רי"ף בבא בתרא דף טו
ע"א
גמרא בבא בתרא דפים כט: – ל.
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
2. האומר לחבירו שדה ראובן אני מוכר לך
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק טו הלכה י
הביא המערער עדים שזו השדה שלו
וזה שבתוכה טוען ממך לקחתיה ואכלתיה שני חזקה והביא עדים שאכלה שני חזקה טען
המערער ואמר היאך תטעון שלקחת ממני היום שלש שנים ובאותו הזמן לא הייתי במדינה זו,
מצריכין זה שבתוכה להביא ראיה שזה פלוני שמערער היה עמו במדינה בזמן הזה שטוען
שמכר לו בו אפילו יום אחד כדי שיהיה אפשר שימכור ואם לא הביא מסלקין אותו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמו סעיף יא
הביא המערער עדים שזו השדה שלו,
וזה שבתוכה טוען: ממך לקחתיה ואכלתים שני חזקה, טען המערער ואמר: היאך תטעון שלקחת
ממני היום שלשה שנים ובאותו זמן לא הייתי במדינה זו, מצריכין זה שבתוכה להביא ראיה
שזה פלוני שמערער היה עמו במדינה בזמן הזה שטוען שמכר לו, אפילו יום אחד, כדי שיהא
אפשר שימכור, ואם לא הביא, מסלקין אותו.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף יא
כד] ובאותו זמן לא הייתי במדינה
כו'. עיין לעיל סימן ק"מ סעיף י"ג [סקי"ח] שם כתבתי דהרי"ף
[ב"ב ט"ו ע"א מדפי הרי"ף] והרמב"ם [המובא בציונים אות
כ"ג] פירשו כן ההוא דאמר בשכוני גואי הואי הנזכר בריש פרק חזקת הבתים [שם
כ"ט ע"ב], ושרשב"ם [שם ד"ה אנא] והרא"ש [ב"ב
פ"ג סי' ד' ה'] פירשוהו שכוני גואי, ר"ל דרתי עמך בבית. והנה דעת ראשונה
דכתב המחבר כאן דס"ל דצריך להביא ראיה שהמערער היה במדינה בזמן ההוא, פירשוהו
שכוני גואי כהרי"ף הנ"ל, דבגמרא הצריכו להביא ראיה סתם דמשמע בכל ענין.
ודעת הי"א שכתב המחבר [בסעיף י"ב] ס"ל דאין פירושו דשכוני גואי כן,
ומשו"ה ס"ל דאם אירע מעשה כן א"צ להביא ראיה אלא כשמזכיר המחזיק
מעצמו היום שמכרה לו, ולי"א השני דוקא כשהוא בשעת חירום. ועיין פרישה [סעיף
י"ח] מה שכתבתי בפירוש הטור שכתב ג"כ כל הני דעות, ודו"ק:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמו סעיף יב
ויש מי שאומר דדוקא כשמזכיר היום שמכר לו, אבל
אם אינו מזכיר היום, א"צ להביא ראיה שהיה כאן ביום שקנאה. ואפילו אם יאמר
המערער: אמור באיזה יום קנית אותו, אין מזקיקין אותו לכך. וי"א דדוקא בשעת
חירום, אבל שלא בשעת חירום, אף על גב דאמר ליה: זבינית מינך ביום פלוני, לא בעי
לאתוי ראיה דההוא יומא הוה בהדיה, ( דדילמא מכר לו על ידי שליח) (טור בשם
הרמ"ה והרא"ש).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף יב
כה] דדוקא כשמזכיר היום כו'. נראה
דהיום לאו דוקא קאמר דה"ה אם מזכיר הזמן כגון בחודש פלוני או בימי הקיץ, צריך
להביא ראיה שהיה באותו זמן פעם אחת במדינה, ואם אינו מזכיר הזמן אלא אומר קניתיה
קודם ג' שנים ולא ידעתי באיזה זמן, דאין מכריחין אותו להגיד הזמן, אא"כ
הזכירו מעצמו דאז צריך להביא ראיה:
כו] ואפילו אם יאמר המערער כו'.
פירוש, לא מיבעיא דלא טענינן ליה אנן, אלא אפילו אם טוען המערער עצמו אין שומעין
לו בזה:
כז] וי"א דדוקא בשעת חירום
כו'. פירוש, באותה העת שטען שקנאה ממנו הוה שעת חירום ולא היו השיירות מצויות לעת
ההיא, אבל אח"כ במשך ג' שנים היו השיירות מצויות, דאל"כ פשיטא דלא הוה
חזקה דיכול לומר לא ידעתי שהחזיק בנכסי כל הג' שנים, כמ"ש לעיל בריש סימן קמ"ג,
וגם לא שייך מחאה כל שאין השיירות מצויות כמ"ש בריש סימן זה, וכל שאינו יכול
למחות אינו יכול להחזיק, ועיין פרישה [סעיף י"ט]:
כח] דדילמא מכר לו ע"י שליח.
ואפילו אמר ממך זבנתי ולא ע"י שליח, נאמן במיגו, וכ"כ הטור בשם
הרמ"ה [המובא בציונים אות כ"ה], ז"ל, אבל שלא בשעת חירום, אע"ג
דאמר זבנתי ממך ביום פלוני, א"צ להביא ראיה, (במיגו) [דמיגו] דאי בעי אמר
"ביומא אחרינא הואי בהדך, או מילי מסרת לי" כו', עכ"ל. וממ"ש
ביומא אחרינא הואי "בהדך", משמע דאף כי איכא עדים דלא היה כאן כלל, יכול
לטעון ולומר שהוא היה במקום שהיה המערער (ששם) [ושם] קנהו מידו:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק כא הלכה כא
האומר לחבירו שדה ראובן אני מוכר
לך, וכיון שבא הלוקח להשתמש בה אמר לו המוכר אינה זו השדה שהיתה של ראובן אלא כך
היא קרויה ולעולם לא היתה לו אלא זו היא שהיתה של ראובן ולקחתיה ממנו והיא שמכרתיה
לך, על המוכר להביא ראיה, ואם לא הביא זוכה הלוקח בזו שכל העם קוראים של ראובן,
וכן כל כיוצא בזה הלך אחר השם שהוא פשוט בפי הכל.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן ריח סעיף כה
האומר לחבירו: שדה ראובן אני מוכר
לך, וכיון שבא הלוקח להשתמש בה אמר ליה המוכר: אינה זו השדה שהיתה של ראובן אלא כך
היא קרויה ולעולם לא היתה לו אלא זו שהיתה של ראובן ולקחתיה ממנו והיא שמכרתי לך,
על המוכר להביא ראיה, ואם לא הביא ראיה זוכה הלוקח בזו שכל העם קורין אותה של
ראובן.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף כה
סו] על המוכר להביא ראיה. פירוש,
ראיה דזו לא היתה של ראובן, ואם מביא ראיה א"צ ליתנו לו אלא האחרת, אף שאין
קורין אותה ע"ש ראובן, דמסתמא האומר שדה ראובן ר"ל השדה שקניתי מראובן,
וכיון שמביא ראיה שזו לא קנה מראובן לא היתה דעתו על זה, כן פירש ר"ש פרק
חזקת הבתים ריש דף (ל"ו) [ל' ד"ה כיון] ע"ש. ולא כעיר שושן דכתב
שצריך להביא ראיה שמכר לו השדה השניה, ע"ש ודו"ק:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמ סעיף א
קרקע, בחזקת בעליה עומדת, שקרקע הידוע לראובן
בעדים שיודעים שהיה בחזקתו אפילו יום אחד, והוא עתה בחזקת שמעון ומחזיק בו ואוכל
פירותיו, וטוען שלקחו, וראובן מערער לומר שהיא גזולה בידו, נאמן, וישבע שבועת היסת
ונוטל את שלו, אא"כ החזיק בו שמעון כראוי ובטענה, אז אין מוציאין אותו מידו,
אלא נשבע (היסת) ועומד בשלו. ואם אין עדים לראובן שהיה שלו, אין צריך שמעון
חזקה, אלא נשבע ועומד בשלו, אף על פי שלא החזיק בו. ( ועיין לעיל ריש סימן
צ"ה דאין נשבעים על קרקעות רק היסת).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמ סעיף א
א] שקרקע הידוע לראובן בעדים
שיודעים. וכן כתב בתשובת רשב"א [ח"ב סי' קפ"ב] דאפילו אם אין העדים
יודעים בודאי שהיתה של ראובן אלא שראו לראובן או לאביו דר בו [וה"ה אם יש לו
קול מבורר שהוא שלו, הרא"ש בתשובה כלל צ"ט סי' ח'. ד"מ א'],
מחזקינן אותו בשלו ומוציאין אותו מיד השני עד שיהיה לו חזקת ג' שנים או עדי קנין, והביאו
הד"מ [סעיף א'], ע"ש ולקמן סימן קמ"ו [ד"מ סעיף י"ד]:
ב] נשבע היסת ועומד בשלו. כתב
הרשב"א [בתשובה ח"א סי' תתקל"ט], ואם המחזיק טוען כנגד יתומים
שהחזיק בשל אביהן [דאז חייב לישבע בנקיטת חפץ] ומת המחזיק ולא נשבע, אין אומרים
בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו, כיון שהוא להחזיק, ועיין בהגד"מ
[הגדו"פ] ד' מה שכתבתי מזה: