רי"ף בבא בתרא דף יד ע"ב

גמרא בבא בתרא דפים כט. – כט:

אורך השיעור ברי"ף הוא דקות

1. שלש שנים שאמרנו צריך שיהיו רצופות. 1

2. אם יטעון המערער: אני יודע שלא דר בו 1

3. הא דמהני עדות השוכרים. 2

4. רוכלין המחזרים וחנויות של תגרים. 3

5. שותפים שהחזיקו בשדה ששה שנים. 3

6. אכלה כולה חוץ מבית רובע. 4

7. היתה הקרקע צחיח. 4

1. שלש שנים שאמרנו צריך שיהיו רצופות

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יב הלכה ד

שלש שנים שאמרנו צריך שיהיו רצופות זו אחר זו, הרי שהחזיק בשדה וזרעה שנה והובירה שנה וזרעה שנה והובירה שנה, אפילו עשה כן כמה שנים לא החזיק, היה דרכן של בני אותו המקום להוביר אע"פ שמקצתן זורעין שנה אחר שנה ומקצתן זורעין שנה ומובירין שנה הרי זה החזיק שהרי הוא אומר לא הוברתי אותה אלא כדי שתעשה הרבה בשנת הזריעה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף ב

שלש שנים שאמרו, צריך (שיהיו) רצופות זו אחר זו. הרי שהחזיק בשדה, וזרעה שנה והוביר שנה, (פירוש הניחה שממה תרגום והאדמה לא תשם (בראשית מז, יט), לא תבור) אפילו עשה כן כמה שנים, לא החזיק.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף ג

היה דרך בני אותו המקום להוביר, אף ע"פ שמקצתם זורעים שנה אחר שנה, הרי זה החזיק, אע"פ שהשלש שנים שאכל הן מפוזרות, שהרי הוא אומר: לא הוברתי אותה אלא כדי שתעשה הרבה בשעת הזריעה.

2. אם יטעון המערער: אני יודע שלא דר בו

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יב הלכה ב

הביא עדים שהיה דר בחצר זו שלש שנים או ששכרה שלש שנים הרי זו חזקה, טען בעל החצר ואמר שמא לא שכן בה ביום ובלילה או שמא אלו שהשכירו להם לא שכנו בה ביום ובלילה הרי זו טענה, אומרים למחזיק או תביא עדים ששנים אלו גמורות ביום ובלילה או הסתלק, אפילו באו עדים ואמרו לנו השכיר ואנו דרנו בה ביום ובלילה וטען בעל השדה ואמר יביאו עדים שדרו בה ביום ובלילה, צריכין אלו השוכרין להביא ראיה שדרו בה תמיד, שזה הדבר תלוי בהן ואין תלוי בטענת המחזיק כדי שיעידו לו. +/השגת הראב"ד/ אפילו באו עדים וכו' עד כדי שיעידו לו. א"א ונתננו לו השכר עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמ סעיף ח

בתים שהם לדירה, צריך להביא עדים שדר בו או השכירו שלש שנים רצופות; ומשהביא עדים שדר בו או השכירו שלש שנים רצופות, הוי חזקה, ואם יטעון המערער: אני יודע שלא דר בו בלילות, אז צריך המחזיק להביא עדים שיעידו בפירוש גם על הלילות, ועל פי השכנים שיעידו שלא הרגישו בו שיצא בלילות, אלא כפי ניהוג העולם ראינו (אותו) נכנס בו בערב ויוצא בבקר. ואם יוסיף לטעון: ראיתיו שיצא ממנו בלילות אחר שישנו השכנים, לא הוי חזקה אא"כ יביא עדים שיאמרו: שכרנו ממנו הבית ודרנו בו ימים ולילות. ואם היה המערער רוכל המחזיר בעיירות, אף על פי שלא טען: ברי לי שלא היה דר בו בימים ובלילות, טענינן ליה. ולהרמב"ם אפילו לא טען המערער אלא: שמא לא דר בה ביום ובלילה, צריך להביא עדים שדר בה ביום ובלילה. ואם היה המחזיק רוכל המחזיר בעיירות, אף על פי שלא טען המערער, טענינן ליה ואומרים למחזיק: הבא עדים שהחזקת בו ביום ובלילה שלש שנים. הגה: ור"ת והרא"ש חולקין על כל זה, אלא כל שהעידו השכנים שדר בו כמנהג שרגילים השכנים לידע, אף על פי שלפעמים יצאו השכנים לעסקיהם מהעיר, ולא ידעו אם נשאר המחזיק בבית בעוד שלא היו בעיר, אלא מעידין שכשיצאו מן העיר הניחוהו בבית וכשבאו מצאו אותו דר בו, הוי חזקה. ואם אמר המחזיק לעדים סתם: העידו לי שדרתי בו שלש שנים בחזקת ימים ולילות, אע"פ שאינן יודעים שדר בו כל הימים וכל הלילות, אלא שראוהו שדר בו מקצת ימים ומקצת לילות, טענתו טענה ומספיק עדותן אם יעידו כדבריו. ואפילו אם יטעון המערער: ברי לי שלא דר בו בלילות, וכן אם היו הדרים בו רוכלים המחזירין בעיירות (ר"ח וטור הביאו בסט"ו), אע"פ שיצאו לפעמים מן הבית ולא דרו בו שלש שנים רצופים, הואיל והוי שלש שנים בחזקתן, הוי חזקה אע"פ שהיו מחזרין ימים רבים ולא לנו בבית. והוא הדין לשאר מחזיק (שם בשם רא"ש לדעת ר"ח) שיצא לפעמים מן הבית אחר עסקיו, ומיד כשבא היה חוזר לבית, מקרי חזקה בשלש שנים. וכן מקומות בית הכנסת (שם סי' ו' ורשב"א סימן תקמ"ג /תתקמ"ג/), אם מעידים העדים שישב עליה כל עת שנכנס לבית הכנסת, אע"פ שלפעמים שינה מקומו מחמת אבילות, או לא נכנס לבית הכנסת, הוי חזקה, הואיל ועשה בחזקה כמנהג העולם (כל זה בטור). ונ"ל שכן ראוי להורות, אע"פ שיש חולקין (נ"י ר"פ חזקת בשם ה"ר יונה). מקומות של בית הכנסת שהמנהג שכל אחד כותב שמו עליו, הוי כשטר, וכל מי ששמו עליו הוי שלו ואין למערער בו כלום (תשובת הרא"ש כלל ה' סימן ה').

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמ סעיף ח

ז] אם היה המערער רוכל כו' טענינן ליה. הטעם כתבו הרא"ש [ב"ב פ"ג סי' ב'] והטור [סעיף י"ב] דאמרינן דלא ידע למיטען ברי כיון דאינו דר בעיר, ועיין מה שכתבתי פירושו בפרישה:

ח] ולהרמב"ם אפילו לא טען המערער כו'. ושם ברמב"ם [המובא בציונים אות י"א] כתב עוד, דאפילו אם באו עדים ואמרו לנו השכירו ואנו דרנו בו ביום ובלילה, וטען המערער ואמר יבואו עדים ויעידו שדרו בו ביום ובלילה, צריכין אלו השוכרים להביא ראיה שדרו בה תמיד, שזה הדבר תלוי בהן ואינו תלוי בטענת המחזיק כדי שיעידו לו, עכ"ל. ופירש המגיד משנה דבריו דמיירי אפילו אם עדיין השכירות בידן, שכיון שזה הדבר תלוי בשוכרין עצמן חשובין כנוגעין. אבל מסיק המגיד משנה שם וכתב דהראב"ד [בהשגות] וגם אחרים חולקין עליו בזה ושכן נראה לו. ונראה דמש"ה השמיטו ג"כ המחבר, וגם הטור [סעיף ט"ו] הביא סוף דברי הרמב"ם ולא בבא זו. ועיין ד"מ [סעיף ו'] ודרישה [סעיף ה'] וק"ל:

ט] ואם היה המחזיק רוכל כו'. משום דמסתמא הרוכל מחזיר בעיירות בג' השנים, נמצא דלא החזיק בה כראוי. ור"ת [ב"ב כ"ט ע"ב תוס' ד"ה אמר] והרא"ש [שם פ"ג סי' ב'] חולקים ע"ז כמ"ש מור"ם בסמוך:

י] חולקים על כל זה כו'. פירוש, חלקו אפירוש רשב"ם [המובא בציונים אות ט'] [וכ"ש אפירוש הרמב"ם [המובא בציונים אות י"א]] דס"ל דאם טוען המערער ברי [או שמא להרמב"ם] שיצא בלילה דבעינן דוקא עדות השוכרים שיעידו שדרו יום ולילה, ור"ת ורא"ש ס"ל דאפילו בכה"ג בעדי השכנים סגי, ואפילו השכנים אין צריכים שיעידו שראו שנכנס ויוצא בביתו בכל בוקר וערב אף אם יטעון המערער שראהו שלא דר בו בכל יום או לילה, אלא סגי אם יטעון המחזיק ויאמר שיעידו השכנים שבכל עת שהיו בבית ראו להמחזיק יוצא ונכנס בביתו ביום ובלילה כדרך שכנים. ואף שלא היו השכנים בבית בכל יום, לא משגחינן בטענת המערער דאומר שלא היה דר בו באותן הימים שלא היו השכנים בביתו, אלא מוקמינן ליה אחזקתיה. מיהו אם לא טען המחזיק יבואו השכנים ויעידו לי סתם כו', וגם השכנים אינן מעידים מעצמן שלדעתן דר בו ג' שנים, הב"ד לא טענינן ליה עבורו כיון שהמערער טוען ברי שראה שלא דר בו, אבל מאחר שטוען המחזיק כו' או שהשכנים מעידין מעצמן כן, שומעין לו. ואם היו השכנים רוכלים, אף שלא העידו מעצמן שלדעתן דר בו ג' שנים וגם המחזיק אינו טוען ומשיב להמערער כן, אנן טענינן עבורו ואמרינן דמש"ה לא טענו שדר בו בחזקה כו', משום דסברי דלא יועילו נגד טענת המערער כיון שדרו בביתם על המעט, ואנן טענינן עבורם, כי השכנים הרוכלין המה עדיפי מעדים דעלמא כיון שבימים שהיו אז בביתם ראו להמחזיק נכנס ויוצא בביתו תמיד, כ"כ התוס' [שם] והרא"ש [שם] והטור [סעיף י"ד] בשם ר"ת ע"פ פירושו בגמרא, וכמ"ש בפרישה [שם] ודרישה [סעיף ה']. ומור"ם קיצר ולא העתיק אלא לשון הטור והן סתומים קצת, מש"ה הוצרכתי לבאר. ומור"ם השמיט דין זה דטוענין עבור המחזיק כשהשכנים הם רוכלים בשיטת ר"ת, ולא ידעתי למה, ועיין פרישה ודרישה שבררתי הדברים הללו, וגם הוכחתי שם דמ"ש הפוסקים ומור"ם בשם ר"ת דאם אמר המחזיק לעדים סתם העידו כו', היינו דוקא אם אמר כן לשכנים ולא לעדים דעלמא, ע"ש. ומ"ש "סתם העידו לי", כתבתי בפרישה דנ"ל דצ"ל העידו לי סתם, ע"ש ודו"ק:

3. הא דמהני עדות השוכרים

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמ סעיף ט

הא דמהני עדות השוכרים לומר שדרו בה ימים ולילות, דווקא ששכירות הבית עדיין בידם, ואומרים: ניתן אותו למי שיזכה בדין, ואף על פי שעדיין לא נהנה המחזיק מפירות זה הבית, כיון שדרו בו מכחו, היינו הנאת פירותיו. ואפילו אם השאילו להם בחנם. אבל אם כבר פרעו השכר למחזיק, אינם יכולים להעיד, מפני שהם נוגעים בדבר, שחפצים להחזיקו בבית שאם יצא מתחת ידו צריכים ליתן השכר פעם אחרת למערער. ומיהו אפילו נתנוהו כבר למחזיק, יכול הוא לחזור וליתנו להם שיתנוהו למי שיזכה בדין, ואז לא יהיו נוגעים בדבר. ויש מי שחולק.

שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף יב

השוכר, אם לקח בידו השכירות ואמר: כל מי שיתקיים קרקע זה בידו, יטול, ה"ז מעיד למשכיר. ואם כבר נתן השכירות לבעל הקרקע, אינו מעיד לו, שאם תצא הקרקע למערער חייב לשלם השכירות פעם אחרת. ואם לקח המשכיר דמי השכירות והחזירו לשוכר כדי שיתנהו למי שיזכה בדין, הרי זה מעיד לו. הגה: וכל זה שיש עדים שדר השוכר בבית, אבל אי ליכא עדים, נאמן בכל ענין במיגו דאי בעי שתיק (מרדכי).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף יב

כו] חייב לשלם השכירות כו'. ואעפ"י שיכול השוכר לחזור ולהוציא השכירות מיד המשכיר, לא ניחא לאינש למיקם בדינא ודיינא:

כז] הרי זה מעיד לו. עיין לקמן סימן ק"מ שכתב הטור והמחבר בסעיף ט' שיש מי שחולק ע"ז ע"ש, ובפרישה כאן סעיף ה' כתבתי טעמו:

4. רוכלין המחזרים וחנויות של תגרים

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יב הלכה ג

היה זה המחזיק או העדים שדרו בה מן הרוכלין המחזרין בעיירות וכיוצא בהן, טוענין אותו לכתחלה וכשיביא עדי חזקה אומר לו הבא עדים שהיית מחזיק בה ביום ובלילה, במה דברים אמורים בחצרות ובתים וכיוצא בהן שהן עשויות לדור בתוכן ביום ובלילה, אבל החנויות של תגרים וכיוצא כהן /בהן/ שאין דרין בהן אלא ביום כיון שדר בה שלש שנים ביום הרי זה חזקה. +/השגת הראב"ד/ בד"א בחצרות וכו' עד הרי זה חזקה. א"א אין דרך הגמרא כן דלרבויי מפוזרות קאמר ולא לרבויי מקוטעות עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמ סעיף יד

החניות של תגרים וכיוצא בהם, שאין דרים בהם אלא ביום, כיון שדר בהם ג' שנים ביום, הרי זה חזקה. הגה: וי"א דבענין שהחזיק בהן ששה שנים ביום (טור בשם הרא"ש והראב"ד בהשגתו והמגיד פי"ב מטוען והרשב"א וכ"כ התוס'). ויש מחלקים דאם היתה כבר חנות, סגי בחזקת ג' שנים. אבל אם היה כבר בית, והוא עשה ממנה חנות, צריך שיחזיק בה ששה שנים ביום (מרדכי פרק חזקת); וכסברא זו נראה לי להורות.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמ סעיף יד

כ] שהחזיק בה ו' שנים ביום כו'. ולא דמי לבית רוכלין או שאר סוחרים דקי"ל דאף דיוצאין מביתם בשנה פעמים הרבה ושוהין טובא אפ"ה א"צ להשלים ביטולם ובג' שנים סגי כמ"ש בסעיף ח', דשם אין זמן בטילתם ידוע ואין קבע לביטולם פעמים רב ופעמים מעט, ואם לא יזדמן לו עסק לא יצא, משא"כ חנויות דזמן בטילתם דכל לילה ידוע, כ"כ הטור בשם הרא"ש [ב"ב פ"ג סי' ב'] בסעיף ט"ו. וא"ת הלא גם במקומות דבית הכנסת זמן בטילתם דכל לילה לפחות הוא ידוע כמו בחנות ואפ"ה א"צ להשלים וכמ"ש הטור (והמחבר) [והרמ"א] בשם הרא"ש בסעיף ח'. י"ל דשאני מקומות דבית הכנסת דאין שייך בו תשמיש אחר כי אם לישב עליהן בעת בואו להתפלל, לכך מחשב הישיבה עליהן ג' שנים בעת התפילה כאילו דר בבית כל משך ג' שנים, דא"צ אלא אכילת פירות ג' שנים כל אחד לפי ענינו כמ"ש בריש סימן קמ"א, משא"כ חנות דשם חדר בית עליו כי ראוי לדור בו יומם ולילה, מש"ה ס"ל דצריך להשלים:

כא] אבל אם היה כבר בית כו'. הטעם, דכיון דאם לא עשה ממנו חנות היו דרים בבית זה יום ולילה, נמצא דנעשה לדור בו גם בלילה, מש"ה צריך גם הוא להשלים הלילות (כימים) [בימים]:

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יב הלכה ה

שני שותפין שהחזיקו בשדה שש שנים האחד אכלה ראשונה ושלישית וחמישית, והשני אכלה שניה ורביעית וששית לא עלתה חזקה לאחד מהם, שהרי בעל הקרקע אומר כיון שלא ראיתי ולא שמעתי שהחזיק בה אדם אחד שנה אחר שנה מפני זה לא מחיתי, לפיכך אם כתבו אלו השותפין שטר ביניהן שישתמשו בה שנה אחר שנה כיון שעבר שלש שנים עלתה להן חזקה, שהשטר יש לו קול והואיל ולא מיחה אבד זכותו, והוא הדין לעבד שהחזיקו בו שנים ונשתמשו בו שנה אחר שנה אם כתבו שטר ביניהן הרי החזיקו.

5. שותפים שהחזיקו בשדה ששה שנים

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמד סעיף א

שני שותפים שהחזיקו בשדה ששה שנים, האחד אכלה אג"ה והשני אכלה בד"ו, לא עלתה חזקה לשום אחד מהם. ואם עשו חלוקה זו בשטר, כיון שעבר שלשה שנים עלתה להם חזקה. וכן אם טוענים שלקחו שדה זו מפלוני, ועשה להם המוכר שטר מכר, כיון שעברו שלשה שנים, עלתה להם חזקה. והוא הדין לעבד שהחזיקו בו בענין זה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמד סעיף א

א] ואם עשו חלוקה זו בשטר. פירוש, שני השותפין טוענין לקחנו אותו יחד בשותפות מהמערער ושטר היה לנו ממנו ואיבדנו אותו, וכשקנינו אותו ביחד עשינו בינינו שטר שותפות שזה יאכל פירות כל השדה שנה ראשונה והשני בשנה שניה וכן יהלך בסיבוב, ואותו שטר שותפות הוא בידם לפני ב"ד לעת עתה, יש להן חזקה מיד אחר כלות שלש שנים הראשונים אף על פי שלא אכל שום אחד מהן שלש שנים, דשניהם נחשבין כחד כיון דיש לשטר קול דקנו אותו יחד, והוה ליה להמערער למחות קודם כלות שלש שנים, וק"ל:

ב] ועשה להם המוכר שטר מכר. פירוש, ואותו שטר מאותו פלוני המוכר הוא בידם עתה לפני בית דין, אלא שאינו מבורר אם אותו פלוני קנאה מהמערער ואם בתורת גזילה בא לידו ומכרוה להן, אפילו הכי חזקתן חזקה מיד אחר ג' שנים הראשונים, אף על גב דלא אכל שום אחד מהן שלש שנים וגם לא חלקו יחד בשטר כנ"ל, כיון דמכר להן אותו פלוני בשטר יש לו קול והוה ליה להמערער למחות, וטוענין להן שאותו פלוני ודאי קנאה מהמערער, מיהו צריך להיות ידוע שדר בה אותו פלוני יום אחד, וכן כתב בטור [סעיף א'] ויתבאר לקמן בסימן קמ"ו בס"ד, ע"ש:

6. אכלה כולה חוץ מבית רובע

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יב הלכה טז

אכלה כולה חוץ מבית רובע החזיק בכולה חוץ מאותו בית רובע שלא נהנה בו, אפילו היה חלמיש בתוך השדה הואיל ולא נשתמש בו כראוי לו אין לזה בו חזקה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף יד

אכלה כולה חוץ מבית רובע (פי' שיעור קרקע כדי שיוכל לזרוע בו רובע הקב), החזיק בכולה חוץ מאותו בית רובע שלא נהנה בו; אפילו היה חלמיש בתוך השדה, הואיל ולא נשתמש בו כראוי אין לו בה חזקה. ואם היה פחות מבית רובע, בטל אגב השדה.

7. היתה הקרקע צחיח

רמב"ם הלכות מכירה פרק א הלכה טו

היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה, ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש. +/השגת הראב"ד/ היתה הקרקע צחיח וכו'. א"א הא מילתא לא מיחוורא דהא חזקה אכילת פירות היא ואכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה אבל למיקנא בה ארעא לא קני אלא מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קצב סעיף ח

היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה ואינה בת זריעה, החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם, וכיוצא בזה משאר התשמישים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קצב סעיף ח

ד] שאין בה לא גדר כו'. פירוש, שאין יכולין לקנותו לא בגדר ולא בפרצה:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף יב

היה המקום שהחזיק בו סלע או חלמיש שאינו ראוי לזריעה, צריך ליהנות בו בדבר הראוי לו, כגון שישטח בו פירות או יעמיד בו בהמה וכיוצא בזה. ואם לא נהנה בו בכל אותם השלש שנים בדבר הראוי לו, לא החזיק.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף יב

כ] כגון שישטח בו פירות כו'. והיינו דוקא במקום שאינו ראוי לדבר אחר, אבל במקום הראוי לזרוע ולנטוע ולאכול הפירות, כבר פסק המחבר בריש סימן זה דבאכלו מיניה ג' מיני תבואות הוי חזקה אף דלא כלו הג' שנים, ע"ש: