רי"ף בבא בתרא דף יז
ע"ב
גמרא בבא בתרא דפים לג: – לד:
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
אורך השיעור בפוסקים הוא
1. היורד לתוך שדה
חבירו ולקט פירותיו
3. היה לו עד אחד שאכלה ג' שנים
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק ט הלכה ו
מי שלקח קרדום ואמר הריני הולך
לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי וכרת הדקל הרי זה בחזקתו, שאין אדם מעיז פניו וכורת
אילן שאינו שלו, ואם טענו הבעלים שלא מכרוהו נשבע זה הכורת היסת שהוא שלו ונפטר,
וכיון שנכרת הרי הוא כשאר כל המטלטלין, וכן היורד לשדה חבירו ואכל פירותיה שנה או
שנתים והבעלים טוענין שזה ירד שלא ברשות וגזלן הוא ואכל והרי העדים שאכל והיורד
אומר ברשותך ירדתי לאכול פירותיה, הרי זה האוכל נאמן ונשבע היסת על כך חזקה היא
שאין אדם מעיז פניו ואוכל פירות שאינן שלו, אע"פ שהקרקע בחזקת בעליהן אין הפירות
בחזקת הבעלים, שאין אדם מוכר פירות שדהו בשטר כדי שנאמר לזה שאכל הבא שטרך, ואין
צריך לומר שאם אכל פירותיה שנים רבות שמתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי נאמן לומר
לפירות ירדתי וישבע היסת. +/השגת הראב"ד/ מי שלקח קורדום וכו' עד הרי הוא
כשאר מטלטלין. א"א אנו מפרשים ואגדריה לדקלא פלניא בלקיטת הפירות כמו הגודר
בתמרים ולקט הפירות והלך לו עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קלז סעיף א
היורד לתוך שדה חבירו ולקט פירותיו, בעל השדה
טוען: שבגזל לקחם, וזה אומר שמכרם לו, נאמן בשבועת היסת, אפילו יש עדים שליקטן.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קלז סעיף א
א] היורד לתוך שדה חבירו כו'.
בדרישה [פרישה סעיף א'] הוכחתי, דזה מיירי אפילו בלא אמר תחילה אלך ואלקוט דליכא
כאן חזקה דאין אדם מעיז, אפ"ה כיון שכבר ליקטן והוא מוחזק בהן אין מוציאין
מידו. ובסעיף שאחר זה מיירי כשאינו מוחזק בהן, שליקטן ועדיין הן מונחין בהשדה של
בעל האילן, בזה לא היה נאמן אם לא מכח שאמר תחילה אלך ואלקוט, ואז נאמן נגד
בעה"ב שבא לערער קודם שמוליכן לרשותו מטעם דאין אדם חצוף לומר אלך ואלקוט
כשלא היה לו רשות ללקט. וזהו דוקא אם כבר ליקטן ואף דלא החזיק עדיין בהם וכמו
שכתבתי. אבל אם בא ומערער עליו קודם שליקטן יכול לעכב עליו מללקוט, ולא מהני חזקת
אמירה דאלך ואלקוט, דא"כ כל איש שהוא עזות מצח יסמוך ע"ז לומר כן משום
דידע כשיאמר כן לא יוכל בעליו למחות בו. עוד כתבתי בשם חידושי הרמב"ן
[ב"ב ל"ג ע"ב] ונמוקי יוסף [שם י"ז ע"ב מדפי הרי"ף]
דכשכבר ליקט פירות השדה זמן מרובה, הו"ל כאמר אלך ואלקוט לענין זה דאף דאין
הפירות ברשותו ובחזקתו אין הבעלים יכולים להוציא מידו מה שכבר ליקט מטעם דאין אדם
חציף. וע"ש מה שכתבתי עוד בישוב דברי הטור, דיש בו נפקא מינה לדינא. והא
דכתבו הטור והמחבר בסעיף ב' אם אין בעל השדה והאילן כאן כו'. משום דאילו הוה כאן
פשיטא דאין בית דין מוחין בידו מללקוט, כיון דבעל השדה בעצמו כאן היה לו למחות
בידו אם היה דלא מכרו לו, וע"ש עוד בדרישה [פרישה] בטוב טעם. ובהאי אמירה
דאלך ואלקוט כו' כתב הטור [סעיף ג'] שתי דעות, אי בעי לומר כן בפרהסיא בפני קיבוץ
אנשים, או אפילו אמירה בצנעה דהיינו בפני אנשים מעטים ג"כ סגי, אבל לדעת
שניהן עכ"פ אמירה בעי, ולא כדעת התוס' [שם ד"ה לא חציף]. ועיין דרישה
[פרישה] שם הארכתי לבאר כל זה וכתבתי מה שקיצר הב"י בענינים הללו:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק ד הלכה ח
מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד
עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו
יכול לישבע ומשלם, ומפני מה אינו יכול לישבע שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד ואין
הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו, לפיכך
שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו, וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או החזרתי לך
הפקדון הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם, מעשה באחד שחטף לשון כסף
מחבירו בפני עד אחד ואמר אחר כן חטפתי ושלי חטפתי ואמרו חכמים הרי זה מחוייב שבועה
ואינו יכול להשבע ומשלם וכן כל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ לפיכך שטר שיש בו
עד וכו' עד ואינו יכול לישבע ומשלם. א"א משלים הוא ממשל ולמה לא יכחיש העד
מכל וכל בשבועתו שפרע ואולי על דרך שכתב במקום אחר שטען תחלה בב"ד להד"מ
והוציא עליו שטר זה שמכחישו בהלואה ואח"כ אמר לויתי ופרעתי והיה לו להזהר
בדבריו עכ"ל.+
רמב"ם הלכות
גזלה ואבדה פרק ד הלכה יד
מעשה באחד שחטף לשון של כסף מיד
חבירו בפני עד אחד ובא החוטף ואמר חטפתי ושלי חטפתי וחייבו אותו חכמים להחזיר מפני
שהוא מחוייב שבועה בעד זה ואינו יכול לישבע שהרי הודה כמו שאמר העד, ואילו לא היה
שם עד כלל היה נשבע שבועת הסת ששלו חטף ואילו הכחיש העד ואמר מעולם לא חטפתי היה
נשבע שבועת התורה שלא חטף, וכדין זה דנין בכל כיוצא בזה בכל מקום.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן עה סעיף יג
מנה הלויתיך והרי עד אחד, והלה אומר: כן הוא אבל
פרעתיך, או שאומר לו: אתה חייב לי כנגד אותו מנה, אם זה העד מעיד שלא פרעו אותו
מנה, כגון שלא זזה ידו מתוך ידו, או שהוא מעיד שהוא תוך זמנו; וכן אם טען תחלה: לא
היו דברים מעולם, ואחר כך הוציא עליו עד אחד, וחזר ואמר: לויתי ופרעתי, בכל אלו
הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם. הגה: אבל במקום שיכול לומר: פרעתי,
או: החזרתי, לא אמרינן הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, דנאמן במגו. כן
הסכימו האחרונים ז"ל (המגיד פ"ד דטוען וריב"ש סוף סימן שצ"ב).
טענו: חטפת חפץ, ויש לו עד אחד שחטפו, והוא אומר: ודאי חטפתי אבל שלי הוא, הוה ליה
מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם. הגה: י"א דוקא כהאי גוונא, שהעד מעיד
שלא בא לידו בתורת משכון. אבל אם מעיד שבא בידו בתורת משכון, ואינו זוכר כמה הלוה
עליו, המלוה נאמן בשבועתו לומר כמה הלוה עליו, ולא אמרינן הוה ליה מחוייב שבועה
וכו', הואיל ובא לידו בדין (הרשב"א בתשובה סי' אלף מ', וסי' תתקצ"ח).
ויש חולקין (הרמב"ן בתשובה ס' פ"ד), וכמ"ש לעיל סי' ע"ב
סי"ח. מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע, מתוך שאינו יכול
לישבע, משלם; והתובע אינו צריך לישבע, אלא אם ירצה הלוה יחרים סתם על מי שנוטל
ממונו שלא כדין. אבל אם השיבו: חמשים לויתי ממך ופרעתיך וחמשים האחרים איני יודע
אם לויתי אם לאו, ישבע היסת שפרע החמשים ושאינו יודע מהחמשים שתבעו בהם.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן שסד סעיף ג
וכן אם היה שם עד אחד בלבד, ובעל
הבית טוען שגזול הוא כלי זה בידו, והלה אומר: לקוח הוא בידי, או: בחוב גביתיו, או:
שלי היה ופקדון הוא אצלך, הרי זה חייב להחזיר הכלי לבעליו בלא שבועה, שאילו היו
שני עדים היה חייב לשלם, ועכשיו שאין שם אלא עד אחד חייב שבועה, ואינו יכול לישבע שהרי אינו מכחיש
את העד, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. לפיכך אם כפר ואמר: לא נכנסתי
לביתו ולא נטלתי כלום, הואיל ואין שם אלא עד אחד והוא מכחישו, הרי זה נשבע שבועת
התורה שלא לקח מביתו כלום, ונפטר. (ע"ל סי' צ' ס"ג).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן שסד סעיף ג
ב] חייב שבועה ואינו יכול לישבע
כו'. כבר נתבאר זה בכמה מקומות דכמו שהאמינה התורה שני עדים להתחייב למי שמעידין
עליו לקיים כפי עדותן, כן האמינה התורה לעד אחד להביא למי שהעיד עליו להשבע שאינו
כדברי העד, וכל שאינו רוצה להשבע שאינו כדברי העד צריך לשלם כאילו העידו עליו
שנים, וכיון שהעד מעיד שראהו נכנס שלא בפניו ונטל משם כלי וזה הודה שנכנס ונטל,
והרי אינו יכול לישבע שהעד משקר שהרי מודה לו, תו לא מהימנינן ליה ששלו נטל או
שבחובו גבהו, אלא דינו כאילו ראוהו שנים שנכנס דהיה צריך להחזירו לו עכ"פ כנ"ל
[בסעיף ב']. ואין לומר שיהא נאמן ששלו נטל במיגו שהיה נשבע כנגדו שלא נטל כלום או
במיגו דהחזרתי לך, דזהו מחשב כמיגו במקום חזקה, כיון דמודה שנטלו שלא בפניו וחזקה
הוא שכל כה"ג משל בעל הבית הוא נוטל, וגם הוה מיגו דהעזה נגד העד, ועיין
פרישה [סעיף ד'] וד"מ [סעיף ב']:
ג] חייב שבועה ואינו יכול כו' עד
משלם. הא דכתבו הטור והמחבר לעיל בסימן צ' [טור סעיף ה' ומחבר] סעיף ג' ז"ל,
היה עד אחד מעידו כו', עד הרי זה נשבע שלא גזלו ופטור, שאני התם דהעד לא ראה מה
שהוציא, ואפילו שנים בכה"ג דלא ראו מה שהוציא אין הבעל הבית הנגזל נוטל כי אם
בשבועה כמ"ש שם [בסעיף א'], ובכה"ג לא אמרינן כל ששנים מחייבים אותו
ממון אחד מחייבו שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, כיון דהשנים לא מחייבים אותו
ממון כי אם בשבועה, משא"כ כאן דמיירי דהעד ראה מה שהוציא דבכה"ג בשני
עדים מחייבים אותו ממון בנכנס שלא בפניו או שנכנס למשכנו, משו"ה אמרינן כאן
מתוך שאינו יכול לישבע נגד העד משלם, וק"ל. ועיין מה שכתבתי עוד מזה בסמוך
סעיף ז' [סק"ז]:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן שסד סעיף ד
חטף לשון כסף מיד חבירו בפני עד
אחד, ואמר: חטפתי ודידי חטפתי, חייב להחזיר.
סמ"ע על שולחן ערוך
חושן משפט סימן שסד סעיף ד
ד] ודידי חטפי חייב להחזיר. הוא
ג"כ מטעם הנ"ל [בסעיף ג'] דה"ל מחויב שבועה נגד העד שלא חטף ואינו
יכול לישבע שהרי מודה שחטף, וכן כתב בטור [סעיף ד'] בהדיא:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק טז הלכה ה
ראובן שערער והביא עדים ששדה זו
שלו ושמעון שבתוכה טוען אתה מכרתה לי ואכלתיה שני חזקה, וראובן אמר בגזל אכלת, בין
שלא היו עדים שאכל כלל בין שהיה שם עד אחד שאכלה שלש שנים אינו חייב להחזיר הפירות
שאכל שהרי הוא אומר שלי אכלתי ואין עליו עדים שמחייבין אותו בפירות שהרי מעצמו
הודה, וזה העד שהעיד שאכלה שלש שנים ליפות כחו של אוכל הוא בא ואילו היה עמו אחר
היתה השדה עומדת בידו, לפיכך ישבע ראובן היסת שלא מכר ותחזור לו השדה וישבע שמעון
היסת שאינו חייב לו כלום בפירות שאכל ויפטר.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמה סעיף ג
לא מצא עדים אלא על ב' שנים, צריך
להחזיר הקרקע והפירות שאכל, בין ששנים מעידים על השני שנים, בין שעד אחד מעיד
עליהם. ומיהו פירות של שנה שלישית אין צריך להחזיר, שאם נאמין לו שאכלם נצטרך
להחזיקו בקרקע. וכן אם הביא עד אחד שאכלה ג' שנים, מחזיר הקרקע ולא הפירות, מהאי
טעמא. ואין צריך לומר כשאין עדים כלל על אכילת הפירות שמחזיר הקרקע ולא הפירות.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמה סעיף ג
ד] בין שעד אחד מעיד עליהן. הטעם,
דכל אדם צריך לישבע שבועה דאורייתא נגד עד אחד לומר שאינו כדבריו [דהא עיקר תביעתו
הוא על הפירות שהן תלושין, ועיין לעיל סימן צ"ה סעיף ב' בהגה], וכל שמודה לו
אלא שאומר דידי אכלתי אינו נאמן בטענתו אפילו בשבועה דמוקמינן הפירות בחזקת מרא
דארעא קמא, ועל כזה אמרו הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, וכבר נתבאר
זה לעיל בסימן ע"ה [סעיף י"ג] ובכמה מקומות:
ה] ואין צריך לומר כשאין עדים כלל
על אכילת פירות. פירוש, אף שהמחזיק מודה שאכלם, דאם נאמין לו שאכלם, הרי ג"כ
אמר שאכלם שלש שנים והחזיק בהם: