רי"ף בבא בתרא דף כ ע"ב

גמרא בבא בתרא דפים לט: – מ.

אורך השיעור ברי"ף הוא דקות

אורך השיעור בפוסקים הוא

1. מחאה בפני שנים מחאה וכותבין 1

2. מי שאנסוהו עד שמכר. 2

3. המודה בפני שנים. 3

4. הקניין אין צריך להיות בפני עדים. 4

5. אין מקיימים שטרות אלא בשלשה. 5

6. סתם קנין לכתיבה עומד. 6

1. מחאה בפני שנים מחאה וכותבין

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יא הלכה ח

מחאה בפני שנים מחאה וכותבין אע"פ שלא אמר להם כתובו, וכיון שמיחה בשנה ראשונה אינו צריך לחזור ולמחות בכל שנה ושנה, אבל צריך שלא יהיה בין מחאה למחאה שלש שנים גמורות, לפיכך צריך למחות בסוף כל שלש שנים, ואם מיחה ועמד שלש שנים גמורות ואחר כך מיחה אינה מחאה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף ה

מחאה בפני שנים, כותבין אע"פ שלא אמר להם: כתובו. הגה: ויכתבו בלשון שליחות: פלוני העדנו על עצמו ליכתוב לו שמיחה, אבל לא יכתבו: שמענו שמיחה, דהוי עדות מפי כתבם (נ"י פ' חזקת הבתים); וכיון שמיחה בשנה ראשונה, א"צ לחזור ולמחות בכל שנה ושנה, אבל צריך שלא יהא בין מחאה למחאה ג' שנים גמורות, שאם שהה בין מחאה למחאה ג' שנים, לא עלתה לו מחאה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף ה

ט] כותבין אע"פ שלא א"ל כתובו. הטעם, דזכות הוא למערער וזכין לאדם שלא בפניו. וכתבו התוס' [ב"ב ל"ט ע"ב ד"ה מחאה], אע"פ ששאר שטרות אין כותבין אלא מדעת מי שהוא חובתו קשר לרע"א, תקנה היא זו שיהא חשוב עדות, כדי לבטל החזקה בעדות כל דהו. וגם תקנה היא להמחזיק כדי שעי"ז יחזיק בשטרו כשיוודע המחאה:

י] ויכתבו בלשון שליחות פלוני העדנו כו'. פירוש, העדנו הוא לשון שליחות, שהעיד אותנו לדבר זה, ואף שלא ציוה להם בפירוש לכתוב, מ"מ כיון דייחד עדים לדבר ועשה כדי שיוודע הדבר, מסתמא היתה דעתו שיכתבו, כי הכתיבה בשטר מוציא הקול, ומ"מ לא יכתבו "פלוני שלח לנו" או "עשה לנו שלוחים", כיון דבאמת אינם שלוחים ממש, שהרי אם רוצים ישתקו ואפ"ה הוי מחאה וכמ"ש בסעיף ג':

יא] דהוי עדות מפי כתבם. פירוש, וכתיב [דברים י"ט ט"ו] על "פי" שני עדים, ולא מפי כתבם, וכמ"ש הטור בשם רש"י [בפירוש החומש שם] והרמב"ם [פ"ג מעדות ה"ד] בסימן כ"ח [סעיף ט"ו], וכוותייהו פסק המחבר שם סעיף י"א, ודוקא בלשון העדנו יכולין לכתוב, שהוא לשון שטר, וכמו שכתבו הטור והמחבר לעיל בסימן ס"א [טור סעיף י"ח ומחבר] סעיף י' ע"ש, ובלשון השטר כו"ע מודים דמועיל עדותם משום תיקון העולם כמ"ש בסימן כ"ח [סעיף י"ב וראה סמ"ע שם סקמ"ג], משא"כ כשכותב עדותן בכתיבת ידו ושלחו לב"ד, דבזה פסק שם [סעיף י"א] דלא מהני, והכי נמי כשיכתוב בלשון "שמענו", ודוק. ומ"מ לדברי ר"ת שכתב הטור בשמו שם סימן כ"ח דכל העדים שראויים להעיד שאינם אילמים שולחין לכתחילה עדותן בכתב לב"ד [ראה תוס' יבמות ל"א ע"ב ד"ה דחזו], (דס"ל) [ס"ל] נמי בזה דרשאין לכתוב בלשון שמענו. ואפשר דמשו"ה סתם הטור וכתב שיכתבו המחאה ולא כתב באיזה לשון יכתבו, משום דבסימן כ"ח הביא דברי ר"ת באחרונה ומשמע שהסכים לדבריו. ואף דהמחבר פסק בסימן כ"ח כהרמב"ם וכאן ג"כ סתם וכתב שיכתבו המחאה, י"ל דהמחבר העתיק לשון הרמב"ם שהעתיק הגמרא כדרכו ובגמרא לא נזכרו חילוקים אלו, משא"כ הטור שכתבן בסימן כ"ח, ודו"ק:

יב] וכיון שמיחה בשנה ראשונה. כן הוא ג"כ לשון הטור [סעיף ח'], ובפרישה כתבתי דבשנה ראשונה לאו דוקא קאמר, דה"ה אם לא מיחה עד סוף השנה שלישית א"צ לעשות מחאה אחרת עד שיחזור להיות ג' שנים, ויש בו צד רבותא במ"ש שמיחה בשנה ראשונה, דאף דגילה דעתו לעשות מחאה מיד, לא אמרינן מדשתק אח"כ כ"כ חזר ממחאתו, קא משמע לן:

יג] שאם שהה כו' לא עלתה כו'. הטעם, דיכול להתנצל המחזיק לומר, כשראיתי דשתק ג' שנים לא נזהרתי עוד בשטרי ואמרתי דחזר בו ממחאתו הראשונה:

2. מי שאנסוהו עד שמכר

רמב"ם הלכות מכירה פרק י הלכה א

מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה, אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים, לפיכך אם מסר מודעה קודם שימכור, ואמר לשני עדים דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני שאני אנוס, הרי הממכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותה מידו ומחזיר הדמים. +/השגת הראב"ד/ אע"פ שלא לקח וכו'. א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג דבשעת התלייה והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה היא ולעולם צריך שיתן בפני עדים דאי לא מצי א"ל לא יהבת לי מידי עכ"ל.+

רמב"ם הלכות מכירה פרק י הלכה ב

וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי, לא שיסמכו על פיו, וכל מודעה שאין כתוב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינה מודעה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף א

מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה אף על פי שלא לקח הדמים בפני העדים. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דבעינן שראו העדים נתינת המעות. אבל הודאתו לחוד לא מהני (טור וראב"ד פ"י דמכירה). וי"א דבעינן דווקא שנתן לו המעות, אבל אם נתן לו שטר עליו, אינו קונה (ב"י בשם הראב"ד לדעת הרי"ף); ויש חולקין (ב"י לדעת הרי"ף והרא"ש). לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור, ואמר לשני עדים: דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני אונס, הרי המכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאים אותה מידו ומחזיר הדמים. וצריכים העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי, לא שיסמכו על פיו. וכל מודעא שאין כתוב בה: אנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה, אינה מודעא.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף א

א] מי שאנסוהו כו' אפילו תלוהו עד שמכרו וכו'. בפרישה [סעיף א'] כתבתי והוכחתי מלשון הרי"ף [ב"ב כ"ו ע"ב מדפי הרי"ף] והרמב"ם [פ"י ממכירה ה"א - ד'] והמחבר שס"ל דאפילו לא ראינו וידענו מאונסא דהמוכר כלל, וגם נראה דעת המוכר שאינו מוכרו ברצון, אמרינן כיון דמכרו וקיבל דמים גמר(ו) והקנהו ומכרו מכר, ושמלשון הטור [סעיף ד'] והרא"ש [ב"ב פ"ג סי' נ"א] לא משמע הכי, אלא כל שנראה מהמוכר שאינו מוכרו ברצון, אף שקיבל דמי המקח אין מכרו מכר, אם לא שהמכירה היתה באונס, דאז אמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר והקנה להלוקח, ע"ש. ועיין מ"ש עוד מזה בסמוך ס"ז:

ב] ולקח דמי המקח. פירוש, אפילו לא אמר בהדיא מתוך האונס שנתרצה למכור לו מרצון נפשו, מ"מ אמרינן כיון דלקח דמי המקח דאגב אונסיה וזוזי שקיבל גמר והקנה לו, כל שלא מסר מודעא תחילה. ובטור [סעיף ג'] כתב דאפילו לא מנה המעות אלא לקחם והשליכם לכיסו, דיש גילוי דעת דבעל כרחו קיבלם, אפ"ה הוה זביניה זביני:

ג] אפילו תלוהו (כו') עד שמכרו כו'. נקט אונס גדול וגם עובדא היה כן בגמרא [ב"ב מ"ח ע"ב], ור"ל וכ"ש אונס הקטן ממנו, דאינו יכול לבטל המקח ולומר אנוס הייתי:

ד] אע"פ שלא לקח הדמים כו'. פירוש, אלא יש עדים שהודה בפניהן שקיבל המעות, ועכשיו טוען שמעולם לא נתן המעות אלא שהוצרך להודות לו מפני האונס, אין שומעין לו, דא"כ ה"ל למסור מודעא. והחולקין ס"ל, כיון דידעינן באונסיה על המכירה מסתמא אנסוהו גם על ההודאה:

ה] אבל אם נתן לו שטר כו'. פירוש, זקף דמי המקח בהלואה עליו ונתן למוכר שטר חוב עליו ורוצה ליתן לו דמי המקח שבשטר, אפ"ה אמרינן דבשעת מכירה לא גמר להקנותו לו כל שלא קיבל אז מעות מזומנים:

ו] אם מסר מודעה. מודעה הוא לשון ידיעה, שמודיע לעדים הענין איך היה. וי"מ מודעה לשון יסורים כמ"ש [שופטים ח' ט"ז] ויודע [בהם את] אנשי סכות, ור"ל מוסר יסוריו לעדים ושמחמתן מוכרח למכור. ובמתנה ובמחילה ובגט, אע"פ שא"צ להיות יסורין למודעתו וכדלקמן [סעיף ב' וו'], מ"מ כיון דבמכר ובפשרה היא על שם יסורין, נשאר שם זה עליה בכולן, ועיין פרישה [סעיף ה']:

ז] וצריכין העדים לידע שהוא מוכר כו' ושהוא אנוס כו'. הלשון משמע דבעינן שיהא ידוע שגם המכירה לא היתה כי אם מחמת אונס שלא גמר והקנה לו. ובפרישה [סעיף ט'] כתבתי דלא בעינן כולי האי, אלא סגי כשידוע שבא עליו באונס למכרו לו, ושאותו אונס לא סר מהמוכר בשעת המכירה. ואפשר שדעת המחבר ג"כ כן, וכתב תחילה שצריכין לידע שהוא מוכר מפני האונס, וחזר ופירש דבריו דהיינו שיהא ידוע שהוא אנוס, פירוש, עדיין אנוס כבתחילה, מיהו אע"פ שלא ידעו שלא גמר והקנה, ג"כ סגי בהכי:

3. המודה בפני שנים

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ז הלכה ב

כל המודה בפני שנים אינו יכול לחזור ולומר משטה הייתי בו ואין צריך לומר אם הודה בפני שלשה, אבל מחייבין אותו ליתן בהודית פיו, שכל האומר בדרך הודיה הרי זה כאומר אתם עדי, אבל אין כותבין אלא אם כן אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו וצריכין להמלך בו כמו שבארנו, וכן אם הודה בבית דין אחר ששלחו לו כמו שיתבאר הרי אלו כותבין, והוא שיהיו בית דין מכירין את שניהם כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר.

שולחן ערוך חושן משפט סימן לט סעיף ז

כל שלא קנו מידו, אפילו הודה בפני בית דין של שלשה, אם לא היו קבועים ולא שלחו לו, אפילו קבץ אותם והושיבם והודה בפניהם, ואמר להם: הוו עלי דיינים, אם בא אחר כך התובע ואמר: כתבו לי הודאתו, אין כותבין, שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר. אבל אם היו בית דין של שלשה יושבים מעצמם במקום הקבוע להם, ובא התובע וקבל לפניהם, ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם, הרי אלו כותבים הודאתו ונותנים לבעל דינו ( אפילו לא אמר אתם עדים) (טור); והוא שיהיו בית דין מכירים את שניהם, כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן לט סעיף ז

יח] לא היו קבועים ולא שלחו. כ"כ הרמב"ם פ"ז מטוען [ה"ג], ור"ל שלא היו קבועים או לא שלחו לו כו', ע"ש דכן מוכח לפרש כן:

יט] שמא יתן לו ונמצא כו'. והיינו דוקא בכה"ג מפני שאינו מעלה על דעתו שאלו השלשה כתבו וחתמו הודאתו ונתנו ביד זה שהודה לו, אבל כשתבעו ושלחו אחריו, הוא יודע שיתנו לו הודאתו כתוב וחתום, ותו לא יפרע לו אא"כ ידרוש אחר שטר הודאה אם כתבו, ויקחנו מידו, ומשום הכי אינו נאמן לומר אח"כ שפרעו, ועיין מה שכתבתי מזה עוד בסמוך בסעיף ט' ודוק:

כ] אפילו לא אמר אתם עדים. לרבותא כתב כן, דאפילו אתם עדים לא קאמר, וכל שכן שאין צריך שיאמר אתם דיינים, ולפני זה כתב לרבותא דאפילו אמר הוו עלי דיינים לא מהני, וק"ל:

כא] והוא שיהיו ב"ד מכירין את שניהם כו'. עיין פרישה [סעיף ח'], שם כתבתי דאפילו להתוס' [ב"מ כ' ע"א ד"ה שובר] והרא"ש [שם פ"א סי' מ"ט] דסוברים דעדיו בחתומיו זכין לו, וליכא למיחש שמא המלוה בעצמו אינו לפנינו ולא יגיע השטר לידו עד לאחר זמן, אפ"ה צריכים שיכירו גם המלוה, כי שמא המלוה חייב לאיש אחר ומשנה שמו כדי לאפוקי חוב זה מיד מי שנתחייב לו, ועוד, כי לא ניחא ליה לאיש שיצא עליו קול שפלוני חייב לו כשאינו חייב לו, והיינו דוקא כשבאו שניהם לפני הב"ד או להעדים ואומר האחד אני מודה שאני חייב לפלוני, שאז כותבים ההודאה בלשון נוכח, איך שהודה זה לזה (בפניו) [בפנינו], משא"כ כשהלוה לבדו בא ואומר כתבו עלי שאני חייב לפלוני, שאז ליכא למיחש שלוה ישנה שם המלוה כדי לאפוקי חובו, דאין אדם חוטא ולא לו, וגם אז אין כותבין בלשון נוכח, אלא איך שהלוה הודה, ומוסרים כתב ההודאה ליד הלוה, ובהודאה כזו אינו יוצא הקול שיש לפלוני המלוה ממון כך וכך, כיון שההודאה לא נעשתה בפניו [אמרינן] דילמא שלא להשביע הודה ואמר, משום הכי כותבין לו הודאה זו אע"פ שאין מכירין המלוה, וכמ"ש הטור [סעיף ט"ז] והמחבר בסמוך סעיף י"ג, ועיין פרישה, אבל להלוה עכ"פ צריכין להכירו, דיש לחוש לקנוניא ולומר שלא לוה זה מזה כלום וכדי לחייב לאיש אחר מעלה שמו בשם אחר ואומר שחייב לו, כדי שיבוא זה שהודה לו להוציא דמי הודאתו מיד אותו האחר וק"ל. ועוד כתבתי טעם לשבח למה צריכים שיכירו גם המלוה, לקמן בסימן מ"ט [סק"ג] ע"ש, ובע"ש האריך בטעמים ובקושיות ובפירוקים בענין זה ונדחק בהן מאד [קש"כ], ולפי מ"ש כאן ובפרישה ובדרישה א"צ לכל דבריו, וא"ש הכל ע"ש, ודוק.

שולחן ערוך חושן משפט סימן פא סעיף ח

אמר בפני שנים: הריני מודה לפניכם שיש לפלוני אצלי מנה, ואמר: כן, דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה, אעפ"י שלא אמר: אתם עדי, ואע"פ שאין התובע עמו, הרי זה עדות גמורה, ומשלם על פיהם.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן פא סעיף ח

כ] ומשלם על פיהם. המחבר קיצר ושינה בהעתקת הרמב"ם, שהרי בריש פ"ז דטוען כתב דאם הודה בדרך הודאה וטען אח"כ להד"ם, משלם על פיהם [כשהעדים הכחישו אותו, דכל הודאה גמורה דכירי אינשי], ואם טען שלא להשביע כיונתי שומעין לו. וגם בסמוך בסעיף י"ד כתב המחבר דיכול לטעון טענת השבעה אפילו בהודאה גמורה [ועיין פרישה [דרישה סעיף י"ט] שם כתבתי דאף שלדברי הטור צ"ל דהרמב"ם איירי שם בלא הודאה גמורה, מ"מ הוכחתי שם דבהודאה גמורה נמי איירי ע"ש]. ואף דלא איירי כאן המחבר עדיין בטענת שלא להשביע, מ"מ לא הוה ליה לסתום ולכתוב משלם על פיהן, כיון דהבית דין טוענין לו שלא להשביע נתכוין וכמו שכתבו הטור והמחבר בסמוך [טור סעיף כ"ד ומחבר] סוף סעיף כ"א. ואפשר משום דהרמב"ם [פ"ו מטוען ה"ח] ס"ל דלא טענינן עבורו גם טענת שלא להשביע וכמ"ש הטור [שם] והמחבר בשמו בריש סעיף כ"א, משום הכי סתם וכתב כאן ומשלם על פיהם ור"ל כשאינו טוען טענת שלא להשביע, וזה דוחק. והיותר נראה, משום דעד הנה וגם מכאן והלאה איירי כשההודאה היא ע"י תביעה מנה לי בידך, וכשההודאה היא על ידי תביעה לא שייך ביה טענת השבעה וכמו שכתבו הטור [סעיף כ"ב] ומור"ם בהג"ה סעיף כ"א, ואעפ"י שהתחיל וכתב אמר בפני שנים כו' ולא הזכיר תביעה, וגם סיים וכתב ואע"ג שאין התובע עמו, וכשאינו עמו ליכא מאן דתבעיה, מ"מ כיון דכתב אעפ"י שאין התובע עמו, לשון אעפ"י משמע דעיקרו מהתובע עמו איירי, ומשום הכי סיים וכתב משלם על פיהם סתם, אלא שאגב בא ללמדנו רבותא, דאעפ"י שאין התובע עמו מחשבינן להודאתו שהיתה שלא על דרך שיחה להודאה גמורה:

שולחן ערוך חושן משפט סימן פא סעיף י

הודאה בפני עד אחד, הויא הודאה, בין לישבע על פיו אם כפר, בין לפרוע, אם הודה שהודה בפניו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן פא סעיף י

ב] הודאה בפני עד אחד כו'. לאפוקי מבעל המאור [סנהדרין ז' ע"ב מדפי הרי"ף] דאמר דאין עד אחד נחשב לכלום היכא דאינו מעיד שבפניו נעשה ההלואה או הגזילה או הפקדון, וכמו שכתב הטור בשמו כאן [סעיף ט"ו] ובסימן ל"ב [סעיף י"ט], ע"ש:

4. הקניין אין צריך להיות בפני עדים

רמב"ם הלכות מכירה פרק ה הלכה ט

זה הקניין אין צריך להיות בפני עדים, אלא אם היה בינו ובין חבירו קנה, שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר, אבל המוכר או הנותן או השוכר או המשאיל וכיוצא בהן אין צריך עדים, וכיון שקנה הקונה בדרך אחד מן הדרכים שקונין בהן, בין בהגבהה, בין במשיכה, בין במסירה, בין בקנין, בין בכסף, בין בשטר או בחזקה קנה, ואף על פי שאין שם עדים. +/השגת הראב"ד/ שאין שם עדים וכו'. א"א אין הכל מודים בקניין עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן לט סעיף ג

במה דברים אמורים, בשלא קנו מידו. אבל אם קנו מידו שהוא חייב לו מנה, הרי אלו כותבים ונותנים אף על פי שלא אמר להם: כתבו, שסתם קנין לכתיבה עומד. ואפילו נשתהא זמן מרובה ואחר כך בא המלוה ותבעם שיכתבו לו, הרי אלו יכתבו ויתנו, ואין צריכים לחוש שמא פרע, וכותבים זמן הקנין, או יכתבו: שטרא דנן איחרנוהו וכתבנוהו. ואפילו מת הלוה קודם כתיבת השטר, אפילו קבע לו זמן ועבר הזמן, יכולים לכתבו אחר מותו. וכן אם מת המלוה, ובאו יורשיו לעדים שיכתבו להם השטר, כותבים להם. ויש חולקים ואומרים דאי משך מילתא טפי משלשים יום, אין כותבין, ואם קבע לו זמן לפרעון, אין כותבין אחר אותו זמן, דחיישינן שמא פרע. הגה: וכל שלא אמר: כתבו וחתמו אע"פ שכתבו בשטר, אינו אלא כפנקס בעלמא (תשובת רשב"א סי' אלף רי"א). מיהו י"א דאם נתקיים, דנין על פיו. וע"ל סימן מ"ו סעיף י'. והא דבעינן דצריך לומר: כתבו וחתמו, היינו כשמתחייב עצמו, אבל כשמוחל דבר לחבירו, או פטרו, אין צריך. וע"ל סימן פ"א סעיף כ"ט.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קפט

סעיף א

אין המקח נגמר בדברים; שהאומר לחבירו: היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר ליה: בכך וכך, ונתרצו שניהם ופסקו הדמים, יכולים לחזור שניהם, אפילו היה הדבר בפני עדים ואמרו להם: הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום עד שיגמור המקח. כל דבר ודבר כראוי לו; קרקע לפי קניינו, ובעלי חיים לפי קנינם, ומטלטלים לפי קניינם. ולאחר שנגמר המקח, כל אחד לפי קניינו, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו, אפי' לא היו עדים בדבר. הגה: ואפי' מחל זה לזה אחר כך, לא מהני, אלא צריכין לחזור ולהקנות זה לזה (תה"ד סימן שי"א וריב"ש סימן תק"י).

סמ"ע סימן קפט

א] אלא צריכין לחזור ולהקנות זה לזה. פירוש, אם ראובן קנה משמעון שדה או בית בקנין גמור, ומחלו זה לזה הקנין, אין הקנין נתבטל עד שיחזור שמעון ויקנה מראובן, וכ"כ הטור לקמן בסימן רמ"ג בסעיף ט"ז ע"ש, ועוד כתבו המחבר לעיל בסימן ס"ו סעיף י"ג עיין שם. וכן הדין בשכירות, ועיין לקמן ריש סימן שט"ו:

5. אין מקיימים שטרות אלא בשלשה

רמב"ם הלכות עדות פרק ו הלכה א

כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלשה אפילו שלשתן הדיוטות מפני שהוא דין, ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה כמו שביארנו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מו סעיף ג

כיצד הוא הקיום, באים עידי השטר ומעידים לפני שלשה, אפילו הם הדיוטות, שזאת היא חתימתן, וכותבין למטה: במותב תלתא כחדא הוינא, ואתא פלוני ופלוני ואסהידו קדמנא אחתימת ידייהו, ומדאתברר לנא דדא היא חתימת ידייהו, אישרנוהי וקיימנוהו כדחזי; וחותמים למטה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מו סעיף ג

ד] אפילו הן הדיוטות. גם לענין דין קיימא לן כן, כמ"ש הטור והמחבר לעיל ריש סימן ג' ע"ש:

ה] וחותמין למטה. פירוש, תחת כתיבה זו שכתבו במותב תלתא הוינא כו', וכאילו אמר וחותמין זה. ולקמן בסעיף ל"א יתבאר דאם אי אפשר לכתוב הקיום תחת השטר יכתבו הקיום על גבי השטר באחורי הדף. ועיין לקמן בסמוך [סק"ס] נוסחא אחרת היאך כותבין הקיום לדעת הטור [סעיף כ"א] כשקיבלו העדות כל אחד בפני עצמו:

שולחן ערוך חושן משפט סימן מו סעיף ד

אין מקיימים שטרות אלא בשלשה, מפני שהוא דין; ולפיכך אין מקיימים שטרות בלילה. הגה: ואם קיימו בשנים, לא הוי קיום (מרדכי פרק השולח והגהות מרדכי דקדושין ונ"י פרק חזקת הבתים). ויש מי שכתב מאחר שנהגו שהרב התופס ישיבה מקיים ביחידי, מנהג כזה מבטל הלכה (ת"ה סימן של"ב), וכן המנהג פשוט במדינות אלו. ונראה לי הטעם, דסבירא לן לענין קיום שטרות דרבנן דיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות ומיקרי ב"ד, כמו שנתבאר לעיל סימן ג' וכ"ה, ואע"ג דאין יחיד מומחה בזמן הזה, מ"מ לענין קיום שטרות דרבנן יש לסמוך עליו, כן נראה לי טעם המנהג.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מו סעיף ד

ו] ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה. עיין לעיל סימן ה' ס"ק ז' דכתבתי דבזמן שבאו שני הבעלי דינין לפני הדיין בלילה וביקשו לדון אותן, דנין אותן. משום דהו"ל כקיבלו עליהן קרוב או פסול. אבל בקיום דבא המלוה לחוד לקיימו אין שייך זה. ואעפ"י שלא בעינן דעת הלוה ומקיימין ביום בעל כרחו, וכמו שכתבו הטור [סעיף ח'] והמחבר [סעיף ה'] בסימן זה, מ"מ בלילה שלא מדעתיה אסור, נ"ל:

ז] בשנים לא הוי קיום. משום דהו"ל כעדים מפי עדים דלא מהני, אבל בשלשה דהן ב"ד מקיימין חתימתן, ואז הב"ד הדנין על שטר זה לאחר זמן הו"ל כאילו שמעו העדות מעדי השטר עצמן. והיינו דוקא כשאין הן עצמן מכירין חתימת עדי השטר אלא שעדי החתימה מודים לפניהן שהיא חתימתן, אבל כשהן עצמן מכירין החתימות הו"ל כאילו מעידין על מנה שבשטר. ואם השטר הוא חתימת יד הלוה והלוה מודה לפני שני עדים שהיא חתימת ידו, נראה דמהני קיומם. ועיין מה שכתבתי עוד מזה בסמוך מיד אחר זה:

ח] מאחר שנהגו שהרב כו'. ז"ל מהרא"י בתרומת הדשן סימן של"ב, רב היושב בישיבה שקיים שטר יחידי, אי אתי בעל דין ומערער יכול להיות דלא מהני [והביא ראיה לדבריו], אמנם מנהג פשוט הוא לתופסי ישיבה שיקיים שטר ביחידי, ואפשר שכהאי גוונא מנהג מבטל הלכה, עכ"ל בקיצור. והב"י [מחודש ג'] כתב על דבריו ז"ל, ואנן לא שמענו ולא ראינו מי שנהג כן, עכ"ל. והנה אף שמור"ם נדחק ליתן טעם להמנהג, מ"מ הבו דלא להוסיף עלה כמו שנוהגין עתה שמקיימים השטרות הסופרים והחזנים, דודאי בכה"ג מצי בעל דין לערער, והיינו דוקא שאין יכול לקיים עדי השטר, אבל אם היא חתימת יד הלוה והלוה מודה לפניו שהיא חתימתו, מהני קיומו לענין שאם טוען לא היו דברים מעולם שצריך לישבע נגדו, וכמבואר לקמן סימן פ"א סעיף י', ועיין ד"מ [סעיף ד'] ותמצא שם שגם על טעם דמור"ם יש לפקפק מההיא דרב אשי [כתובות כ"ב ע"א] ע"ש:

ט] לענין קיום שטרות דרבנן. ובהגהות מרדכי דקדושין דף תרס"ה ע"ג [סי' תקס"ט] כתב, דאם העדים אומרים לא חתמנו שטר זה, או שאין העדים קיימים ובעל דבר אומר פסול הוא, צריך קיום אף מדאורייתא:

י] דאע"ג דאין יחיד מומחה בזמן הזה. וכן כתב מור"ם לעיל לענין לדון יחידי בסימן ג' סעיף ב', וביורה דעה ריש סימן רכ"ח [במחבר] לענין היתר נדרים ביחיד מומחה, ושם בסימן של"ד [סעיף מ"ז] ג"כ לענין לקנוס ליטרא דדהבא להמבייש הזקן שהוא מומחה:

6. סתם קנין לכתיבה עומד

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יא הלכה א

המלוה את חבירו בפני עדים או שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה או אתם עדי שאני חייב לזה מנה זו נקראת מלוה על פה וא"צ לפורעו בעדים לפיכך אם טען ואמר אחר כך פרעתי נשבע היסת ונפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה על פה עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, אף על פי שאמר להן כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואח"כ נותנין השטר ביד המלוה, קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר להן כתובו שסתם קנין לכתיבה עומד ואינן צריכין להמלך בו. +/השגת הראב"ד/ לפיכך האומר היו עלי עדים וכו' עד ביד המלוה. א"א אני קבלתי שלא נאמר בגמרא אלא בכותב כתובה לאשתו ומוסיף לה אבל בהודאות והלואות לא צריך לאימלוכי ביה עכ"ל.+