רי"ף בבא בתרא דף טז ע"א

גמרא בבא בתרא דפים ל: – לב.

אורך השיעור ברי"ף הוא דקות

אורך השיעור בפוסקים הוא דקות

1. שטר זה מקויים בידי שאני לקחתיה לפני ארבע שנים. 1

2. זה אומר של אבותי 2

3. טוען וחוזר וטוען: 3

4. לאחד עדי אבות ולאחד עדי חזקה. 4

1. שטר זה מקויים בידי שאני לקחתיה לפני ארבע שנים

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק טו הלכה ז

ראובן שהיה בתוך שדה ובא שמעון וערער עליו ואמר ראובן שדה זו מלוי קניתיה ואכלתי אותה שני חזקה אמר לו שמעון והלא שטר זה מקויים בידי שאני לקחתיה מלוי מהיום ארבע שנים חזר ראובן ואמר וכי תעלה על דעתך ששלש שנים בלבד יש לי משקניתיה שנים רבות יש לי משלקחתיה ואני קדמתיך, הרי טענת ראובן טענה, שאדם קורא לשנים רבות שני חזקה, לפיכך אם הביא ראובן עדים שאכלה שבע שנים שנמצא שאכל שני חזקה קודם שלקחה שמעון מעמידין אותה בידו, אבל אם אכלה פחות משבע שנים תחזור לשמעון שאין לך מחאה גדולה מזו שהרי מכרה קודם שהחזיק ראובן.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף יט

טען המחזיק מפלוני קניתיה וחזקתי בה שני חזקה, ויש לו עדים שדר בה המוכר יום אחד, השיב המערער: והלא יש בידי שטר מקויים שאותו פלוני מכרה לי מהיום ד' שנים וקדמה קנייתי לקנייתך, חזר המחזיק וטען: שני חזקה שאמרתי לא בשביל ג' שנים בלבד אלא שנים רבות יש לי שקניתיה ואני קדמתיך, הרי טענת המחזיק טענה, שאדם קורא לשנים רבות שני חזקה. לפיכך אם הביא המחזיק עדים שאכלה שבע שנים, שנמצא שאכלה שני חזקה קודם שקנאה המערער, מעמידין אותה בידו. אבל אם אכלה פחות משבע שנים, מוציאין אותה מידו, שאין לך מחאה גדולה מזו, שהרי מכרה בשטר קודם שנגמרה החזקה, והיה לו ליזהר בשטרו לעולם. ואם לא עשה לו שטר, אלא מכרה לו בעדים, אין לו קול ולא חשיב כמחאה, ודי לו בחזקת ג' שנים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף יט

מה] שדר בה כו'. כן הוא ג"כ בגמרא [ב"ב ל' ע"ב] ובטור סעיף ל"א, ולפי מאי שמסיק שטענת המערער היתה שהוא קנאה מהמוכר קודם קנייתו דהמחזיק, לא היה צריך המחזיק להביא עדים שדר בה המוכר יום אחד, שהרי גם המערער מודה לו שהיתה של המוכר, אלא שהמעשה כך היה בגמרא שטען כן קודם שידע במאי ערער עליו, וסתם ערעור הוא ששדה שלו היא, ומשו"ה השיב לו המחזיק מפלוני קניתיה ודר בו יום אחד. ולפי"ז צריכין לגרוס ויש "לי" עדים, ר"ל שהמחזיק טוען כן, ולא שכתב כן המחבר לדינא, וק"ל, וכן הוא בטור, עיין פרישה:

מו] עדים שאכלה שבע שנים. כן לשון הגמרא [שם] והטור [סעיף ל"ב], ועיין פרישה ודרישה, שם כתבתי, שאם מביא עדים שאכלה ג' שנים קודם הד' שנים שקנאה (מהמערער) [המערער] כמשמעות שטרו, סגי בהכי כל זמן שאין המערער מביא ראיה שדר בה המוכר יום אחד אחר אותן ג' שנים, שאז היו טוענין להמערער שהמוכר חזר וקנאה מהמחזיק ומכרה להמערער, והא דכתבו ז' שנים, משום דכבר בתחילת ערעור הביא המחזיק עדים שאכלה ג' שנים האחרונות, וקאמר דלא סגי בהכי עד שיביא עדים שאכלה למפרע מהיום ז' שנים, דאז התחיל לאכול ג' שנים קודם קניית המערער, ולא היה הפסק ביניהן יום אחד שדר בה המוכר:

מז] אבל אם אכלה פחות מז' שנים כו'. לשון הטור [שם], והא דאין נאמן לומר המחזיק קנייתי קדמה לקנייתך במיגו שהיה יכול לומר קניתי ממך אחר שקנית אותה והחזקתי בה שני חזקה, לפי שאין זה מיגו טוב, שהיה ירא לומר שלקחה ממנו שלא היה יודע שיש לו שטר מהמוכר לו, ואם יאמר שלקח ממנו יתבענו המוכר לדין, על כן אם היו הטענות בענין שנודע להמחזיק שיש להמערער שטר, מחזיקים אותה ביד המחזיק. וכדמסיק המחבר בסעיף כ"א, ע"ש:

מח] שאין לך מחאה גדולה מזו. כבר כתבו הטור והמחבר זה לעיל סוף סימן קמ"ד, ושם חילק וכתב דהיינו דוקא אם מכר המוכר שדה זו לבדה, ולא אם מכר המוכר שדה זו בכלל שדותיו. וגם כתב שם [בטור] דיש חולקין וסבירא להו דאפילו אם מכרה בלא שטר אלא בעדים ג"כ אמרינן דהיה לו ליזהר בשטרו. והמחבר נמשך בזה אחר לשון הטור שגם הוא כתב בסוף סימן קמ"ד דעת החולקין אי בעינן שטר, וסיים בשם הרא"ש [ב"ב פ"ג סי' ח'] דבעינן שטר, וכאן לא כתב אלא כמסקנת הרא"ש דבעינן שטר:

מט] ודי לו בחזקת ג"ש. עיין פרישה [סעיף ל"ב], שם כתבתי דג' שנים אלו צריכין שיתחילו קודם קניית המערער ואפילו יום אחד, וסגי בהכי כשאכל משם והלאה ג' שנים, ומשו"ה כתבו הטור והמחבר "בחזקת ג' שנים" ולא כתבו "בחזקה ג' שנים", עכ"ל ודו"ק:

2. זה אומר של אבותי

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק טו הלכה ו

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי זה הביא עדים שהיא של אבותיו וזה הביא עדים שאכלה שני חזקה תחזור לזה שהביא עדים שהיא של אבותיו ויחזיר הפירות שאכל, שהרי לא טען כלום ואין אכילתו ראיה שכל חזקה שאין עמה טענה על הבעלים אינה כלום, חזר זה המחזיק ואמר כן של אבותיך היתה ואתה מכרתה לי וזה שטענתי תחלה שהיא של אבותי כלומר שאני סומך עליה והרי היא שלי כשל אבותי, או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך הרי זו טענה נכונה שהרי נתן אמתלא לדבריו הראשונים ומעמידין אותה בידו, ואם טען בתחלה ואמר של אבותי ולא של אבותיך אין שומעין לו בטענה זו האחרת וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף כד

זה אומר: של אבותי, וזה אומר: של אבותי, זה הביא עדים שהיא של אבותיו ( מעולם), וזה הביא עדים שאכלה שני חזקה, תחזור לזה שהביא עדים שהיא של אבותיו, ויחזיר הפירות שאכל, אפילו אין עדים שאכלם, אלא על פיו, שהרי לא טען כלום, ואין אכילתו ראיה, שכל חזקה שאין עמה טענה על הבעלים אינה כלום. הגה: אבל אם לא העידו העדים רק סתם שהיה של אבותיו, ואין מעידין שלא מכרוה, אם אפשר לפרש דברי המחזיק שאמר של אבותיו שר"ל שאבותיו קנאוהו, שומעין למחזיק. אבל אם טען תחלה שהיו של אבותיו מעולם, אינו חוזר וטוען. ואם אמר המערער: של אבותי, והמחזיק אומר: של אבותי, דמשמע ולא של אבותיך, אנן לא טענינן ליה ליישב דבריו, אלא אם כן מפרש דבריו בעצמו. ומיהו אם היו לו עדים שאבותיו דרו בו יום אחד, אע"ג דלא טען לפרש אנן טענינן ליה (כל זה בטור). חזר זה המחזיק ואמר: כן של אבותיך היתה ואתה מכרתה לי וזה שטענתי תחלה שהיא של אבותי כלומר שאני סומך עליה והרי היא שלי כשל אבותי, או שאמר: של אבותי שלקחוה מאבותיך, הרי זה טענה נכונה, שהרי נתן אמתלא לדבריו הראשונים, ומעמידים אותה בידו; והוא שטוען כן בעודן בפני ב"ד, אבל אם יצא מבית דין וחזר וטען, אין שומעין לו, דחיישינן שמא למדוהו לטעון שקר. ואם טען בתחלה ואמר לו: של אבותי ולא של אבותיך, אין שומעין לו בטענה זו אחרת, אפילו בעודו בפני בית דין. במה דברים אמורים שאינו חוזר וטוען, בשטוען תחלה בפני בית דין. אבל מה שאמר חוץ לבית דין, יכול לחזור ולטעון בב"ד. ויש מי שאומר שאפילו אמר חוץ לב"ד של אבותיו ולא של אבותיך, יכול לומר בב"ד: של אבותי שלקחוה מאבותיך ויש מי שחולק בזה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף כד

נח] זה הביא עדים שהיא של אבותיו מעולם. תיבת "מעולם" ליתא שם ברמב"ם [המובא בציונים אות מ"ה], ומור"ם הוסיפו משום דהטור [המובא בציונים אות מ"ו] כתב כן, דאם אמרו עדי המערער דשל אבותיו היתה מעולם ולא מכרוה, אזי בכל ענין מוציאין מיד המחזיק, דהא לא מצי המחזיק למיטען שאבותיו קנאוה מאבות דהמערער, דהא העידו שלא מכרוה מעולם, וע"ז מסיק וכתב בריש ההג"ה, ז"ל, אבל אם לא העידו העדים שלא מכרוה:

נט] שהרי לא טען כלום כו'. ר"ל, כיון שבמה שטען שהיתה של אבותיו כבר אתכחיש, ואין לו זכות אלא חזקתו שאכל הוא הפירות ג' שנים, ולזה אין לו טענה, שהרי אינו טוען שאכל הפירות משום שלקח הוא השדה ממנו, והו"ל חזקה שאין עמה טענה:

ס] ומ"ש בהג"ה ז"ל, אם אפשר לפרש כו'. היינו כגון שטען המחזיק ירשתי מאבותי:

סא] ומ"ש שומעין למחזיק. פירוש, שומעין לו אפילו לא טען כן המחזיק לפרש דבריו, אלא אנן טוענין עבורו ומפרשינן דבריו כן:

סב] ומ"ש אבל אם טען תחילה שהיתה של אבותיו "מעולם" אינו חוזר וטוען. ר"ל, לא מיבעיא שאנו אין טוענין עבורו שאבותיו קנאוה מאבות המערער, אלא אפילו אם הוא בעצמו בא לפרש כן, אין שומעין לו, דזה סותר דבריו הראשונים דאמר שהיתה של אבותיו מעולם. והטור [סעיף מ"א] כתב כן אאם טען המחזיק מתחילה של אבותי ולא של אבותיך, והיא היא, ע"ש. ואח"כ כתב דאם המחזיק טען של אבותי כו', בזה אנן אין טוענים לו אא"כ מפרש, ר"ל שמ"ש של אבותי שאבותי לקחו מאבותיך, שומעין לו. כן נ"ל מוכרח כונת מור"ם, והן הן כדברי הטור אות באות ע"ש מסעיף ל"ח עד סעיף (מ') [מ"א]. אבל תימה על מור"ם שערבב דברי הטור עם דברי הרמב"ם שהעתיק המחבר, והרי אי אפשר לפרש דברי הרמב"ם הללו דמיירי שעדי המערער מעידין שהיתה של אבותיו דהמערער מעולם "ולא מכרוהו", שהרי מסיק וכתב ע"ז ז"ל, או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך הרי זו טענה נכונה כו', וזה אי אפשר לומר כשהעידו מתחילה שלא מכרוהו "מעולם". ואין לומר דכונת מור"ם במה שהוסיף תיבת "מעולם" דאינו ר"ל שלא מכרוהו אלא ר"ל שהיתה מתחילה של אבי אבי אבותיו ואח"כ של אבי אבותיו ואח"כ של "אבותיו", דזה אינו, חדא, דא"כ למה ליה למור"ם להוסיף תיבת "מעולם". ועוד, דא"כ איך התחיל בהג"ה וכתב ז"ל, אבל אם לא העידו העדים כו' ואין מעידין שלא מכרוה, ש"מ דלפני זה מיירי שמעידים שלא מכרוה, וזה אינו מפורש כי אם כאשר נפרש תיבת "מעולם" דר"ל שלא מכרוה. וצ"ל דכונת מור"ם היתה, דאף דידע פשוט דדברי הרמב"ם המה כשלא הביא המערער עדים שלא מכרוה אבותיו "מעולם", מ"מ כיון דהמחבר לא הזכיר בדבריו שם הרמב"ם לכתוב כן בשמו, אלא כתב וסידר הדינים זה אחר זה, משו"ה הוסיף גם מור"ם וצירף דיני הטור לדיני הרמב"ם וכונתו לכוללם יחד, וכאילו הם חסירים בדברי המחבר המה. נמצא דמ"ש המחבר חזר זה המחזיק ואמר כן כו' עד "או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך", קאי אדברי הג"ה המתחלת כשהעידו סתם ולא העידו שלא מכרוה. ואף שאכתי קשה למה ליה למור"ם לערבבם, אלא הו"ל לכתוב כמעט בסוף דברי המחבר בלשון "בד"א" שלא אמרו עדי המערער "מעולם" אבל אם אמרו "מעולם" אין שומעין לו להמחזיק שאומר אבותי קנאוה מאבותיך, מ"מ יש לומר דכדי לקצר יותר כתב מור"ם כן, ודו"ק:

סג] או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך. הא דלא קאמר נמי או של אבותי שלקחו ממך, משום דבכה"ג אין שומעין לו כל זמן שאין לו ראיה שאבותיו דרו בה יום אחד, כיון דהמערער טוען טענת ברי שלא מכרה לאבותיו, משא"כ בטוען שאבותיו לקחו מאבותיו, דאין המערער יכול לטעון ברי שלא מכרו אבותיו, וק"ל:

סד] כשטוען תחילה בפני ב"ד כו'. פירוש, טענתו הראשונה שטען המחזיק ואמר "של אבותי" טען בב"ד, בזה אמרו, כשאח"כ יצא חוץ לב"ד וחזר ובא לב"ד ליתן אמתלא לומר שכונתו היתה שקנאוה אבותיו, אמרינן שלימדוהו לטעון שקר, אבל אם מה שאמר תחילה של אבותי לא אמר כן בב"ד אלא חוץ לב"ד, ואח"כ בא לב"ד וטען אבותי קנאוה מאבות דהמערער, שומעין לו, ולא אמרינן שלימדוהו בעודו חוץ לב"ד אותה האמתלא ולטעון שקר, אלא אמרינן אין אדם מגלה טענותיו חוץ לב"ד, ומשו"ה י"ל דחוזר וטוען בכה"ג אפילו לסתור דבריו הראשונים, וכ"ש כשנותן אמתלא לדבריו הראשונים, וק"ל:

סה] שאפילו אמר חוץ לב"ד כו' ויש מי שחולק בזה. טעם פלוגתתן מפורש בטור [המובא בציונים אות נ"א] ז"ל, ורבינו יונה כתב שאינו יכול לחזור ולטעון, שכל האומר של אבותי ולא של אבותיך, כאילו אמר לא לקחוה אבותי מאבותיך דמי, נמצא שהודה חוץ לב"ד, והודאת בעל דין אפילו חוץ לב"ד על חובתו כק' עדים דמי. ואע"פ שהמודה לחבירו שחייב לחבירו, כל זמן שלא אמר אתם עדי יכול לומר משטה אני בך, שאני הכא שלזכות עצמו הוא בא בטענתו, והרי הודה בחובתו מכלל הטענה שבא לזכות בה את עצמו, עכ"ל:

3. טוען וחוזר וטוען:

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ז הלכה ח

יש לטוען בבית דין לחזור ולטעון טענה אחרת להכחיש הטענה הראשונה וסומכין על טענתו האחרונה, ואע"פ שלא נתן אמתלא לטענה הראשונה, ואע"פ שיצא מבית דין וחזר יש לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה עד שיבאו עדים, אבל מאחר שיבאו עדים ויכחישו טענתו האחרונה שסמך עליה אינו יכול להשיאו לטענה אחרת אלא אם כן נתן אמתלא לטענה שסמך עליה, ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת, והוא שלא יצא מבית דין, אבל אם יצא מבית דין אינו יכול לחזור ולטעון אחר שבאו עדים, שמא אנשים רעים למדוהו טענות של שקר וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן פ סעיף א

מי שטוען בב"ד טענה אחת ונתחייב בה, אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה. ( ואפילו יש עדים על טענה שניה לא מהני) (נ"י פ' ח"ה) ( כדלעיל ריש סי' ע"ט). אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר: כך נתכוונתי, ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון, שומעין לו. במה דברים אמורים, שלא יצא מבית דין. אבל אם יצא מבית דין, אין שומעין לו, דשמא למדוהו לטעון שקר. אבל כל מה שטוען חוץ לבית דין, יכול לחזור ולטעון, אפילו לסתור טענתו הראשונה, לפי שאין אדם מגלה טענותיו אלא לבית דין. במה דברים אמורים שאינו טוען וחוזר וטוען לסתור טענתו הראשונה, כשנתחייב בדין בטענה ראשונה. אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה, יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת ואף על פי שלא נתן אמתלאה לטענה הראשונה (טור בשם ר"י מג"ש ורמב"ם והוא בסוף פ"ז מהלכות טוען), ואף ע"פ שיצא מבית דין וחזר, יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה, מפיטור לפיטור, עד שיבואו עדים ( ועיין לעיל סי' ע"ט ס"ט). אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו טענתו ( הראשונה) שסמך עליה, אינו יכול להשיאו לטענה אחרת אלא אם כן נתן אמתלא לטענה שסמך עליה ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת, והוא שלא יצא מבית דין. הגה: וכל זה דוקא לאחר כדי דבור; אבל תוך כדי דבור, יכו ל לחזור ולסתור טענתו הראשונה (טור) (ד"מ בשם מהרי"ו סי' ט"ו). ובכל זה אין חלוק בין אם טען בראשונה ובא אחר כך לטעון טענה אחרת, או אם שתק תחלה ובא לטעון אחר כך, אלא אם כן נתן טעם למה שתק בתחלה (תשובת הרא"ש כלל ס"ד סי' ג' ומהרי"ו סימן ע"ז). ודלא כיש חולקין דאם שתק יכול לחזור ולטעון (הגהות מיימוני פ"ז דטוען בשם מוהר"מ).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן פ סעיף א

א] ונתחייב בה. בסוף סעיף זה מוכח, דאפילו לא חייבוהו בפירוש, אלא שנראה מטענתו שיתחייב בה, ע"ש:

ב] כדלעיל ריש סימן ע"ט. ר"ל, דשם נתבאר דאפילו באו עדים ואמרו שלוה ופרע, לא שמעינן להו ולטענתיה שאמר שפרע. ואע"ג דשם עיקר הטעם משום דהוחזק כפרן בעדים על שאמר לא לויתי וכמ"ש שם, משא"כ הכא דלא באו עדים. היינו טעמא, דשם אי לא באו העדים לא הוה נתחייב בטענתו הראשונה, וגם מכח העדים לחוד לא נתחייב, שהרי אמרו שפרע, משום הכי צריכין לטעמא דהוחזק כפרן, משא"כ הכא דבטענתו הראשונה נתחייב. ולמדים משם, דכמו התם כיון שנתחייב ע"י כפירתו שאמר לא לויתי, תו לא שמעינן ליה להפטר נפשו אפילו היכא דאית ליה עדים, ה"נ דכוותיה היכא דנתחייב ע"י טענות עצמו, תו לא שמעינן ליה להיות פטור אפילו אית ליה עדים, וק"ל:

ג] אבל אם בא לתקן כו'. ועיין בתשובת מהרי"ו סימן כ"ח באחד שהודה שמסר חבירו, והיה רוצה אח"כ לישב דבריו, אי נאמן [קש"כ]:

ד] לחזור ולטעון ולזכות כו'. דאמרינן מה לי לשקר, אי בעי הוה עומד בטענתו הראשונה:

ה] ועיין לעיל סימן ע"ט כו'. ר"ל, דשם נתבאר דאפילו אם באו עדים אחר חזרת טענתו, ולא אמרינן דידע דיבואו עדים משום הכי הקדים נפשו לחזור מטענתו הראשונה ואין כאן מה לו לשקר:

ו] והוא שלא יצא מהב"ד. הטעם, דאי יצא מהב"ד אמרינן שמא אחרים לימדוהו לתרץ דיבור טענתו הראשונה:

ז] וכל זה דוקא לאחר כדי דבור וכו'. וכתב בתשובת רשב"א [ח"א] סי' אלף ס', באחד שהודה לחבירו בב"ד ואמר לו השני אל תפרעני אלא בעדים, והשיב הנתבע תוך כדי דיבור יש לי בידך משכון. והשיב הרשב"א, דתוך כדי דיבור של חבירו לאו כדיבור דמי, עכ"ל ד"מ סוף סימן (פ') [ע"ט סעיף י"ד]. ועיין לעיל ריש סימן כ"ט [בסמ"ע סק"ב] לענין עדות אם עד אחד חזר תוך כדי דיבור של עד השני, דמהני מטעם דשניהם מחשבי לדיבור אחד:

ח] אבל תוך כדי דבור כו'. אדלעיל קאי אמי שטען תחילה טענה שנתחייב בה, והיינו אפילו בלא עדים, וכמ"ש שם [סק"ב], וחזר בה תוך כדי דיבור, דאילו בהאי דינא דבאו עדים והכחישו אין שייך לומר תוך כדי דיבור, דתוך כדי דיבור דטענתו בעינן, ולא של העדאת העדים, וכמ"ש לעיל בריש סימן כ"ט ול"ח ע"ש. גם בנתחייב תחילה בטענתו לחוד קצת קשה, דלשון נתחייב משמע דנתחייב ע"י ב"ד, וא"כ לא הוה תוך כדי דיבור לטענתו. מיהו באמרו לו ב"ד חייב אתה, אין בו כדי שיעור תוך כדי דיבור דהיינו שלום עליך רבי. והיותר נראה מ"ש ונתחייב בה, אינו ר"ל שכבר פסקו שנתחייב בה, דזהו פשיטא, אלא ר"ל דהכל יודעין דיתחייב בה, וכמו שמסיק וכתב, בכל זה אין חילוק בין אם טען בראשונה כו', ר"ל שטען בראשונה וירא שיתחייב בה, וכמ"ש לשון מהרי"ו בסמוך [סק"ט]:

ט] ובכל זה אין חילוק כו'. מהרי"ו שם [המובא בציונים אות ה'] הביא ראיה לדברים הללו ז"ל, זה דמי לההיא [כתובות צ"ד ע"א] דאמר רב הונא הני תרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד כו', עד אבל אם איתא במתא איבעי למיתי, אלמא כיון דשתיק הוה כהודה שחבירו שפיר טעין, כ"ש מילתא דאיהו גופיה מצי למיטען ולא קטען, דודאי הודה דטענתו לאו טענה היא. ועוד טעמא רבה איכא, דאי יכול לחזור ולטעון, א"כ כל אדם יעשה כן כשיראה שנתחייב בדין, וא"כ מה כח ב"ד יפה, עכ"ל. וז"ש מור"ם אפילו שתק תחילה, ולמדו מההיא דתרי אחי הנ"ל:

4. לאחד עדי אבות ולאחד עדי חזקה

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק טו הלכה ה

הביא האחד עדים שהיא של אבותיו ושאכלה שני חזקה והרי היא תחת ידו, והביא האחר עדים שאכלה שני חזקה והרי היא תחת ידו, נמצאת עדות החזקה של שניהם מוכחשת, מעמידין אותה ביד זה שהעידו עליו עדי החזקה שהיא של אבותיו ומורידין אותו לתוכה, חזר השני והביא אף הוא עדים שהיא של אבותיו שהרי נמצאת גם עדות זו מוכחשת, חוזרין בית דין ומסלקין ממנה אף הראשון ומניחין אותה ביד שניהם וכל המתגבר ירד בה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף כג

הביא האחד עדים שהיא של אבותיו ושאכלה שני חזקה, והרי היא תחת ידו, והביא האחר עדים שאכלה אלו השנים עצמם, (והרי היא תחת ידו), נמצא עדות החזקה של שניהם מוכחשת, מעמידין אותה ביד זה שהעידו עליו עדי החזקה שהיא של אבותיו, ומורידים אותה לתוכה. חזר השני והביא אף הוא עדים שהיא של אבותיו, שהרי נמצאת גם עדות זו מוכחשת, חוזרים בית דין ומסלקים ממנה אף הראשון, ומניחים אותה ביד שניהם, וכל המתגבר ירד בה. (ואם היתה תחלה ביד אחד מהן, מחזירין אותה לידו, כמו שהיתה תחלה) (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף כג

נה] והרי היא תחת ידו. פירוש, לפי עדותן הדין נותן שהיא שלו וברשותו, ולפי"ז צריך להגיה גם אחר זה, וכצ"ל השנים עצמן "והרי היא תחת ידו" נמצא כו', וכן הוא שם ברמב"ם [המובא בציונים אות מ"ג]:

נו] שהעידו עליו עידי החזקה כו'. דאף דהוכחשו עדים הללו במקצת עדות, מ"מ במאי דלא אתכחשו מאמינין להן כיון דלא ידעינן איזו כת העידו שקר, וכעין זה כתבו הטור והמחבר בריש סימן ל"א דשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו כל אחת באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת, ע"ש:

נז] חוזרים ב"ד ומסלקין כו'. והיינו טעמא, דדוקא בדין שלפני זה שדינו כל דאלים גבר, אמרינן בזה, כיון שגבר האחד ובא לידו תו לא מפקינן מידו כי אם בעדות ברורה דלאו שלו הוא, משא"כ בדין זה שהב"ד אסקוהו השדה להאחד ולבסוף נתברר שלא הוה להו לאסקוהו כיון שגם יש להשני עדים כמוהו, אמרינן, הב"ד אסקוהו והם יסלקוהו ממנו, ויהיו שניהן שוין בו כבתחילה ויחזור דינו לכל דאלים גבר, וכ"כ הטור סעיף ל"ז בשם הרא"ש [ב"ב פ"ג סי' י"א], ולאפוקי ר"ח ורמב"ן [בחידושיו שם ל"א ע"ב] שם, ע"ש בטור: