רי"ף בבא בתרא דף יח
ע"ב
גמרא בבא בתרא דפים לה: – לו.
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
אורך השיעור בפוסקים הוא
1. המערער הגביה סל פירות משדה
זו על כתפו של המחזיק
2. מי שירד לתוך שדה אחת בתורת משכונא
3. העכו"ם אפילו אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה
4. ישראל שקנה מעכו"ם דינו כמותו
5. טען זה הישראל הבא מחמת עובד כוכבים
6. נהנה המחזיק בכל מקום שאינו שמור
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יא הלכה ט
הביא ראובן עדים שזה שמעון בעל
השדה קבץ פירות שדה זו ונתנם לי תעמוד השדה ביד ראובן ואפילו טען ששמעון מכרה לו
או נתן לו היום שאילו לא מכר או נתן לא היה משמש את ראובן בשדה זו ונותן לו
פירותיה.
רמב"ם הלכות
מכירה פרק א הלכה טז
המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח
וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי
החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו, וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח, קנה
לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קניין גמור ונעשו פירותיה שלו.
+/השגת הראב"ד/ יכול לחזור בו וכו'. א"א כל זה הולך על הדרך שכתב
עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמב סעיף א
אף על פי שאין חזקה בפחות מג' שנים, אם הביא
המחזיק עדים שהמערער הגביה סל פירות משדה זו על כתפו של המחזיק להוליכם לביתו של
המחזיק, לעצמו, הוי חזקה מיד. הגה: וי"א דהוא הדין אם המחזיק שלח דורון
למערער מפירות שאוכל, וקבלן ממנו, הוי חזקה (מיד), שאם היה הקרקע שלו לא ה"ל
לקבלן בתורת דורון, אלא היה לו ליקח הכל (טור בשם ר"ח). ומכאן יש ללמוד ראובן
ושמעון שיש להם ערעור ביחד על חזקת ישוב, וקנה ראובן משמעון החזקה לשנה, הרי הישוב
לשמעון, שאילו היתה החזקה לראובן לא היה קונה משמעון לשנה. והוא הדין בכל כיוצא בזה
(מרדכי ס"פ חזקת); והוא הדין אם שכרו ממנו, כדלקמן סימן קמ"ז. ואם טען
המערער: לפירות הורדתיו ושלו היו הפירות אבל הגוף לא מכרתי, נאמן, ואין בזה שום
חזקה. והני מילי בתוך ג', אבל אם יטעון לאחר שלשה: לפירות הורדתיו, אין שומעין לו.
לפיכך אם הורידו לפירות, צריך למחות בתוך שלשה, להודיע שלפירות הורידו.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמב סעיף א
א] שהמערער הגביה סל פירות משדה
זו על כתפו. לשון הגמרא [ב"ב ל"ה ע"ב] הוא דלי ליה צני דפירי,
ופירש רשב"ם [ד"ה אי דלי] כן שהגביה לו סל כו'. אבל הרמב"ם
פי"א דטוען [ה"ט] והטור [סעיף א'] כתבו שהמערער סייעו ללקט את הפירות
אחד אחד והגביהם מע"ג הארץ ונתנם לתוך כלי אחד. ונראה דלא פליגי אלא מר אמר
חדא ומר אמר חדא דשניהן בסברא תליא, והמחבר נקט חדא מינייהו וה"ה לאידך,
ועיין דרישה [שם]:
ב] להוליכם לביתו. כן הוא לשון
רשב"ם [שם], ובטור כתב והוליכם בוי"ו, ובדרישה כתבתי דלא פליגי אלא כל
חד נקט לשיטת פירושו הנ"ל [סק"א], דלפירוש רשב"ם ודאי בעינן שבשעה
שהגביה לו סל על כתיפו יהא נראה ממנו שכדי להוליכם המחזיק לביתו הגביה, דאל"כ
אין כאן סימן חזקה דדילמא דעתו דהמערער הוה שהמחזיק יוליכם לביתו דהמערער. ולהטור
צריך שיהא נראה בשעת הלקיטה שליקטן המערער שיהיה למחזיק ואז א"צ גילוי דעת
שיוליכם לביתו, ולכו"ע מיד שהחזיק בסל להוליכו דרך ביתו סגי, ע"ש:
ג] מפירות שאוכל. כצ"ל, ודלא
כי"ס שכתב בו "שאכל", ובטור [סעיף א'] ליתא, ע"ש:
ד] לא היה קונה משמעון לשנה.
וסיים שם במרדכי [המובא בציונים אות ב'] ז"ל, ואף על גב דעביד איניש דזבין
דיניה [וכמ"ש לקמן סימן קמ"ו סעיף י"ח], ה"מ כל דיניה שלא
יצטרך להתרעם עוד, אבל לא עביד איניש דזבין מגמלא אודניה כו', ע"ש בד"מ
[סעיף א'] שהביאו. ור"ל לא קנאה על שנה ולאחר שנה יצטרך לחזור ולדון ולפשר
עמו, וזהו שדקדק מור"ם כאן בקיצור לשונו וכתב לא היה קונהו לשנה. ומה שסיים
וכתב סתם ז"ל, והוא הדין אם שכרו ממנו, וכ"כ מור"ם לקמן בסימן
קמ"ז סוף סעיף ב' בהגהתו סתם. שאני שכירות דאף אם שכרה ממנו בכל שנה דרך משל
בעד זהוב כל זמן שירצה, מ"מ לא זבין כל דיניה דהיינו להיות של הקונה לחלוטין
דזה יצטרך לחזור ולדון עמו, ומ"ה לא אמרו אלא עביד איניש "דזבין"
דיניה ולא שישכור דינו:
ה] ואם טוען המערער לפירות
הורדתיו. כן הוא בגמרא [ב"ב ל"ה ע"ב]. וגם לפי הי"א שכתב
בהג"ה ששלח המחזיק להמערער כו', הדין כן דאם טען המערער לפירות הורדתיו נאמן,
וכ"כ בטור [סעיף ב'] בהדיא, ע"ש:
ו] אבל אם יטעון לאחר שלשה כו'
אין שומעין לו. פירוש, אפילו ליכא ריעותא דהגביה לו הפירות הנ"ל, ועיין פרישה
[סעיף ב']:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצב סעיף יא
וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח, קנה
לוקח. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאין קונין בחזקות אלו לא באכילת פירות ולא
בהעמדת בהמה וכיוצא בזה, שאינו מועיל לקרקע, והכי מסתברא (טור בשם הראב"ד
ור"ן פ"ק דקידושין והמגיד). היה גבשושית בשדה, ונטלה, או גומא וסתמה,
הוי חזקה. ונראה לי דוקא אם מהני לקרקע, אבל חפר מעט, לא קנה, אלא בשדה העומד
לחרישה. (מרדכי פרק חזקת).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצב סעיף יא
טז] אם אסף המוכר סל של פירות.
פירוש, שאסף הפירות משדה זה שקונה ממנו, דבזה מראה שגמר והקנה לו השדה עם הפירות,
והוי כעין מה שכתבו הטור והמחבר בריש סימן קמ"ב ע"ש:
יז] לא באכילת פירות כו'. דין זה
כתב הראב"ד [המובא בציונים אות כ'], וקאי גם אמ"ש הרמב"ם [שם]
דבהיתה קרקע צחיח סלע שקונה אותה בשטיחת פירות או בהעמדת בהמה, וכ"כ בהשגות
הרמב"ם בהדיא ע"ז שם בפ"א דמכירה, ואע"ג דלאו בר גדר ונעילה
היא [כנ"ל [סקי"ד]] לקנותה בהו בחזקה, הא יש קנינים אחרים כסף ושטר
וחליפין, וק"ל. ונראה דבהציע מצעות כו' הנ"ל בסעיף ט' מודים דקנה כיון
דנהנה גופו מגוף השדה, כמו שמהני כשמשתמש בעבדים עבודת הגוף כמו שכתבו הטור והמחבר
לקמן בסימן קצ"ו [סעיף ג'], ולא דמי לאכילת פירות דאינו נהנה מגוף השדה,
כ"כ הרא"ש [ראה ב"ב פ"ג סי' ס"א] בהדיא והבאתי לשונו
בדרישה [סעיף י"א], ולא כמשמעות ד"מ [סעיף י"א], ע"ש:
יח] והכי מסתברא. בטור [סעיף
י"א]. ובפרישה שעליו כתבתי טעמם, דס"ל דלא אמרו דמהני אכילת פירות אלא
להטוען קניתי בכסף ובשטר ואבדתי השטר לאחר ג' שנים, ומביא ראיה מזה שאכל הפירות ג'
שנים, שעומדת לו אכילת פירות כאילו מראה השטר לפנינו, ועיקר קנינו היה בכסף ובשטר,
אבל לקנות השדה במה שאכל הפירות לחוד לא מהני:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קנ סעיף א
מי שירד לתוך שדה אחת בתורת משכונא, אין לו בה
חזקה אם ידוע שבתורת משכונא ירד לתוכה, ואם אין שם אלא קול בעלמא, נתבאר בסימן
קמ"ט (סעיף כ'). ומ"מ עצה טובה לממשכן למחות בסוף כל שלש ושלש, שמא
יכבוש זה שטר המשכונא אחר שישכח הדבר, ויטעון: לקוח הוא בידי, כההוא דמשכן פרדסא
לחבריה לעשר שנין, ולבתר דאכלה ג' שנין אמר ליה: אי מזבנת לי מוטב ואם לא אכבוש
שטר משכונא ואטעון לקוח הוא בידי.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קנ סעיף א
א] ואם אין שם אלא קול בעלמא.
פירוש, בין הבריות אין הדבר מפורסם בבירור אלא קול בעלמא, אבל המחזיק עצמו מודה
ואומר שבתורת משכון בא לידו ושאח"כ קנאה. ואם אומר שיש לו על בעל השדה עוד
חוב מצד אחר, דין זה כתב בסמוך סעיף ה':
ב] כההוא דמשכן פרדסא לעשר שנים
כו'. כן הוא בגמרא סוף פרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א], ולקמן [בטור]
בסימן ר"ה סעיף ד' ג"כ כתב עובדא כי האי ושם כתב (לו') [לג'] שנים, והוא
מפרק חזקת הבתים [[ב"ב] דף (מ"ח) [מ' ע"ב]], ונראה שהיה חד עובדא
[והא ראיה שהרמב"ם [פ"י ממכירה ה"ד] והמחבר כתבו גם שם [סימן
ר"ה סעיף ז'] לעשר שנים]. והטור כתב כאן [סעיף ג'] לעשר שנים ללמדנו שיעשה
מחאה בכל ג' שנים, ושם בסימן ר"ה קאי אאונס סגי בג' שנים, וק"ל:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יד הלכה ה
העכו"ם אפילו אכלה כמה שנים
אין אכילתו ראיה, ואם לא הביא שטר תחזור השדה לבעלים בלא שום שבועה שלא תקנו שבועת
היסת אלא לישראל וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם שאין אכילתו
ראיה. +/השגת הראב"ד/ העכו"ם אפילו אכלה כמה שנים וכו' עד ואין אכילתו
ראיה. א"א יש כאן שבוש ואומר אני שאם מכרה לישראל שישבע היסת אע"פ שבא
מחמת העכו"ם עכ"ל.+
רמב"ם הלכות
מכירה פרק א הלכה יז
העכו"ם אינו קונה בחזקה, אלא
בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף, וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם
ואינו קונה אלא בשטר. כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ונקנה או בכסף או בשטר או
בחזקה, ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר הרי זה כמטלטלין לקניין ויש
להן אונאה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמט סעיף יד
עובד כוכבים שאכל כמה שנים קרקע
הידוע לישראל, אין אכילתו ראיה. ואם לא הביא שטר, תחזור השדה לבעלים בלא שום
שבועה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף יד
כא] קרקע הידוע לישראל. עיין
ברמב"ם פרק י"ד דטוען [ה"ה] בדין זה דלא כתב תיבת ידוע, לא בחזקת
הגוי ולא בחזקת הישראל הקונה ממנו, והטור [סעיף ט"ז] לא כתבו בחזקת הגוי
וכתבו [בסעיף י"ז] בחזקת הישראל הקונה ממנו, והמחבר כתבו בשניהן והדין עמו,
משום דהאי ידוע שכתב הטור בחזקת הישראל, אינו רוצה לומר שהוא ידוע לכל, עד שנאמר
שמשו"ה אין לו חזקה לישראל הקונהו מהגוי משום דגם הוא ודאי ידע ולא ה"ל
לקנותו כיון דידע דהוא ודאי של ישראל וספק אם קנהו ממנו, דזה אינו, אלא אפילו אינו
ידוע לכל אלא שמברר הישראל המערער עכשיו לפני הב"ד שהוא שלו, ג"כ מוציא
מיד ישראל זה המחזיק, משום דסתם גוי גזלן הוא, וכל היכא שמוצא את שלו נוטלו וכמו
שכתבתי בפרישה [סעיף ט"ז], וכיון שכן גם כשבא להוציא מיד הגוי צריך להיות
ידוע בעדים שהיה של ישראל, ומשום הכי אתי שפיר שלא כתב הרמב"ם תיבת הידוע
בשום אחד מהן, משום דהוא פשוט דבלא עדים אינו מוציא לא מיד ישראל ולא מיד הגוי,
וק"ל:
כב] אין אכילתו ראיה כו'.
די"ל דירא למחות בו וגם בישראל הבא מכחו, וכדין הקונה מגזלן ובן גזלן, ועיין
לקמן סימן קנ"ב. וכתבו הראב"ד [הובא בנ"י ב"ב י"ח
ע"ב מדפי הרי"ף] והמרדכי [סי' תקנ"ג] והר"ן [בחידושיו
ל"ה ע"ב ד"ה מה, הובא בנ"י שם] דאם החזיק הגוי או הישראל
הבאים מכחו מ' שנה הוי חזקה כדאמרינן פרק חזקת הבתים [דף (כ"ה) [נ"ה
ע"א]] הני אריסי דפרסאי עד מ' שנין:
כג] תחזור השדה לבעלים בלא שום
שבועה. פירוש, הישראל המוציאה מיד הגוי א"צ לישבע לא שבועה חמורה ולא שבועת
היסת, (והרמב"ן) [והרמב"ם המובא בציונים אות כ'] סיים שם בטעמו שלא
תיקנו היסת אלא לישראל, וכתב עליו המגיד משנה ז"ל, דברים ברורים הם שאין טענת
הגוי טענה להשביע עליה. וכתב עוד ז"ל, ונראה מדברי רבינו שאף לישראל הקונה
מהגוי, ישראל המערער עליו מוציא מידו בלא שבועה, ומשו"ה סתם וכתב דישראל הבא
מחמתו דינו כמוהו, וטעמא בזה הוא, שכבר נתבאר [בפ"א מטוען ה"ז] שאין
נשבעין היסת על טענות שמא, וישראל זה אינו יודע בבירור שקנאה הגוי. והראב"ד
השיג עליו וס"ל דלישראל הבא מכח הגוי צריך הישראל המערער לישבע היסת, וטעמו
שס"ל [שם בפ"א] שהטוען כך אמר לי אבא טענת ברי היא, [ועיין לעיל סוף
סימן ע"ה [סעיף כ"א] פלוגתא בזה]. ונראה דאפילו להסוברים כן אין הדין כן
בטוען שא"ל הגוי כן, אשר פיהם דיבר שוא ואיך נחשב זה לטענת ברי, עכ"ל
המגיד משנה:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצד סעיף א
העובד כוכבים אינו קונה בחזקה (ולא בכסף), אלא
בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף. וישראל הקונה מעובד כוכבים, הרי הוא כעובד כוכבים ואינו קונה אלא בשטר. הגה: מיהו שכירות
מן העובד כוכבים קונה בכסף לחוד (ב"י סימן קצ"ב). וכן אם התנה לוקח
שיקנה לו בכסף לחוד, קנה מיד (ב"י בסי' זה).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצד סעיף א
א] הגוי אינו קונה בחזקה כו'
וישראל הקונה כו'. מפני שראיתי בהכסף משנה ובב"י בביאור דברי הרמב"ם
והמגיד משנה בזה דברים שאינם ברורים ויש בו נפקא מינה לדינא, לכן ראיתי להעתיקו
ולבארו, ומתוכו נעמוד על האמת בסייעתא דשמיא. והוא דבסוף פ"א דזכיה כתב
הרמב"ם ז"ל, גוי שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל, קונה
במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים [ופירשו המגיד משנה והכסף משנה שם דהאי או בדמים קאי
נמי אגוי הקונה מישראל, דגוי קונה נמי המטלטלין מישראל בדמים, ומביאין ראיה
דהרמב"ם סבירא ליה דבין גוי מישראל בין ישראל מגוי קונה במשיכה או בדמים באחד
מהן לחוד ובלא שטר, ע"ש, אבל הרמב"ן [הלכות בכורות ריש פ"ב] ושאר
גאונים נחלקו על הרמב"ם, וסבירא להו דגוי מישראל אינו קונה מטלטלין בדמים כי
אם במשיכה, ע"ש, ועיין מ"ש בדרישה ובסמ"ע ביו"ד סימן ש"ך
[סעיף ב']], אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל אלא בשטר, ואינו מקנה אותה לישראל
אלא בשטר, שאין דעתו סומכת אלא על השטר, לפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן דמים,
וקודם שיחזיק בה בא ישראל [אחר] והחזיק בה [וכו'], זכה האחרון ונותן לראשון הדמים
כו', עכ"ל הרמב"ם הצריך לענינינו. וכתב המגיד משנה שם ז"ל, אבל
הקרקע אינו קונה כו' ואינו מקנה אותה כו', זה נתבאר שם פרק חזקת הבתים דגוי לא
מקני אלא בשטרא והוא הדין שאינו קונה, עכ"ל. ונראה דטעות סופר נפל בדבריו,
וצריך לומר דגוי לא קנה והוא הדין שאינו מקנה, כי זה דגוי אינו קונה אלא בשטר
נתבאר שם בפרק חזקת [סוף דף ל"ה] במימרא דרב יודא אמר רב ז"ל, ישראל הבא
מחמת גוי הרי הוא כגוי, מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר, אף ישראל הבא מחמת גוי אין
לו חזקה אלא בשטר, עכ"ל המימרא, והביאה המגיד משנה בפ"א דמכירה אהא דכתב
הרמב"ם שם בדין י"ז דגוי אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא קונה עם נתינת
הכסף, וישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ואינו קונה אלא בשטר, עכ"ל
הרמב"ם, וזהו כלשון המימרא הנ"ל. וכתב המגיד משנה, דהרמב"ם פירש
להאי מימרא דלא במחזיק בו ג' שנים איירי, והיינו ביש מערער, אלא איירי גם כן באין
מערער, וקאמר דכשבא הגוי לקנותו דלא קנאה הגוי מישראל אלא בשטר. ולפי מה שכתבתי
דצריך לומר דנתבאר בפרק חזקת דגוי לא קנה אתי שפיר, [דהיינו מה שכתוב במימרא
הנ"ל מה גוי אין לו חזקה], דפירשו הרמב"ם דאיירי אף בקנין, ומדכתב המגיד
משנה והוא הדין שאינו מקנה, ולא למדו גם כן מסוף המימרא הנ"ל דקאמר אף ישראל
הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר, מוכח דסבירא ליה דהרמב"ם לא פירש לסוף
המימרא דאיירי בדין במה קונה הישראל מהגוי, אלא מיירי בערעור שבא על ישראל המחזיק,
דאמר לו ישראל חבירו מאי בעית בהאי ארעא דיש לי עדים שהוא שלי, ומשיב לו זה
המחזיק, קניתיה מגוי פלוני שאמר לי שקנאה ממך, וקאמר דבזה אין מחזיקין הקרקע בידו
עד שיהיה בידו השטר שנתן הישראל המערער להגוי שאמר שמכרה לו, כי מאחר שהגוי אין לו
חזקת קנין בשדה של ישראל כי אם בשטר, משום דאמרינן דגוי אנס הוא ואין אנו מאמינין
לו שקנאה, ומשום הכי גם ישראל הבא מחמתו צריך להראות השטר. ואשר לא פירש המגיד
משנה גם סוף המימרא דאיירי בחזקת קנין כמו הרישא, נראה דהיינו טעמא, משום דלא קאמר
ישראל "הקונה" מהגוי אלא ישראל הבא "מחמת" גוי כו', ולשון
מחמת גוי כו' מוכח דלא איירי בקנין עצמו אלא בערעור שבא עליו וכמו שכתבתי. והשתא
אתי שפיר דמסיק המגיד משנה שם בפ"א דמכירה וכתב ז"ל, והטעם שהגוי אינו
קונה בחזקה שאם היה קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק, אבל לכתוב לו שטר כולי האי
לא עבדי, עכ"ל. הרי דנתן טעם למה הגוי אינו קונה מהישראל ולא נתן טעם למה אין
הישראל קונה מגוי, אלא היינו טעמא, דסבירא ליה להמגיד משנה דשם לא איירי
הרמב"ם מקנין ישראל מגוי אלא מחזקת ערעור וכמ"ש, וזהו עיקר הדברים שבא
הרמב"ם ללמדינו שם דאיירי בפרק ההוא במי שבא ערעור עליו ובא בטענה שקנאה ובראיות
שהחזיק בה ג' שנים, ולא כתב שם שהגוי אינו קונה מישראל אלא בשטר, אלא כדי לכתוב
עליו דמשום הכי גם ישראל הבא מחמתו אין חזקתו דג' שנים מועלת, אלא צריך להראות
השטר שנתן הישראל להגוי כשקנה ממנו וכנ"ל. ועיקר דין במה שקונה אחד מחבירו
כתבו הרמב"ם בפ"א דזכיה ומתנה, ושם כתב נמי הני דינים הנ"ל במה
קונה גוי מישראל או ישראל מגוי, וסבירא ליה להמגיד משנה, דמה שמסיק הרמב"ם שם
בסוף פ"א דזכיה הנ"ל בטעם, זה לשונו, שאין דעתו סומכת אלא על השטר, קאי
כפשוטו למאי דסמיך לפניו לחוד קאי, וקאמר דמשום הכי אין הגוי מקנה את הקרקע לישראל
כי אם בשטר, מפני שאין דעתו של הישראל סומכת אף שנתן דמי הקנין להגוי, כי יאמר
שהגוי יחזור בו, מה שאין כן כשיש בידו שטר. ומפני שאין טעם זה מספיק למה אין הגוי
קונה מישראל כי אם בשטר, משום הכי הוצרך המגיד משנה לכתוב טעם אחר בפ"א
דמכירה וכנ"ל, והוא שאם היה שיקנה הגוי בחזקה, מתוך אלמותו היה מחזיק בו בעל
כרחו של ישראל. זהו נראה לי ברור בדברי הרמב"ם ע"פ דבריו דהמגיד משנה
הנ"ל, ולא כמו שביארו הכסף משנה בשני הפרקים הנ"ל, דמוכח מפירושו
דהרמב"ם סבירא ליה דסוף המימרא הנ"ל דאף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה
אלא בשטר, מיירי בחזקה דקנין ישראל מגוי, וגם מוכח מדבריו שסבירא ליה שגם המגיד
משנה פירשו לדברי הרמב"ם על דרך זה, ע"ש בסוף פ"א דזכיה בד"ה
אבל קרקע אינו קונה כו', גם בדיבור שאחריו המתחיל לפיכך ישראל שלקח כו', וזה
הפירוש גרם לו שהקשה הכסף משנה שם על המגיד משנה במה שכתב הרמב"ם שאם לא
החזיק הראשון ואחר כך החזיק השני דקנהו השני בלא שטר, וכתב עליו הכסף משנה
ז"ל, וא"ת הרי כתב רבינו בפ"א מהלכות מכירה שהישראל הבא מחמת גוי
הרי הוא כגוי, והיינו לומר שישראל הקונה מהגוי אינו קונה בחזקה, גם בפרק זה כתב
אין הגוי קונה ומקנה אלא בשטר וי"ל כו', ע"ש שנדחק ביישובו. ולפי מה
שכתבתי לא קשה מידי, דמה שכתב הרמב"ם בפ"א דמכירה דישראל הבא מחמת גוי
כו', לא איירי מחזקת קנין. גם מ"ש (בפ"ב) [בפ"א] דזכיה הנ"ל
דאין הגוי מקנה אלא בשטר, היינו מטעם דמסיק משום דישראל לא סמכה דעתו אלא בשטר,
והיינו דוקא כשנתן דמים לחוד, אבל אם החזיק תחילה, חזינן דסמכה דעתו אהחזקה, דאם
לא כן למה עשה החזקה. גם נסתלק תמיהת הכסף משנה מהמגיד משנה במה שכתב עליו
בפ"א דמכירה, על מה שכתב טעם למה אינו קונה גוי מישראל כי אם בשטר ולא יהיב
טעם למה אין הישראל קונה כו'. דלפי מה שכתבתי לא קשה מידי, דשם לא איירי מדין קנין
ישראל מגוי. גם אין צריך למה שכתב שם הכסף משנה טעם לדברי הרמב"ם במה שכתב
דישראל הבא מחמת גוי אינו קונה אלא "בשטר", למה לא כתב דבעינן גם כן
"כסף", דהא בשטר בלא כסף לא קנה דלא עדיף מישראל, ונדחק שם ביישובו,
ע"ש. ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי, דלא איירי מקנין אלא מישראל שערערו עליו
וכנ"ל, דאז מיד כשמראה השטר שהיה להגוי מהישראל המערער מחזקינן השדה ביד זה
שמערערין עליו, ואמרינן שהגוי ודאי כבר נתן לו גם כן הדמים. וגם אין צריך להדוחק
שכתב הכסף משנה שם דמשום הכי לא קנה גוי מישראל בחזקה, משום דלא סמכה דעתו דישראל
שיעמוד הגוי בהמקח עד שיכתוב לו שטר, דזה הטעם דוחק, דא"כ אף כשכתב הישראל
המוכר שטר מכירה להגוי הלוקח, הלא השטר מכירה ביד הגוי הוא, ואיך סמכה דעתו ולא
ירא שיכבשנו ויאמר לא לקחתיהו. וגם לפי טעמו קשה, למה לא סמך הישראל דעתו על המכירה
כשנתן לו הגוי דמי המקח. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל וזה ברור לע"ד. אלא
שצריכין ליתן טעם מנ"ל להרמב"ם לפרש רישא דמימרא הנ"ל דקאמר שהגוי
אין לו חזקה אלא בשטר דמיירי בקנין, דילמא גם כן לא איירי אלא דומיא דסיפא דמיירי
בחזקת ג' שנים ובערעור. ונלע"ד דהיינו טעמא דקשה לו דא"כ מאי הפשיטות
דקאמר מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר, דממה נפשך במאי איירי, אי בסתם גוי דהוא אנס,
קשה למה קאמר אין לו חזקה, דמשמע דרצה לומר דמוציאין אותו מידו אף שהחזיק בו ג'
שנים, הא כיון שהוא אנס לא יניחו להוציא מידו, ואי איירי כגון שהוא שומע וציית דינא,
א"כ קשה למה אין לו חזקה בג' שנים, ולמה לא אמרינן דהיה לו לעשות מחאה בתוך
הג' שנים, ומדלא מיחה ודאי קושטא קאמר דקנהו מהישראל, ומשום הכי פירשוהו דמיירי
בקנין שקונה הגוי מישראל, וזהו פשוט להגמרא ומטעם שכתב המגיד משנה כיון שסתם גוי
אנס הוא אם נאמר דהגוי קנהו בחזקה מדעת ישראל לפעמים יחזיק בו גם כן שלא מדעת
ישראל. ובזה אין להקשות דאף שנאמר דלא קנה בחזקה שמא יחזיק ויאנסו מיד ישראל בעל
כרחו, דלא אמרינן הכי כי אם כשכבר היה ביד הגוי ג' שנים ובא הישראל להוציא מידו,
אבל לא חיישינן כולי האי לסתם גוי שיבוא לגזול ולהוציא מיד ישראל שדה שמעולם לא
היתה עדיין ביד גוי, ודו"ק. ומעתה אבוא לבאר פרטי דברי המחבר, מה שכתב הגוי
אינו קונה כו' עד ואינו קונה אלא בשטר, הוא מלשון הרמב"ם דפ"א דמכירה
הנ"ל, ולשיטתו אזל המחבר דביאר מה שכתוב בגמרא במימרא הנ"ל אף הישראל
הבא מחמת גוי כו', דאיירי בקנין וכנ"ל, משום הכי כתב וישראל הקונה מגוי הרי
הוא כגוי, דהוא לשון מימרא ההוא, וכבר כתבתי דאין המגיד משנה פירשו כן:
ב] ומ"ש אינו קונה בחזקה.
נקט בחזקה לרבותא וכל שכן בכסף, דהרי קנין חזקה עדיף מכסף, כמ"ש בסימן
ק"ץ וקצ"א וקצ"ב דאף במקום דאין קונין בכסף לחוד ולא בשטר לחוד,
קונין בחזקה לחוד, ומשום הכי הוסיף מור"ם וכתב ולא בכסף. גם מוכח כן מדסיים
וכתב אלא בשטר עם נתינת הכסף, דמוכח מינה דבכסף לחוד לא קנה:
ג] ומ"ש עם נתינת הכסף.
ע"ש בכסף משנה [פ"א דמכירה הי"ז] דכתב ב' פירושים, וסבירא ליה
לעיקר דאפילו אם נתן הכסף קודם כתיבת השטר קנהו, ע"ש:
ד] ומ"ש ואינו קונה אלא
בשטר. רצה לומר עם נתינת הכסף, דהא לא עדיף מישראל שקונה מהישראל וכנ"ל:
ה] ומ"ש ומיהו שכירות מן
הגוי קונה בכסף לחוד. כן כתב הב"י בסוף סימן קצ"ב [המובא בציונים אות
ב'] והביאו מור"ם בד"מ בסימן זה, לדעת רשב"ם דסבירא ליה דישראל
מגוי לא קנה בלא שטר [משום דגם ישראל מישראל לא קני בלא שטר], ודייק מיניה הא
שכירות שאין דרך העולם לכתוב עליו שטר קנהו בכסף בלא שטר, וסבירא ליה למור"ם
דגם לאינך מפרשים דסבירא להו דאפילו במקום שישראל מישראל קונה בלא שטר ישראל מגוי
אינו קונה משום דלא סמכה דעתו, מכל מקום בשכירות שהוא לזמן סמכה דעתו מאחר שקיבל
הגוי דמי שכירותו:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמט סעיף טו
וישראל שקנה מעובד כוכבים קרקע
הידוע שהיה של ישראל, דינו כמותו ואין אכילתו ראיה. הגה: וישראל שני שקנה מישראל
שקנה מן העובד כוכבים, כיון דטוענין ללוקח טוענין לישראל שני שמא ישראל ראשון ראה
שטר אצל העובד כוכבים או שבפניו לקחה העובד כוכבים דאז מהני חזקה כמו שיתבאר
בסמוך. וכל מקום דיכולין לכוף העובד כוכבים בדיניהם (שם בשם ראבי"ה), אם בא
להחזיק בשל ישראל שלא כדין, יש לישראל הבא מכחו חזקה. מומר לעובד כוכבים דינו
כעובד כוכבים והבא מכחו אין לו חזקה. וכל זה שלא מיחה המערער במחזיק כלל, אבל אם
מיחה פעם א', ושוב שתק ג' שנים ולא מיחה, הוי חזקה, דהרי גילה דעתו שאינו ירא
למחות (כ"ז במרדכי פרק חזקת).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף טו
כד] דינו כמותו. כבר כתבתי
[בסקכ"ג] בשם המגיד משנה דגם בזה המערער א"צ לישבע לו, ע"ש:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יד הלכה ו
טען זה הישראל הבא מחמת
העכו"ם ואמר בפני לקחה העכו"ם שמכר לי מזה הישראל המערער עלי הרי זה
נאמן וישבע היסת על כך מתוך שיכול לומר אני לקחתיה ממך והרי אכלתיה שני חזקה יכול
לומר מפלוני לקחתיה שבפני לקחה ממך.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמט סעיף טז
טען זה הישראל הבא מחמת עובד
כוכבים ואמר: בפני לקחה העובד כוכבים שמכרה לי מזה הישראל המערער, הרי זה נאמן
בשבועה, מתוך שיכול לומר: אני לקחתי ממך והרי אכלתיה שני חזקה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף טז
כה] בפני לקחה הגוי. הטור [סעיף
י"ח] כתב עוד ז"ל, או הראני שטר שקנאה ממך, נאמן במיגו כו'. ונראה דהיינו
דוקא כשאומר שהיה השטר מקוים או שהכיר החתימות, דאם לא כן השטר חספא בעלמא הוא.
[הג"ה. וכתב ב"י סעיף (י"ז) [י"ט] בשם תשובת הריטב"א
[סי' קכ"ז] דה"ה אם טען שידוע לו שלקחה הגוי מישראל בחובו ומכרה לו
דנאמן במיגו, ע"ש [קש"כ], ועיין ד"מ י"ט]:
כו] מתוך שיכול לומר אני לקחתי
ממך. והא דהיה נאמן אם טען כן אע"פ שידוע הוא שבא לידו מהגוי, כתבתי טעמו
לקמן בסימן ק"ן בסעיף ג' [בסמ"ע סק"ד] ע"ש, ועיין לקמן ריש
סימן קנ"ב הכלל שכתב ז"ל, כל אלו שאמרו שאין להם חזקה יש לבניהן חזקה
כשטוענים חזרנו ולקחנו מהבעלים, אף שמודים שבא לידן מכח אלו שאין להן חזקה כו',
עיין שם בטור ובסמ"ע [סק"ב]:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יב הלכה טו
שדה שהיא מוקפת גדר ובא זה שהחזיק
בה וזרע חוץ לגדר ונהנה בכל מקום שאינו שמור, אע"פ שאכלו שנה אחר שנה לא עלתה
לו חזקה, שהבעלים טוענין ואומרין כיון שראינו שזורע במקום מופקר אמרנו כל מה שזרע
חית השדה תאכלנו ולפיכך לא מחיתי, והוא הדין לכל הזורע מקום שאינו שמור אלא רגל
חיה ויד כל אדם מצויין בו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמא סעיף יג
שדה שהיא מוקפת גדר, ובא זה
שהחזיק בה וזרע חוץ לגדר, ונהנה בכל מקום שאינו שמור, אע"פ שאכלו שנה אחר שנה
לא עלתה לו חזקה. והוא הדין לכל הזורע מקום שאינו שמור אלא רגל חיה ויד כל אדם
מצויים בו.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף יג
כא] וזרע חוץ לגדר. מפני שמה שחוץ
לגדר הוה הפקר, ודרכן לזרוע חוץ לגדר כדי שיבואו החיות לאכול אותן ולא יכנסו לתוך
השדה המוקפת גדר, ויכול זה לומר ע"י זריעתו של זה היה משומר לי מה שבתוך
הגדר, מש"ה לא מחיתינהו:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יב הלכה יב
אכלה ערלה שביעית וכלאים אף על פי
שנהנה בעבירה הרי זו חזקה. +/השגת הראב"ד/ אכלה ערלה שביעית וכו' עד הרי זו
חזקה. א"א שבוש הוא ולא אמרו אלא שאכילת עצים שמה אכילה הואיל וליכא פירי
אחריני עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמא סעיף יא
אכלה ערלה, שביעית וכלאים, אף על פי שנהנה
בעבירה, ה"ז חזקה. ( ויש חולקין, וס"ל דלא הוי חזקה אא"כ אכל
הזמורות או כיוצא בזה, שאין בו איסור) (טור ושכ"כ הרא"ש).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף יא
יח] אכלה ערלה ושביעית. פירוש,
כגון דעבר וחרש וזרעה בשביעית דגידוליה אסורין, ומש"ה נקטה הברייתא [ב"ב
ל"ו ע"א] והרמב"ם [המובא בציונים אות כ'] שביעית באמצע, ללמד
דבאיסור מיירי, ולא תימא דשביעית קמ"ל אע"ג דהוא הפקר כדפירש רשב"ם
[ד"ה אכלה ערלה], עיין פרישה [סעיף י"ג]:
יט] אלא א"כ אכל הזמורות.
מור"ם קיצר ולא כתב חילוק ביניהם באכילת זמורות, משמע מלשונו דבשלשתן אין בהן
איסור, וזה אינו, דדוקא בערלה דכתיב ביה [ויקרא י"ט כ"ג] וערלתם את
פריו, ולמדנו מיניה פריו ולא עצו, וה"ה די"ל בשביעית כן, משא"כ
בכלאים דאם ניתוסף בהן חלק (ממאה) [ממאתים] בהיתר דנאסר, ומצינו היתר בזמורות ולא
בפירות, כגון שהכרם היה כבר נטוע ואח"כ זרע בצידו מיני זרעים, ואחר הזריעה
נתגדל הפירי באיסור והזמורות שכבר גדלו בהיתר נשארו בהיתרן עד שיתוסף בהן חלק אחד
ממאתים בהיתר, וכ"כ התוס' [ב"ב ל"ו ע"א ד"ה הכי גריס],
ועיין פרישה [סעיף י"ג]:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יב הלכה יא
אכלה שחת לא החזיק, ואם היה המקום
דרכן לזרוע לשחת מפני שדמיו יקרין הרי זו חזקה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמא סעיף י
אכלה שחת (פירוש תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרין
אותה לבהמות), לא החזיק. ואם היו בני המקום דרכן לזרוע לשחת, מפני שדמיו יקרים,
הרי זה חזקה. הגה: וכן אם באתה לידו בעודה
שחת, כשיגיע השנה הג' מיום ליום, הוי חזקה אע"פ שלא יאכלנה בשלישי אלא שחת
(טור).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף י
טו] אכלה שחת לא החזיק כו'. המחבר
קיצר ולא העתיק אלא לשון הרמב"ם דפי"ב דטוען דין י"א ע"ש.
והטור [סעיף ט'] חולק וכתב דהיינו דוקא כשהמתין מלקצור השחת עד שנעשה גבעול בענין
שאינו חוזר וגדל כו', ע"ש:
טז] מפני שדמיו יקרים כו'. לשון
הטור [שם], ובמקומות שיש להם בהמות הרבה ודרכם לקצור תבואות שחת לבהמתם הוי חזקה:
יז] אע"פ שלא יאכלנה בשלישית
אלא שחת. כלשון זה כתב ג"כ הטור [שם] אות באות, ומדדקדק לכתוב אע"פ שלא
יאכלנה בשלישית אלא שחת, דמשמע הא בשנים הראשונות לא אכלה שחת, ומש"ה דוקא
הוי חזקה, ומיירי שכבר אכלו ג' תבואות גמורות, ושחת אוכל ממנה לבסוף בכלות הג'
שנים, דרך משל באתה לידו בחודש תמוז ואז היתה שחת, ולא אכלה עד ר"ח אלול שאז
נגמרה התבואה, נמצא שאכל תבואה גמורה משדה זו בשנה ראשונה אחר ב' חדשים ראשונים
שבאתה השדה לידו, וכן אכלה בשנה שניה ושלישית בכל פעם באלול בשעה שנגמרה, הרי באלול
השלישי כבר אכל ג' תבואות גמורות ועדיין לא היתה השדה בידו כי אם ב' שנים וב'
חדשים, ובכלות ג' שנים לחזקתו דהיינו כשיגיע לסוף חדש סיון השלישי יאכל שחת,
וקמ"ל דלא תימא דבעינן שיאכלנה כל התבואות הגדילין בהג' שנים בגמרן.
משא"כ ברישא דמיירי דאכלה שחת גם בג' שנים ראשונות או בשנה אחת מהם,
מש"ה לא הוי חזקה, כנ"ל ביאור דברי הטור ומור"ם שהעתיקו.
ולפ"ז קצת קשה דלא הו"ל למור"ם לסתום ולכתוב כן, דהא לפי מ"ש
המחבר בסעיף א' די בג' תבואות דג' שנים אע"ג דלא החזיק בו ג' שנים מיום ליום,
ומאי קמ"ל בזה דכתב אע"ג דלא יאכלנה בשלישית אלא שחת. וי"ל
דקמ"ל דאפילו לדעת י"א דכתב מור"ם שם דבעינן חזקת ג' שנים מיום
ליום, מודים בזה, וגם הטור שכתב האי דינא הוא משום דמצריך להחזיק ג' שנים מיום
ליום, ע"ש [סעיף ב']:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יב הלכה ט
נרה שנה אחר שנה אפילו כמה שנים
הואיל ולא נהנה בה אינה חזקה, וכן אם פתח בה שבילי המים ופתח ושדד בלבד הואיל ולא
אכל פירות אינה חזקה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמא סעיף ה
נרה שנה אחר שנה, אפילו כמה שנים,
הואיל ולא נהנה בה, אינה חזקה. וכן אם פתח בה שבילי המים, ופתח בה ושדד בלבד,
הואיל ולא אכל פירות, אינה חזקה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף ה
ט] ופתח בה ושדד. פירוש, חרשה
והחליקה אחר החרישה בכלי העשוי לכך כדרך הכפריים, ופסוק הוא בישעיה [כ"ח
כ"ד]:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יב הלכה י
זרעה ולא הרויח כלום אלא זרע כור
ואסף כור לא החזיק שהרי לא נהנה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמא סעיף ו
זרעה ולא הרויח בה כלום, אלא זרע
כור ואסף כור, לא החזיק, שהרי לא נהנה. ( אבל אם הוציא עליה הוצאות ממקום אחר עד
שלא הרויח בה, אין מבטל החזקה) (ב"י בשם הרשב"א).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף ו
י] אבל אם הוציא עליה הוצאות
ממקום אחר כו'. שם בתשובת רשב"א [המובא בציונים אות י"ב] סיים וכתב
ז"ל, הואיל שאין זה מכח כחישות הארץ, דאל"כ ביטלת בזמן הזה כל החזקות
מאחר שגרם החטא שנתרבו המסים עד שאין הפירות מספיקין להמסים כו', ע"ש
[קש"כ]:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יג הלכה ב
וכן ראשי גליות של אותו זמן
והגזלן והעכו"ם אין אכילתן ראיה מפני שהן בעלי זרוע, וכן חרש שוטה וקטן אין
אכילתן ראיה מפני שאין להם טענה כדי שתעמוד הקרקע בידן אלא תחזור לבעלים, וכן
המחזיק בנכסיהן אין אכילתן ראיה.
מגיד משנה הלכות טוען
ונטען פרק יג הלכה ב
וכן ראשי גליות וכו'. שם מימרות
ואזכיר כל אחת למטה:
וכן חרש שוטה וקטן וכו'. דבר פשוט
הוא שאין מחזיקין בנכסי אלו שהרי אמרו אין מחזיקין בנכסי קטן וכל שכן בנכסי חרש
ושוטה שהרי אין להן דעת ואינן בני מחאה אבל הם שהחזיקו בנכסי אחרים לא מצאתי מבואר
בגמרא שלא תועיל חזקתן ורבינו נתן טעם לדבריו מפני שאין להם טענה כדי שתעמוד הקרקע
בידן ואין דעתו ז"ל לומר שאין להן צד קנייה דהא ודאי יש להן ואפילו שוטה
נתבאר פ"ד מהל' זכייה ומתנה שהמזכה לו ע"י בן דעת זכה ואין צריך לומר
בחרש וקטן שיש להן צד קנייה כנזכר פרק כ"ט מהלכות מכירה אלא לפי שאין טענתן
כשאר בני אדם ואין מקחן מקח דבר תורה כנזכר שם כתב רבינו ז"ל שאין חזקתן ראיה
וקצת המפרשים ז"ל סוברין כן ולא עוד אלא שאמרו בדין אכלה האב שנה והבן שתים
כנזכר פי"ב דדוקא בשהבן גדול אבל קטן אין חזקתו כלום אע"פ שבא מכח אביו
וכבר התחיל האב להחזיק ונתנו טעם לדבר דקטן לאו בר מחויי הוא וחזקה מכח מחאה קא
אתיא והרמב"ן והרשב"א ז"ל סבורין דחזקת קטן הויא חזקה וכבר ביארתי
דעת רבינו פי"ב שנראה שהוא מחלק בין בא מכח אביו לבא מכחו:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק י הלכה א
בהמה או חיה שאינה שמורה אלא
מהלכת בכל מקום ורועה, אינה בחזקת זה שתפסה מאחר שהיא ידועה לבעלים, כיצד הביא
התובע עדים שהבהמה הזאת ידועה לו וזה התופס טוען אתה נתתה לי אתה מכרתה לי אינו
נאמן, שאין היותה תחת ידו ראיה שהרי היא הלכה מעצמה ונכנסה ברשותו, לפיכך אם לא
הביא ראיה תחזור הבהמה לבעליה וישבע היסת על טענה זו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קלה סעיף א
אע"פ שהמחזיק בדבר המיטלטל
נאמן לומר שהוא שלו, על בהמה וחיה אינו נאמן, דכיון שהיא מהלכת יש לחוש שמא מעצמה
נכנסה לרשותו (ע"ל סי' ע"ב ס"ס כ"א), או שמא לקחה בדרך והחזיק
בה. לפיכך אם יש למערער עדים שהיא שלו, נשבע היסת ונוטל. ואם אין לו עדים, נשבע
המחזיק היסת, ועומד בשלו. ובמקום שדרך למסור בהמה לרועה, שחרית, ולוקחה מידו
ערבית, בענין שאינה הולכת לבדה כלל, דינה כשאר מטלטלין ונאמן המחזיק בשבועת היסת
לומר שקנויה לו. ואם טען שהזיקה לו כדי דמיה, או שהוא חייב לו כך וכך, ישבע בנקיטת
חפץ. הגה: וי"א דאם החזיק בהם ג' שנים, בכל ענין הוי חזקה (טור והמגיד פ' י'
מטוען בשם רשב"ם וכ"כ התוספות בפ"ג דגיטין).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קלה סעיף א
א] או שהוא חייב לו כך וכך כו'.
פירוש, אפילו לא בא לידו בתורת משכון, אלא שאמר שהיה חייב לו ותפס בבהמה זו עד
שיפרע לו, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסימן קל"ג [טור סעיף ב' ומחבר] סעיף א',
ע"ש [סמ"ע סק"ב]:
ב] ישבע בנקיטת חפץ. פירוש, ונאמן
אף (שהלוה) [שהלה] יש לו עדים שהיא שלו, במיגו דטעין לקוחה היא בידי, בזה שדרך
למסרה לשומר. ונראה, דאפילו להראב"ד שנתבאר בסימן ע"ב בטור [סעיף
י"א] דס"ל דבטוען בשאר מטלטלים משכון הוא בידי דנאמן בהיסת וכאילו טען
לקוח הוא בידי, מודה כאן בטוען שהזיקה שצריך לישבע בנקיטת חפץ, דאין מיגו דלקוח
מיגו טוב, דהוא מיגו דהעזה, וניחא ליה לטעון הזיקה דלא ידע ביה בעל בהמה מלטעון
לקוחה היא בידי ממך כיון שכנגדו יודע שמשקר, משא"כ בטוען שממושכן בידי בכך
וכך דשניהן הן טענת העזה, ודוק:
ג] ויש אומרים דאם החזיק ג' שנים
כו'. ולא דמי לשאר מטלטלים דנתבאר בסימן קל"ג סעיף ה' דלא מהני חזקת ג' שנים,
דשאני התם דעביד למשאלינהו ליותר מג' שנים, א"נ ששכח למי אשאלינהו משו"ה
נשתהו בידו כל כך, משא"כ בהני. אבל הרמב"ם [פ"י מטוען ה"ד]
והיא דעת המחבר ס"ל דטעמא דמטלטלים דלא מהני בהו חזקת ג' שנים משום דלאו בני
שטרא נינהו, ולפי האי טעמא ה"ה לבהמה וחיה, אבל בעבד מודה דבג' שנים
הו"ל חזקה וכמ"ש המחבר בסעיף שלאחר זה, משום דעבד בן שטר הוא. ויש
לדקדק, דכאן סתם המחבר כדברי הרמב"ם דמחלק בין עבד ובין בהמה, ולעיל סימן
ע"ב סוף סעיף כ"א משמע דהשוה אותם ובשניהם ס"ל דמועיל בהן חזקת ג'
שנים. וי"ל דשם דאין עיקר מקומו לא חש לדקדק כולי האי, ולא בא אלא ללמדנו דיש
חילוק בין חזקת מטלטלים דמהני מיד לחזקת בעלי חיים, ושגם בבעלי חיים מהני חזקת ג'
שנים, ור"ל לכל מר כדאית ליה, וכאן שהוא מקומו דקדק וכתב כדעת הרמב"ם:
ד] בכל ענין הוי חזקה. עיין פרישה
[סעיף א'], שם כתבתי דמשמע מכאן דלסברא הזאת כשיש לו חזקת ג' שנים אין צריך שבועה,
ומיהו היינו דוקא כשאין עדים להמערער וכמו שכתבתי בסמ"ע ריש סימן ק"מ
[סק"ג], ועיין מה שכתבתי בסמ"ע שם:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק י הלכה ד
וכן העבדים שיכולין להלך אינן
בחזקת זה שהן תחת ידו אלא כיון שהביא הטוען עדים שזה ידוע שהוא עבדו והלה טוען אתה
מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה אינו נאמן ויחזור העבד לבעליו וישבע הטוען שלא מכר ולא
נתן, הביא זה הנטען שתפס העבד עדים שיש לזה העבד אצלו שלש שנים רצופות מיום ליום
והוא משתמש בו כדרך שהעבדים משמשין את רבן הואיל ולא מיחה בו בכל אלו השנים הרי זה
נאמן ומעמידין אותו בידו אחר שישבע היסת שלקחו ממנו או נתנו לו במתנה, אבל עבד קטן
שאינו יכול להלך על רגליו מפני קטנותו הרי הוא כשאר המטלטלין וכל מי שיהיה ברשותו
הרי הוא בחזקתו והמוציא מחבירו עליו הראיה.