רי"ף בבא בתרא דף יז
ע"א
גמרא בבא בתרא דפים לג. – לג:
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
אורך השיעור בפוסקים הוא דקות
1. מי שירד לשדה בחזקת שהוא
יורש
3. היורד לתוך שדה חבירו ולקט פירותיו
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק טו הלכה ג
מי שירד לשדה בחזקת שהוא יורש
ואכל פירותיה ונמצא יורש אחר שהוא קרוב ממנו וראוי ליורשה בין שנמצא בעדים בין
שהודה לו זה שירד תחלה חייב להחזיר כל הפירות שאכל.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קלט סעיף ד
אם הם חלוקים על שדה, ואין אחד
מהם מוחזק בה, כגון שמת בעל השדה ושנים באים ליורשו, כל אחד אומר: אני קרוב וראוי
ליורשו, ואין לשום אחד עדים, כל דאלים גבר (ועיין לעיל ריש סימן קל"ח אם היו
שניהם מוחזקים מאי דינם); ואם גבר האחד ואכל פירותיו, ואחר כך הביא השני עדים שהוא
קרוב, ואין העדים יודעים אם זה שגבר הוא קרוב או לא, מוציאין מזה שגבר, שהוא ספק
קרוב והאחר קרוב ודאי. והוא הדין אם השני הביא עדים שהוא קרוב יותר מהאחר, מוציאים
מזה שגבר ונותנים לזה שקרוב יותר, וצריך להחזיר כל פירות שאכל אפילו אין ידוע
שאכלם אלא על פיו שהודה בהם. הגה: דבר שהפוסקים חולקים בו, ולא תפס חד מנייהו, אם
הוא דבר דשייך בו חלוקה, חולקין. ואם לא שייך ביה חלוקה, כל דאלים גבר (ת"ה
סימן שנ"ב).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קלט סעיף ד
ח] אפילו אין ידוע שאכלה אלא על
פיו שהודה בהם. ואפילו אכלם ג' שנים, והיינו טעמא, שהרי לא טען שקנה השדה להיות
אכילתו ראיה אטענתו, אלא טוען שירש הקרקע מקרובו שמת, וכיון שלהפירות שאכל אין לו
זכות אלא מכח הקרקע והקרקע יוצאת מתחת ידו בעדים הללו ואין לו מיגו נגדו, ממילא
צריך לשלם ג"כ הפירות, ועיין פרישה [סעיף ז']:
ט] ולא תפיס חד מנייהו. ואם תפס
חד מינייהו, עיין לעיל סימן כ"ה [סעיף ב' בהג"ה] ולקמן סימן קע"ה
סעיף מ"ה ובסוף סימן רנ"א:
י] ואם לא כו' כל דאלים גבר. דין
זה כתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן (שי"ב) [שנ"ב] דהביא שם דברי הגמרא
דפרק הניזקין [גיטין ס' ע"ב] ודברי המרדכי דפ"ק (דב"מ) [דב"ב
סי' תק"ז] ור"פ המוכר הבית, דאמרינן בפלוגתא דרבוותא דלא איתמר בהו
הלכתא לא כמר ולא כמר דכל דאלים גבר. ומדברי (הרמב"ם) [הרשב"ם ב"ב
ל"ה ע"א ד"ה התם] משמע דלא אמרינן כל דאלים גבר כי אם בדבר (שלא
נוכל) [שנוכל] לעמוד על הדבר של מי הוא [ומטעם שנתברר לעיל [סק"ב]],
משא"כ בפלוגתא דרבוותא דמי יעיד או יכריע הלכה כמאן. וכדי לישב דבריהם כתב
דנ"ל דודאי חלוקה עדיפא כל היכא דליכא למיקם אמילתא, אבל היכא דלא שייך חלוקה
כגון בההיא דניזקין דאי הוה שתו עילאי פלגי דיומא וכן תתאי עדיין הוה קפידא מאן
יתחיל ברישא כו', ותו דדילמא בכה"ג הוה ודאי פסידא לתרווייהו. ובהכי מתישב
ההוא דתשובת מוהר"ם דפ"ק דב"ב משום דהחלוקה לא היה אפשר התם,
עכ"ל מהרא"י שם. ובזה מבוארים דברי מור"ם ז"ל ונסתלקה ממנו
תמיהת העיר שושן [סעיף ד'] שתמה עליו בזה ע"ש, וסבר שדברים הללו כתב
מור"ם מעצמו, ולא עיין בדברי מהרא"י והמרדכי הנ"ל ודוק:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק טז הלכה ו
היו שני עדים מעידים על שמעון
שאכלה פחות משני חזקה יחזיר כל הפירות שאכל ואפילו היה עד אחד חייב להחזיר על פיו
שהרי אינו מכחיש העד אלא אומר אמת העיד ואכלתי שתי שנים ושלי אכלתי, נמצא מחוייב
שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמה סעיף ג
לא מצא עדים אלא על ב' שנים, צריך
להחזיר הקרקע והפירות שאכל, בין ששנים מעידים על השני שנים, בין שעד אחד מעיד
עליהם. ומיהו פירות של שנה שלישית אין צריך להחזיר, שאם נאמין לו שאכלם נצטרך
להחזיקו בקרקע. וכן אם הביא עד אחד שאכלה ג' שנים, מחזיר הקרקע ולא הפירות, מהאי
טעמא. ואין צריך לומר כשאין עדים כלל על אכילת הפירות שמחזיר הקרקע ולא הפירות.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמה סעיף ג
] בין שעד אחד מעיד עליהן. הטעם,
דכל אדם צריך לישבע שבועה דאורייתא נגד עד אחד לומר שאינו כדבריו [דהא עיקר תביעתו
הוא על הפירות שהן תלושין, ועיין לעיל סימן צ"ה סעיף ב' בהגה], וכל שמודה לו
אלא שאומר דידי אכלתי אינו נאמן בטענתו אפילו בשבועה דמוקמינן הפירות בחזקת מרא
דארעא קמא, ועל כזה אמרו הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, וכבר נתבאר
זה לעיל בסימן ע"ה [סעיף י"ג] ובכמה מקומות:
ה] ואין צריך לומר כשאין עדים כלל
על אכילת פירות. פירוש, אף שהמחזיק מודה שאכלם, דאם נאמין לו שאכלם, הרי ג"כ
אמר שאכלם שלש שנים והחזיק בהם:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק ט הלכה ו
מי שלקח קרדום ואמר הריני הולך
לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי וכרת הדקל הרי זה בחזקתו, שאין אדם מעיז פניו וכורת
אילן שאינו שלו, ואם טענו הבעלים שלא מכרוהו נשבע זה הכורת היסת שהוא שלו ונפטר,
וכיון שנכרת הרי הוא כשאר כל המטלטלין, וכן היורד לשדה חבירו ואכל פירותיה שנה או
שנתים והבעלים טוענין שזה ירד שלא ברשות וגזלן הוא ואכל והרי העדים שאכל והיורד
אומר ברשותך ירדתי לאכול פירותיה, הרי זה האוכל נאמן ונשבע היסת על כך חזקה היא
שאין אדם מעיז פניו ואוכל פירות שאינן שלו, אע"פ שהקרקע בחזקת בעליהן אין
הפירות בחזקת הבעלים, שאין אדם מוכר פירות שדהו בשטר כדי שנאמר לזה שאכל הבא שטרך,
ואין צריך לומר שאם אכל פירותיה שנים רבות שמתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי נאמן
לומר לפירות ירדתי וישבע היסת. +/השגת הראב"ד/ מי שלקח קורדום וכו' עד הרי
הוא כשאר מטלטלין. א"א אנו מפרשים ואגדריה לדקלא פלניא בלקיטת הפירות כמו
הגודר בתמרים ולקט הפירות והלך לו עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קלז סעיף א
היורד לתוך שדה חבירו ולקט פירותיו, בעל השדה
טוען: שבגזל לקחם, וזה אומר שמכרם לו, נאמן בשבועת היסת, אפילו יש עדים שליקטן.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קלז סעיף א
א] היורד לתוך שדה חבירו כו'.
בדרישה [פרישה סעיף א'] הוכחתי, דזה מיירי אפילו בלא אמר תחילה אלך ואלקוט דליכא
כאן חזקה דאין אדם מעיז, אפ"ה כיון שכבר ליקטן והוא מוחזק בהן אין מוציאין
מידו. ובסעיף שאחר זה מיירי כשאינו מוחזק בהן, שליקטן ועדיין הן מונחין בהשדה של
בעל האילן, בזה לא היה נאמן אם לא מכח שאמר תחילה אלך ואלקוט, ואז נאמן נגד
בעה"ב שבא לערער קודם שמוליכן לרשותו מטעם דאין אדם חצוף לומר אלך ואלקוט
כשלא היה לו רשות ללקט. וזהו דוקא אם כבר ליקטן ואף דלא החזיק עדיין בהם וכמו
שכתבתי. אבל אם בא ומערער עליו קודם שליקטן יכול לעכב עליו מללקוט, ולא מהני חזקת
אמירה דאלך ואלקוט, דא"כ כל איש שהוא עזות מצח יסמוך ע"ז לומר כן משום
דידע כשיאמר כן לא יוכל בעליו למחות בו. עוד כתבתי בשם חידושי הרמב"ן
[ב"ב ל"ג ע"ב] ונמוקי יוסף [שם י"ז ע"ב מדפי הרי"ף]
דכשכבר ליקט פירות השדה זמן מרובה, הו"ל כאמר אלך ואלקוט לענין זה דאף דאין
הפירות ברשותו ובחזקתו אין הבעלים יכולים להוציא מידו מה שכבר ליקט מטעם דאין אדם
חציף. וע"ש מה שכתבתי עוד בישוב דברי הטור, דיש בו נפקא מינה לדינא. והא
דכתבו הטור והמחבר בסעיף ב' אם אין בעל השדה והאילן כאן כו'. משום דאילו הוה כאן
פשיטא דאין בית דין מוחין בידו מללקוט, כיון דבעל השדה בעצמו כאן היה לו למחות
בידו אם היה דלא מכרו לו, וע"ש עוד בדרישה [פרישה] בטוב טעם. ובהאי אמירה
דאלך ואלקוט כו' כתב הטור [סעיף ג'] שתי דעות, אי בעי לומר כן בפרהסיא בפני קיבוץ
אנשים, או אפילו אמירה בצנעה דהיינו בפני אנשים מעטים ג"כ סגי, אבל לדעת
שניהן עכ"פ אמירה בעי, ולא כדעת התוס' [שם ד"ה לא חציף]. ועיין דרישה
[פרישה] שם הארכתי לבאר כל זה וכתבתי מה שקיצר הב"י בענינים הללו: