רי"ף בבא בתרא דף יט
ע"ב
גמרא בבא בתרא דפים לז: – לח:
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
אורך השיעור בפוסקים הוא
1. החזיק בשדה האילן שאילנותיו נטועים רצופים
2. הקונה ג' אילנות רצופין לא קנה קרקרע
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יב הלכה א
שלש שנים שאמרנו מיום ליום אפילו
היו חסרים יום אחד לא החזיק ומסלקין אותו ממנה, במה דברים אמורים בקרקעות שהן
עושין פירות תמיד כגון הבתים והחצרות והבורות והשיחין והמערות והחנויות והפונדקות
והמרחצאות והשובכות ובתי הבדין ושדה בית השלחין שמשקין אותם תמיד וזורעין בה
ונוטעין והגנות והפרדסין, וכן עבדים המהלכין כמו שבארנו, אבל שדה הבעל שהיא שותה
ממי גשמים בלבד ושדה אילן אינה מיום ליום אלא כיון שאכלו שלש תבואות ממין אחד הרי
אלו כשלש שנים, כיצד היתה שדה תמרים וגדר שלש גדרות או שדה ענבים ובצר שלש בצירות
או שדה זיתים ומסק שלש מסיקות הרי אלו כשלש שנים והחזיק, ואפילו היו האילנות
רצופין ולא היה ביניהן הרחקה כראוי שהרי סופן ליבש הואיל ואוכלן שלש תבואות החזיק.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמא סעיף א
שלש שנים שאמרו, מיום ליום. אפילו
היו חסרים יום אחד, לא החזיק, ומסלקין אותו ממנה. במה דברים אמורים, בקרקע שהם
עושים פירות (תמיד), כגון הבתים והחצירות והבורות והשיחין והמערות והחנויות
והפונדקאות והמרחצאות והשובכות ובתי הבדים ובתי השלחין (פירוש שעוצרין שם הזיתים
ופירוש בתי השלחין שדות שצריך להשקותן ביד, תרגום עיף ויגע (דברים כה, יח), משלהי
ולאי, ואותיות אהח"ע מתחלפות, ופירוש שדה הבעל שדה שהגשמים משקין אותה והרי
הן לה כבעל הנותן הריון לאשתו להולידה ולהצמיחה), שמשקין אותם תמיד וזורעים בהן
ונוטעים, והגנות והפרדסים וכן עבדים המהלכים. אבל שדה הבעל שהיא שותה מי גשמים
בלבד, ושדה אילן, אינה מיום ליום אלא כיון שאכל שלש תבואות ממין אחד, הרי אלו כשלש
שנים. כיצד היתה שדה תמרים וגדר שלש גדרות, או שדה ענבים ובצר שלש בצירות, או שדה
זיתים ומסק שלש מסיקות, הרי אלו כשלש שנים, והחזיק. ואפילו היו האילנות רצופים
ולא היה ביניהם הרחק כראוי, שהרי סופן ליבש, הואיל ואכלן שלשה (תבואות), החזיק.
הגה: ויש אומרים דגם בשדה בעל ושדה אילן בעינן חזקה ג' שנים (טור בשם הרא"ש
וה"ר יונה), וכ"נ לי להורות.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף א
א] ה"ג שהן עושין פירות תמיד
כגון הבתים והחצירות כו'. וכן הוא בהרמב"ם שם [המובא בציונים אות א']. וגם
בית הבדים מיקרי עושים פירות תדיר, כי יש בני אדם שמצניעים כל השנה ודורכים במעט
מעט, כ"כ התוס' [ב"ב כ"ח ע"א ד"ה חזקת]. ודין חזקת בתים
וחילוקין שבו כבר נתבאר בסימן ק"מ מסעיף ח' ואילך ע"ש, לכך לא נקטינהו
הטור בלישניה כאן:
ב] וזורעין בהן
"ונוטלין". בג' מיני דפוס ספרי הרמב"ם שבידי נדפס בהם
"ונוטעים". וקשה לפי אותה הגירסא, הא מסיק וכתב דבשדה האילן אינה מיום
ליום. וצריכים להאי גירסא לומר דמכח שהיא בית השלחין שמשקין אותה תמיד, גם האילנות
שבתוכה עושין פירות יותר מפעם אחת בשנה. וזה אינו, דאם כן גם בסיפא לא הו"ל
לנקוט שדה אילן בפני עצמו דהרי הוא נכלל במ"ש אבל שדה הבעל שהוא היפך שדה
השלחין. ואפשר לומר דהאי ונוטעים אינו ר"ל שנטע אילנות, אלא הצבת מיני זרעים
בקרקע ג"כ נטיעה קרי ליה, והוא דוחק. גם א"כ הו"ל להפך ולכתוב
זורעין ונוטעין בהן, ויהיה קאי תיבת "בהן" אשניהן. לכן נראה דבכיון הגיה
המחבר "ונוטלין" במקום ונוטעין, ור"ל דנוטלין תמיד ראשון ראשון מיד
אחר שנתגדל ודוק:
ג] והגנות והפרדסים. נראה דפרדס
ג"כ דומיא דגינה קאמר שאין צומחין בו אלא מיני זרעים:
ד] וכן עבדים המהלכים. פירוש,
לאפוקי קטנים שאינם מהלכים וכמ"ש הטור והמחבר בסוף סימן קל"ה. גם נקט
עבד לאפוקי בהמה, דס"ל להמחבר דאין לה חזקה אפילו אחר ג' שנים וכמ"ש שם
בסימן קל"ה [סעיף א', וראה סמ"ע שם סק"ג] ע"ש:
ה] אלא כיון שאכל ג' תבואות.
הטעם, כיון שאין גדל בהן פירות אלא פעם אחת בשנה, כל שאכל ג' פירות והוא שתק מחשב
כג' שנים שלמים:
ו] ולא היה ביניהם הרחק כראוי. כן
הוא לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות א']. ולשון הטור בסעיף כ' אפילו הן
נטועין בפחות מד' אמות, וכ"כ המחבר בסמוך בסעיף י"ח, ומשום הכי חזר
וכתבו שם, ועיין מ"ש שם בסמ"ע [סעיף י"ז סקכ"ט]:
ז] וי"א דגם בשדה בעל כו'.
עיין דרישה [סעיף א'], שם כתבתי טעם פלוגתתן:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמא סעיף יח
החזיק בשדה האילן שאילנותיו
נטועים רצופים, ואכל כל האילנות שבה כל ג' שנים, אפילו הם נטועים בפחות מארבע אמות
מזה לזה הוי חזקה.
ביאור הגר"א על
שולחן ערוך חושן משפט סימן קמא סעיף יח
לא] אפי' הם נטועין. דבהכי מיירי
לפי הס"ד כמש"ל:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק כד הלכה א, ב, ג
המוכר שלשה אילנות בתוך שדהו
ואפילו היו שלש נטיעות קטנות או שלשה בדי אילן, הרי יש ללוקח קרקע הראוי להם,
ואפילו יבשו האילנות או נקצצו יש לו קרקע הראוי להם וקנה כל האילנות שביניהם.
וכמה היא הקרקע הראוי להם, תחתיהם
וביניהם וחוצה להם כמלא האורה וסלו, וזה המקום שהוא מלא האורה וסלו אין אחד משניהם
יכול לזרעו אלא מדעת חבירו.
במה דברים אמורים כשהיו שלשה
האילנות עומדין כמו שלשה פטפוטי כירה ששופתין עליהן את הקדרה, שהרי הן שנים זה
כנגד זה והשלישי מכוון ביניהן ומרוחק מהן, והוא שיהיו בין כל אילן ואילן מארבע
אמות ועד שש עשרה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רטז סעיף ו
המוכר שלשה אילנות בתוך שדהו, אפילו היו ג'
נטיעות קטנות או שלשה בדי אילן, שיש ללוקח קרקע הראוי להם. ( ויש אומרים דאם הם
דקין שהעול כובשן, לא קנה קרקע שביניהם) (טור בשם הר"י). ואפילו יבשו האילנות
או נקצצו, יש לו קרקע הראוים להם ( ונוטע אחרים תחתיהם) (טור). וקנה כל האילנות
שביניהם. וכמה הוא הקרקע הראוי להם, תחתיהם וביניהם וחוצה להם כמלא האורה (פי' כדי
שיוכל לעבור מלקט תאנים עם הסל שבידו) וסלו, וזה המקום שהוא מלא האורה וסלו אין א'
מהם יכול לזרעו. אלא מדעת חבירו. ( אבל הקרקע שביניהן, זורע הלוקח. ואם שייר המוכר
הקרקע שביניהן לעצמו, אפילו הכי מקום האילנות ללוקח ויכול לנטוע אחרים אם יבשו)
(טור).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רטז סעיף ו
טז] המוכר ג' אילנות כו'. דג'
אילנות מיקרי שדה אילן, מש"ה מסתמא קנה ג"כ הקרקע הראוי להן. ובטור
[סעיף ח'] כתב עוד ז"ל, ואם קנה ג' יוצאין משורש אחד למטה תחת הקרקע ולמעלה
מן הקרקע הן ג' ונטועין כראוי, יש להן קרקע, עכ"ל.
יז] שהעול כובשן. לשון הטור [שם],
שהעול כובשן ואין עולין להן בחבל. וכתבתי בפרישה [שם] דר"ל כל אחד כדינו,
דהיינו בשאר אילנות חשיבותן תלוי במה שהעול אינו כובשן, ובדקלים תלוי החשיבות במה
שעולין לו בחבל, וכמ"ש הטור והמחבר לפני זה בסעיף ד', וכן כונת מור"ם
כאן אלא שחדא מינייהו נקט:
יח] וקנה כל האילנות שביניהן.
בטור [שם] כתב דוקא אילנות קטנים שביניהן קנה, וב"י כתב שם עליו דהוא דבר
פשוט, דאילו גדולים אינו מן הסברא שיהיו בטלים עם הג' שקנה, ואם כן קצת קשה למה
סתם המחבר כאן, ועיין מה שכתבתי מזה בדרישה [שם]:
יט] כמלא אורה וסלו. המלקט קרי
אורה על שם הפסוק וארוה כל עוברי דרך [תהלים פ' י"ג], ור"ל, ששיעור
שיוכל לעמוד המלקט והסל שנותן בו הפירות, שהלוקט עומד בצידו:
כ] אין אחד מהם יכול לזרוע כו'.
בעל הקרקע לא יזרענו דמטנפי הפירות של הלוקח כשיפלו על העפר שנחרשה ונזרעה ונתרככה
ממי הגשמים, והלוקח לא יזרע שם דאין אותו הקרקע שלו אלא שמשועבדת לו ללקוט
פירותיו:
כא] ואם שייר המוכר הקרקע כו'.
פירוש, שאמר בפירוש אני מוכר לך הג' אילנות והקרקע תשאר לי:
כב] ויכול לנטוע אחרים אם יבשו.
כיון דקנה שלשה אילנות, משא"כ אם לא קנה אלא שני אילנות, דאז אפילו לא שייר
המוכר קרקע לעצמו בפירוש אין לו להלוקח קרקע כלל, מש"ה אפילו אם יבשו אינו
נוטע אחרים במקומן וכמ"ש בסמוך [סעיף ט']:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רטז סעיף ז
במה דברים אמורים, כשהיו שלשה
האילנות עומדים כמו ג' פטפוטי (כירה) (פירוש כענין רגלים שחיברן בטיט על הארץ
לשפות עליהם הקדרה), שהרי הם שנים זה כנגד זה והשלישי מכוון ביניהם ומרוחק מהם,
והוא שיהיה בין כל אילן ואילן מארבע אמות ועד ט"ז. ומהיכן הוא מודד, מהעיקר
הרחב של אילנות. אבל אם לא היו עומדים בשורה הזאת, או שהיו מקורבים פחות מארבע
אמות, או מרוחקים יותר מט"ז אמה, או שלקחן זה אחר זה, או שמכר לו שנים בתוך
שדהו ואחד על המצר, או שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו, או שהפסיק בור או אמת
המים או רשות הרבים ביניהם, הרי זה אין לו קרקע, לפיכך לא קנה האילנות שביניהם ואם
יבש האילן או נקצץ ילך לו. הגה: והוא שאין גזעו מחליף, אבל אם גזעו מחליף אין זה
אילן חדש אלא כעולה מן הגזע דמי והוא משל בעל האילן (טור).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רטז סעיף ז
כג] שהרי הן שנים כו'. כן הוא
הלשון גם כן ברמב"ם [המובא בציונים אות י"ז] וכ"כ לנתינת טעם,
דכיון שהן עומדין בדרך זה אין המחרישה יכולה לעבור ביניהן, ומש"ה נמכרה קרקע
עם האילנות, וכ"כ (רש"י) [רשב"ם ב"ב פ"ג ע"ב
ד"ה כל שכן]:
כד] מד' אמות עד י"ו. פירוש,
ועד בכלל, והיינו טעמא, דפחות מד' אמות אין להם יניקה כפי צרכן וכעקורים דמי, ויתר
מט"ז אמות אין הקרקע בטילה אצלם כיון שא"צ ליניקתן כולי האי. ומ"ש
בסמוך בסעיף שלפני זה שקונה האילנות שביניהן, איירי שמרוחקים מהג' אילנות שקנה ד'
אמות, דאל"כ כעקורים דמי. נ"י [ב"ב מ"א ע"א מדפי
הרי"ף]. ועיין פרישה ודרישה [סעיף ח']:
כה] מהעיקר הרחב. ז"ל הטור
[סעיף ח'], ואלו ד' אמות והט"ז אמות מודדין אותן ממקום יציאת האילן מן הארץ
שהוא עבה, ועיין דרישה:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יא הלכה ה
הרי שמיחה שמעון במדינה רחוקה
מפני מה לא יטעון ראובן ויאמר לא שמעתי שמיחה בי כדי שאזהר בשטר, מפני שאומר לו חברך
יש לו חבר וחבירו יש לו חבר וחזקה שהגיע אליך הדבר וכיון שידעת שמיחה בך בתוך שלש
שנים באמת היה לך שטר ולא נזהרת בו אתה הפסדת על עצמך.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמו סעיף א
מחאה מבטלת החזקה, אפילו מיחה
המערער שלא בפני המחזיק, אפילו הוא במדינה אחרת, אם שיירות מצויות ביניהם, ובלבד
שתהיה בפני עדים. ודי בפני ב', ואפילו זקנים או חולים, אע"פ שאינם יכולים
לילך ולהודיע למחזיק, שהם יאמרו הדבר לאחרים ואחרים לאחרים עד שישמע למחזיק.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף א
א] ודי בפני שנים. לאפוקי ממאן
דאמר בגמרא [ב"ב ל"ט ע"א] דבעינן ג', דאין גילוי מילתא בפחות מג'
[שם ע"ב]:
ב] אע"פ שאינם יכולים כו'.
לשון הגמרא [שם ע"א], דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יא הלכה ב
במה דברים אמורים שמצריכין ראובן
להביא ראיה או יסתלק בשלא נשתמש בה זמן מרובה, אבל אם הביא עדים שאכל פירות קרקע
שלש שנים רצופות ונהנה בכולה כדרך שנהנין כל אדם באותה קרקע, והוא שיהיה אפשר
לבעלים הראשונים שידעו בזה שהחזיק ולא מיחו בו, מעמידין אותה ביד ראובן וישבע
ראובן היסת שמכרה לו שמעון או נתנה לו ויפטר, מפני שאומרים לו לשמעון אם אמת אתה
טוען שלא מכרת ולא נתת למה היה זה משתמש שנה אחר שנה בקרקעך ואין לך עליו לא שטר
שכירות ולא שטר משכונה ולא מחית בו, טען ואמר מפני שלא הגיע אלי הדבר שהרי הייתי
במדינה רחוקה אומרים אי אפשר שלא יגיע לידך הדבר בשלש שנים וכיון שהגיע לך היה לך
למחות בפני עדים ותודיע אותם שפלוני גזל אותי למחר אתבענו בדין הואיל ולא מחית אתה
הפסדת על עצמך, לפיכך אם היתה מלחמה ושבוש דרכים בין המקום שהיה בו ראובן ובין
המקום שהיה בו שמעון אפילו אכלה ראובן עשר שנים מוציאין אותה תחת ידו וחוזרת
לשמעון מפני שיכול לומר לא ידעתי שזה משתמש בקרקעי.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמג סעיף א
החזיק בקרקע פחות משלשה שנים, אינה חזקה, אפילו
החזיק בפני המערער. ואם החזיק ג' שנים, הוי חזקה אפילו החזיק שלא בפני המערער והוא
במדינה אחרת, אם שיירות מצויות ממקום שמחזיק בו למקום שהמערער בו. אבל אם היתה
מלחמה ושבוש דרכים בין מקום זה למקום זה, לא הוי חזקה. ואפילו יש עדים שבא
המערער כאן לשוק ושהה כאן ל' יום, והיו אלו שלשים יום בסוף ג' שנים, בענין שאם לא
ימחה עתה לא יהיה לו עוד זמן למחות, אפילו הכי יכול לומר: כל אותם ל' יום שהייתי
בכאן הייתי טרוד בעסקי ולא ידעתי שהיית מחזיק בביתי. ומיירי שהיה לו בית אחר לדור
בו. ויש מי שאומר שדין זה אינו אלא בכפרים, שהעם טרודין בשוקים שלהם. הגה:
וי"א דמזה יש ללמוד דהכל הולך אחר סוף הג' שנים, שאם היה בתחלתן במקום שאין
יכול למחות ובסוף במקום שיוכל למחות, הוי חזקה. ואם היה בתחלתן במקום שיכול למחות
והלך למקום שאין יכול למחות, לא הוי חזקה, דמה שלא מיחה בתחלה יש לומר שסמך למחות
בסוף ולשוב, אלא שלא נזדמן לו (נ"י פרק חזקת).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמג סעיף א
א] אפילו החזיק בפני המערער.
הטעם, דעד שלש שנים אינש מזדהר בשטר לקיחה או מתנה שהיה בידו ותו לא מזדהר, וכיון
דאיכא ריעותא לפנינו דלית ליה שטר בידו תוך שלש שנים אמרינן דשקורי קמשקר, ואפילו
אם המערער הוא אינש דרגיל להקפיד מלהאכיל לאחרים משדהו, אמרינן דלא קפיד עמו או
לפירות הורידו או כפי שאר טענה של המערער:
ב] והוא במדינה אחרת. הטעם, דחברך
חברא אית ליה:
ג] בכפרים שהעם טרודים כו'. עיין
פרישה [סעיף ב'] שם כתבתי לשון הכסף משנה [פי"א מטוען ה"ג] שתמה
ע"ז מאי שנא של כפרים משל עיירות. וכתב אפשר דמיירי בירידים פרויא"ש
בלע"ז דכשהם בכפרים מתאספים עם רב ביותר משום דרויחי להו עלמא טובא,
עכ"ל. ולי נראה דהיינו טעמא, דבעיירות רגיל להיות יומא דשוקא בכל שבוע משום
הכי אין העם טרודים בו כל כך:
ד] דמזה יש ללמוד כו'. מדצריכין
לטעם דטרוד היה בשוקא, משמע הא בלאו האי טעמא הוי חזקה אע"ג דלא היה עמו בכל
ג' שנים עד סוף שנת ג'. והטעם, כיון דאין לו זמן למחות אלא זה היה לו למחות מיד,
ומינה נמי איפכא, דאם היה עמו בתחילה ולא בסוף דיכול להתנצל ולומר אמרתי עדיין יש
לי זמן, ועיין פרישה [דרישה סעיף ב']:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יד הלכה י
בורח שברח מחמת סכנת נפשות כגון
שהיה המלך מבקש להמיתו, אין מחזיקין בנכסיו אפילו אכל המחזיק כמה שנים וטען שלקח
אין אכילתו ראיה, ואין אומרים לבעל השדה למה לא מחית מפני שהוא מתעסק בנפשו, אבל
הבורח מחמת ממון הרי הוא ככל אדם ואם לא מיחה מחזיקין בנכסיו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמג סעיף ג
ברח המערער מחמת סכנת נפשות, אין
מחזיקין בנכסיו, שירא למחות פן יוודע מקומו וירדו אחריו. אבל אם ברח מחמת ממון,
מחזיקין בנכסיו, שאינו ירא כל כך.