רי"ף בבא בתרא דף יד
ע"א
גמרא בבא בתרא דפים כח. –
כט.
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
טור חושן משפט סימן
קמ
הלכות חזקת קרקעות:
אע"פ שאדם נאמן לטעון על
המטלטלין שבידו לקוחין הן בידי קרקע בחזקת בעליה עומדת שקרקע הידוע לראובן בעדים
שיודעין שהיה בחזקתו אפילו יום אחד והוא עתה בחזקת שמעון ומחזיק בו ואוכל פירותיו
וטוען שלקחו וראובן מערער עליו לומר שהיא גזולה בידו נאמן וישבע ונוטל את שלו
אא"כ החזיק בו שמעון כראוי ובטענה אז אין מוציאין אותה מידו אלא נשבע ועומד
בשלו ואם אין עדים לראובן שהיה שלו אז א"צ שמעון חזקה אלא נשבע ועומד בשלו
אע"פ שלא החזיק בו: טען שמעון שיש לו שטר שמכרה לו וראובן כופר ואומר ששטרו
מזוייף יתקיים השטר בחותמיו ואפי' שמודה שכתבו אלא שאומר שטר אמנה הוא יתקיים
בחותמיו ואם לא יתקיים מוציאין השדה מידו דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו:
טען שמעון שיש לו שטר שמכרה או נתנה לו וגם החזקתי בו ג' שנים אומרים לו קיים שטרך
אם יכול לקיימו מוטב וצריך לחזר אחריו לקיימו ואם א"א לקיימו כגון שמתו העדים
או הלכו למדינת הים ואין כאן שמכיר עדותן מועיל לו חזקתו אבל אם ישנן לעדים לא
תועיל לו חזקתו וצריך שיביא העדים וכתב רבינו חננאל שאם טען אח"כ אבד השטר
אינו נאמן וכ"כ רב האי שאם לא הביא השטר או שהביאו ונמצא בטל נתבטלה נמי
החזקה: וכיצד היא החזקה שישתמש בו ויהנה ממנו ג' שנים שלמים מיום ליום כל דבר כפי
הנאתו ותשמישו שכיון שהוחזק בו ג' שנים ולא מיחה בו שום אדם לא נזהר עוד בשטרו
ונאמן לומר מכרת או נתת לי ואבדתי שטרי
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יב הלכה א
שלש שנים שאמרנו מיום ליום אפילו
היו חסרים יום אחד לא החזיק ומסלקין אותו ממנה, במה דברים אמורים בקרקעות שהן
עושין פירות תמיד כגון הבתים והחצרות והבורות והשיחין והמערות והחנויות והפונדקות
והמרחצאות והשובכות ובתי הבדין ושדה בית השלחין שמשקין אותם תמיד וזורעין בה
ונוטעין והגנות והפרדסין, וכן עבדים המהלכין כמו שבארנו, אבל שדה הבעל שהיא שותה
ממי גשמים בלבד ושדה אילן אינה מיום ליום אלא כיון שאכלו שלש תבואות ממין אחד הרי
אלו כשלש שנים, כיצד היתה שדה תמרים וגדר שלש גדרות או שדה ענבים ובצר שלש בצירות
או שדה זיתים ומסק שלש מסיקות הרי אלו כשלש שנים והחזיק, ואפילו היו האילנות
רצופין ולא היה ביניהן הרחקה כראוי שהרי סופן ליבש הואיל ואוכלן שלש תבואות החזיק.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמא סעיף א
שלש שנים שאמרו, מיום ליום. אפילו
היו חסרים יום אחד, לא החזיק, ומסלקין אותו ממנה. במה דברים אמורים, בקרקע שהם
עושים פירות (תמיד), כגון הבתים והחצירות והבורות והשיחין והמערות והחנויות
והפונדקאות והמרחצאות והשובכות ובתי הבדים ובתי השלחין (פירוש שעוצרין שם הזיתים
ופירוש בתי השלחין שדות שצריך להשקותן ביד, תרגום עיף ויגע (דברים כה, יח), משלהי
ולאי, ואותיות אהח"ע מתחלפות, ופירוש שדה הבעל שדה שהגשמים משקין אותה והרי
הן לה כבעל הנותן הריון לאשתו להולידה ולהצמיחה), שמשקין אותם תמיד וזורעים בהן ונוטעים,
והגנות והפרדסים וכן עבדים המהלכים. אבל
שדה הבעל שהיא שותה מי גשמים בלבד, ושדה אילן, אינה מיום ליום אלא כיון שאכל שלש
תבואות ממין אחד, הרי אלו כשלש שנים. כיצד היתה שדה תמרים וגדר שלש גדרות, או שדה
ענבים ובצר שלש בצירות, או שדה זיתים ומסק שלש מסיקות, הרי אלו כשלש שנים, והחזיק.
ואפילו היו האילנות רצופים ולא היה ביניהם הרחק כראוי, שהרי סופן ליבש, הואיל
ואכלן שלשה (תבואות), החזיק. הגה: ויש אומרים דגם בשדה בעל ושדה אילן בעינן חזקה
ג' שנים (טור בשם הרא"ש וה"ר יונה), וכ"נ לי להורות.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף א
א] ה"ג שהן עושין פירות תמיד
כגון הבתים והחצירות כו'. וכן הוא בהרמב"ם שם [המובא בציונים אות א']. וגם
בית הבדים מיקרי עושים פירות תדיר, כי יש בני אדם שמצניעים כל השנה ודורכים במעט
מעט, כ"כ התוס' [ב"ב כ"ח ע"א ד"ה חזקת]. ודין חזקת בתים
וחילוקין שבו כבר נתבאר בסימן ק"מ מסעיף ח' ואילך ע"ש, לכך לא נקטינהו
הטור בלישניה כאן:
ב] וזורעין בהן
"ונוטלין". בג' מיני דפוס ספרי הרמב"ם שבידי נדפס בהם
"ונוטעים". וקשה לפי אותה הגירסא, הא מסיק וכתב דבשדה האילן אינה מיום
ליום. וצריכים להאי גירסא לומר דמכח שהיא בית השלחין שמשקין אותה תמיד, גם האילנות
שבתוכה עושין פירות יותר מפעם אחת בשנה. וזה אינו, דאם כן גם בסיפא לא הו"ל
לנקוט שדה אילן בפני עצמו דהרי הוא נכלל במ"ש אבל שדה הבעל שהוא היפך שדה
השלחין. ואפשר לומר דהאי ונוטעים אינו ר"ל שנטע אילנות, אלא הצבת מיני זרעים
בקרקע ג"כ נטיעה קרי ליה, והוא דוחק. גם א"כ הו"ל להפך ולכתוב
זורעין ונוטעין בהן, ויהיה קאי תיבת "בהן" אשניהן. לכן נראה דבכיון הגיה
המחבר "ונוטלין" במקום ונוטעין, ור"ל דנוטלין תמיד ראשון ראשון מיד
אחר שנתגדל ודוק:
ג] והגנות והפרדסים. נראה דפרדס
ג"כ דומיא דגינה קאמר שאין צומחין בו אלא מיני זרעים:
ד] וכן עבדים המהלכים. פירוש,
לאפוקי קטנים שאינם מהלכים וכמ"ש הטור והמחבר בסוף סימן קל"ה. גם נקט
עבד לאפוקי בהמה, דס"ל להמחבר דאין לה חזקה אפילו אחר ג' שנים וכמ"ש שם
בסימן קל"ה [סעיף א', וראה סמ"ע שם סק"ג] ע"ש:
ה] אלא כיון שאכל ג' תבואות.
הטעם, כיון שאין גדל בהן פירות אלא פעם אחת בשנה, כל שאכל ג' פירות והוא שתק מחשב
כג' שנים שלמים:
ו] ולא היה ביניהם הרחק כראוי. כן
הוא לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות א']. ולשון הטור בסעיף כ' אפילו הן
נטועין בפחות מד' אמות, וכ"כ המחבר בסמוך בסעיף י"ח, ומשום הכי חזר
וכתבו שם, ועיין מ"ש שם בסמ"ע [סעיף י"ז סקכ"ט]:
ז] וי"א דגם בשדה בעל כו'.
עיין דרישה [סעיף א'], שם כתבתי טעם פלוגתתן:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמ סעיף ז
כיצד היא החזקה, שישתמש בו ויהנה ממנו ג' שנים
מיום ליום, כל דבר כפי הנאתו ותשמישו. הגה: וא"צ להביא ראיה שהשתמש בכל
החדרים שבבית, אלא אם נשתמש כדרך הבעלים החזיק בכל הבית (תשובת רשב"א סימן
תתקמ"א), שכיון שהוחזק בו ג' שנים ולא מיחה בו שום אדם, לא נזהר עוד בשטרו,
ונאמן לומר: מכרתו או נתתו לי ואבדתי שטרי. הגה: וכל שלא החזיק כראוי אינה חזקה,
אפילו ידוע שמכר לו קרקע רק שאינו ידוע שהיא זו שהחזיק בה, יכול המוכר ליטול קרקע
זו ולומר שמכר לו קרקע אחרת הגרועה מזו (ב"י בשם הרשב"א).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמ סעיף ז
ו] כיצד היא החזקה כו'. כתוב
בתשובת מיימון סוף ספר (אישות) [נשים] סי' ה', דחזקת ג' שנים אינה רק כנגד הטוען
על גוף הקרקע, אבל מי שאין לו בקרקע רק שעבוד חוב או כתובה, לא מהני בזה חזקה,
ור"ל שיכול לגבות החוב או הכתובה מהלוקח אף שיש להלוקח בו חזקה, דיכול לומר
לא חששתי למחות כיון דאין הקרקע שלי ושמא אמצא לגבות מבני חורין, ע"ש שהאריך.
ד"מ ד':
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יא הלכה ב
במה דברים אמורים שמצריכין ראובן
להביא ראיה או יסתלק בשלא נשתמש בה זמן מרובה, אבל אם הביא עדים שאכל פירות קרקע
שלש שנים רצופות ונהנה בכולה כדרך שנהנין כל אדם באותה קרקע, והוא שיהיה אפשר
לבעלים הראשונים שידעו בזה שהחזיק ולא מיחו בו, מעמידין אותה ביד ראובן וישבע
ראובן היסת שמכרה לו שמעון או נתנה לו ויפטר, מפני שאומרים לו לשמעון אם אמת אתה
טוען שלא מכרת ולא נתת למה היה זה משתמש שנה אחר שנה בקרקעך ואין לך עליו לא שטר
שכירות ולא שטר משכונה ולא מחית בו, טען ואמר מפני שלא הגיע אלי הדבר שהרי הייתי
במדינה רחוקה אומרים אי אפשר שלא יגיע לידך הדבר בשלש שנים וכיון שהגיע לך היה לך
למחות בפני עדים ותודיע אותם שפלוני גזל אותי למחר אתבענו בדין הואיל ולא מחית אתה
הפסדת על עצמך, לפיכך אם היתה מלחמה ושבוש דרכים בין המקום שהיה בו ראובן ובין
המקום שהיה בו שמעון אפילו אכלה ראובן עשר שנים מוציאין אותה תחת ידו וחוזרת
לשמעון מפני שיכול לומר לא ידעתי שזה משתמש בקרקעי.
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יא הלכה ה
הרי שמיחה שמעון במדינה רחוקה
מפני מה לא יטעון ראובן ויאמר לא שמעתי שמיחה בי כדי שאזהר בשטר, מפני שאומר לו
חברך יש לו חבר וחבירו יש לו חבר וחזקה שהגיע אליך הדבר וכיון שידעת שמיחה בך בתוך
שלש שנים באמת היה לך שטר ולא נזהרת בו אתה הפסדת על עצמך.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמו סעיף א
מחאה מבטלת החזקה, אפילו מיחה
המערער שלא בפני המחזיק, אפילו הוא במדינה אחרת, אם שיירות מצויות ביניהם, ובלבד
שתהיה בפני עדים. ודי בפני ב', ואפילו זקנים או חולים, אע"פ שאינם יכולים
לילך ולהודיע למחזיק, שהם יאמרו הדבר לאחרים ואחרים לאחרים עד שישמע למחזיק.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף א
א] ודי בפני שנים. לאפוקי ממאן
דאמר בגמרא [ב"ב ל"ט ע"א] דבעינן ג', דאין גילוי מילתא בפחות מג'
[שם ע"ב]:
ב] אע"פ שאינם יכולים כו'.
לשון הגמרא [שם ע"א], דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה: