רי"ף בבא בתרא דף כ
ע"א
גמרא בבא בתרא דפים לח: – לט:
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
אורך השיעור בפוסקים הוא
2. אמר לעדים אל תוציאו דבר זה מפיכם
3. מילתא דלא רמי עליה דאיניש, אמר ולאו אדעתיה
4. מחאה בפני ב',וא"צ למחות כל שנה
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יא הלכה ז
כיצד המחאה אומר בפני שנים פלוני
שהוא משתמש בחצרי או בשדי גזלן הוא ולעתיד אני תובע אותו בדין, וכן אם אמר להם
שכורה היא בידו או משכונה, ואם יטעון עלי שמכרתי או נתתי אני תובע אותו בדין וכן
כל כיוצא בזה הרי זו מחאה, אע"פ שלא מיחה במדינה זו שהחזיק בה זה, אבל אם אמר
להן פלוני שמשתמש בחצרי גזלן הוא אין זו מחאה, שהרי ראובן אומר כששמעתי אמרתי שמא
חרף אותי בלבד ולפיכך לא נזהרתי בשטרי.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמו סעיף ד
כיצד לשון המחאה, אומר בפני שנים:
פלוני ( שהוא) משתמש בחצרי או בשדי גזלן הוא ולעתיד אני תובע אותו בדין. (
וי"א שאינו צריך לומר אתבע אותו בדין), (טור בשם הרא"ש וב"י בשם
רשב"ם ותוס'). וכן אם אמר להם: שכורה היא בידו או משכונא ואם יטעון עלי
שמכרתי או נתתי אני תובע אותו בדין, וכן כל כיוצא בזה, הרי זה מחאה. אבל אם אמר
להם: פלוני שמשתמש בחצרי גזלן הוא, אין זו מחאה שהרי המחזיק אומר כששמעתי (זה)
אמרתי שמא חרף אותי בלבד, ולפיכך לא נזהרתי בשטרי. הגה: ולא מהני אלא מחאת המערער
שידוע שהקרקע היתה שלו, אבל אם נתנה לו (למערער הזה) הקרקע בסתר, ולא נתגלה שהיא
שלו, אין מחאתו כלום, דהמחזיק יכול לומר: לא חששתי במחאתו שלא ידעתי שהקרקע שלו
(בית יוסף בשם הרשב"א).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף ד
ז] ואם יטעון עלי שמכרתי כו'. כן
הוא לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות ג'], אבל להי"א שכתב מור"ם
לפני זה דס"ל דאינו צריך לומר למחר אתבענו, כ"ש דס"ל בהא דאינו
צריך לומר, דהא בגזילה מסתבר טפי דצריך לומר כן כדי שלא יקשה להשומעין מחאתו לומר
אם אמת כדבריו שהיא בידו בגזילה למה אינו תובעו לדין, כל שכן כשאומר במחאתו שהיא
שאולה או שכורה בידו דא"צ לומר אתבענו בדין, כיון דלא בא למחות אלא מחמת יראה
להבא, וק"ל:
ח] אבל אם אמר להן פלוני שמשתמש
בחצירי גזלן הוא אין זו מחאה כו' עד שמא חירף אותי בלבד. זהו דוקא לדעת הסוברים
דבעינן שיסיים לומר למחר אתבענו בדין הנ"ל, אבל לדעת הי"א הנ"ל
דכתב מור"ם בהג"ה דסבירא להו דאינו צריך לסיים לומר למחר אתבענו לדין,
בכה"ג הוה מחאה, וסבירא להו דלא נאמר האי דינא בגמרא [ב"ב ל"ח
ע"ב וברשב"ם שם ל"ט ע"א בדיבור הראשון] דיכול לומר סברתי שבא
לחרף אותי, אלא כשאינו אומר אלא "פלוני גזלן הוא", וכלשון הטור ע"ש
בסעיף (כ"ז) [ז']. ופשוט הוא בעיני, ולא כתבתיהו אלא לאפוקי מקצת שרוצין לחלק
ולומר דלא פליגי הי"א הנ"ל אלא כשאומר המערער במחאתו "פלוני
משתמש" בחצירי גזלן הוא, דהו"ל כאילו אמר פלוני משתמש בחצירי בגזלנות,
אבל כאן שאומר פלוני "שמשתמש" בחצירי גזלן הוא, מודים דבעינן לסיים
ולומר למחר אתבענו בדינא, דאל"כ יכול המחזיק לומר סברתי שבא לחרף אותי, ומה
שאומר דמשתמש בחצירי, לסימנא בעלמא להכיר לפלוני נקט. דזה אינו, דהא גם ברישא
ה"ג פלוני "שהוא משתמש בחצירי" כו', וכן הוא בהדיא ברמב"ם
[המובא בציונים אות ג'] שהמחבר העתיק לשונו, ואפ"ה כתב מור"ם די"א
דאין צריך לומר אתבענו לדין, ומה לי "שהוא משתמש" או
"שמשתמש", וק"ל:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יא הלכה ו
לפיכך אם מיחה שמעון בפני עדים
ואמר להם אל תוציאו דבר זה מפיכם אין זה מחאה, אבל אם אמרו העדים מעצמן אין דבר זה
יוצא מפינו הרי גם זו מחאה, שהדבר שאין אדם מצווה עליו אומרו שלא בכוונה, וכן אם
צוה לעדים ואמר להם אל תודיעוהו או שאמרו הן מעצמן אין אנו מודיעין אותו גם זו
מחאה היא, אע"פ שאינן מודיעין אותו מודיעין הם לאחרים ודבר זה יגיע אליו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמו סעיף ג
אפי' אם יאמרו העדים שמיחה בפניהם: לא הגדנו
לשום אדם, אפי' הכי הוי מחאה לבטל החזקה, כיון שהוא מיחה כראוי וסמך עליהם שיאמרו
אותו לאחרים ואחרים יאמרו לו. ואפילו שאמר לעדים כשמיחה בפניהם: אל תאמרו לו, או
שהם אמרו מעצמם: לא נאמר לו, הוי מחאה, שהם יאמרו לאחרים ואחרים יאמרו לו. ואפילו
אמרו: לא נוציא דבר זה מפינו, הוי מחאה, דמילתא דלא רמי עליה דאיניש, אמר ולאו
אדעתיה. אבל אם הוא אמר: לא יצא דבר זה מפיכם, לא הוי מחאה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף ג
ה] שהם יאמרו לאחרים כו'. שהרי לא
אמר להם אלא שלא יאמרו לו, הא לאחרים לא (מזהירם) [הזהירם]:
ו] דמילתא דלא רמיא עליה דאינש
כו'. פירוש, כל מילתא דלא רמיא עליה, ושוה בעיניו שני הצדדים לעשות או שלא לעשות
או לאומרו או שלא לאומרו, יאמר איזה צד שיזדמן לו בפיו, ולאו אדעתיה לשום לבו לאחד
מהצדדין יותר מלצד השני, ועיין פרישה [סעיף ה']:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק ו הלכה ד
מנה הלויתיך והוא לי בידך אמר לו
הנטען והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ובאו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם, לא
הוחזק כפרן שאין העדים זוכרין אלא דבר שהם עדים בו לפיכך לא הוחזק כפרן וישבע הלוה
היסת ויפטר, כיוצא בו תן לי מנה שהלויתיך ואתה עמדת בצד עמוד זה ואמר הנטען לא
עמדתי בצד עמוד זה מעולם ובאו עדים שעמד לא הוחזק כפרן, שאין אדם משים דעתו לדברים
שאין בהן ממש וכן כל כיוצא בזה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן עט סעיף א
טענו: מנה הלויתיך, וכפר
בב"ד ואמר: לא היו דברים מעולם, ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו, והמלוה
אומר: לא נתפרעתי, הרי זה חייב לשלם. הגה: דכל האומר: לא לויתי, כאלו אומר: לא
פרעתי דמי, ונאמן על עצמו יותר מק' עדים, ומה שאומר לא לוה, הרי הוכחש בעדים
(טור), ואין המלוה חייב שבועה, שהרי הוחזק זה כפרן. ואם לאחר שפרעו חזר ותבעו,
ואמר: פרעתיך שני פעמים, אין משביעין אותו היסת על טענה זו. וכן אם הוציא עליו כתב
ידו שהוא חייב לו, ואמר ליה: לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי, אם הוחזק כתב
ידו בבית דין או שבאו עדים שהוא כתב ידו, הרי זה הוחזק כפרן, ומשלם.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן עט סעיף א
א] וכפר בב"ד. פירוש, לאפוקי
חוץ לב"ד, וכמ"ש בסמוך בסעיף ט'. וכתב הריב"ש סי' (שכ"ג)
[שנ"ד], דאף שהעדים העידו בב"ד אחר, נעשה הוחזק כפרן, עכ"ל.
ד"מ ו':
ב] יותר מק' עדים. בטור [סעיף א']
וגם ברמב"ם פ"ו מטוען [ה"ג], לא כתבו האי לישנא דיותר מק' עדים,
אלא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכתבתי שם [בפרישה] דהיינו טעמא, דאע"ג
דתרי עדים שאומרים שפרעו הו"ל כמאה, אפ"ה אין צ"ל שהוא נאמן
בהודאתו יותר ממאה עדים, שהרי עיקר מה שנתחייב לשלם עליו הוא מכח שאמר לא לויתי,
וע"ז הוחזק כפרן שהרי עדים הכחישו אותו, אלא שתאמר הרי גם הם אומרים שפרע, על
זה קאמר, עדות העדים שאומרים שפרע מסלקינן אותן מעדותייהו, כיון שמתוך דברי הלוה
נשמע שמודה שלא פרע, והרי גם הודאתו כמאה עדים, וסלק זה כנגד זה ונשאר הוחזק כפרן
במה שאמר שלא לוה. וא"כ צ"ע על מור"ם שג"כ סיים בהאי טעמא
שכתבתי, שהרי כתב ז"ל, ומה שאומר לא לוה הרי הוכחש בעדים, וא"כ לא
הו"ל לשנות דברי הרמב"ם והטור ולכתוב יותר ממאה עדים. ונראה דכתב כן,
משום דסיים המחבר וכתב דאם לאחר שפרעו חזר ותבעו ואמר פרעתיך ב' פעמים אין משביעין
אותו היסת על טענה זו, ושם משמע למור"ם דהוא מהאי טעמא דהודאת פיו היא יותר
ממאה עדים, דאל"כ קשה הא כבר נתבאר בטור [בסוף סימן כ"ט] ובסוף סימן
מ"ו [סעיף ל"ו] דכל היכא דאמרינן סלק עד נגד עד כמי שאינו, עדיין נשארת
תביעת התובע וחייב לישבע עליה היסת כאילו תבעו בלא עד, משום הכי כתב דשאני הכא
דהודאתו שהודה שלא פרעו הוא עדיף מעדים שכנגדו ומגרעין תביעתו, כצ"ל דעת
מור"ם. אבל בפרישה כתבתי דגם שם א"צ להאי טעמא, אלא היינו טעמא, דלא תיקנו
שבועת היסת אלא משום החזקה דאין אדם תובע למי שאין לו עליו כלום, משא"כ זה
שבא לתובעו על שפרעו ב' פעמים והוא כבר הודה בב"ד שלא פרעו מתחילה. ועיין
בעיר שושן [סעיף א'] שדבריו מגומגמין, שכתב כאן כלשון מור"ם ובסמוך כתב טעם
אחר [קש"כ], ובלאו הכי נמי נראים דבריו מגומגמין שם וכמ"ש בסמוך
[סק"ד]:
ג] שהרי הוחזק זה כפרן. ואינו
דומה לחשוד שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה כמ"ש הטור והמחבר בסימן צ"ב [טור
סעיף י' ומחבר סעיף ז'], דשאני התם דלא נעשה נחשד בהאי ממונא אלא בענין אחר, אבל
זה הוחזק כפרן בהאי ממונא, וכמ"ש בפרישה [סעיף א'], גם לעיל בסימן ע"ה
סעיף ד' [סמ"ע סקט"ו], ע"ש:
ד] אין משביעין אותו היסת כו'.
כבר כתבתי בסמוך [סק"ב] טעם על דבריו. ובעיר שושן [סעיף א'] כתב ז"ל,
אין משביעין אותו היסת הואיל והוחזק כפרן לממון זה, עכ"ל. ולא דק, דאף אם אין
הוחזק כפרן אין משביעין אותו, מטעם דכבר הודה שלא פרעו מתחילה, דכל האומר לא לויתי
כאומר לא פרעתי, ואיך יטעון עליו עתה שכבר פרעו מתחילה, וכ"כ הטור [סעיף א']
בהדיא, וק"ל:
ה] וכן אם הוציא עליו כתב ידו
כו'. בדין הראשון אשמועינן רבותא טפי, אעפ"י שעדים מעידים שלוה ופרע,
אפ"ה חייב לשלם, משא"כ כאן דאין כאן עדות שפרע. ומ"מ כתב לשון
"וכן" כו', משום עיקר הדין ללמדנו דינו דאפילו בכתב ידו נעשה הוחזק
כפרן. וכלשון המחבר הוא לשון הרמב"ם בפ"ו מטוען [ה"ג]. ובסמוך
בסעיף ז' חזר וכתב המחבר האי דינא, ושם [סקט"ו] כתבתי טעמו למה חזר וכתבו, ע"ש:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק יא הלכה ח
מחאה בפני שנים מחאה וכותבין
אע"פ שלא אמר להם כתובו, וכיון שמיחה בשנה ראשונה אינו צריך לחזור ולמחות בכל
שנה ושנה, אבל צריך שלא יהיה בין מחאה למחאה שלש שנים גמורות, לפיכך צריך למחות
בסוף כל שלש שנים, ואם מיחה ועמד שלש שנים גמורות ואחר כך מיחה אינה מחאה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמו סעיף ה
מחאה בפני שנים, כותבין אע"פ שלא אמר להם:
כתובו. הגה: ויכתבו בלשון שליחות: פלוני העדנו על עצמו ליכתוב לו שמיחה, אבל לא
יכתבו: שמענו שמיחה, דהוי עדות מפי כתבם (נ"י פ' חזקת הבתים); וכיון שמיחה
בשנה ראשונה, א"צ לחזור ולמחות בכל שנה ושנה, אבל צריך שלא יהא בין מחאה
למחאה ג' שנים גמורות, שאם שהה בין מחאה למחאה ג' שנים, לא עלתה לו מחאה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף ה
ט] כותבין אע"פ שלא א"ל
כתובו. הטעם, דזכות הוא למערער וזכין לאדם שלא בפניו. וכתבו התוס' [ב"ב
ל"ט ע"ב ד"ה מחאה], אע"פ ששאר שטרות אין כותבין אלא מדעת מי
שהוא חובתו קשר לרע"א, תקנה היא זו שיהא חשוב עדות, כדי לבטל החזקה בעדות כל
דהו. וגם תקנה היא להמחזיק כדי שעי"ז יחזיק בשטרו כשיוודע המחאה:
י] ויכתבו בלשון שליחות פלוני
העדנו כו'. פירוש, העדנו הוא לשון שליחות, שהעיד אותנו לדבר זה, ואף שלא ציוה להם
בפירוש לכתוב, מ"מ כיון דייחד עדים לדבר ועשה כדי שיוודע הדבר, מסתמא היתה
דעתו שיכתבו, כי הכתיבה בשטר מוציא הקול, ומ"מ לא יכתבו "פלוני שלח
לנו" או "עשה לנו שלוחים", כיון דבאמת אינם שלוחים ממש, שהרי אם
רוצים ישתקו ואפ"ה הוי מחאה וכמ"ש בסעיף ג':
יא] דהוי עדות מפי כתבם. פירוש,
וכתיב [דברים י"ט ט"ו] על "פי" שני עדים, ולא מפי כתבם,
וכמ"ש הטור בשם רש"י [בפירוש החומש שם] והרמב"ם [פ"ג מעדות
ה"ד] בסימן כ"ח [סעיף ט"ו], וכוותייהו פסק המחבר שם סעיף י"א,
ודוקא בלשון העדנו יכולין לכתוב, שהוא לשון שטר, וכמו שכתבו הטור והמחבר לעיל
בסימן ס"א [טור סעיף י"ח ומחבר] סעיף י' ע"ש, ובלשון השטר
כו"ע מודים דמועיל עדותם משום תיקון העולם כמ"ש בסימן כ"ח [סעיף
י"ב וראה סמ"ע שם סקמ"ג], משא"כ כשכותב עדותן בכתיבת ידו
ושלחו לב"ד, דבזה פסק שם [סעיף י"א] דלא מהני, והכי נמי כשיכתוב בלשון
"שמענו", ודוק. ומ"מ לדברי ר"ת שכתב הטור בשמו שם סימן
כ"ח דכל העדים שראויים להעיד שאינם אילמים שולחין לכתחילה עדותן בכתב
לב"ד [ראה תוס' יבמות ל"א ע"ב ד"ה דחזו], (דס"ל)
[ס"ל] נמי בזה דרשאין לכתוב בלשון שמענו. ואפשר דמשו"ה סתם הטור וכתב
שיכתבו המחאה ולא כתב באיזה לשון יכתבו, משום דבסימן כ"ח הביא דברי ר"ת
באחרונה ומשמע שהסכים לדבריו. ואף דהמחבר פסק בסימן כ"ח כהרמב"ם וכאן
ג"כ סתם וכתב שיכתבו המחאה, י"ל דהמחבר העתיק לשון הרמב"ם שהעתיק
הגמרא כדרכו ובגמרא לא נזכרו חילוקים אלו, משא"כ הטור שכתבן בסימן כ"ח,
ודו"ק:
יב] וכיון שמיחה בשנה ראשונה. כן
הוא ג"כ לשון הטור [סעיף ח'], ובפרישה כתבתי דבשנה ראשונה לאו דוקא קאמר,
דה"ה אם לא מיחה עד סוף השנה שלישית א"צ לעשות מחאה אחרת עד שיחזור
להיות ג' שנים, ויש בו צד רבותא במ"ש שמיחה בשנה ראשונה, דאף דגילה דעתו
לעשות מחאה מיד, לא אמרינן מדשתק אח"כ כ"כ חזר ממחאתו, קא משמע לן:
יג] שאם שהה כו' לא עלתה כו'.
הטעם, דיכול להתנצל המחזיק לומר, כשראיתי דשתק ג' שנים לא נזהרתי עוד בשטרי ואמרתי
דחזר בו ממחאתו הראשונה:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמו סעיף ז
ערער וחזר וערער, אם מחמת טענה ראשונה ערער, אין
לו חזקה. ואם לאו, יש לו חזקה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף ז
טו] אם מחמת טענה הראשונה ערער
כו'. כן הוא לשון הגמרא [ב"ב ל"ט ע"ב]. והטור סעיף י' כתב זה
לשונו, והרמ"ה [ב"ב פ"ג סי' ק"ג] חילק בדבר וכתב דהיינו דוקא
כשמוכח מתוך השניה שמבטל הראשונה, כגון שטען בשניה שמעיקרא כשירד המחזיק בתוכה ירד
בה בטענה שטען עתה כו', ע"ש. ועיין דרישה שם כתבתי דנראה דגם הרא"ש [שם
סי' כ"ט] שהביא הטור יכול להיות דמודה להרמ"ה: