רי"ף בבא בתרא דף יט ע"א

גמרא בבא בתרא דפים לו. – לז.

אורך השיעור ברי"ף הוא דקות

אורך השיעור בפוסקים הוא

1. היכן יכול לטעון כדי דמיו: 1

2. היתה הבהמה שמורה או מסורה לרועה. 4

3. שדה הבעל - אכל שלש תבואות ממין אחד הוי חזקה. 4

4. ניר, לא הוי חזקה. 5

5. אחד החזיק באילנות ואחד החזיק בקרקע. 6

1. היכן יכול לטעון כדי דמיו:

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק י הלכה ג

לפיכך מי שתפס בהמת חבירו שהיתה שמורה או ביד רועה, והבעלים טוענין היא יצאת מעצמה ובאה אצלך או פקדון היא בידך או שאולה היא לך, והתופס אומר כן הוא אינה שלי אבל אתה חייב לי כך וכך או אתה משכנתה בידי על כך וכך או הזקת אותי נזק שאתה חייב לשלם כך וכך יכול לטעון עד כדי דמיה מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי וישבע בנקיטת חפץ ויטול.

שולחן ערוך חושן משפט סימן עב סעיף כא

אין חזקת המחזיק מועלת לטעון עליו כדי דמיו אלא בדבר שאינו יכול לילך מעצמו והוא עומד תחת יד הבעלים, כגון מטלטלים או עבד קטן שאינו הולך ברגליו, ובהמה המשתמרת ביד הרועה, דכיון שהוא שמור ביד בעליו וזה מוחזק בו, נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו. אבל עבדים גדולים ובהמה שאינה מסורה לרועה, אלא מעצמה הולכת, ורועה אינו נאמן לומר: לקוח הוא בידי, או: משכון הוא בידי, אלא כשיביא האחד עדים שהם שלו, יחזיר לו העבד ובהמה, והוא ישבע לו שלא מכר ולא משכן לו כלום, לפי שאין תפיסתן תפיסה, שמעצמם הולכים אנה ואנה, ובכל מקום ברשות בעלים הם. ואם החזיק בהם שלש שנים ויש לו עדים בכך, הרי זה נאמן, וישבע היסת שלקחן ממנו או שמסרם לו בחובו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן עב סעיף כא

ע] ואם החזיק בהם ג' שנים כו'. משמעות (ה"ל) [הלשון] משמע דקאי גם אבהמה הנזכרת, והיא דעת (רש"י) [רשב"ם ב"ב ל"ו ע"א ד"ה ומשני] והטור לקמן בסימן קל"ה [סעיף א']. אבל בעל העיטור [אות מ' מחאה] והרמב"ם [פ"י מטוען ה"ד] לא ס"ל הכי, גם המחבר שו"ע פסק כוותייהו שם בסימן קל"ה סעיף ב', וכתב דבעבד מהני ליה חזקת ג' שנים, ולא כתב כן בדין בהמה הנזכרת שם לפני זה, וכמ"ש המגיד משנה על דברי רמב"ם [שם], כתבתיהו שם [ריש סימן קל"ה] בפרישה ובסמ"ע [סק"ג]. וי"ל דכיון דאין כאן עיקר מקום דין דחזקת מטלטלים ובהמה אלא אגב גררא נקטיה, משום הכי סתם כאן וכתב החזיק בהם ג' שנים, והיינו לכל מר כדאית ליה, לדעת רש"י והטור קאי גם לבהמה, ולדעת הרמב"ם ובעל העיטור קאי אעבדים לחוד, וסתם כאן וסמך אמ"ש במקומו בסימן קל"ה, ע"ש:

שולחן ערוך חושן משפט סימן עב סעיף יז

אם לא נאבד המשכון, וחלוקים בעיקר הלואה, שהמלוה אומר שהלוהו סלע והלוה אומר שלא הלוהו אלא שקל, אם הוא בענין שהיה המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון: לקוח הוא בידי, או: לא היו דברים מעולם, או: החזרתיו לך, נאמן לומר שהלוהו עליו עד כדי דמיו, בשבועה בנקיטת חפץ. ( ודוקא שתפס חפץ, אבל תפס מעות, נשבע היסת ונפטר) (טור והתרומה שער מ"ט). ואפילו מת הלוה תחלה, ואחר כך מת מלוה, נפרעים (יתומיו) ממה שתחת ידם. לפיכך אם המשכון שוה סלע, הרי נשבע ונוטלו. אין המשכון שוה אלא דינר, הרי המלוה נוטל דינר מדמי המשכון, ופורע הלוה עוד דינר שמודה בו, ונשבע על השנים שכפר בהם. ואם כפר בכל ואמר: אין זה משכון אלא פקדון בידי ואין לו אצלי כלום, הרי המלוה נפרע מדמי המשכון. ואם אינו שוה כדי חובו, נוטל ממנו מה ששוה, ועל השאר נשבע הלוה היסת, ונפטר. הגה: ואפילו היה זה הדבר שמחזיק בו דברים שעושין בהן אוכל נפש, או בגד אלמנה, לא אמרינן כיון שמחוייב להחזיר אין לו מיגו, אלא כיון שאין עדים והיה יכול לכפור, יכול לטעון עליו כדי דמיו (טור). והוא הדין במקום שיש תקנה שלא לעכב אחד של חבירו הבא לידו דרך שאלה או פקדון, או מלמד בספרים שלומד עם הנערים, אע"פ שמחוייב להחזיר, מכל מקום לא אבד מיגו שלו ונאמן לטעון עליהם כדי דמיו כל מקום שיש לו מיגו. ואפילו במקום שיש תקנה זו, מכל מקום המלמד יוכל לעכב הספר בעד שכירות הלימוד (מרדכי ס"פ המקבל). י"א דבכל מקום שיכול לטעון על מה שתחת ידו, יכול לישבע סתם שאינו חייב לו כלום, ובלבד שיודע בודאי שזה שכנגדו חייב לו, כגון שיש לו מלוה בידו או פקדון וברור לו שלא נאנס משכנגדו ושהוא חייב ליתן לו פקדונו או דמיו וכיוצא בזה (נ"י פ"ק דמציעא וב"י סי' ע"ה בשם תלמידי רשב"א). מיהו לכתחלה אומרים לו לברר דבריו, כמו שיתבאר למטה סעיף כ"ה ולקמן ריש סימן ע"ה. והא דיכול לטעון על מה שתחת ידו, היינו שאומר שזה שכנגדו חייב לו ממון. אבל לא יוכל להחזיק במה שתחת ידו עד שחבירו יתן לו פטורים או כיוצא בזה משאר תביעות, כי אין זה שייך לזה (מהרי"ו סי' כ"א, ול"ה). וכל מי שיוכל לטעון על מה שתחת ידו, אין לו זכות בו רק משעת העמדה בדין ואילך, ולא משעת תפיסה; ולכן אם נתייקר קודם העמדה בדין, ברשות מרא קמא אייקר (ריב"ש סימן שצ"ו).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן עב סעיף יז

מז] אם הוא בענין כו' ולטעון לקוח כו'. דברים הללו ביארן המחבר בסעיף י"ח ע"ש:

מח] בשבועה בנק"ח. כן היא דעת הגאונים, והביאם הטור [סעיף י"א]. (ובפרישה) [ובדרישה] כתבתי טעמייהו בשם המגיד משנה [פי"ג ממלוה ה"ג], דס"ל דלא מהימן בשבועת היסת במיגו דהיה טוען לקוח הוא בידי או החזרתיו לך דהיה נאמן בהיסת, משום דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, וכיון דהוא מודה שזה החפץ אינו שלו אלא משכון בידו, הודאתו כמאה עדים, ואילו היו עדים שבא לידו בתורת משכון ולא ידעו בכמה, אף דהלוה לא היה נאמן לישבע וליטול, דלא האמינו להלוה אלא היכא דאין המלוה יכול לומר החזרתיו לך או להד"ם, וכמ"ש בסמוך סעיף י"ח, וגם המלוה לא היה נאמן לטעון עליו שלוה עליו כך וכך אם לא בשבועה בנק"ח, כמ"ש לקמן סעיף כ"ג, כיון דלית (לן) [ליה] המיגו דלקוח בידי, ואף דלא ראוהו עדים בידו והיה יכול לטעון החזרתיו, מ"מ אינו נאמן בהיסת לומר כך וכך הלויתי לו במיגו דהחזרתיו, דאין זה מיגו, דניחא ליה לשקר ולומר כך הלויתי עליו, מלשקר ולומר החזרתיו לך. השתא נמי דאין עדים ומודה הוא בעצמו, לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה שהיה מוטל עליו אם היו עדים. ועיין פרישה מה שכתבתי עוד מזה:

מט] אבל תפס מעות כו'. דדוקא חפץ שעומד להחזיר בעינו לבעליו מחשב המלוה כאילו בא להוציא מידו דהלוה, משום הכי צריך לישבע שבועה חמורה כדין נשבע ונוטל. משא"כ מעות, דלפי דבריו דהמלוה יעמדו המעות בידו בחובו שהלוה לו, וק"ל. ואפילו בתופס חפץ כתב הר"ן [שבועות כ"ז ע"א מדפי הרי"ף] דלא מחייבינן להמלוה לישבע בנקיטת חפץ אלא כשבא הוא לתבוע להלוה שיפדה משכונו, אבל אם המלוה שותק, והלוה בא להוציא מיד המלוה, אז אמרינן דהמלוה נאמן בכדי דמיו בשבועת היסת, והבו דלא לוסיף עלה, ע"ש. ועיין לקמן בסימן פ"ט [סעיף ה' ובסמ"ע סקכ"א] מ"ש עוד מזה:

נ] ואפילו מת הלוה תחלה כו'. פירוש, ולא אמרינן בכה"ג אין אדם מוריש לבניו ממון שלא יכול לגבותו כי אם בשבועה כמ"ש בסימן ק"ח [סעיף י"א], דשאני זה שהוא כבר תחת יד אביהן לפרוע ממנו. וכ"כ המגיד משנה פי"ג ממלוה [ה"ג]. והב"י [סעיף י"א] כתב ע"ז ז"ל, מיהו צריכין לישבע שבועת היורשים שלא פקדנו אבא, עכ"ל. ור"ל אפילו לדעת הרא"ש [בתשובה כלל ס"ז סי' ב' ובפסקים ב"ב פ"ד סי' י"ד] והטור בסימן ס"ט [סעיף י"ד] ובסוף סימן ע"א [עיין סעיף ל"ז ובדק הבית שם] דלא תיקנו שבועת היורשים כי אם כשבאין להוציא מיורשי הלוה, ע"ש, וק"ל:

נא] ונשבע על השנים כו'. פירוש, שבועה דאורייתא, דהא מודה מקצת. ודע דכדברי המחבר כן נמי המה דברי הטור [סעיף י"ב], וק"ק דהאי דינא פשוט הוא, וגם אין לו שייכות במאי שהתחיל בו ללמדנו דנאמן לטעון עליו כדי דמיו. ויש לדחוק ולפרש כאילו היו כתובין דבריהן מהופכין, ולומר דה"ק, אע"ג דאם לא היה שוה המשכון כדי תביעתו אזי היה הלוה נאמן בשבועתו ונפטר, אבל היכא דשוה כדי תביעתו, המלוה נאמן ומחזיק מה שתחת ידו, וק"ל:

נב] או מלמד בספרים כו'. פירוש, ותופס בשביל חוב אחר. דאילו בשכר הלימוד א"צ להחזיר כמ"ש בסמוך:

נג] אעפ"י שמחויב להחזיר כו'. ודוקא בדברים אלו הנ"ל יש תקנה שחייב להחזיר, אבל התופס מחבירו במקום שחייב לו, א"צ להחזיר במקום שיש לו מיגו. מרדכי שם בשם מוהר"ם. ד"מ שם [ראה ציונים אות מ"ו]:

נד] יכול לישבע סתם. עיין לקמן סימן ע"ה סעיף (ג') [ז'] מ"ש בדין זה:

נה] וברור לו שלא נאנס כו'. היינו, כשהנפקד טוען שנאנס, צריך שיהא ברור לו שלא נאנס. אבל אם טוען הנפקד להד"ם, הרי מודה שלא נאנס, דכל האומר שלא הפקיד הוה כאילו אמר לא נאנס, ויכול זה לישבע שאינו חייב לו כלום. שם [ציונים אות מ"ח]:

שולחן ערוך חושן משפט סימן עב סעיף יח

ואם הוא בענין שאינו יכול לטעון: לקוח הוא בידי, או: לא היו דברים מעולם, או: החזרתיו לך, נשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל, ופורע לו ונוטל משכונו. כיצד, דברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר, ואין עדים לומר היאך באו לידו, אפילו ראו עדים עתה בידו, נאמן לומר: לקוח הוא בידו. וכן אפילו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, או שאין עשויים להשאיל ולהשכיר אלא שיש עדים שבאו לידו בתורת שאלה, ואין עדים שראו עתה בידו, יכול לומר: החזרתים לך, או: לא היו דברים מעולם, אם אין עדים שמסרם לידו. אבל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, ויש עדים שראוהו עתה בידו, אינו יכול לומר: לקוח הוא בידי, או: החזרתים לך. הגה: י"א דלא בעינן שראו העדים בשעה שתבעו לבית דין, אלא שראו קודם לכן בידו וטען אז שהן מכורין בידו, או טענה אחרת שאינן ראוים להחזיר לפי אותה טענה, דמעתה אין לו מגו שהיה יכול לומר: החזרתים, דאנן סהדי שלא החזירם. וכן אם הוא מפורסם שהוא בידו, אף על פי שאין כאן עדים שראו בידו, לא יוכל לומר: לקוחים הם בידי, שהרי אין כאן מיגו דיוכל לומר: החזרתים, דירא לשנות הידוע (הגהות אשירי סוף פרק המקבל). ואפילו אמר בשעה שראו עדים, שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בבית דין, לא מהימן (תשובת הרא"ש כלל ק"ו סי' ב'). ודוקא שראוהו עדים קודם שתבעו בבית דין, אבל אם ראוהו אחר שנפלו הטענות והמחלוקת ביניהם בבית דין, לא אבד המיגו שלו ונאמן במה שטוען לקוחים או החזרתים, דהולכין בזה אחר שעת טענה בבית דין (תשובת רמב"ן סימן פ"ד). ואם יש עד אחד בזה, יש אומרים דאין המלוה נאמן, דהוי ליה מחוייב לישבע להכחיש העד, ואינו יכול, שהרי מודה לו רק טוען טענה אחרת ליפטר עצמו, והוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם (תשובות הנ"ל) כדלקמן סימן ע"ה סעיף י"ג וי"א דהמלוה נאמן בשבועה (תשובת רשב"א סי' תתקצ"ח, וסי' אלף מ'). והסכמת בעל המחבר כסברא הראשונה, כמו שיתבאר לקמן סי' זה סעיף כ"ג. ועיין לקמן סי' ע"ה סעיף י"ג. ועיין לעיל סי' נ"ח כתבתי אם אדם יוכל לטעון על מה שתחת ידו מחמת אחר ולא מחמת זה שנתנו בידו. והא דאדם יוכל לטעון: לקוח הוא בידי, או: הלויתי עליו, היינו דוקא שהחפץ תחת ידו, אבל ראובן שהפקיד דבר אצל שמעון, ולוי הביא עדים שהוא שלו, או ששמעון מודה לו, ושמעון טוען שראובן חייב לו עליו, אין ראובן נאמן לומר שלקחו מלוי. אבל אם שמעון אומר שיודע שראובן לקחו מלוי, נאמן, במיגו שהיה אומר שהוא לקחו מלוי ואז היה נאמן הואיל וליכא עדים כיצד בא לידו או שלא ראו בידו (תשובת רשב"א). ואם אינו טוען לקוח הוא בידו, רק שראובן נתן לו של לוי למשכון, ע"ל סימן שנ"ו שחייב לפדותו משום תקנת השוק. ועיין עוד מאלו הדינין סימן קל"ג.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן עב סעיף יח

נו] היאך באו לידו. פירוש, אפילו ראו שבא לידו מיד הלוה, אם אינן יודעין באיזה אופן בא לידו, אם בפקדון או במשכון או במכירה או במתנה. וכן הוא בהדיא לקמן בסימן קל"ג [סעיף ב'] ע"ש:

נז] או להד"ם אם אין עדים שמסרם לידו. פירוש, וגם לא ראו עתה בידו, דע"ז קאי, ואז אף אם אח"כ מודה בבית דין שיש בידו כלים העשויין להשאיל, וטוען עליהן בכדי דמיהן, נאמן במיגו דלא היה מודה והיה משיב לו להד"ם. אבל בראו בידו והכירון, לא שייך לא טענת החזרתיו ולא להד"ם. ועיין מה שכתבתי בסימן ס"ד [סק"ד] למה אמרינן מיגו דלהד"ם או החזרתיו, הא אי הוה טען כן לא היה יכול להראותו, ע"ש ובסימן קל"ג [סק"ה]:

נח] ויש עדים שראוהו עתה בידו. בפרישה [סעיף י"ג] כתבתי, דנראה דהיינו שמכירין העדים הכלים ויודעים בבירור שזה הכלי היה של הלוה. אבל אם אינם יודעים בבירור, אף שראו בידו כלי כזה שזה תובעו, אפ"ה אין מחייבין את המלוה להוציא ולהראותו בבית דין כדי להכירו על פי סימנים שנתן בו הלוה, וכמ"ש המחבר לקמן סימן (רצ"ו) [רצ"ז] ע"ש:

נט] יש אומרים דלא בעינן שראו העדים כו'. עיין בהגהות דרכי משה [הגהות דו"פ סק"ד], שם כתבתי דנראה דגם הטור ס"ל הכי:

ס] ואם יש עד אחד בזה כו'. בסמוך סעיף כ"ג כתב המחבר האי דינא בהדיא, ושם ביארתיהו [סקע"א], ותלמד משם לכאן פירושו:

סא] ועיין לעיל סימן נ"ח כתבתי כו'. שם סעיף א' בהג"ה כתב חילוקין בזה, ושבאם לא הפקידו בידו אלא הוא חטף מיד א' כלי, ואמר כלי זה אינו שלך אלא של פלוני הוא, והוא חייב לי, יכול לטעון עליו, ע"ש: הג"ה. וכתב הרא"ש כלל ק"ו [סי' א'], פקיד שמסר דבר של ראובן אצל שמעון, ועיכבן שמעון בשביל ראובן, דיכול ראובן לתבוע הפקיד, והפקיד יתבע לשמעון, עכ"ל ד"מ י"ד:

סב] שהחפץ מתחת ידו. וכתב הרשב"א בתשובה [ח"ג סי' ע"ה] [ב"י מחודשים סי' (ח') [י"ט]] על ראובן שטען על שמעון יש לך ספרים שלי, והוא השיב לו כן, אבל אני ערבתי בעדך, וכשבא המלוה לפרוע נתתי לו הספרים שימשכנם להתפרע מהם. ופסק, אף אם נחשוב הספרים לדברים העשויין להשאיל, מכל מקום עכשיו אינן תחת יד שמעון, וממי שעכשיו אינו יכול להוציא עד שישלם מה שהלוה עליהן, ע"ש [קש"כ]. ד"מ שם [סעיף י"ד]:

סג] ולוי הביא עדים שהוא שלו. אפילו לא הביא שיודעים שעדיין הוא שלו. ועיין לקמן סימן צ"ט [סעיף ג' ובסמ"ע סק"י]:

סד] אין ראובן נאמן לומר כו'. וכן מוכח מתשובות הרא"ש כלל (ג') [פ"ט סי' ה'], וכתבו הטור בסוף סימן זה [סעיף ל"ג], ע"ש:

סה] ואם אינו טוען לקוח הוא "בידי". נ"ל דצריך להיות "בידו", ואדסמיך ליה קאי. ור"ל, שאין שמעון טוען שידוע הוא לו שלקוח הוא ביד ראובן, אלא שנתן לו למשכון. וק"ל:

2. היתה הבהמה שמורה או מסורה לרועה

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק י הלכה ב

היתה הבהמה שמורה או מסורה לרועה אף על פי שהביא זה עדים שהיא שלו הרי היא בחזקת זה שהיא תחת ידו ואם טען אתה מכרתה או נתתה לי ישבע התופס היסת שהיא שלו ויפטר.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קלה סעיף א

אע"פ שהמחזיק בדבר המיטלטל נאמן לומר שהוא שלו, על בהמה וחיה אינו נאמן, דכיון שהיא מהלכת יש לחוש שמא מעצמה נכנסה לרשותו (ע"ל סי' ע"ב ס"ס כ"א), או שמא לקחה בדרך והחזיק בה. לפיכך אם יש למערער עדים שהיא שלו, נשבע היסת ונוטל. ואם אין לו עדים, נשבע המחזיק היסת, ועומד בשלו. ובמקום שדרך למסור בהמה לרועה, שחרית, ולוקחה מידו ערבית, בענין שאינה הולכת לבדה כלל, דינה כשאר מטלטלין ונאמן המחזיק בשבועת היסת לומר שקנויה לו. ואם טען שהזיקה לו כדי דמיה, או שהוא חייב לו כך וכך, ישבע בנקיטת חפץ. הגה: וי"א דאם החזיק בהם ג' שנים, בכל ענין הוי חזקה (טור והמגיד פ' י' מטוען בשם רשב"ם וכ"כ התוספות בפ"ג דגיטין).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קלה סעיף א

א] או שהוא חייב לו כך וכך כו'. פירוש, אפילו לא בא לידו בתורת משכון, אלא שאמר שהיה חייב לו ותפס בבהמה זו עד שיפרע לו, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסימן קל"ג [טור סעיף ב' ומחבר] סעיף א', ע"ש [סמ"ע סק"ב]:

ב] ישבע בנקיטת חפץ. פירוש, ונאמן אף (שהלוה) [שהלה] יש לו עדים שהיא שלו, במיגו דטעין לקוחה היא בידי, בזה שדרך למסרה לשומר. ונראה, דאפילו להראב"ד שנתבאר בסימן ע"ב בטור [סעיף י"א] דס"ל דבטוען בשאר מטלטלים משכון הוא בידי דנאמן בהיסת וכאילו טען לקוח הוא בידי, מודה כאן בטוען שהזיקה שצריך לישבע בנקיטת חפץ, דאין מיגו דלקוח מיגו טוב, דהוא מיגו דהעזה, וניחא ליה לטעון הזיקה דלא ידע ביה בעל בהמה מלטעון לקוחה היא בידי ממך כיון שכנגדו יודע שמשקר, משא"כ בטוען שממושכן בידי בכך וכך דשניהן הן טענת העזה, ודוק:

ג] ויש אומרים דאם החזיק ג' שנים כו'. ולא דמי לשאר מטלטלים דנתבאר בסימן קל"ג סעיף ה' דלא מהני חזקת ג' שנים, דשאני התם דעביד למשאלינהו ליותר מג' שנים, א"נ ששכח למי אשאלינהו משו"ה נשתהו בידו כל כך, משא"כ בהני. אבל הרמב"ם [פ"י מטוען ה"ד] והיא דעת המחבר ס"ל דטעמא דמטלטלים דלא מהני בהו חזקת ג' שנים משום דלאו בני שטרא נינהו, ולפי האי טעמא ה"ה לבהמה וחיה, אבל בעבד מודה דבג' שנים הו"ל חזקה וכמ"ש המחבר בסעיף שלאחר זה, משום דעבד בן שטר הוא. ויש לדקדק, דכאן סתם המחבר כדברי הרמב"ם דמחלק בין עבד ובין בהמה, ולעיל סימן ע"ב סוף סעיף כ"א משמע דהשוה אותם ובשניהם ס"ל דמועיל בהן חזקת ג' שנים. וי"ל דשם דאין עיקר מקומו לא חש לדקדק כולי האי, ולא בא אלא ללמדנו דיש חילוק בין חזקת מטלטלים דמהני מיד לחזקת בעלי חיים, ושגם בבעלי חיים מהני חזקת ג' שנים, ור"ל לכל מר כדאית ליה, וכאן שהוא מקומו דקדק וכתב כדעת הרמב"ם:

ד] בכל ענין הוי חזקה. עיין פרישה [סעיף א'], שם כתבתי דמשמע מכאן דלסברא הזאת כשיש לו חזקת ג' שנים אין צריך שבועה, ומיהו היינו דוקא כשאין עדים להמערער וכמו שכתבתי בסמ"ע ריש סימן ק"מ [סק"ג], ועיין מה שכתבתי בסמ"ע שם:

3. שדה הבעל - אכל שלש תבואות ממין אחד הוי חזקה

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יב הלכה א

שלש שנים שאמרנו מיום ליום אפילו היו חסרים יום אחד לא החזיק ומסלקין אותו ממנה, במה דברים אמורים בקרקעות שהן עושין פירות תמיד כגון הבתים והחצרות והבורות והשיחין והמערות והחנויות והפונדקות והמרחצאות והשובכות ובתי הבדין ושדה בית השלחין שמשקין אותם תמיד וזורעין בה ונוטעין והגנות והפרדסין, וכן עבדים המהלכין כמו שבארנו, אבל שדה הבעל שהיא שותה ממי גשמים בלבד ושדה אילן אינה מיום ליום אלא כיון שאכלו שלש תבואות ממין אחד הרי אלו כשלש שנים, כיצד היתה שדה תמרים וגדר שלש גדרות או שדה ענבים ובצר שלש בצירות או שדה זיתים ומסק שלש מסיקות הרי אלו כשלש שנים והחזיק, ואפילו היו האילנות רצופין ולא היה ביניהן הרחקה כראוי שהרי סופן ליבש הואיל ואוכלן שלש תבואות החזיק.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף א

שלש שנים שאמרו, מיום ליום. אפילו היו חסרים יום אחד, לא החזיק, ומסלקין אותו ממנה. במה דברים אמורים, בקרקע שהם עושים פירות (תמיד), כגון הבתים והחצירות והבורות והשיחין והמערות והחנויות והפונדקאות והמרחצאות והשובכות ובתי הבדים ובתי השלחין (פירוש שעוצרין שם הזיתים ופירוש בתי השלחין שדות שצריך להשקותן ביד, תרגום עיף ויגע (דברים כה, יח), משלהי ולאי, ואותיות אהח"ע מתחלפות, ופירוש שדה הבעל שדה שהגשמים משקין אותה והרי הן לה כבעל הנותן הריון לאשתו להולידה ולהצמיחה), שמשקין אותם תמיד וזורעים בהן ונוטעים, והגנות והפרדסים וכן עבדים המהלכים. אבל שדה הבעל שהיא שותה מי גשמים בלבד, ושדה אילן, אינה מיום ליום אלא כיון שאכל שלש תבואות ממין אחד, הרי אלו כשלש שנים. כיצד היתה שדה תמרים וגדר שלש גדרות, או שדה ענבים ובצר שלש בצירות, או שדה זיתים ומסק שלש מסיקות, הרי אלו כשלש שנים, והחזיק. ואפילו היו האילנות רצופים ולא היה ביניהם הרחק כראוי, שהרי סופן ליבש, הואיל ואכלן שלשה (תבואות), החזיק. הגה: ויש אומרים דגם בשדה בעל ושדה אילן בעינן חזקה ג' שנים (טור בשם הרא"ש וה"ר יונה), וכ"נ לי להורות.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף א

א] ה"ג שהן עושין פירות תמיד כגון הבתים והחצירות כו'. וכן הוא בהרמב"ם שם [המובא בציונים אות א']. וגם בית הבדים מיקרי עושים פירות תדיר, כי יש בני אדם שמצניעים כל השנה ודורכים במעט מעט, כ"כ התוס' [ב"ב כ"ח ע"א ד"ה חזקת]. ודין חזקת בתים וחילוקין שבו כבר נתבאר בסימן ק"מ מסעיף ח' ואילך ע"ש, לכך לא נקטינהו הטור בלישניה כאן:

ב] וזורעין בהן "ונוטלין". בג' מיני דפוס ספרי הרמב"ם שבידי נדפס בהם "ונוטעים". וקשה לפי אותה הגירסא, הא מסיק וכתב דבשדה האילן אינה מיום ליום. וצריכים להאי גירסא לומר דמכח שהיא בית השלחין שמשקין אותה תמיד, גם האילנות שבתוכה עושין פירות יותר מפעם אחת בשנה. וזה אינו, דאם כן גם בסיפא לא הו"ל לנקוט שדה אילן בפני עצמו דהרי הוא נכלל במ"ש אבל שדה הבעל שהוא היפך שדה השלחין. ואפשר לומר דהאי ונוטעים אינו ר"ל שנטע אילנות, אלא הצבת מיני זרעים בקרקע ג"כ נטיעה קרי ליה, והוא דוחק. גם א"כ הו"ל להפך ולכתוב זורעין ונוטעין בהן, ויהיה קאי תיבת "בהן" אשניהן. לכן נראה דבכיון הגיה המחבר "ונוטלין" במקום ונוטעין, ור"ל דנוטלין תמיד ראשון ראשון מיד אחר שנתגדל ודוק:

ג] והגנות והפרדסים. נראה דפרדס ג"כ דומיא דגינה קאמר שאין צומחין בו אלא מיני זרעים:

ד] וכן עבדים המהלכים. פירוש, לאפוקי קטנים שאינם מהלכים וכמ"ש הטור והמחבר בסוף סימן קל"ה. גם נקט עבד לאפוקי בהמה, דס"ל להמחבר דאין לה חזקה אפילו אחר ג' שנים וכמ"ש שם בסימן קל"ה [סעיף א', וראה סמ"ע שם סק"ג] ע"ש:

ה] אלא כיון שאכל ג' תבואות. הטעם, כיון שאין גדל בהן פירות אלא פעם אחת בשנה, כל שאכל ג' פירות והוא שתק מחשב כג' שנים שלמים:

ו] ולא היה ביניהם הרחק כראוי. כן הוא לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות א']. ולשון הטור בסעיף כ' אפילו הן נטועין בפחות מד' אמות, וכ"כ המחבר בסמוך בסעיף י"ח, ומשום הכי חזר וכתבו שם, ועיין מ"ש שם בסמ"ע [סעיף י"ז סקכ"ט]:

ז] וי"א דגם בשדה בעל כו'. עיין דרישה [סעיף א'], שם כתבתי טעם פלוגתתן:

4. ניר, לא הוי חזקה

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יב הלכה ט

נרה שנה אחר שנה אפילו כמה שנים הואיל ולא נהנה בה אינה חזקה, וכן אם פתח בה שבילי המים ופתח ושדד בלבד הואיל ולא אכל פירות אינה חזקה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף ה

נרה שנה אחר שנה, אפילו כמה שנים, הואיל ולא נהנה בה, אינה חזקה. וכן אם פתח בה שבילי המים, ופתח בה ושדד בלבד, הואיל ולא אכל פירות, אינה חזקה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף ה

ופתח בה ושדד. פירוש, חרשה והחליקה אחר החרישה בכלי העשוי לכך כדרך הכפריים, ופסוק הוא בישעיה [כ"ח כ"ד]:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף ט

ניר, לא הוי חזקה, שאפילו אותם ימים שנר בהם אינם עולים לחשבון שלש שנים של חזקה, שאין מונים אלא משעת זריעה ואילך. ויש חולקים, (וסבירא להו דמשעת כניסה לשדה מונין לה ג' שנים, הואיל ולבסוף אכל הפירות) (טור בשם המפרשים והרא"ש).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף ט

יג] שאפילו אותן ימים שנר בהן כו'. פירוש, אעפ"י שזרעה ואכל אח"כ פירות בשני החזקה, אין מתחילין למנות ג' שני החזקה אלא מימי הזריעה, וז"ש מור"ם על מ"ש המחבר דיש חולקין, וס"ל הואיל לבסוף אכל פירות מונין משעת כניסה וק"ל:

יד] ויש חולקין כו'. מסידור לשון המחבר ומור"ם משמע דדוקא אדין זה דהניר והזריעה והאכילה היא הכל בשנה אחת הוא דקאמר דיש חולקין, אבל אדין הנזכר בסעיף שלפני זה הכל מודים, דכיון דלא נהנה בכל אותה שנה שבנה בה אינה עולה לחשבון שני חזקה. ומיהו בפרישה כתבתי שנ"ל שגם אאותה בבא פליג, ואפילו בנה עד קרוב לסוף ג' שנים י"ל דפליגי וס"ל דהוי חזקה כיון דבונה בה כדי לישב ולדור באותו הבנין מיד שיכלה הבנין, ודומיא דבנות שוח דבסמוך סעיף ט"ז, ולא הוצרך למור"ם לכתוב הטעם "הואיל ולבסוף" אוכל הפירות, דמשמע הואיל ואכלה באותה שנה, אלא דוקא בניר, משום דניר דשנה זו אינה עומדת ליהנות ממנה לשנה הבאה, משא"כ בבנין, ע"ש ודוק:

5. אחד החזיק באילנות ואחד החזיק בקרקע

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יב הלכה יז

החזיק אחד באילנות ואכל פירותיהן ואחד החזיק בקרקע וזרעה ואכל פירותיה וכל אחד משניהם טוען שהכל שלי ואני לקחתיו, זה שהחזיק באילנות ואכלן שלש שנים יש לו האילנות וקרקע שצריכין לו והוא כמלא האורה וסלו חוצה לכל אילן ואילן, וזה שהחזיק בקרקע יש לו שאר הקרקע.

רמב"ם הלכות מכירה פרק כד הלכה ט

המוכר את האילנות ושייר את הקרקע, יש לבעל האילנות קרקע הראוי להם כמו שביארנו, מכר את הקרקע לאחד ואת האילנות לאחר והחזיק זה באילנות והחזיק זה בקרקע, זה קנה האילנות עם חצי הקרקע וזה שהחזיק בקרקע קנה חצי הקרקע בלבד.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף יט

החזיק אחד באילנות ואכל פירותיהם, ואחר החזיק בקרקע וזרעה ואכל פירותיה, וכל אחד משניהם טוען שהכל שלי ואני לקחתיו, זה שהחזיק באילנות ואכלן שלשה שנים יש לו האילנות, וקרקע שצריכים לו, והוא כמלא האורה (פי' מלקט התאנים מן האילן) וסלו חוצה לכל אילן ואילן; וזה שהחזיק בקרקע יש לו שאר (הקרקע).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף יט

ל] החזיק אחד באילנות כו'. כאן כתב המחבר הדין לענין אם כל אחד טוען כולה שלי ואומר שקנה השדה עם האילנות והיה לי שטר על כולה ואבדתי השטר לאחר שהחזקתי בה ג' שנים, ואחד מהן מביא ראיה שהחזיק ג' שנים בהקרקע וחזקתו בקרקע שקנה מהני גם להאילנות שבה, והשני מביא ראיה שהחזיק בה ג' שנים בהאילנות והמחזיק בהאילנות קנה ג"כ הקרקע כמו שכתבו הטור והמחבר בסימן רט"ז [טור סעיף א' ח' ומחבר סעיף א' ו'], ולקמן סוף סימן רט"ז סעיף י"ג כתב זה הדין בשני לקוחות שקנה אחד קרקע ואחד אילנות ושניהם מודים זה לזה, ואין בעל הקרקע מבקש האילנות אלא שמחולקים בהקרקע אם היא נמכרת עם האילנות או לא. ושם כתב מור"ם דיש חולקין וס"ל דאין לו בקרקע אלא שאם יבשו כו', ואותן החולקים חולקים גם בדין חזקה וכמ"ש הטור בסימן זה [סעיף כ"א] ושם בסימן רט"ז [סעיף י'], ועיין דרישה [סעיף כ"א]:

לא] כמלא אורה וסלו. פירוש, כמלא מקום שיכול המלקט הפירות עם סלו לעמוד חוץ לאילן וללקט, קנה מהקרקע, ובכללו הוא גם מה שתחת האילנות, וכן הוא בטור [סעיף כ"א]:

שולחן ערוך חושן משפט סימן רטז סעיף יג

מכר הקרקע לאחד והאילנות לאחר, והחזיק זה באילנות וזה החזיק בקרקע, זה קנה האילנות עם חצי הקרקע וזה שהחזיק בקרקע קנה חצי הקרקע בלבד. ויש חולקין וסבירא להו דאין לבעל אילנות בקרקע כלום, רק אם יבשו יוכל ליטע אחרים תחתיהם (טור בשם ר"י והרא"ש).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רטז סעיף יג

לח] והחזיק זה באילנות כו' עד עם חצי הקרקע. עיין לעיל סוף סימן קמ"א בסעיף י"ט שכתב המחבר החזיק אחד באילנות ואחר בקרקע וכל אחד טוען כולה שלי, דיש לזה שהחזיק באילנות האילנות ובקרקע תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, והוא ג"כ מדברי הרמב"ם [פי"ב טוען הי"ז], וכאן פסק הרמב"ם [המובא בציונים אות ל'] והמחבר דיש לבעל האילנות חצי הקרקע. ודוחק לומר חצי הקרקע לאו דוקא קאמר אלא לשון הגמרא [ב"ב ל"ז ע"א] נקט, ופירשוהו רשב"ם [שם ד"ה זה] דר"ל כמלא אורה וסלו כמ"ש הטור [סעיף י'] בשמו, דכבר נתבאר שם [עיין במ"מ שם ופכ"ד ממכירה ה"ח] ולפני זה בדברי המחבר בסעיף י"א שהרמב"ם פירש חצי הקרקע הנזכר בגמרא דחצי דוקא קאמר, גם המ"מ תמה על הרמב"ם בזה ע"ש פכ"ד דמכירה [ה"ח], ועוד הקשה עליו ע"ש. ונראה לישב בדוחק ולומר, דדוקא הכא דהוא ברור דהמוכר מכר לבעל האילנות האילנות כמו שמכר לבעל קרקע הקרקע, מש"ה יכול בעל האילנות לומר כיון שמכר לי האילנות להיות לי עכ"פ חלק בקרקע לצורך אילנותי, וכשם ששייר לי חלק קרקע שייר לי החצי כולה, משא"כ לעיל בשנים שבאו כל אחד בטענת חזקה וכל אחד אומר כולה שלי, דיכול להיות שבעל הקרקע אומר אמת שהוא כולו שלו עם כל האילנות, אלא שכיון שיש לבעל האילנות עדי חזקה שאכל פירות האילנות צריכין ליתן [לו] עכ"פ האילנות, מ"מ אין לנו ליתן לו אלא מה שהחזיק בו, והמותר כולו מהסברא ליתנו להשני שהחזיק בקרקע. אבל דעת הרשב"ם היא שגם כאן אין לבעל האילנות אלא תחתיהן וביניהן כו'. ור"י בעל תוס' והרא"ש [המובאים בציונים אות ל"א] ס"ל דגם כאן אין לבעל אילנות אפילו תחתיהן וביניהן כו' כמ"ש מור"ם דיש אומרים כן, וטעמם, דאמרינן דלכל אחד מכר בעין יפה כל מה שהזכיר לו במכירתו, ומש"ה בעל הקרקע נוטל כל הקרקע ואינו משייר לבעל האילנות אלא מקום נטיעתן, דבזה ודאי אמרינן דגם לבעל האילן מכר לו האילנות בעין יפה דהיינו הצורך להן באופן שאינו יכול לומר לו בעל הקרקע עקור אילנך וזיל, וצריך ליתן לו מקום בתוך הקרקע ללקוט פירותיו כל שנה וגם ליטע אחרים במקומן כשיתיבשו, אבל אין לו חלק בקרקע לזרוע תחתיהן וביניהן ואינך הנזכרים לעיל [סעיף ו'] במוכר ג' אילנות לאחר בתוך שדהו, דדוקא שם שייך לומר דמכר לזה בעין יפה להניח לעצמו הפחות, משא"כ כשמכר לשנים, דמה ראית לומר דיפה כח בעל האילן ובא לגרוע כח דבעל הקרקע. ומה"ט לפעמים נתיפה כח דבעל האילנות כשיקנה הוא אילנות והאחר קרקע יותר מאם קנה אילנות לחוד, והוא כשלא קנה רק ב' אילנות מחבירו דאין לו קרקע כלל ואפילו אם נתיבשו אינו חוזר ונוטען וכמ"ש הטור [סעיף ח'] והמחבר בסעיף ט', וכשמכר לזה קרקע ולזה אפילו ב' אילנותיו שבתוכו, יש לו קרקע ליטע אחרים במקומן לכשיתיבשו וכמ"ש הטור [סעיף י'] בהדיא בשם ר"י והרא"ש, והוא מטעם שכתבתי, דכשם שמכר לבעל הקרקע בעין יפה כן מכר לבעל האילן בעין יפה לענין זה ליטע אחרים במקומן לכשיבשו, אבל במכר שני אילנות ושייר קרקע לפניו לא אמרינן בזה דבעין יפה מכר לו, כיון דב' אילנות אינו נקרא שדה אילן לא היה דעתו למכור לו אלא בעודן בליחותן כמו שהן. ומהתימה על מור"ם שלא כתב כאן אלא דעת ר"י ולא דעת רשב"ם הנ"ל, ולעיל סוף סימן קמ"א [סעיף י"ט] לא כתב דעת ר"י כמו שכתב כאן דעת היש אומרים שהוא דעת ר"י, ובתוס' [המובא בציונים אות ל"א] ובאשר"י [הגהת אשר"י ב"ב פ"ג סי' כ"ו] ובטור [שם, ולעיל סימן קמ"א סעיף כ"א] כתבו דעת ר"י בשני הדינים בשוה, ועל המחבר אין לתמוה מפני שהוא סתם כאן ולעיל כדעת הרמב"ם וכנ"ל. וצ"ל דמור"ם ס"ל הסברא הפוכה ממ"ש לעיל, והוא, דדוקא כאן דמכר ודאי לזה הקרקע מש"ה מסתבר לומר שקנה הקרקע כולו לבדו זולת הצריך לאילנות, משא"כ לעיל דאין אנו יודעים האמת כדברי מי, ויכול להיות דזה שהחזיק בקרקע לא מכר [לו] כלום, מש"ה מסתבר דברי רשב"ם או דהרמב"ם ליפות כחו גם דבעל האילנות: