רי"ף בבא בתרא דף טז ע"ב

גמרא בבא בתרא דפים לב: – לג.

אורך השיעור ברי"ף הוא דקות

אורך השיעור בפוסקים הוא דקות

1. היה לי שטר כשר ואבד ולקחתי זה שבידי 1

2. הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלוה מזויף. 2

3. שטר שלוה בו ופרעו, אינו חוזר ולוה בו 2

4. אין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה. 2

5. מי שהחזיק בנכסי קטן שנים רבות. 3

6. אכלה שני חזקה בחיי אביהם. 5

7. מי שירד לתוך שדה אחת בתורת משכונא. 5

1. היה לי שטר כשר ואבד ולקחתי זה שבידי

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק טו הלכה ט

הביא המערער עדים שזו השדה שלו וזה שבתוכה טוען ממך לקחתיה והרי שטרי והוציא שטר מקויים טען המערער שהוא מזוייף והודה בעל השטר ואמר כן הוא אבל היה לי שטר כשר ואבד ולקחתי זה שבידי כדי לאיים עליו שיודה שמכר לי באמת, הואיל ואילו רצה היה אומר בשטרו שהרי מקויים הוא הרי זה נאמן ואין מוציאין את השדה מתחת ידו וישבע היסת.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף כה

הביא המערער עדים שזו השדה שלו, וזה שבתוכה טוען: ממך לקחתיה והרי שטרי, והוציא שטר מקויים, טען המערער שהוא מזוייף (כ"כ הטור בשם רמב"ם ורא"ש), והודה לו בעל השטר, ואמר: כן הוא אבל היה לי שטר כשר ואבד ולקחתי זה שבידי כדי לאיים עליו שיודה שמכר לי באמת, הואיל ואילו רצה היה עומד בשטרו, שהרי מקוים הוא, ה"ז נאמן ואין מוציאין השדה מתחת ידו, וישבע היסת. הגה: מי שהחזיק שני חזקה, והמערער הביא ראיה שנתבטל המקח, אפילו הכי הוי חזקה, דשמא אחר כך חזר וקנאה ממנו. ועוד דכתיבה כזו אינה מבטלת המקח עד שיחזור ויקחו ממנו קנין גמור (בית יוסף בשם הרשב"א).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף כה

סו] והוציא שטר מקויים. המחבר לשון הרמב"ם דפט"ו דטוען [המובא בציונים אות נ"ב] תפס, ושם קאי אהוציא שטר מקוים [ראה רמב"ם פי"ד ממלוה ה"ו], ומשו"ה נקט הרמב"ם גם בזה שטר מקוים, אבל בטור [סעיף מ"ד] כתב כאן רבותא דאפילו אם אינו מקוים אלא יכול לקיימו כו', ועיין פרישה:

סז] הואיל ואילו רצה היה עומד בשטרו כו'. פירוש, אף בלא החזיק ג' שנים, וכ"כ הטור בסוף הסימן בשם רשב"ם והרא"ש, ולאפוקי ר"י אברצלוני שם שפירש דמיירי בהחזיק, ע"ש:

סח] הרי זה נאמן ואין מוציאין השדה כו'. ובשטר הלואה בכה"ג אין הולכין אחר השטר כמו שכתבו הטור והמחבר לעיל סוף סימן פ"ג. והטעם, דלעולם אין מוציאין בכה"ג מתחת יד המחזיק, וכל חד לפי עניינו, ועיין פרישה [סעיף מ"ד]:

סט] והמערער הביא ראיה שנתבטל המקח. ז"ל התשובה [המובאת בציונים אות נ"ד], והמערער הביא ראיה שנכתב בפנקס דמתא שנתבטל הקנין כו', עד, ועוד, הואיל וקנו ממנו מתחילה בקנין גמור, לא נתבטל אח"כ הקנין במה שכתבו בפנקס שנתבטל הקנין כו'. וזהו שכתב מור"ם, והמערער הביא ראיה שנתבטל כו', ר"ל ראיה שנכתב בפנקס שנתבטל הקנין, וגם סיים וכתב ועוד דכתיבה כזו כו', ור"ל דקיי"ל כחכמים [ב"ב קס"ט ע"א] דאמרו הנותן מתנה לחבירו בשטר והחזיר לו השטר דלא חזרה מתנתו עד שיחזור ויקנה ממנו בקנין או במתנה גמורה, וכתבו הטור והמחבר לקמן סימן (רמ"ג) [רמ"ה, בטור סעיף י' ובמחבר סעיף ט'] ולעיל סימן ס"ו סעיף י"ג, ע"ש:

2. הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלוה מזויף

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה ו

הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלוה מזויף הוא ומעולם לא כתבתיו או שטר אמנה הוא ואמר המלוה כן הדברים אבל שטר כשר היה לי ואבד אע"פ שהמלוה הוא ששבר את שטרו ואילו רצה אמר אינו מזויף שהרי נתקיים בב"ד אינו גובה בו כלום אלא נשבע הלוה היסת ונפטר שהרי זה השטר כחרס הוא חשוב.

שולחן ערוך חושן משפט סימן פג סעיף ד

הוציא עליו שטר מקויים, ואמר הלוה: מזוייף, או: אמנה, ואמר המלוה: כן הדבר, אבל שטר כשר היה לי ואבד, נשבע הלוה היסת, ונפטר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן פג סעיף ד

ט] שטר מקוים ואמר הלוה שהוא מזויף. בטור [סעיף ה'] לא כתב טענת מזויף, כי לא שכיחי לטעון מזויף אשטר שכבר הוא מקוים, אלא כתב טענת אמנה או פרוע. ועיין פרישה [דרישה שם]:

י] נשבע הלוה היסת ונפטר. ואפילו להיש חולקין שאומרים דאמרינן מיגו להוציא וכמ"ש מור"ם בסימן פ"ב סעיף י"ב, מודה הכא דאין המלוה נאמן לומר שטר אחר היה לי ואבדתיהו במיגו דאי בעי שתק ותבעו בשטר זה המקוים, דשאני הכא כיון דהמלוה מודה דתחילת ביאתו לבית דין היה לתובעו בשטר פסול, ואין אומרים מיגו אלא להוכיח מיניה שטענתו שטוען עליו מתחילה היא אמת, וכן כתבו התוס' [ב"ב ל"ב ע"ב ד"ה אמאי]. ומהתימה על עיר שושן שכתב כאן [סעיף ד'] טעם שנשבע הלוה ונפטר משום דלא אמרינן מיגו להוציא, וכבר נתבאר בסימן שלפני זה סעיף י"ב דיש פלוגתא בזה ודין זה הוא דינא דגמרא [ב"ב שם] וכמו שכתבתי בדרישה [סעיף ה'] לשון הגמרא. ואף שבעיר שושן [סימן פ"ב סעיף י"ב] לא כתב דעת החולקין, גם זה יותר תמוה וכמו שכתבתי [שם סקמ"ו] ע"ש ודוק:

3. שטר שלוה בו ופרעו, אינו חוזר ולוה בו

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה ח

המוציא שטר חוב מקויים על חבירו ואמר הלוה הלא פרעתיך ואמר לו המלוה כן היה אבל חזרתי והחזרתי לך המעות והלויתי אותך פעם שניה הרי בטל השטר שנפרע והרי הוא כחרס, אבל אם אמר לו החזרתי לך המעות מפני שלא היו טובות עד שתחליפם לא בטל השטר ועדיין שעבודו קיים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן נז סעיף ב

שטר שלוה בו ופרעו, אינו חוזר ולוה בו, כמו שנתבאר בסימן מ"ח. ואם אמר לו הלוה: פרעתי, והשיב המלוה: כן היה אבל החזרתים לך, הרי מודה שנמחל שעבודו ואינו גובה בו. אבל אם אמר: החזרתים לך שתחליפם לי, מפני שלא היו המעות יוצאים אלא על ידי הדחק, השטר קיים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן נז סעיף ב

ו] אינו חוזר ולוה בו כו'. בסימן מ"ח נתבאר דאפילו בו ביום שנכתב השטר אינו חוזר ולוה בו, אם לא שקנו מידו מחדש או שמסרו לידו לפני עדי מסירה מחדש, ע"ש:

ז] אלא ע"י הדחק. המגיד משנה [המובא בציונים אות ו'] מסיים בטעמו וכתב ז"ל, כיון דאילו הוה ידע לא היה מקבל:

4. אין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה

שולחן ערוך חושן משפט סימן קח סעיף יז

אין נפרעים מנכסי יורשים, אפילו גדולים, אלא בשבועה. ואם נפרע שלא בשבועה, היו מנדין אותו עד שישבע.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קח סעיף יז

נב] אפילו גדולים כו'. משום דמקטנים ג"כ מצינו דגובין בשבועה [משום הכי קאמר לשון "אפילו גדולים"], והיינו כשגובין מהן לכתובת אשה וכמו שכתבו הטור והמחבר בריש סימן ק"י, או למי ש[ה]לוה לצורך מזוני וכרגא וכמו שכתבו הטור והמחבר בסימן ק"ט [טור סעיף ה' ומחבר סעיף ג'], ע"ש. אבל בג' דרכים הנ"ל [סעיף א', ג'], דהיינו אם מת הלוה בתוך זמנו או שהודה בשעת מיתה או שמת בשמתא, שם גובין מהן אף בלא שבועה. גם בריבית אוכלת בהן דריש סימן ק"י דמיירי בגוי, לא שייך ביה תקנה דלא יפרע אלא בשבועה. ובשאר תביעות וענינים אין נזקקין לנכסי קטנים כלל אפילו בשבועה. ועיין פרישה [סעיף ו']:

5. מי שהחזיק בנכסי קטן שנים רבות

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה ח

מי שהחזיק בנכסי קטן שנים רבות וטען ואמר משכונה הן בידי ויש לי חובה עליהן כך וכך, הואיל ואילו רצה אמר לקוחים הן בידי נאמן שהרי אינה מוחזקת שהיה לאביו של זה והרי זה גובה משבחה מה שטען ותחזור ליתומים, אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים אינו נאמן שהרי אין מחזיקין בנכסי קטן ותחזור השדה וכל הפירות שאכל ליתומים עד שיגדלו ויעשה עמהן דין. +/השגת הראב"ד/ מי שהחזיק בנכסי קטן וכו' עד ותחזור ליתומים. א"א נראה מדבריו דמעשה דרבה בר שרשום מוקי לה בשאינה ידועה שהיתה של אביה ואם כן למה ליה למימר מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידו לימא דאי בעי אמר דידי היא ועוד משום קלא מבטלין מגו וחזקה דממונא ואיהו הוה מוחזק ואבוהון דיתמי לא הוה מוחזק אלא ודאי בחזקת אבוהון הות מיהו כיון דאכלה שני חזקה בחיי אבוהון בלא מחאה איכא מגו ואי לאו קלא הוה מהימן במגו והשתא דאיכא קלא לא אמרינן ומוקמי ארעא בחזקת אבהתא והאי דינא דקושטא עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כא

מי שהחזיק בנכסי קטן ואמר: משכונא הם בידי ויש לי עליהם חוב כך וכך, הואיל ואילו רצה אמר: לקוחים הם בידי, נאמן, שהרי אינה מוחזקת שהיתה לאביו של זה, והרי זה גובה ( משבחה) מה שטען, ותחזור ליתומים. אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים, כענין הקול שכתבנו בסמוך, אינו נאמן, שהרי אין מחזיקין בנכסי קטן, ותחזור שדה וכל הפירות שאכל ליתומים, עד שיגדילו ויעשה עמהם דין.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כא

לד] מי שהחזיק בנכסי קטן ואמר משכונא הם בידי ויש לי עליהם חוב כו'. מ"ש המחבר בסעיף זה ובסעיף שאחר זה אכלה שני חזקה כו', אין מקומן בסימן זה דאיירי באי יכול לטעון לקוחה היא בידי במה שהחזיק בה ג' שנים או לא, ולא איירי באי נאמן על טענה אחרת במיגו דלקוח, ומקום המיוחד לזה הוא בסימן ק"ן כמו שסידרן הטור שם [סעיף ה' - ז'], והמחבר חזר וכתבו שם ע"ש בסעיף ד' ה', אלא שהמחבר נמשך אחר סדר דברי הרמב"ם [בפי"ד מטוען ה"ז - ט'], [והוא לא כתב למ"ש הטור שם בסימן ק"ן [סעיף ו'], וגם משמע לכאורה דלא ס"ל כוותיה וכמו שאכתוב בסיעתא דשמיא], וגם מפני ששני הסעיפים הללו כ"א וכ"ב יש להן חיבור למ"ש המחבר לפניהן בסעיף כ', דשם התחיל וכתב, הא דאין מחזיקין דוקא בשידוע שהיתה של אביו, אבל אם אינו ידוע ה"ל חזקה במיגו שלא היתה של אביך מעולם, וע"ז כתב כאן בסעיף כ"א דאם אינו ידוע שהיתה של אבי הקטן, לא מיבעיא דנאמן לומר לקוחה היא בידי, אלא ג"כ נאמן לומר משכנתא היתה בידי וכלה הזמן, ואני רוצה להחזיק בה עוד עד שאגבה משבחה החוב שהיה לי ממקום אחר, במיגו דלא היתה של אביך מעולם. וסעיף כ"ב ג"כ קאי אמ"ש לעיל, דבידוע שהיתה של אבי הקטן והחזיק בה ג' שנים נאמן לטעון לקוחה היא בידי, ע"ז כתב ג"כ דלא מיבעיא דנאמן לטעון לקוחה היא בידי, אלא אפילו לטעון משכונא היא בידי וכלה הזמן רק שחוב יש לי על אביהן ממקום אחר כו' נאמן במיגו דלקוחה היא בידי. וממה שכתבתי נלמד דמ"ש המחבר בריש סעיף כ"א [והוא מלשון הרמב"ם [המובא בציונים אות ל']] מי שהחזיק בנכסי קטן, אינו ר"ל שהחזיק בה ג' שנים, דכיון שאינו ידוע שהיתה של אבי הקטן, אפילו יום אחד נקרא מוחזק בה, והמערער עליו צריך להביא עדים שהיא שלו מאבותיו, או שהיתה בידו ג' שנים וטוען קניתיה ואבד שטרי, וכמבואר בריש סימן ק"מ וזה ברור. ולא הוצרכתי להאריך בה אלא כדי לעורר על מה שסתם וכתב המחבר כאן בשני הסעיפים הנ"ל והוא מדברי הרמב"ם, שהוא נראה כסותר למ"ש המחבר בסימן ק"ן בסעיף ה' שהוא מדברי רבינו יונה [ב"ב ל"ג ע"א ד"ה א"ל] [ש]כתב הטור שם [בסעיף ו'] וכנ"ל, והוא, שמסיק וכתב בסעיף זה ז"ל, אבל אם יצא הקול שהיא של יתומים בענין הקול שכתבנו בסמוך אינו נאמן, דר"ל בסמוך, דלפני זה בסעיף כ' שם כתב דאם יצא הקול בתוך ג' שני חזקה, אותו קול מגרע החזקה ואינו נאמן לומר לקוחה היא בידי, ואם יצא הקול אחר ג' שני חזקה אינו מגרע החזקה, ומשמע מזה שס"ל להמחבר דגם בזה שטוען חוב היה לי עליו, דוקא בקול שיצא תוך ג' שנים הוא דאינו נאמן, הא לאחר ג' שנים נאמן. גם משמע הכי ממ"ש בסעיף כ"ב בהחזיק בה ג' שנים דנאמן לומר כן במיגו כו', ומשמע מדברי הרמב"ם [המובא בציונים אות ל"א] ודברי המחבר דאמ"ש בסעיף שלפני זה קאי דאפילו יצא עליה הקול מהימן [כי שני הדינין שוים, באין ידוע שהיתה של אביו ואפילו לא החזיק בה ג' שנים, או ידוע והחזיק בה ג' שנים וכנ"ל], וכן פירש הראב"ד בהדיא לדברי הרמב"ם והביאו המגיד משנה ונראה משם דהסכים לדבריו בזה. ובסימן ק"ן סעיף ה' כתב, דאף ביצא הקול אחר ג' שנים, דוקא בטוען לקוחה הוא דנאמן ולא בטוען משכנתא וחוב אחר היה לי עליו במיגו דלקוח, משום דאין זה מיגו טוב די"ל דירא לומר לקוחה היא בידי מפני הקול שיצא עליו שבמשכנתא באה לידו. ונראה שהרמב"ם ורבינו יונה פליגי אהדדי, וכל אחד כתב דינו לפי מה שיצא לו על פי שיטת פירוש הגמרא, כתבתיהו בדרישה [סעיף כ"ו] ואכתבהו בכאן בקיצור. והוא, בפרק חזקת הבתים [דף ל"ב [ע"ב]] גרסינן, רבה בר שרשום נפיק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי, א"ל אביי אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה, א"ל ארעא במשכנתא ה"ל מאבוהון דיתמי וה"ל זוזי אחריני גביה דלא ה"ל משכון עליהן, ואכלתי שני חזקה, ואמינא אכבשה לשטר משכנתא ואהיה נאמן במיגו דלקוח, א"ל אביי לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא איכא עליה קלא דארעא דיתמי היא אלא זיל אהדרינהו כו'. ופירשו רשב"ם [שם ל"ג ע"א ד"ה אמר ליה] ורב האי [הביאו הרא"ש שם סי' י"ח] והרמב"ם [המובא בציונים אות ל']דהאי לקוחה היא לא מצית אמרת כיון דיצא עליה קול כו' כפשוטו, ומיירי דיצא עליה הקול תוך ג' שנים וכמו שכתבו הטור בשם רבינו יונה [הובאו בציונים אות כ"ט] והמחבר בסעיף כ', וכן כתבו הראב"ד והמגיד משנה אדברי הרמב"ם הללו דבסעיף כ"א וסעיף כ"ב, דנלמדו מההיא דרבה בר שרשום ושהרמב"ם פירשהו ביצא הקול תוך ג', ע"ש. אבל בהתוס' [שם ל"ג ע"א ד"ה לקוחה] פירשוהו דמיירי ביצא הקול אחר שהחזיק בה כבר ג' שנים, והא דקאמר ליה אביי לקוחה היא בידי לא מצית אמרת, אינו ר"ל שלא היה נאמן לומר לקוחה היא, אלא ר"ל לא רצית לטעון לקוחה מפני הקול שיצא שהיא של יתומים ושלא מכרה אביהן לך, ולא רצית להעיז פניך להכחיש הקול, ומשו"ה אינך נאמן לומר חוב יש לי עליהן במיגו דלקוח דאין כאן מיגו כו', ע"ש. ובשיטת פירוש התוס' אזל רבינו יונה והוא מה שכתבו הטור והמחבר בסימן ק"ן [טור סעיף ו' ומחבר] סעיף ה' וכנ"ל, אבל מדברי הרמב"ם הללו שכתבם המחבר כאן בסעיף כ"א וכ"ב מוכח דס"ל דאמרינן ג"כ מיגו כזה וכנ"ל. ויש רוצים לתרץ לדברי המחבר ולומר, דמ"ש כאן בסעיף כ"א, ואמר משכנתא הם בידי ויש לי עליהן חוב כך וכך כו', דאינו ר"ל חוב ממקום אחר, אלא החוב של משכנתא שהלויתי לאביהם עליו בשעת שהשכינה בידי ועדיין לא כלה הזמן דנכייתא, ושבחוב כזה שעשה מכח משכנתא מודה רבינו יונה דאמרינן ביה מיגו דלקוחה. וזה אינו, דאין טעם לחלק ביניהן, דגם בזה י"ל דלא היה רוצה להעיז ולומר לקוחה היא בידי מכח הקול, ואומר משכונא היא עדיין בידי, ולא התחיל הרמב"ם והמחבר באמר משכונא היא בידי אלא לאפוקי אי אמר לקוחה היא בידי, דאז לא היה יכול לומר חוב אחר יש לי עליו ואמרתי אחזיק זה בידי כו'. ועוד, דהרי הראב"ד והמגיד משנה כתבו בהדיא שדברי הרמב"ם הללו נלמדו מההיא דרבה בר שרשום הנ"ל, והתם מיירי דטען חוב אחר יש לי בידי דאבוהון. ועוד, דהאי דינא דטען המחזיק דעדיין לא כלה זמן המשכונא כתבו הטור והמחבר בסוף סימן ק"ן, ואי סבירא להו להטור והמחבר בטענת עדיין לא כלה זמן המשכונא נאמן המחזיק אפילו יצא הקול, הוה להו למימר שם האי רבותא דאפילו ביצא הקול נאמן, ומדסתם שם משמע דסמך אמ"ש שם לפני זה בסעיף ה' דאינו נאמן ביצא הקול במיגו דלקוח, דלא מצי להעיז אפילו בטוען עדיין לא כלה המשכונא. וצריכין לישב בדוחק ולומר דהמחבר ס"ל דאף דלפירוש הרמב"ם אההיא דלקוחה לא מצית אמרת כו' הנ"ל אינו מוכרח לומר דלא אמרינן מיגו כי האי, מ"מ מילתא דמסתבר הוא, דהא קי"ל דלא אמרינן מיגו דהעזה, וס"ל דמה שסיים הרמב"ם וכתב אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים אינו נאמן, ר"ל אפילו לטעון לקוחה היא בידי, וזהו שסיים וכתב שהרי אין מחזיקין בנכסי הקטן כו', והיינו להחזיק בהן ולומר לקוחה היא בידי, וזהו דוקא ביצא הקול תוך ג' שנים כההיא קול דבסמוך סעיף כ', ועל טענה דלקוח קאי הדיוק, הא לא יצא הקול תוך ג' שנים נאמן לומר לקוחה. ואע"ג דכבר כתבו המחבר בסעיף כ' מ"מ חזר והעתיק דברי הרמב"ם הללו, והרמב"ם לא כתבו לא לפניו ולא לאחריו כי אם בשני סעיפים הללו. אבל לטעון חוב היה לי עליו או עדיין לא כלה המשכונא, אפשר דגם הרמב"ם מודה דאינו נאמן במיגו דלקוח ביצא הקול, אפילו לא יצא עד אחר ג' שנים, ומ"ש בסעיף כ"ב אכלה שני חזקה בחיי אביהן כו' נאמן לומר חוב כו', ס"ל להמחבר דדוקא בלא יצא הקול איירי, ודלא כפירוש הראב"ד הנ"ל. וראיה לזה, דבסימן ק"ן סעיף ה' אמ"ש הטור שם [סעיף ו'] בשם רבינו יונה הנ"ל, דאינו נאמן לומר חוב היה לי עליו במיגו דלקוח ביצא הקול אפילו אחר ג' שנים, כתב ע"ז הב"י [סעיף ה'] ז"ל, צ"ע אי אזיל לשיטת הראב"ד בהשגות פי"ד מטוען, עכ"ל. ור"ל השגת הראב"ד דכתב על דברי הרמב"ם הללו [והמחבר בסעיף כ"ב] דמיירי אפילו ביצא הקול, ואפילו הכי נאמן לומר חוב אחר יש לי עליהן במיגו דלקוח, וזהו דלא כדברי רבינו יונה, הרי לפנינו דהניחו הב"י בצ"ע, וס"ל דאינו מוכרח לומר דהרמב"ם ס"ל דאפילו ביצא הקול נאמן במיגו כדפירשו הראב"ד והמגיד משנה, וי"ל ג"כ דמשו"ה סתם המחבר כאן בסעיף כ"ב, ומיירי בדלא יצא הקול דוקא, ודו"ק. ואחר שכתבתי ביאור דברי המחבר דרך כלל אשיב ידי לבארם דרך פרט. מ"ש מי שהחזיק בנכסי קטן, קאי אמ"ש לפני זה בסעיף כ' דאם אינו ידוע שהיתה של אבי הקטן הוה חזקה, על זה כתב כאן דלא מיבעיא דנאמן לטעון לקוחה היא בידי, אלא אפילו לטעון חוב יש לי עליו ממקום אחר נאמן, ואפילו לא החזיק בה ג' שנים וכנ"ל:

לה] ומ"ש והרי זה גובה כו' עד ותחזור כו'. האי הרי זה גובה אינו ר"ל שגובה ממנו לאחר תביעתו, שהרי כתב הטור שם בסימן ק"ן סעיף (ד') [ה'] דאינו נאמן אלא במה שכבר אכל, אבל אינו נאמן לעכב הקרקע בידו עד שיאכל כדי תביעתו דהוי מיגו להוציא וכמ"ש שם [בסמ"ע סק"ט], וגם לשון הטור [שם] והמחבר שם [סעיף ד'] הוא שרוצה לעכב ולאכול פירותיו, ומפרשים אח"כ דהיינו כשכבר אכל ועיין מה שכתבתי שם [בסמ"ע ס"ק ז' ט']:

לו] והרי זה גובה "משבחה" כצ"ל. ובספרים ישנים כתוב בשבועה, וט"ס הוא, דהא הרמב"ם [המובא בציונים אות ל"א] ס"ל דגובה בכי האי גוונא בלא שבועה, וכמ"ש המחבר בהדיא בסעיף כ"ב והוא גם כן מדברי הרמב"ם שם, וביאר המגיד משנה שם טעמו, דכיון דאין נשבעים על קרקעות שבועה חמורה, ושבועת היסת לא תיקנו אטענת שמא ביורש זה שאינו יכול לטעון ברי, משו"ה נאמן בטענתו בלא שבועה, וה"ה בענין טענה זו. ע"כ צ"ל משבחה, וכן הוא ברמב"ם שם בהאי דינא, ור"ל גובה מהפירות שיגדלו על הקרקע, ולא כעיר שושן שכתב גובה בשבועה כמו שמצא כתוב לפניו בשו"ע, וק"ל:

לז] בענין הקול שכתבנו בסמוך. בכלל הדברים הנ"ל [סקל"ד] הוכחתי, דמ"ש המחבר שכתבנו בסמוך, ור"ל דוקא כשיצא הקול קודם כלות ג' שני חזקה, הא אח"כ הוה נאמן, היינו דוקא לטעון לקוחה היא בידי [ומפני שהרמב"ם לא כתב האי דינא דנאמן לטעון לקוחה היא בידי קודם לכן, כתבה כאן, והמחבר העתיק כל לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות ל'] אף על פי שכבר כתבהו בסעיף כ'], דאילו להיות נאמן לומר חוב יש לי עליו במיגו דלקוח, אינו נאמן אפילו ביצא הקול משכונא אחר ג' שנים, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסימן ק"ן [טור סעיף ו' ומחבר] סעיף ה' ע"ש:

6. אכלה שני חזקה בחיי אביהם

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כב

אכלה שני חזקה בחיי אביהם, מתוך שיכול לומר: לקוחה היא בידי מאביהם, נאמן לומר: חוב יש לי על אביהם וגובה אותו מהפירות; וגובה שלא בשבועה, מתוך שיכול לומר: שלי הן.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כב

לח] אכלה שני חזקה בחיי אביהם כו'. כבר כתבתי בכלל הדברים [סקל"ד] דלפי מאי דסתם וכתב המחבר בסימן ק"נ סעיף ה' דביצא עליה קול אפילו לאחר שהחזיק בו ג' שנים אינו נאמן בתביעתו האחרת במיגו דלקוח הוא בידי, צ"ל דגם כאן איירי בדלא יצא הקול. וגם מדברי הטור [סעיף כ"ו וסימן ק"ן סעיף ו'] משמע דלא פירשו לדברי הרמב"ם [המובא בציונים אות ל"א] כן וכמו שכתבתי בפרישה [דרישה סעיף כ"ו], אלא ס"ל דמיירי בלא יצא הקול וידוע שהיתה של אביהן, וקמ"ל דאפ"ה נאמן במיגו כשהחזיק ג' שנים בחיי אביהן, ועיין מה שכתבתי עוד בכלל הדברים:

לט] וגובהו בלא שבועה. כבר כתבתי טעמו בסמוך [סקל"ו], מיהו הרא"ש [ב"ב פ"ג סי' י"ז] חולק ע"ז וכתבו הטור בסימן ק"נ סעיף (ו') [ז'], וס"ל דכל מאי דאביהן מצי למיטען ולהשביעו טענינן להיתומים ג"כ אפילו בשמא, וכ"כ המחבר שם סעיף ו' ע"ש. ועיין לעיל סימן קל"ג סעיף ה' שכתב מור"ם אכיוצא בזה שכן נ"ל עיקר, ובדרישה בסימן ק"נ כתבתי שנ"ל שהיינו טעמא, דבסימן קל"ג דמיירי שהיתומים הם מוחזקים, והמערער בא להוציא מידם דברים העשויים להשאיל או להשכיר, משו"ה פסק כמ"ד דצריך המערער שבועה, מה שאין כן הכא דאיירי דהמערער הוא מוחזק, משו"ה ס"ל דמחזיק בו בלא שבועה, וק"ל:

7. מי שירד לתוך שדה אחת בתורת משכונא

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ סעיף א

מי שירד לתוך שדה אחת בתורת משכונא, אין לו בה חזקה אם ידוע שבתורת משכונא ירד לתוכה, ואם אין שם אלא קול בעלמא, נתבאר בסימן קמ"ט (סעיף כ'). ומ"מ עצה טובה לממשכן למחות בסוף כל שלש ושלש, שמא יכבוש זה שטר המשכונא אחר שישכח הדבר, ויטעון: לקוח הוא בידי, כההוא דמשכן פרדסא לחבריה לעשר שנין, ולבתר דאכלה ג' שנין אמר ליה: אי מזבנת לי מוטב ואם לא אכבוש שטר משכונא ואטעון לקוח הוא בידי.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ סעיף א

א] ואם אין שם אלא קול בעלמא. פירוש, בין הבריות אין הדבר מפורסם בבירור אלא קול בעלמא, אבל המחזיק עצמו מודה ואומר שבתורת משכון בא לידו ושאח"כ קנאה. ואם אומר שיש לו על בעל השדה עוד חוב מצד אחר, דין זה כתב בסמוך סעיף ה':

ב] כההוא דמשכן פרדסא לעשר שנים כו'. כן הוא בגמרא סוף פרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א], ולקמן [בטור] בסימן ר"ה סעיף ד' ג"כ כתב עובדא כי האי ושם כתב (לו') [לג'] שנים, והוא מפרק חזקת הבתים [[ב"ב] דף (מ"ח) [מ' ע"ב]], ונראה שהיה חד עובדא [והא ראיה שהרמב"ם [פ"י ממכירה ה"ד] והמחבר כתבו גם שם [סימן ר"ה סעיף ז'] לעשר שנים]. והטור כתב כאן [סעיף ג'] לעשר שנים ללמדנו שיעשה מחאה בכל ג' שנים, ושם בסימן ר"ה קאי אאונס סגי בג' שנים, וק"ל: