רי"ף בבא בתרא דף כא

גמרא בבא בתרא דפים מ. – מא.

אורך השיעור ברי"ף הוא דקות

1. מי שאנסוהו עד שמכר צריכין העדים לידע אונסו 1

2. מודעה במתנה א"צ שיכירו אונסו 2

3. מודעא בגט אשה. 3

4. מעשה באחד ששכר פרדס מחבירו 3

5. כל מתנה צריך שתהא גלויה ומפורסמת. 4

6. מעשה באחד שרצה לישא אשה. 5

7. הראשונה מסותרת והאחרונה גלויה. 6

8. האידנא לא חיישינן לסתמא. 7

9. כל חזקה שאין עמה טענה. 7

10. הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה. 8

11. נפל הכותל שבין ראובן ושמעון 8

1. מי שאנסוהו עד שמכר צריכין העדים לידע אונסו

רמב"ם הלכות מכירה פרק י הלכה א

מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה, אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים, לפיכך אם מסר מודעה קודם שימכור, ואמר לשני עדים דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני שאני אנוס, הרי הממכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותה מידו ומחזיר הדמים. +/השגת הראב"ד/ אע"פ שלא לקח וכו'. א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג דבשעת התלייה והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה היא ולעולם צריך שיתן בפני עדים דאי לא מצי א"ל לא יהבת לי מידי עכ"ל.+

רמב"ם הלכות מכירה פרק י הלכה ב

וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי, לא שיסמכו על פיו, וכל מודעה שאין כתוב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינה מודעה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף א

מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה אף על פי שלא לקח הדמים בפני העדים. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דבעינן שראו העדים נתינת המעות. אבל הודאתו לחוד לא מהני (טור וראב"ד פ"י דמכירה). וי"א דבעינן דווקא שנתן לו המעות, אבל אם נתן לו שטר עליו, אינו קונה (ב"י בשם הראב"ד לדעת הרי"ף); ויש חולקין (ב"י לדעת הרי"ף והרא"ש). לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור, ואמר לשני עדים: דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני אונס, הרי המכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאים אותה מידו ומחזיר הדמים. וצריכים העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי, לא שיסמכו על פיו. וכל מודעא שאין כתוב בה: אנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה, אינה מודעא.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף א

א] מי שאנסוהו כו' אפילו תלוהו עד שמכרו וכו'. בפרישה [סעיף א'] כתבתי והוכחתי מלשון הרי"ף [ב"ב כ"ו ע"ב מדפי הרי"ף] והרמב"ם [פ"י ממכירה ה"א - ד'] והמחבר שס"ל דאפילו לא ראינו וידענו מאונסא דהמוכר כלל, וגם נראה דעת המוכר שאינו מוכרו ברצון, אמרינן כיון דמכרו וקיבל דמים גמר(ו) והקנהו ומכרו מכר, ושמלשון הטור [סעיף ד'] והרא"ש [ב"ב פ"ג סי' נ"א] לא משמע הכי, אלא כל שנראה מהמוכר שאינו מוכרו ברצון, אף שקיבל דמי המקח אין מכרו מכר, אם לא שהמכירה היתה באונס, דאז אמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר והקנה להלוקח, ע"ש. ועיין מ"ש עוד מזה בסמוך ס"ז:

ב] ולקח דמי המקח. פירוש, אפילו לא אמר בהדיא מתוך האונס שנתרצה למכור לו מרצון נפשו, מ"מ אמרינן כיון דלקח דמי המקח דאגב אונסיה וזוזי שקיבל גמר והקנה לו, כל שלא מסר מודעא תחילה. ובטור [סעיף ג'] כתב דאפילו לא מנה המעות אלא לקחם והשליכם לכיסו, דיש גילוי דעת דבעל כרחו קיבלם, אפ"ה הוה זביניה זביני:

ג] אפילו תלוהו (כו') עד שמכרו כו'. נקט אונס גדול וגם עובדא היה כן בגמרא [ב"ב מ"ח ע"ב], ור"ל וכ"ש אונס הקטן ממנו, דאינו יכול לבטל המקח ולומר אנוס הייתי:

ד] אע"פ שלא לקח הדמים כו'. פירוש, אלא יש עדים שהודה בפניהן שקיבל המעות, ועכשיו טוען שמעולם לא נתן המעות אלא שהוצרך להודות לו מפני האונס, אין שומעין לו, דא"כ ה"ל למסור מודעא. והחולקין ס"ל, כיון דידעינן באונסיה על המכירה מסתמא אנסוהו גם על ההודאה:

ה] אבל אם נתן לו שטר כו'. פירוש, זקף דמי המקח בהלואה עליו ונתן למוכר שטר חוב עליו ורוצה ליתן לו דמי המקח שבשטר, אפ"ה אמרינן דבשעת מכירה לא גמר להקנותו לו כל שלא קיבל אז מעות מזומנים:

ו] אם מסר מודעה. מודעה הוא לשון ידיעה, שמודיע לעדים הענין איך היה. וי"מ מודעה לשון יסורים כמ"ש [שופטים ח' ט"ז] ויודע [בהם את] אנשי סכות, ור"ל מוסר יסוריו לעדים ושמחמתן מוכרח למכור. ובמתנה ובמחילה ובגט, אע"פ שא"צ להיות יסורין למודעתו וכדלקמן [סעיף ב' וו'], מ"מ כיון דבמכר ובפשרה היא על שם יסורין, נשאר שם זה עליה בכולן, ועיין פרישה [סעיף ה']:

ז] וצריכין העדים לידע שהוא מוכר כו' ושהוא אנוס כו'. הלשון משמע דבעינן שיהא ידוע שגם המכירה לא היתה כי אם מחמת אונס שלא גמר והקנה לו. ובפרישה [סעיף ט'] כתבתי דלא בעינן כולי האי, אלא סגי כשידוע שבא עליו באונס למכרו לו, ושאותו אונס לא סר מהמוכר בשעת המכירה. ואפשר שדעת המחבר ג"כ כן, וכתב תחילה שצריכין לידע שהוא מוכר מפני האונס, וחזר ופירש דבריו דהיינו שיהא ידוע שהוא אנוס, פירוש, עדיין אנוס כבתחילה, מיהו אע"פ שלא ידעו שלא גמר והקנה, ג"כ סגי בהכי:

2. מודעה במתנה א"צ שיכירו אונסו

רמב"ם הלכות מכירה פרק י הלכה ג

במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה, אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעה קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס הרי המתנה בטלה, שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה, והמחילה מתנה היא.

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ה הלכה ד

כבר ביארנו שהמוסר מודעה ואחר כך נתן המתנה בטילה אף על פי שאין זה אונס, שאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן, הואיל וגילה דעתו שאינו רוצה בה מתנתו בטילה, לפיכך מי שהיו הדברים מוכיחין שאין דעתו ליתן מתנה זו אפילו שנתנה מתנה גלויה ונמצאת שנתנה מקודם מתנה מסותרת הרי שתי המתנות בטלות, הראשונה מפני שהיא מסותרת, והשניה מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זו המתנה שנמצאה כמו מודעה לה. +/השגת הראב"ד/ מודעה לה וכו'. א"א כגון המעשה שהוא מביא עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף ב

במה דברים אמורים, במכר; אבל במתנה או מחילה אין צריכין להכיר אונסו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף ב

ח] אבל במתנה כו'. ז"ל הטור [סעיף י"ב], דאפילו אם אינו אנוס, כיון שאמר שאינו נותן או מוחל מדעתו, אין המתנה או המחילה כלום, דדוקא לגבי מכר אמרינן כיון שקיבל המעות גמר ומקני, משא"כ במתנה ומחילה, עכ"ל. וכ"כ המחבר בסמוך סעיף ו':

שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף א

הנותן מתנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן אינה מתנה, ואפילו קיבל עליו אחריות נכסים בשטר, ואפילו אם אינו מוסר מודעא, אי ידעינן באונס אינה מתנה. לפיכך המוסר מודעא על המתנה, כתבינן ליה אף על גב דלא ידעינן באונסיה, שהרי אפילו היתה המודעא שקר כיון שגילה בדעתו שאינו חפץ במתנה הרי היא בטלה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף א

א] שאנסוהו ליתן אינה מתנה. דוקא באנסוהו למכור אמרינן אגב אונסי וזוזי גמר ומקני אם לא מסר מודעא כמו שכתבו הטור והמחבר לעיל סימן ר"ה [סעיף א'], אבל במתנה, כיון דלא מקבל זוזי בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה בהמתנה שנותן מבטלינן המתנה, וכמו שמסיק הטור [סעיף ב'] והמחבר כאן ובסימן ר"ה [טור סעיף י"ב ומחבר סעיף ו'] ע"ש. והא דהתחילו הטור והמחבר וכתבו הנותן מתנה מחמת אונסא, אינו ר"ל דוקא אונס גדול דהכאה ויסורין וכיוצא בהן, אלא כל דלא ניחא ליה ונותן, ודאי מטעם שום דבר נתנו והוא האונסו ליתן לו ולא בלב שלם, וזהו שכתבו ומסקי לפיכך המוסר מודעא כו' אע"ג דלא ידעינן באונסיה כו', דקשה לכאורה הא לפני זה כתבו דבעינן דידעינן באונסיה ומאי לפיכך דכתבו, וק"ל. ובעיר שושן האריך בנתינת טעם הרבה ללא צורך ע"ש:

ב] ואפילו קיבל עליו אחריות נכסים בשטר. בטור [סעיף א'] כתב ז"ל, אפילו קיבל עליו אחריות אינה מתנה כיון שאנסוהו בכך. והמחבר שלא כתבו נתן מקום לטעות, דודאי אם לא אנסוהו על קבלת אחריות אנפשיה הוי מתנה, דבזה גילה דעתו דניחא ליה, וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסימן ר"ה סעיף ג' וז"ל שם, מתנה שכתוב בה אחריות דינה כמכר, והוא מדברי ריב"ש שכתב כן בתשובותיו סי' ר"ן ע"ש [קש"כ]. אבל קשה דא"כ לא ה"ל להטור לכתוב בשם רבינו יונה [ב"ב מ"ז ע"ב ד"ה אמר רב הונא] לשון "כיון" שאנסוהו לכך, אלא ה"ל למימר אם אנסוהו לכך, דלשון "כיון" משמע דכל האנוס על הנתינה מסתמא נאנס ג"כ על כתיבת לו האחריות. לכן יותר נראה דמ"ש ריב"ש ומור"ם בסימן ר"ה דמתנה שכתוב בה אחריות נכסים דינה כמכר, איירי כשהנותן אומר שבאונס נתנה לו והמקבל טוען שבמכירה באת לידו וגמר והקנה לו בזוזי אלא שכתב לו בלשון מתנה משום דינא דבר מצרא או מטעם דנותן בעין יפה נותן יותר ממוכר [וכמ"ש בסימן רי"ד [סעיף ו'] ור"מ [סעיף א']], בזה כתבו שאם הדיין רואה שנכתב בשטר המתנה אחריות נכסים אמרינן שודאי מכר היה כי אין מדרך המתנה לכתוב להן אחריות, וכ"כ הטור בהדיא בסימן קע"ה סעיף פ"ו ובשו"ע שם סעיף נ"ד בהדיא בדין זה ע"ש, וכאן איירי שגם המקבל מודה שלא בתורת מכר בא לידו, ועיין מה שכתבתי עוד מזה בסימן ר"ה [סק"י]:

3. מודעא בגט אשה

רמב"ם הלכות גירושין פרק ו הלכה יט

וכן מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אחר כך גט ונתנו לה בפני שנים אחרים הרי זה גט בטל, וזו היא מסירת המודעא על הגט, וכן אם אמר להם כל גט שיכתוב לי פלוני בטל, או כל גט שאכתוב בבית דינו של פלוני הרי הוא בטל, או כל גט שאכתוב מהיום ועד עשרים שנה בטל, הרי זה בטל. וכן אם אמר לשנים כל גט שאכתוב לפלונית אשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו הרי הוא בטל וכתב אחר כך גט ונתנו לה אע"פ שביטל המודעא קודם שיכתוב הגט ויתנו לה הרי הגט בטל.

רמב"ם הלכות גירושין פרק ו הלכה כ

אם כן מה תקנת דבר זה, שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל גט זה הרי הן בטלים והוא אומר הין ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא ויבטלו, ואין המוסר מודעא ולא המבטל מודעא צריך קנין.

שולחן ערוך אבן העזר סימן קלד סעיף א

צריך שיבטל כל מודעה קודם שיתן הגט, שאם מסר מודעא בפני שנים ואמר: גט שאני רוצה ליתן לאשתי דעו שאני אנוס ליתנו ולכן אני אומר בפניכם שיהא בטל, הרי הוא בטל, אע"פ שלא לקח בקנין. הגה: ואע"פ שלא מסר בפני שני עדים ביחד, רק בזה שלא בפני זה, ובלבד שיהיו כשרים (ריב"ש סימן רל"ב), אף ע"פ שאין מכירין את אונסו. ואפילו אם האונס שאמר היה שקר. ואע"פ שנתנו אח"כ, לא אמרינן שביטל המודעא שמסר, עד שיאמר בפירוש שמבטל המודעא ואז הוא בטל, ואינו צריך קנין.

4. מעשה באחד ששכר פרדס מחבירו

רמב"ם הלכות מכירה פרק י הלכה ד

אחד האונס את חבירו בשהכהו או תלאהו עד שמכר או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות, בין בידי עכו"ם בין בידי ישראל הרי זה אונס, ומעשה באחד ששכר פרדס מחבירו לעשר שנים ולא היה שטר חוב ביד המשכיר ואחר שאכלו השוכר שלש שנים אמר לו אם לא תמכרנו לי אכבוש שטר שכירות ואטעון שהוא לקוח בידי ואמרו חכמים שזה אונס וכן כל כיוצא בזה, לפיכך אם תבעו המשכיר בבית דין וכפר בו וטען שהפרדס שלו ואחר כך מסר המשכיר מודעה ואחר כך מכר לשוכר שכפר בו הרי הממכר בטל, שהרי יש לו עדים שהוא אנוס, והם העדים שכפר בפניהם בבית דין והם עדי המודעה, וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף ז

אחד האונס את חבירו בשהכהו או תלאו עד שמכר, או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות, הגה: בין אונס הגוף בין אונס ממון. מיהו יש חולקין וסבירא להו דאם הפחידו לאו כלום הוא, דעביד אנס דגזים ולא עביד (מהרי"ק שורש קפ"ו), בין בידי עובד כוכבים בין בידי ישראל, הרי זה אונס. ומעשה באחד ששכר פרדס מחבירו לעשר שנים, ולא היה שטר חוב ביד המשכיר, ואחר שאכל השוכר ג' שנים אמר לו: אם לא תמכרנו לי אכבוש שטר שכירות ואטען שהוא לקוח בידי, ואמרו חכמים שהוא אונס. וכן כל כיוצא בזה, לפיכך אם תבעו המשכיר בבית דין, וכפר בו וטען שהפרדס שלו, ואחר כך מסר המשכיר מודעא, ואחר כך מכר לשוכר שכפר בו, הרי הממכר בטל, שהרי יש לו עדים שהוא אנוס, והם העדים שכפר בב"ד, והם הם עידי המודעה, וכן כל כיוצא בזה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף ז

טו] בין בידי ישראל. פירוש, ולא אמרינן דאין זה מיקרי אונס כיון דיכול לתבעו בדין ישראל ולא עשה. ואח"כ למדונו דאפילו אונס ממון חשוב אונס, כההיא דשכר פרדסא, כ"כ בטור [סעיף ד']:

טז] ולא היה שט"ח ביד המשכיר. פירוש, שטר מהשוכר שאין השדה בידו אלא בתורת שכירות ולאחר זמן תחזור השדה לידו, דזהו מיקרי שט"ח, שכתב בו זכותו וחובתו של כנגדו:

יז] ואחר שאכלו ג' שנים. דאז היה יכול לטעון לקוח הוא בידי ואכלתיהו שני חזקה ואבדתי שטר קניני:

יח] וכפר בו וטוען שהפרדס שלו ואח"כ מסר המשכיר מודעה כו'. כן הוא לשון הרמב"ם שם בפ"י דמכירה [ה"ד], וכתב המ"מ עליו ז"ל, נתכוין רבינו לומר שהמעשה הנזכר בגמרא [ב"ב מ' ע"ב] כך היה, שהעדים לא שמעו ההפחדה אלא שראו הכפירה, ואח"כ מסר מודעה ומכר, שאם שמעו ההפחדה לא היה כאן אונס, שהרי לא היה אפשר למלוה לכפור, שכבר שמעו העדים אלו שהודה שהוא ממושכן בידו [וה"ל לתובעו ע"פ עדים אלו, ומדלא תבעו ומכר לו עלינו לומר דגמר והקנה], כך שמעתי בכונת רבינו ונכון הוא, עכ"ל. ועפ"ז נראה דהכי הוא הצעת דברי הרמב"ם והמחבר, שמתחילה כתבו המעשה ללמד ממנו שאונס כזה אף שאין בו אלא אונס ממון, אם נתברר שכן היה הוי אונס לבטל המכר אם מסר מודעא, ואח"כ כתבו לפיכך אם תבעו, ללמדנו היאך נתברר זה האונס, דהא ודאי העדים לא שמעו ההפחדה, [דאם שמעו אינו אונס] ובודאי גמר להקנותו, (דא"כ) [דאל"כ] ה"ל לתבעו בעדים ששמעו ממנו שאמר אם לא תמכור לי אכבוש את השטר וכמ"ש המגיד משנה, ע"ז כתב לפיכך אם תבעו כו', ור"ל דנודע זה ע"י התביעה שתבעו המשכיר וכפר, ואמר התובע לב"ד הריני מוסר מודעה לפניכם כי אברר שזה שכופר אינו עושה אלא כדי שאמכרנו לו, כי כן אמר לי תחילה, ותוודעו זה שהרי כשארצה למכור לו יתן לי דמי שויה כשאתן לו שטר מכירה, וכשיהיה כן שיחזור ויבוא המשכיר לפני הב"ד ויראה שאצל השוכר שטר המכירה שקנאו ממנו, אזי יבורר אמיתתו שאמר לו תחילה בינו לבינו אם לא תמכרנו אכבוש שטרי, ובכה"ג נודע שהוא אנוס ומהני מודעתו לבטל המכירה. אבל בלא מסירת מודעה, אף שניכר אונסו, מ"מ איכא למימר שמ"מ ע"י המעות נתרצה וגמר והקנה, וק"ל. ונראה שגם הטור [סעיף ד'] שקיצר ולא כתב אלא ריש דברי הרמב"ם [ולא כתב האי "לפיכך אם תבעו" כו' שכתבו הרמב"ם והמחבר], וסיים וכתב עליו דהוי אונס לבטל המקח, כונתו לא שהיו עדים ששמעו שא"ל אם לא תמכרנו לי אכבוש כו', אלא שנתוודע זה ע"י התביעה וכפירה ובסוף קנה וכמו שכתבתי, וזה לעד"נ ברור. ובעיר שושן כתב כלשון הטור, והוסיף וכתב שהטמין עדים אחורי הגדר כו', וכתב כן כדי לישב קושיות דהמגיד משנה הנ"ל, ולא הועיל כלום, דאכתי איכא למימר דלא ה"ל למכרו לו, דאם יכבוש המלוה השטר ויטעון לקוחה היא בידי, יביא המשכיר עדים שהטמין לו ויעידו ששמעו ממנו שאמר שיכבוש את שטר השכירות, וממילא ידעו הב"ד שכן עשה ויוציאו השדה מידו. ועיין דרישה [פרישה שם] מה שכתבתי עוד מזה ודוק:

5. כל מתנה צריך שתהא גלויה ומפורסמת

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ה הלכה א

הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת, אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו אינה כלום, שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן. +/השגת הראב"ד/ ממון אחרים וכו'. א"א פירוש הטובה שקבל מזה עכ"ל.+

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ה הלכה ב

לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבו בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא בענינים אלו חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל.

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה ב

מצוה מחמת מיתה אין צריך לומר גלו את המתנה, אלא אע"פ שהיא כתובה סתם אין חוששין לה שמא מסותרת היא.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף ג

כל מתנה, בין של בריא בין של שכיב מרע, צריך שתהא גלויה ומפורסמת. לא מבעיא אם אמר לעדים: תתחבאו וכתבו, אלא אפילו אמר סתם: כתבו לו, אינה כלום, אלא אם כן אמר: כתבוה בשוקא וחתמו בפרהסיא, וכיוצא בזה. לפיכך כל שטר מתנה שאין כתוב בו: ואמר לנו הנותן שבו בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת, וכיוצא בענין זה, חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא, ולא זכה המקבל ואפילו אי קנו מיניה. הגה: ואפילו תפס המקבל והחזיק במתנה, מוציאין מידו (טור בשם הרא"ש). מיהו אם החזיקו אותו במתנה מעכשיו, לא שייך בה סתר. ולכן אם כתב ליה בשטר מתנה: לך וחזק ביה מעכשיו, הוה ליה כאילו כתב: כתבוה בשוקא וכו' (ר' ירוחם נט"ו חלק ב') וע"ל סימן זה סעיף ז'.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף ג

ד] בין של שכיב מרע. דוקא בשכיב מרע דהיינו תוך ג' ימים ראשונים לחלייתו דינו כבריא לענין זה, אבל אחר ג' ראשונים מיקרי נותן מחמת מיתה ודינא אחרינא אית ליה, וכמ"ש המחבר בסמוך סעיף ו' וכ"כ הטור לקמן בסימן רנ"ג סעיף ז' ע"ש:

ה] צריכה שתהיה גלויה ומפורסמת כו'. כדי שיהא נראה שבעין יפה נתנה:

ו] לפיכך כל שטר כו'. בסמוך סעיף ה' יתבאר דהאידנא אין לדקדק בזה בדיעבד:

ז] ואפילו תפס המקבל והחזיק במתנה. בטור [סעיף ה'] מסיק וכתב דהרא"ש [המובא בציונים אות ב'] ס"ל דאפילו החזיק במטלטלים מוציאין מידו, ועיין פרישה [שם]:

שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף ד

אם לא צוה לכתוב בפרהסיא, וצוה לחתמו בפרהסיא, כשר. ואף על פי שלא צוה ליתנו בעידי מסירה בפרהסיא, כשר. ואם צוה ליתנו בעידי מסירה בפרהסיא, כשר אף על פי שלא צוה כן על החתימה. ( וכן אם צוה על החתימה שתהיה בפרהסיא ולא צוה על המסירה) (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף ד

ח] אם לא צוה לכתוב בפרהסיא כו'. בטור [סעיף ז'] כתב מילתא בטעמא, והוא דבכתיבת השטר לא נפק"מ, דאף אם מצא טופס שטר בשוק שלא נכתב ע"ש מתנה זו יש לו רשות לכתוב בו שם הנותן והמקבל ומחתים עליו עדים והוא כשר, וכן כתבו הטור והמחבר לעיל סימן מ"ח בשטר הלואה ע"ש:

ט] וכן אם צוה כו' עד ולא צוה על המסירה. פירוש, שלא ציוה למסרו לו בפרהסיא:

6. מעשה באחד שרצה לישא אשה

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ה הלכה ה

מעשה באחד שרצה לישא אשה אמרה לו איני נשאת לך עד שתכתוב לי כל נכסיך, שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים לכו והחבאו וכתבו לו כל נכסי במתנה, ואחר כך כתב לה כל נכסיו ונשאה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבן לא קנה והאשה לא קנתה, שהרי לא ברצונו כתב לה וכאנוס בדבר הוא, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה אע"פ שהיא בטילה מפני שהיא מסותרת, וכן כל כיוצא בענינים אלו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף י

מעשה באחד שרצה לישא אשה, אמרה לו: איני נשאת לך עד שתכתוב לי (כל) נכסיך. שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים: לכו והחביאו וכתבו לו כל נכסי במתנה. ואחר כך כתב לה כל נכסיו ונשאה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: הבן לא קנה והאשה לא קנתה, שהרי לא ברצונו כתב לה וכאנוס בדבר הוא, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה, אף על פי שהיא בטלה מפני שהיא מסותרת. (אבל אי לא היתה מתנה ראשונה, הוי המתנה שנייה קיימת, דלא מקרי אנוס גמור) (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף י

טו] וכאנוס בדבר הוא שהרי כו'. דקדק וכתב דהוי "כאנוס" בכ"ף הדמיון ולא אונס גמור, ומשו"ה הוצרך גם למודעא מתנה הראשונה. והטעם דלא נחשב לאונס גמור מבואר בטור [סעיף ט'] שכתב ע"ז ז"ל, ופירש הר"ר יוסף הלוי [ר"י מגא"ש ב"ב מ' ע"ב ד"ה אמר רבא] דזה לא מיקרי אונס גמור דאונסא דאתא מנפשיה הוא, דהרי אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא אשה, ולא מיקרי אונס אלא כשבא לו מעלמא שהוא מוכרח לדבר זה, ומשו"ה לא נתבטלה מתנה שניה אלא מכח גילוי דעת דמודעא הראשונה. וכבר נתבאר [לעיל סעיף ח' ובסמ"ע סקי"ד] דלא אמרינן דמתנה מסותרת ראשונה היא מודעא לשניה, אלא דכאן נחשבה כמודעא בצירוף קצת אונס דשניה:

7. הראשונה מסותרת והאחרונה גלויה

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ה הלכה ג

הכותב שתי מתנות על שדה אחת הראשונה מסותרת והאחרונה גלויה ומפורסמת אחרון קנה ואפילו היתה הראשונה סתם ואין בה לא ענין סתירה ולא ענין גילוי אלא מתנה סתם האחרון קנה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף ח

הכותב שתי מתנות על שדה אחת, הראשונה מסותרת או סתם, והשנייה גלויה ומפורסמת, אחרון קנה אפילו היתה הראשונה סתם ( ולא אמרינן דהראשונה הוי כמודעא) (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף ח

יג] אפילו היתה הראשונה סתם. פירוש, שלא אמר לעדים תתחבאו וכתבו. וקצת קשה למה חזר המחבר וכתב זה כיון שהתחיל בו בסעיף זה וכתב הראשונה מסותרת או "סתם", וגם כבר כתב בסעיף ג' דאין חילוק בין אמר להו בהדיא דיתחבאו בין אמר להו סתם. ולשון הרמב"ם [המובא בציונים אות י'] הוא מיושב, כי שם ריש פרק ה' דזכיה התחיל שם וכתב דבמתנה טמירתא פסולה, ושבעינן שיכתוב בשטר שא"ל כתבוה בשוקא דאל"כ יש לחוש שמתנה טמירתא היה [אבל עדיין לא כתב שם שאם א"ל כתבו סתם שגם כן היא פסולה], ומסיק וכתב שם ז"ל הכותב שתי מתנות על שדה אחת הראשונה מסותרת והאחרת גלויה ומפורסמת אחרון קנה, ואפילו הראשונה סתם ואין בה לא ענין סתירה ולא ענין גילוי אלא סתם, האחרון קנה, עכ"ל. וצ"ל דהמחבר נמשך כאן בסעיף ח' אחר לשון הרמב"ם ומשו"ה סיים וכתב אפילו היתה הראשונה סתם כלשון הרמב"ם, וגם הוסיף בריש סעיף זה על דברי הרמב"ם או "סתם", כדי שלא תימא מה שכתב הרמב"ם "הראשונה מסותרת" דמסותרת דוקא קאמר:

יד] ולא אמרינן דהראשונה הוה כמודעא. לשון הטור [סעיף ט'], ולא אמרינן הרי גילה דעתו במתנה הראשונה שאינו חפץ בהשניה, כל שבמתנה שניה עצמה לא ידעינן שום ריעותא לומר דלא ניחא ליה. וזהו שמסיק [המחבר] וכתב עלה [בסעיף ט'] מי שהיו הדברים מוכיחים כו', ר"ל דוקא בכהא דאיכא הוכחה גם במתנה השניה עצמה דלא ניחא ליה, הוא דאינה מתנה בצירוף טעם דכבר נתנה לאחר, וכמו שמסיק וכתב ז"ל, והרי קדמה זאת המתנה, פירוש, בצירוף גם זה שקדם ונתנה לאחר, וביאור הדברים למה צריך שניהן יחד מבאר והולך בסעיף שאחר זה במ"ש מעשה באחד כו', וכן הוא ברמב"ם [פ"ה מזכיה ה"ד - ה'] ובטור [שם], ע"ש:

שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף ט

מי שהיו הדברים מוכיחים שאין דעתו ליתן מתנה זו, אפילו שנתנה במתנה גלויה, ונמצא שנתנה מקודם מתנה מסותרת, הרי שתי המתנות בטלו, הראשונה (מפני שהיא מסותרת, והשנייה) (רמב"ם) מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זאת המתנה שנמצא כמו מודעא לה.

8. האידנא לא חיישינן לסתמא

שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף ה

יש מי שאומר דהאידנא לא חיישינן לסתמא, משום דנהיגי למיכתב בכל שטרי מתנתא הכי. הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם, דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים, הילכך הוי כאילו אמר: כתבוה בשוקא וחתמוה בפרהסיא. (ומכל מקום לכתחלה טוב לפרש בהדיא) (נ"י פ' חזקת מדברי ה"ר יונה).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רמב סעיף ה

י] לא חיישינן לסתמא כו'. פירוש, אם לא אמר הנותן בפירוש לעדים כתבו בשוקא וכו' אלא אמר להם סתם כתבו, וכן פירש הב"י [סעיף ח'] דברי הרא"ש [המובא בציונים אות ה'] והתוס' [ב"ב מ' ע"ב ד"ה איכא] וכמו שכתבתי בדרישה [שם], אבל שם כתבתי והוכחתי דאין כונתן כן, ע"ש:

9. כל חזקה שאין עמה טענה

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה יב

כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, כיצד הרי שאכל פירות שדה זו כמה שנים ובא המערער ואמר לו מאין לך שדה זו שלי הוא השיבו ואמר לו איני יודע של מי היא וכיון שלא אמר לי אדם כלום ירדתי לתוכה, אין זו חזקה שהרי לא טען שלקחה ולא שנתנה לו ולא שירשה, ואע"פ שלא טען אין מוציאין אותה מידו עד שיביא זה המערער עדים שהיא שלו, הביא עדים תחזור לו השדה ומוציאין מזה כל הפירות שאכל ואין פותחין לזה המחזיק תחלה ואין אומרים שמא שטר היה לך ואבד עד שיטעון מעצמו ואם לא טען יחזיר כל הפירות שאכל, וכן האוכל שני חזקה מחמת שיש שטר בידו ונמצא השטר בטל בטלה החזקה ותחזור השדה עם כל הפירות לבעלים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף ט

כל חזקה שאין עמה טענה, אינה חזקה. כיצד, הרי שאכל פירות שדה זו כמה שנים, ובא המערער ואמר לו: מאין לך שדה זו שלי היא, השיבו: איני יודע של מי היא וכיון שלא אמר לי אדם דבר ירדתי לתוכה, אין זו חזקה, שהרי לא טען שלקחה ולא שנתנה לו ולא שירשה (כ"כ המרדכי פח"ה), ואעפ"כ אין מוציאין אותה מידו עד שיביא זה המערער עדים שהיא שלו. הביא עדים, תחזור לו השדה ומוציאין ממנו כל הפירות שאכל, ואין פותחין לזה המחזיק תחלה לומר: שמא שטר היה לך ואבד, עד שיטעון מעצמו (ואז שומעין לו ואין זה חוזר וטוען) (טור סי"ו). וכן האוכל שני חזקה מחמת שיש שטר בידו, ונמצא השטר בטל, בטלה החזקה ותחזור השדה עם כל הפירות לבעלים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף ט

יח] הביא עדים תחזור כו'. בטור [סעיף י"ד] כתב ז"ל, "נשבע ונוטל" כו', והמחבר העתיק לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות י"א] דלא הזכיר כאן שבועה, וגם בדין הנזכר בריש סימן ק"מ במערער על המחזיק שטוען לקחתיה ולא החזיק עדיין בו ג' שנים, לא הזכיר הרמב"ם שם [פי"א מטוען ה"א] דישבע המערער, ושם כתב המחבר דצריך שבועה, ע"ש. וי"ל דסמך כאן אמ"ש שם. מיהו יש לחלק, דשאני התם דטוען המחזיק שהקרקע שלו שלקחו או ירש מאבותיו, משא"כ בדין זה. ועיין פרישה [סעיף י"ד], שם כתבתי טעם לחיוב שבועה זו:

יט] ומוציאין ממנו כל הפירות. כ"כ הרמב"ם שם [המובא בציונים אות י"א], והטעם פשוט, דהא אין לו טענה לא בקרקע ולא בפירות. ועיין פרישה ודרישה [סעיף י"ד] שכתבתי, שאף שהטור כתב בזה שם בסעיף י"ד ז"ל, ודין פירות שאכל פירשתי למעלה "מתי" צריך להחזירם, עכ"ל, דלא כתב לשון "מתי" משום דלפעמים א"צ להחזיר, אלא בכה"ג דאין לו טענה לעולם צריך להחזיר, ושם כתבתי פירוש לשון "מתי" דכתב, ע"ש:

כ] עד שיטעון מעצמו ואז שומעין כו'. כ"כ ג"כ הטור בסעיף (י"ד) [ט"ו - ט"ז] סתם, אבל נמוקי יוסף [ב"ב כ"א ע"ב מדפי הרי"ף] כתב דצריך לטעון שטר היה לי ואבדתיהו, ולא רציתי לטעון כן תחילה כי יראתי פן יאמר לי המערער אחוי שטרך, וכן משמע בגמרא [ב"ב מ"א ע"א], עיין פרישה [סעיף ט"ז]:

10. הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה יג

הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה שדר אביו בשדה זו או נשתמש בה אפילו יום אחד וכיון שאכלה הוא שלש שנים מחמת אביו מעמידין אותה בידו, אבל אם לא הביא ראיה שדר בה אביו כלל תחזור השדה וכל הפירות למערער שיש לו עדים שהוא שלו, שהרי אינו טוען עליו שמכר או נתן לו ולא נודעה קרקע זו לאבותיו, הביא ראיה שנראה בה אביו אינה כלום שמא בא לבקר אותה ולא קנאה, אלא צריך להביא ראיה שדר אביו בה אפילו יום אחד.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף י

הבא מחמת ירושה, שטוען: אני ירשתי ממורישי, אינו צריך טענה אחרת. הגה: ודין לוקח ובעל חוב שגבה קרקע, כדין יורש (הרא"ש סוף כלל צ"ח), ואין המוכר או הלוה נאמנים לומר שהקרקע לא היתה שלהם (הרא"ש כלל צ"ט סימן ד'), ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש או נשתמש בה אפילו יום א', וכיון שאכלה הוא ג' שנים מחמת מורישו, מעמידין אותו בידו. וה"ה אם החזיק המוריש ג' שנים (טור), אע"פ שהוא לא (דר בה) (כלל) (ב"י). אבל אם לא הביא ראיה שדר בה מורישו כלל, תחזור השדה וכל הפירות למערער שיש לו עדים שהוא שלו. הביא ראיה שנראה בה מורישו, אינה כלום, שמא בא לבקר אותה ולא קנאה. אם היתה שדה והביא עדים שנרה מורישו, הרי זה בחזקה שקנאה. הגה: אשה שהחזיקה בקרקע בעלה לאחר מותו, ואח"כ החזיק בנה ג' שנים, ובאו יורשי הבעל ואומרים שקרקע זו של הבעל, ובנה אומר שנפל לאמו בכתובתה, בנה נאמן במיגו דאי בעי אמר: מכם קניתיה, והרי אכל שני חזקה. אבל אי לא אכל שני חזקה, שאין לו מיגו, אף על פי שמורישו החזיק ג' שנים, לאו כלום הוא, דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה (מרדכי פרק חזקת). ודוקא יורש וכיוצא בו, אבל מי שלקח הקרקע מן האשה ומכרה בפרסום, מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח, דאילו לא היו הקרקעות של האשה לא היו מניחין היורשין לאשה למכרה בחזקתה בפרסום, וכל כיוצא בזה (ב"י בשם הרשב"א).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף י

כא] ודין לוקח וב"ח כו'. נראה דבא לומר כמו שטוענין ליורש שדר בו אביו יום אחד והוא ג' שנים או איפכא דקנהו מהמערער, כך טוענין ללוקח כשדר ביה המוכר ג' שנים והוא לא החזיק בו כלל, או כשהוא דר בו ג' שנים והמוכר יום אחד, וכן לב"ח שגבה מלוה שלו שדר בה ג' שנים. והא דלא אמרו ג"כ דטוענין לב"ח כמו לוקח. נראה משום דהמלוה שגבה השדה מהלוה בחובו ג"כ לוקח מיקרי. וסיים וכתב דאפילו אם יאמרו הלוה או המוכר שלא קנאוהו מהמערער, אינם נאמנים בהודאתם לחוב לזה המחזיק בו לעת עתה:

כב] והביא עדים שנרה כו'. היינו טעמא, דכולי האי לא עבד אם לא שכבר קנהו:

כג] מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח. מלשון הג"ה זו וסדרה וטעמו, משמע דאפילו לא החזיק בה הלוקח ג' שנים מחזקינן הקרקע בידו, ועיין בהגהות דרכי משה [הגהות דרישה ופרישה אות ה'] מה שכתבתי שם בזה:

11. נפל הכותל שבין ראובן ושמעון

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמב סעיף ב

נפל הכותל שבין ראובן ושמעון, ובנה ראובן הכותל והכניסו לגבול שמעון שטעה שלא היה מכיר מקום הראשון של הכותל, אף על פי שסייעו שמעון בבנין לא הוי חזקה להחזיק במה שלקח מגבול שמעון, כיון שהיה הסיוע בטעות. אבל אם שמעון המסייע מודה שידע שהכניס ראובן בתוך שלו, הוי חזקה, אף על פי שלא ידע ראובן הבונה וקנה המקום שהכניס לתוך של שמעון, מיד.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמב סעיף ב

ז] כיון שהיה הסיוע בטעות. הא דכתב לשון כיון שהיה כו' במילתא דפסיקא. היינו טעמא, כיון דאנו ידענו דראובן עצמו בטעות הכניסו שוב אנו מאמינין ג"כ לטענת שמעון שאומר שבטעות סייעו, ועיין פרישה [סעיף ד']:

ח] אבל אם שמעון המסייע מודה כו' הוי חזקה כו'. צ"ל דכאן כו"ע מודים דא"צ חזקה כו' וטענה משום דאנן סהדי דמחיל, ועיין לקמן סימן קמ"ט סעיף ט' ובסימן קנ"ג סעיף ט"ז: