הגודל של יד, ובקלף או פחות או יותר והוא שיהא ארכו כהיקפו, וכן אם עשה בגויל פחות מששה טפחים ומיעט את הכתב או יתר על ששה והרחיב בכתב עד שיהיה ארכו כהיקפו הרי זה כמצוה.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רעב סעיף א

אין עושין ספר תורה (א) לא ארכו יתר על היקפו, ולא היקפו יתר על ארכו. (פירוש, יכוון שיהא חוט המקיף יריעות כל הספר לאחר שיתפור ויגלול, ארוך כשיעור ארכו) (טור). וכמה הוא ארכו, בגויל, (ב) ששה טפחים שהם כ"ד אצבעות ברוחב א אגודל של יד. ובקלף, או פחות או יותר, והוא שיהא ארכו כהיקפו. וכן אם עשה בגויל (פחות) מששה טפחים, ומיעט הכתב, או יתר על ששה והרחיב בכתב, עד שיהיה ארכו כהיקפו, הרי זה כמצוה. (והעמוד שבתוך הספר, ב י"א (ג) דמצרף להיקף) (טור בשם הרא"ש).