רי"ף בבא בתרא דף יח
ע"א
גמרא בבא בתרא דפים לג: – לה:
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
אורך השיעור בפוסקים הוא
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק י הלכה ו
ספינה וכיוצא בה שהיו שנים נחלקין עליה זה אומר
כולה שלי וזה אומר כולה שלי ובאו לבית דין ואמר אחד תפסוה עד שאביא עדים אין
תופסין אותה, ואם תפסוה בית דין והלך ולא מצא עדים ואמר הניחוה בינינו וכל המתגבר
יטול כשהיה דינה מקדם אין שומעין להן ואין מוציאין אותה בית דין מידן עד שיביאו
עדים או עד שיודו זה לזה או יחלקו ברצונם ובשבועה כמו שביארנו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קלט סעיף ג
אם אחד מהשנים החלוקים על דבר זה
בא לבית דין ואמר: תפסוהו עד שאביא ראיה, אין שומעין לו. ואם תפסוהו ב"ד מדעת
שניהם, או שעברו ותפסוהו, אין מוציאין אותו עד שיתברר של מי הוא.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קלט סעיף ג
ז] אין שומעין. דחיישינן שהוא
רמאי ואין לו ראיה, והוא אומר כן כדי להפסיד לחבירו שלא יתקוף בה דתו אינו יכול
להוציאה מידו בלי ראיה משא"כ כשהוא ביד ב"ד שאז גם חבירו לא יוכל לתקוף
בה ולהביאה לידו בלא ראיה ויפשר עמו:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק טו הלכה ד
שנים שהיו עוררין על השדה זה אומר
שלי וזה אומר שלי ואין לאחד מהן ראיה, או שהביא כל אחד מהם עדים שהיא שלו או של
אבותיו או שהביא כל אחד משניהם עדים שאכלה שני חזקה, והשנים שהעידו בהן אלו הן
השנים עצמן שהעידו בהן אלו, מניחין אותה בידיהן וכל המתגבר ירד בה ויהיה האחר
מוציא מידו ועליו הראיה, ואם בא שלישי ותקף עליהן וירד לתוכה מסלקין אותו ממנה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קלט סעיף א
שנים שחלוקים בדבר, ואין שום אחד
מהם מוחזק בו, כההיא ארבא דהוו מינצו עליה בי תרי וכל חד אמר: דידי היא, כל דאלים
גבר, ואותו שתגבר ידו תחלה, הוא שלו, עד שיביא האחר ראיה. ומיהו שכנגדו יכול
להשביעו, וצריך לישבע שהוא שלו. וכל זמן שלא יביא האחר ראיה, אף אם תגבר ידו, אין
מניחין ליקח מזה שגברה ידו תחלה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קלט סעיף א
א] וכל חד אומר דידי היא.
ברמב"ם [פט"ו מטוען ה"ד] מבואר דה"ה אם הביא כל אחד עדים שהיא
שלו או של אבותיו או שאכלה שני חזקה דינא הכי, וכ"כ הטור בסימן קמ"ו
סעיף ל"ד, והוא מגמרא דפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"ב]:
ב] כל דאלים גבר. באשר"י
בפ"ק דב"מ [סי' א'] מבואר הטעם דלא רצו לתקן בהא דיחלוקו, שמא נפסיד לזה
שהוא כולו שלו, וסמכו ע"ז שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר
מהאחר, ואדרבה האחר לא ימסור נפשו כולי האי שיאמר מה בצע שאמסור נפשי והיום או מחר
יביא הלה ראיה ויוציאנו מידו, והואיל שכל אחד אומר שלי הוא ואין שום אחד מוחזק בו,
וגם ליכא דררא דממונא בו לכל אחד, אוקמוה אחזקות הללו ולא מיחו ביד מי שגבר ידו,
משא"כ בשנים אוחזים בטלית והדומה לו, דכיון דכל אחד תופס בו וכל מה שאדם תופס
בו הוא בחזקת שלו, ואי היינו אומרים בו דכל דאלים גבר היה אחד גוזל מה שביד חבירו,
הלכך פסקו בו דין חלוקה כמבואר בסימן שלפני זה:
ג] וצריך לישבע שהוא שלו.
קמל"ן בזה דלא תימא כיון דברשות חכמים עשה מה שעשה, שיחזיק בו בלא שבועה,
ועיין פרישה [סעיף א']:
ד] אף אם תגבר ידו. גם בזה מבואר
באשר"י פרק חזקת הבתים [סי' כ"ב] הטעם, משום דלא רצו חז"ל לתקן דבר
שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת, היום יגבר זה ולמחר יגבר זה וסמכו אחזקה
וכנ"ל [סק"ב]:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמו סעיף כב
ב' שהיו עוררים על שדה, זה אומר:
שלי, וזה אומר: שלי, ואין לאחד מהם ראייה, או שהביא כל אחד מהם עדים שהיא שלו או
של אבותיו, או שהביא כל אחד משניהם עדים שאכלה שני חזקה, והשנים שהעידו בהם אלו הם
השנים עצמם שהעידו בהם אלו, אם היה אחד מחזיק בה מקודם, תשאר בידו; ואם לא היה אחד
מחזיק בה, מניחין אותה בידיהם על המתגבר, וכל המתגבר ירד בה, ויהיה האחד מוציא
מידו ועליו הראיה. ואם בא שלישי ותקף עליהם וירד לתוכה, מסלקין אותו ממנה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף כב
נב] הן השנים עצמן שהעידו בהם אלו
כו'. דאילו העידו על שנים שהן זו אחר זו, הדין נותן שינתן ליד מי שהחזיק בה ג'
שנים האחרונות אפילו אם היא עתה ביד השני:
נג] מניחין אותה בידיהן כו'. לאו
דוקא בידיהן קאמר דהא באין שום אחד מחזיק בה מיירי, אלא ר"ל ברשות וחזקת
שניהן וכל הגובר כו':
נד] וכל המתגבר ירד בה כו'. היינו
דין דכל אלים גבר שנתבאר דינו לעיל בריש סימן קל"ט. ומ"ש כאן דאם בא
שלישי כו' מסלקין אותו כו', היינו כשיש לכל אחד משניהן ראיה ולזה השלישי אין ראיה,
אז מסלקין אותו אף שבא השלישי ואומר דשלו היא קודם שגבר אחד מהשנים, דאמרינן דשל
אחד משניהן היא בודאי כיון דיש להן ראיה ולו אין ראיה. וגם קאי אכשאין לשום אחד
ראיה הנ"ל, אלא שכל אחד משניהן טוען שלי היא וזה השלישי תקף בלא טענת שלי
היא, דאז ג"כ מוציאין אותה מידו כמ"ש בסימן קל"ט סעיף ב',
ע"ש:
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק ה הלכה ו
שני שטרות שזמנן ביום אחד והן
כתובין על שדה אחת בין במכר בין במתנה, אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם
זכה, ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לדיינים, כל שדעתם נוטה להעמיד
שדה זו בידו יעמידו.
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כ הלכה ג
שטרות שזמן כולן יום אחד או שעה
אחת במקום שכותבין שעות כל שקדם מהן וגבה בין קרקע בין מטלטלין זכה. +/השגת
הראב"ד/ שטרות שזמן כולן וכו'. א"א מאין הוציא זה דין חדש לומר כל הקודם
זכה במה שאמרו חכמים יחלוקו ולא לשתמיט תנא בחד דוכתא ולימא יחלוקו או כל הקודם
זכה ואין לנו אלא מה שמנו חכמים וחוץ מזה משפט מעוקל עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רמ סעיף ג
שני שטרות שזמנם ביום אחד והם כתובים על שדה
אחת, בין במכר בין במתנה, אם (אין) דרך אנשי המקום לכתוב שעות, הרי הדבר מסור
לדיינים, כל שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו, יעמידו. הגה: וי"א שאין דנין דין
שודא דדייני רק בדיין מומחה ובקרקע (טור בשם ר"ח). ויש אומרים דאף במטלטלים,
כל שאין אחד מוחזק בהן (שם בשם ר"י כ"כ התוס' שם ובמרדכי).
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קד סעיף ח
היו עליו בעלי חובות הרבה, כולם ביום אחד או
בשעה אחת, במקום שכותבין שעות, אין בהם דין קדימה, וכל הקודם לגבות זכה, בין מקרקעי בין מטלטלי.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רמ סעיף ג
א] שני שטרות שזמנם כו'. עד השתא
איירי דשניהן יוצאין מיד לוקח או מקבל אחד וכתב שניהן על שמו וכמ"ש בריש סימן
זה, ומכאן ואילך מיירי דהשטרות נכתבין על שם שני בני אדם, וכל אחד שטרו בידו ורוצה
לזכות בהשדה בשטר שלו:
יב] כל שדעתם נוטה. פירוש,
שיודעין שדעת הנותן או המוכר היתה קרובה לזה יותר מלזה, לאותו ודאי זיכהו ראשון
במכירה או במתנה, ומה"ט כתב מור"ם בהג"ה די"א דאין דנין שודא
דדייני, כי זהו נקרא בגמרא "שודא דדייני", ופירשוהו רש"י [כתובות פ"ה
ע"ב ד"ה שודא] והרמב"ם [פי"א מזכיה ה"ג] והטור [סעיף ג']
כמ"ש, ולאפוקי ר"ת [בתוס' ב"ב ל"ה ע"א ד"ה שודא]
והרא"ש פרק חזקת הבתים [סי' כ"ג] והר"ן [כתובות מ"ד ע"א
מדפי הרי"ף] דפירשו שודא דדייני, שתלוי ברצון הדיין שיתן למי שירצה בלי טעם,
והביא ראיה לדבריו ודחה פירוש רש"י, והמגיד משנה פי"א דזכייה [ה"ג]
הביא דעת ר"ת וראיותיו על דברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב על דבריו דאין
ראיותיו ראיה לדחות פירוש רש"י והרמב"ם, ע"ש:
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קד סעיף ח
כא] היו עליו בעלי חובות הרבה
כו'. ועיין לקמן באבן העזר סוף סימן צ' מדין אשה ששיעבדה עם הבעל לבע"ח השני.
ועיין בב"י סימן זה סעיף (ו') [י'] וד"מ י' שהאריכו עוד מדין אשה
שנשתעבד בעלה לשמעון, ואח"כ נשתעבד עם האשה ללוי ומשכנו לו קרקע, ויש לאשה
שעבוד כתובתה על אותה קרקע, ואח"כ מת הבעל, איזה גובה תחילה, וע"ש:
כב] כולם ביום אחד כו'. פירוש,
זמן הלואה היה ביום אחד כו', אבל אין תלוי בזמן פרעון וכנ"ל [סעיף א']:
כג] וכל הקודם לגבות. פירוש, מי
שקדם וגבה זכה, אבל אין תלוי במה שזמן פרעונו בא קודם להשני, וכמ"ש כל זה
בריש סימן זה:
כד] וכל הקודם לגבות זכה. ואפילו
שיש עדים שזה לוה תחילה ונמסר לידו השטר חוב כולו, אפ"ה כל שבתוך השטר לא
ניכר קדימה, לא חל שעבודם עד כלות היום, ואז כבר [ה]לוו לו שניהן, ועד"ר
[עיין פרישה סעיף ט']:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קד סעיף י
שטרות שזמן כולם יום א' או שעה אחת, במקום
שכותבין שעות, ובאו כולם ביחד לגבות, וכן בעלי חובות שכל אחד מהם קודם לזמן חבירו
שבאו לגבות מטלטלים, שהרי אין בהם דין קדימה, או שבאו לגבות מקרקע שקנה הלוה לאחר
שלוה מהאחרון שבהם ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהם חובו, מחלקים ביניהם. כיצד
חולקים, אם כשיתחלק הממון הנמצא על מניינם יגיע לפחות שבהם כשיעור חובו, (או פחות,
חולקים לפי מנינם בשוה. ואם יגיע לפחות שבהם יותר על חובו, חולקים מכל הממון
ביניהם, כדי שיגיע לפחות שבהם כשיעור חובו). וחוזרים הנשארים מבעלי חובות, וחולקים
היתר ביניהם בדרך הזאת. כיצד, היו שלשה חובות, של זה ק' ושל זה ק"ק ושל זה
ש', אם היה כל הנמצא שם ש', נוטלים ק' ק'. וכן אם נמצא שם פחות מש', חולקים בשוה,
נמצא שם יתר על ש', חולקים ש' בשוה, ויסתלק בעל הק'; ושאר הממון חולקים אותם השנים
על אותו הדרך. כיצד, נמצאו שם ת"ק או פחות, חולקים ש' בשוה, ויסתלק הראשון,
וחוזרים וחולקים הק"ק או הפחות, בשוה; ויסתלק השני; נמצא שם ת"ר, חולקים
ש' בשוה, ויסתלק בעל המנה, וחוזרים וחולקים הק"ק בין השנים, ויסתלק בעל
הק"ק, ונותנין הק' הנשארים לבעל הש', ונמצא בידו ש'. ועל דרך זו חולקים,
אפילו הם מאה, כשיבואו לגבות כאחד.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קד סעיף י
כו] שבאו לגבות מטלטלים שהרי אין
בהן קדימה. מכאן ראיה מדברי המחבר עצמו למה שכתבתי כמה פעמים בסימן זה [עיין
סק"א], דהא דאמרינן אין קדימה במטלטלין, היינו נמי לענין שאם באו כאחד לגבות
שחולקין:
כז] נוטלין מאה מאה. לאפוקי מדעת
רבינו חננאל שכתב הטור [סעיף י"א] בשמו שחולקין הנמצא לששה חלקים, וזה שחובו
שלש מאות יטול שלשה חלקים, וזה שחובו מאתים יטול שני חלקים, וזה שחובו מאה יטול
חלק אחד, כדין בכור ופשוט בשבח שנשבחו הנכסים אחר מיתת אביהן. והרי"ף [כתובות
נ"א ע"א מדפי הרי"ף] ס"ל דשאני התם דחלק כל אחד היה מבורר
בנחלת אביהן ואין כאן שעבוד, משא"כ כאן דשעבוד של בעל המאה חל על כל הממון
הנמצא כמו שחל עליו דבעל השלש מאות, ועיין פרישה [שם]:
כח] נמצא שם שש מאות חולקים שלש
מאות בשוה כו'. הא דלא אמר בקיצור דיטול כל אחד בכדי חובו, נ"ל משום דאיכא נפקא
מינה בחלוקה בדרך זה בגביית בינונית וזיבורית ועידית, וס"ל שמתחילה חולקין מן
הבינונית כדין בעל חוב שגובה מבינונית, ואחר כלות הבינונית חולקין מהזיבורית כדין
מי שיש לו עידית וזיבורית, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסימן ק"ב [טור סעיף ז'
ומחבר סעיף ד'], ואחר כלות גם חלוקת הזיבורית חולקים מהעידית, ועיין פרישה [סעיף
י"א]:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק כ הלכה י
המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר
שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה, אפילו אמר המוכר
איני יודע, על הלוקח להביא ראיה, אע"פ שהפרה עומדת באגם והשפחה עומדת בסימטא
הרי הן בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה, לא הביא ראיה ישבע המוכר בנקיטת חפץ על
ולד הפרה, אבל על ולד השפחה אינו נשבע אלא היסת, שאין נשבעין בנקיטת חפץ על העבדים
ולא על הקרקעות, כמו שיתבאר בהלכות טוען ונטען.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רכג סעיף א
המחליף פרה בחמור, ומשך בעל הפרה את החמור,
ועדיין הפרה בביתו, וילדה, וטען בעל הפרה שילדה קודם שמשך החמור, ובעל החמור אומר:
אחר משיכת החמור ילדה, וכן המוכר שפחתו וקבל המעות, וילדה, המוכר אומר שילדה קודם
שקבל המעות, והלוקח אומר: אחר כך ילדה, אפילו אם הלוקח טוען ברי והמוכר טוען שמא,
על הלוקח להביא ראיה, אפי' אין הפרה והשפחה ברשות מוכר אלא עומדת באגם; ואם לא
הביא ראיה, ישבע המוכר על ולד הפרה בנקיטת חפץ, ועל ולד השפחה ישבע היסת. ואם
הלוקח מוחזק, על המוכר להביא ראיה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רכג סעיף א
א] וכן המוכר שפחתו. גבי שפחה נקט
לשון מכירה לפי שהיא קנויה בכסף, ומיד שקיבל המוכר דמים מיד הלוקח היא קנויה
להלוקח, ויש לספק בה אם ילדה קודם קבלת דמיה או לאחריו, משא"כ בפרה וחמור
ושאר מטלטלים שאינם קנויים בכסף כי אם במשיכה, וכשמשך הפרה הרי ראה אם ילדה כבר או
לא, משו"ה כתב שהחליף פרה בחמור, דאז מיד שמשך בעל הפרה להחמור, הפרה נקנית
לבעל החמור בכל מקום שהיא, ויש לספק בה שפיר אם קודם המשיכה ילדה או לאחריו:
ב] אפילו אם הלוקח טוען ברי. עיין
בפרישה [סעיף א'], שם כתבתי פירוש לדברי הרמב"ם שכתב (בפ"ק) [בפ"כ]
דמכירה דין י' כעין דברי המחבר שבסעיף זה ז"ל, המחליף פרה בחמור כו', עד
אפילו אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה, אע"פ שהפרה עומדת באגם
והשפחה בסימטא הרי הן בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה, לא הביא ראיה ישבע המוכר
כו', עד זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינו ברשות אחד מהן יחלוקו כו'.
והקשה המגיד משנה, כיון דאפילו בשמא ושמא ס"ל דיחלוקו, למה כתב לפני זה בלוקח
טען ברי והמוכר שמא דהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכתבתי ישוב לזה, דמ"ש
הרמב"ם בלוקח טוען ברי והמוכר שמא דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומסיק וכתב על
זה דאם אין לו ראיה ישבע המוכר כו', היינו כשהולד עומד ברשות בעל הפרה, ומ"ש
יחלוקו, היינו כשעומדת בסימטא, וכתבתי ראיה לזה מדכתב הרמב"ם ב' פעמים המוציא
מחבירו עליו הראיה, ועוד דכתב אע"פ שהיא עומדת באגם כו' ולא כתב
"ואע"פ" בויו המדובקת. אלא ודאי אינו מדובק, דרישא מיירי בעומדת
ברשות בעל הפרה, ואז אע"פ שטען המוכר איני יודע המוציא מחבירו עליו הראיה,
וסיפא מיירי בעומדת באגם ומיירי שהמוכר טוען ברי, ומשו"ה כתב ב' פעמים המוציא
מחבירו עליו הראיה, ועל שניהן מסיק בשוה ואם לא הביא ראיה ישבע המוכר, דהיינו
ברישא משום שהוא ברשותו ובסיפא משום שטוען ברי, ע"ש בפרישה ודרישה כתבתי דזה
הפירוש לענ"ד הוא אמת, ולא כפירוש המגיד משנה שפירש בענין אחר, ע"ש. אבל
המחבר דשינה מלשון הרמב"ם ולא כתב ב' פעמים המוציא מחבירו עליו הראיה, וגם התחיל
וכתב בסעיף שאחר זה בשניהן טוענין שמא והיא עומדת באגם דהמע"ה, וזהו כדברי
הטור [סעיף א'] [ולא כהרמב"ם דפסק יחלוקו], משמע מזה דגם מ"ש בסעיף א'
דלשיטת הטור כתבו, ואליביה אין צריך לדחוק אלא הכל בבא אחת, וקאמר דאפילו המוכר
טוען שמא וגם עומדת באגם, אפ"ה על הלוקח דהוא המוציא להביא ראיה, ושאם אינו
מביא ישבע המוכר, והיינו כרבנן דס"ל כן אפילו בשמא ושמא וכדמסיק בסעיף שאחר
זה. אלא שקשה דא"כ לא היה צריך המחבר לכתוב בסעיף שאחר זה ז"ל, זה אומר
איני יודע כו' על הלוקח להביא ראיה, דהא זה נלמד במכ"ש ממ"ש בסעיף שלפני
זה דאפילו בלוקח טוען ברי והמוכר שמא דעל הלוקח להביא ראיה. גם קשה על מור"ם
שמסיק וכתב ז"ל, וי"א דאפילו התובע כו', הא זה כבר כתב המחבר ג"כ
בסעיף שלפני זה וכמו שכתבתי. ע"כ נראה דג"כ כונת המחבר היה במ"ש
בסעיף זה כמו שפירשתי לדברי הרמב"ם, והוא, דמ"ש דאפילו אם הלוקח טוען
ברי והמוכר טוען שמא, מיירי כשהפרה עדיין עומדת ברשות מוכר, ומה שמסיק וכתב אפילו
אין הפרה והשפחה ברשות מוכר אלא עומדת באגם, מיירי כשגם המוכר טוען ברי,
ומשו"ה נמי כתב אפילו אין הפרה כו' בלא וי"ו המדובקת, ובסעיף זה כתב
הדינים דכו"ע מודים בהו, ובסעיף שאחר זה כתב המחבר הדינין שפליגי בהו
הרמב"ם והטור, והיינו בעומדת באגם והמוכר אינו טוען ברי, והתחיל בדעת הטור
וכתב, זה אומר איני יודע כו' ואינו ברשות של אחד מהן [פירוש, אלא עומדת באגם], על
הלוקח להביא ראיה, וכרבנן דפליגי אסומכוס וס"ל דלא אמרינן ממון המוטל בספק
חולקין, אלא אמרינן דאוקמינן ממונא בחזקת מרא קמא, ומה"ט כתב הטור דהדין כן
אפילו במוכר טוען שמא והלוקח ברי, ע"ש, וז"ש מור"ם על דברי המחבר
די"א אפילו התובע טוען ברי והנתבע שמא, וקאי אדברי המחבר דמיירי באינה עומדת
ברשות אחד מהן, והיא דעת הטור שכתב כן בהדיא וכמו שכתבתי. והמחבר שלא כתב כן בשם
הטור לרבותא, משום דניחא להמחבר לכתוב רבותא דהרמב"ם דנמשך תמיד בתריה
וכידוע, וכדי לכתוב עליו דיש מי שאומר [והוא הרמב"ם] שיחלוקו, ולימדנו בזה
דאפילו דגם הלוקח אומר איני יודע, יחלוקו, ומשום דפסק כסומכוס דאמר ממון המוטל
בספק חולקין, ובזה מיושב הכל:
ג] ישבע המוכר כו'. עיין דרישה
[סעיף א'], שם כתבתי מקור לשבועה זו מהגמרא [ב"מ ק' ע"ב]. וי"ל טעם
לשבועה חמורה זו, משום דעובר ירך אמו הוא, וזה תבעו בפרה שהיתה מעוברת בשעת משיכה
וזה מודה לו בפרה בלא ולדה והוה כעין מודה מקצת, ולית ביה הילך גמור דהרי אינו
נותן לו פרה כמו שתבעה ממנו, ואע"ג דבגמרא [שם] קאמר ע"ז הילך הוא,
מ"מ לאו הילך גמור הוא. ועוד כתבתי טעם בפרישה, שכמו שתיקנו שבועה חמורה
בשנים אוחזין בטלית שלא יהא כל אחד הולך ותוקף "בטליתו" של חבירו
ה"נ בזה:
ד] ומ"ש ועל ולד השפחה ישבע
היסת. הטעם, דאין נשבעים על עבדים שבועה חמורה כמו שכתבו הטור והמחבר בסימן
צ"ה [סעיף א'], ע"ש:
ה] ואם הלוקח מוחזק כו'. דחזקתו
עדיפא מחזקת מרא קמא ואמרינן בזה המוציא מחבירו עליו הראיה: