רי"ף בבא בתרא דף כב

אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר חבירו מעכב עליו מפני שמסתכל בו ממנו, ואם פתח יסתום, וכן לא יפתחו השותפים בחצר פתח בית כנגד פתח בית או חלון כנגד חלון, אבל פותח אדם לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, מפני שאומר לו הריני כאחד מבני ר"ה שרואין אותך.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנד סעיף ג

לא יפתח אדם חלון לחצר חבירו; ואפילו אחד מהשותפים בחצר שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר, מעכב עליו שותפו, מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח, יסתום. ואם נתנו לו השותפים בחצר רשות לפתוח חלון או פתח, רשאי, והוא שלא יפתח פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון. הגה: ובפתח כנגד פתח לא מהני חזקה. והוא הדין בחלון נגד חלון (ב"י בשם רשב"ם). וי"א בחלון נגד חלון מהני (טור בשם הרמ"ה). ואם באו שניהם לפתוח בבת אחת פתח נגד פתח או חלון נגד חלון, אם אחד מהן אינו חסר וחבירו נהנה, כופין על מדת סדום. ואם שניהם כאחד חסרים, יעשו פשרה ביניהם (נ"י פרק חזקת); אלא ירחיק משהו זה מכנגד זה. ואם הוא לחצר אחרת שנתנו לו רשות לפתוח פתח או חלון, צריך להרחיק מכנגד פתחו או חלונו של חבירו עד שלא יוכל לראות בו כלל. אבל פותח אדם לר"ה פתח בית כנגד פתח בית וחלון כנגד חלון, אם אינם גבוהים ד' אמות, מפני שאומר לו: הריני כאחד מבני ר"ה שרואים אותך. הגה: והבא לבנות ראשון בעלייה, אם חבירו שכנגדו יכול לעכב עליו לומר: היום או מחר אפתח ג"כ ותעכב עלי, ע"ל סי' זה סעיף י"ד ט"ו וט"ז וי"ז. ולמבוי, כל שיש למטה ממנו ג' בתים, יש מי שאומר שדינו כר"ה, וי"א שכל שאינו מפולש אין דינו כרשות הרבים. פתח לר"ה ויש בזה היזק ראייה לחצר שבצד רה"ר שכנגדו, חבירו יכול למחות בו (נ"י ומרדכי פ"ק דב"ב וד"ע מדקדוק הפוסקים). ואע"פ כן לא יפתח אדם חנות כנגד פתח או חלון חבירו, מפני שזה היזק קבוע תמיד, שבני ר"ה עוברים ושבים ואינם מביטים בו תמיד, וזה יושב בחנותו כל היום ומביט בפתח או בחלון חבירו; לפיכך צריך להרחיק עד כדי שלא יהא יכול לראות בו כלל. ( י"א שצריך ליזהר אדם מלהסתכל בבית חבירו, עד שהוא נתפס כגנב בראייה ההיא כיון שאין לו טענה) (נ"י פ' חזקת).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנד סעיף ג

ט] ואפילו אחד מהשותפים כו'. פירוש, ולא תימא דשותף דפתח ביתו פתוח לחצר ונכנס לחצר כל עת שירצה, מותר לפתוח ג"כ חלון להחצר, קמל"ן דלא, והטעם איתא בגמרא [ב"ב נ"ט ע"ב], משום דמצי למימר שותפו עד השתא כשהיית בביתך לא בעי[נא] אצטנועי ממך, השתא תראני דרך חלונך אפילו כשאתה בביתך:

י] לא מהני חזקה. הטור [המובא בציונים אות י"ד] מסיק בטעמא משום דבאיסור עשאו, ור"ל דלמדו רז"ל מדכתיב בפרשת בלק [במדבר כ"ד ב'] וירא [את] ישראל שוכן לשבטיו, ודרשו רז"ל [ב"ב ס' ע"א] שלא היו פתחיהן מכוונין זה כנגד זה. ומה"ט נראה דאפילו כשיש עדים שמחל לו או שנתן לו שטר וקנין על זה, לא מהני כיון דיש איסור בדבר. אבל להי"א דס"ל דבחלון כנגד חלון מהני, וס"ל דהאיסור בקפידא תליא, ומשו"ה בחלון נגד חלון דלא רגילי להקפיד כ"כ מהני בהו חזקה, ס"ל נמי דמהני אפילו בפתח נגד פתח מחילה גמורה או שטר וקנין, דלא עדיפי מקוטרא ובית הכסא, ועיין דרישה [פרישה סעיף ה']:

יא] אלא ירחיק משהו כו'. הא דסגי בחצר השותפין בהרחקת משהו ובחצר אחרת צריך להרחיק עד שלא יוכל לראות, וכדמסיק המחבר, הטעם מבואר בחידושי הרמב"ן [המובא בציונים אות י"ג] ז"ל, דבחצר השותפין אע"ג דאכתי חזי ליה, מ"מ כיון דאינו חזי ליה דרך תשמישו תדיר, אינו יכול לעכב עליו ולומר תסתכל בי לדעתיך, דיאמר אי בעינא לאסתכולי בך לדעת יכול אני ליכנס לחצר ולהסתכל בך, שהרי הוא שותף עמו בחצר, משא"כ בפותח חלונו לחצר האחרת כו', ועיין דרישה [סעיף ה']. וזהו דלא כמ"ש בעיר שושן [סעיף ג'] הטעם, ז"ל, דכיון שהן שותפין כבר אין נזהרין כ"כ זה מזה כו', ע"ש, אלא הטעם הוא דבלא"ה לא מצי למזדהר וכמו שכתבתי:

יב] אם אינם גבוהים ארבע אמות כו'. פירוש, כשחלל הפתח או החלון מתחילין מלמטה קצת תוך ד' אמות, אף על גב דגבהו נמשך למעלה מארבע אמות, יכול זה לפתוח כנגדו, דהא בלאו הכי בני רשות הרבים יכולין לראות בו דרך אותו חלון או פתח, דסתם עיני בני אדם ההולכים ברשות הרבים רואין כל מה שהוא נגד עינם מן הצד תוך ד' אמות:

יג] חנות כנגד פתח כו'. האי כנגד לאו דוקא הוא, אלא צריך להרחיק עד שלא יוכל לראות בביתו וכדמסיק:

יד] כיון שאין לו טענה. נראה פשוט דאינו ר"ל שאין לו טענה שקנהו מאתו או מחל לו לראות בביתו, דהא לעמוד ולהסתכל לא מהני ביה חזקה וטענה וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסמוך סעיף ז' ע"ש, ועוד, דא"כ לא ה"ל למימר כיון דאין לו טענה, דמאי פסקת דאין לו טענה, אלא ה"ל למימר אם אין לו טענה. ולכאורה נראה דהכי קאמר, צריך ליזהר בראיה שהוא נתפס כגנב עליה, והיינו שאין לו טענה למה הוא רואה [ל]תוכו. אלא שאכתי קשה למה בא מור"ם ללמדנו בהג"ה זו כאן וכתבה בשם י"א וגם תלהו בנתפס כגנב סתם, ובסמוך בסעיף ז' כתב דלכו"ע אסור לעמוד בחלון ולראות בחצר כו', ולא הזכיר שם דהיינו דוקא ראיה דנתפס עליה כגנב. וגם קשה, כיון דדבר איסור הוא לא ה"ל לתלותו בנתפס כגנב, דנתפס כגנב אינו שייך כי אם במי שאינו משגיח בדבר איסור, ויראת בני אדם עליו יותר מיראת שמים, ובאדם כזה לא ה"ל למימר צריך ליזהר, דאינו בר אזהרה הוא ומעצמו אינו עושה מיראת בשר ודם. לכן נראה דמור"ם כתבו ללמדנו, דאף דאין כונת הרואה לראות ולהזיק בראיה ההיא, וגם אם אפילו אינו רואה לשם, מ"מ אסור לעמוד נגד בית חבירו להסתכל דרך שם, מפני שיהא נחשד בעיני הבריות שעומד שם כדי לראות. והשתא אתי שפיר דתלהו בנתפס כגנב וגם במה דסיים וכתב כיון דאין לו טענה, דכיון שלדעת בני אדם אין לו טענה למה עומד שם, אזי יחשדוהו שלראות נתכוין. וראיה לפירוש זה הוא מהנמוקי יוסף [המובא בציונים אות כ"ג] בעל מאמר זה דכתבו שם בפרק חזקת הבתים [ריש דף קצ"ב] אהא דאמרו שם בגמרא [נ"ט ע"ב] דבעל חצר יכול למחות בבעל הגג מלשמש בזיז שלא החזיק בו [וכמ"ש הטור והמחבר בריש סימן קנ"ג [טור סעיף ד' ומחבר סעיף א']], וכתב שם הנ"י, והוא מהגמרא, ז"ל, ולא יוכל לומר בעל הגג אשתמש בהזיז בחזרת פנים, ואם אסתכל בחצירך, כיון שאפשר לי לשמש בו בלי הסתכלות אהיה נתפס כגנב, דמצי א"ל בעל החצר דתראה ותתנצל (בטענת) [בטענה] למה ראית בחצירי כו', ע"ש, וע"ז כתב הנ"י שם, מכאן נראה שצריך ליזהר מלהסתכל כו', כדברי הג"ה דמור"ם הנ"ל, ומדכתב מכאן נראה, מוכח דכונתו דנ"י הוא כמו שכתבתי, דלמדו מדס"ד דגמרא דאין בעל החצר יכול למחות בבעל הגג מלהשתמש בזיז, דהא יצטרך לשמש בו בחזרת פנים בלי ראות כדי שלא יהא נתפס כגנב, והיינו שיחשדוהו שכדי לראות בו נטה פניו נגד החצר ולא משום צורך השימוש, מזה יש ללמוד דאסור לבני אדם לעשות כן, (ד)אע"ג דאין כונתו לראות אלא שעוסק בשימושו, וק"ל. והשתא אתי שפיר נמי דכתב לשון צריך ליזהר, ולא כתב לשון איסור, וגם כתב לשון מלהסתכל, ולא כתב לשון לראות, דלשון הסתכל שייך לומר אהסתכלות בעלמא בלי כונת ראות. ומה שכתבו הנ"י ומור"ם אסור להסתכל בבית חבירו, לאו דוקא בית קאמר אלא ה"ה לחצר חבירו, דהא שם למדו מראיה בחצר חבירו וכנ"ל, וגם זיל בתר טעמו ודוק:

2. יש בכלל מאתים מנה

רמב"ם הלכות עדות פרק ג הלכה ג

אף על פי שאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות עדותן בטילה, ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות עדותן קיימת, כיצד אחד אומר בניסן לוה ממנו והשני אומר לא כי אלא באייר, או שאמר האחד בירושלים והשני אומר לא כי אלא בלוד היינו עדותן בטילה, וכן אם אמר האחד חבית של יין הלוהו והשני אומר של שמן היתה עדותן בטילה שהרי הכחישו בדרישה, אבל אם אמר האחד מנה שחור והשני אומר מנה לבן היה, זה אומר בדיוטא העליונה היו כשהלוהו והשני אומר בדיוטא התחתונה היו עדותן קיימת, אפילו אמר האחד מנה הלוהו והשני אומר מאתים חייב לשלם מנה שיש בכלל מאתים מנה, וכן אם אמר האחד דמי חבית של יין יש לו בידו וזה אומר דמי חבית של שמן משלם בפחות שבדמים וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ל סעיף ב

אעפ"י שאין עידי דיני ממונות צריכין דרישה וחקירה, אם הכחישו זה את זה בדרישות או בחקירות, עדותן בטלה; ואם הכחישו זה את זה בבדיקות, עדותן קיימת. כיצד, אחד אומר: בניסן לוה ממנו, והשני אומר: לא כי אלא באייר, או שאמר האחד: בירושלים, והשני אמר: לא כי אלא בלוד, עדותן בטלה. וכן אם אמר האחד: חבית של יין הלוהו, והשני אומר: של שמן היתה, עדותן בטלה, שהרי הכחישו בדרישה. אבל אם אמר האחד: מנה שחור, שהמעות הושחרו מחמת יושנן, והשני אומר: מנה לבן היה, ( וזה תובעו שניהם) (טור), או זה אומר: בדיוטא העליונה היו כשהלוהו; והשני אומר: בדיוטא התחתונה היו, עדותן קיימת ( אם המקומות קרובים שאפשר לראות מזה לזה) (טור). אפילו אמר האחד: מנה הלוהו, והשני אומר: ר', חייב לשלם מנה, שיש בכלל ר' מנה. וכן אם אמר האחד: דמי חבית של יין יש לו בידו, וזה אומר: דמי חבית של שמן, ( והוא תבעו שניהם) (טור), משלם בפחות שבדמים. וכן כל כיוצא בזה (כל מקום שנוכל ליישב דברי העדים, שאין מכחישין זה את זה, מיישבין דבריהם, וכמו שנתבאר סי' כ"ט סעיף א').

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ל סעיף ב

ה] ואם הכחישו זא"ז בבדיקות כו'. עיין דרישה, שם כתבתי לשון הגמ' [סנהדרין מ' ע"א] שדרישות וחקירות הן ז' דברים שיכול לבוא בהן לידי הזמה, ואלו הן, באיזה שמיטה היה, באיזה שנה היה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום דימי השבוע, באיזה שעה ביום, באיזה מקום נעשה הענין. ושאר שאלות ששאלו להעדים בדיקות מיקרי. אלא שהרמב"ם [פ"א מעדות ה"ד] כתב שהדבר שגוף העדות והענין תלוי בו ג"כ בכלל דרישה הוא בדיני נפשות, כגון במה הרגו בסייף או בארירן, ובדיני ממונות, מה נתחייב לו אם חבית יין או חבית שמן [שם פ"ג ה"ג], ועיין מה שכתבתי עוד מזה בסמוך [סק"ח]:

ו] כיצד אחד אומר בניסן כו' או שאמר האחד בירושלים כו'. טעמו נתבאר ממ"ש דזמן ומקום הן הכחשה דחקירה שתלוי בהן הזמה, משום הכי עדותן בטלה ואפילו תבע את שניהן:

ז] ומ"ש וכן אם אמר האחד חבית של יין כו' עד שהרי הכחישו בדרישה. כן הוא לשון הרמב"ם [שם פ"ג ה"ג], דס"ל שכל שהכחישו בגוף הענין דרישה מיקרי, וכתבתי לשונו בדרישה עיין שם:

ח] והשני אומר של שמן היתה. בדרישה ובפרישה הוכחתי שסבירא ליה דאפילו לא אמר השני לא כי, מיקרי הכחשה, דכל שמעידין סתמא אמרינן דאזמן אחד העידו, וכאילו אמר השני אותה הלואה שאתה אומר דיין היתה אני אומר דשמן היתה, וכמ"ש הטור [סעיף ו'] והמחבר בסמוך בסעיף ג' כה"ג, ז"ל, וכן אם העידו סתם כו', עד שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם האחד העיד על חבית יין בניסן והשני על חבית שמן באייר, והוא תבע את שתיהן, ולא אמר לא כי, חייב ליתן לו הפחות. ובאומר לא כי, פשיטא דעדותן בטלה, ק"ו מאחד אומר מנה בניסן והשני אמר לא כי אלא מנה באייר, דמה התם דעדות שניהן בשוה אמנה, עדותם בטלה מכח לא כי, ק"ו באחד אמר חבית יין ואחד אומר שמן דאין תביעתן שוה, ועיין פרישה:

ט] ומ"ש עדותן בטלה. ר"ל ואפילו שבועה נגד העד אין צריך. ואע"ג דתובעו התובע שתיהן חבית של יין ושל שמן, מ"מ כיון דמיחשב הכחשה בדרישה עדותן בטלה לגמרי, ועיין פרישה מ"ש עוד מזה:

י] והשני אומר מנה לבן היה כו'. כל הני דקחשיב מכאן והלאה בדיקות מיקרי, שאין הזמה תלוי בהן, וגם אינן מחולקין בגוף הענין, שהרי שניהן אשם מטבע מסהדי. וגם בדיוטא עליונה ותחתונה כל שיכולין לראות מזה לזה אינו מיקרי הכחשה דחקירות התלויים במקום:

יא] וזה תובע שניהן. דאילו לא תבע לשניהן אז העד האחד מוכחש מפיו, ותו אין סברא לגבות על ידו בצירוף. אבל כשתבע כדברי שניהן, אף שהעדים מכחישים נפשם זה את זה, כיון דאין הכחשתן אלא בבדיקות מוציאין מידו כדברי הפחות, דבכלל מאתים מנה, והו"ל כאילו שניהם העידו אמנה. ועיין דרישה, שם הארכתי בראיות מוכחות על זה. וגם כתבתי שם דעת נמוקי יוסף [סנהדרין ט' ע"א מדפי הרי"ף] דס"ל דבאחד אומר מנה שחור ואחד מנה לבן א"צ לתבוע שניהן. [וכן כתב רבינו ירוחם נ"ב ח"ב. ד"מ (ג') [ד']]. ולפי דעתו נראה פשוט דה"ה באומר אחד ק' והשני ר' דאין צריך לתבוע שניהן, אם לא שמעידים בפירוש על זמנים מתחלפים. ולא כמ"ש בעיר שושן [סעיף ב'] דמחלק ביניהן, דבמנה שחור ולבן ודיוטא עליונה ותחתונה כתב דאין צריך לתבוע שניהן, ובמנה ובמאתים כתב דצריך לתבוע שניהן, דזהו דלא כמאן. ואף שמדברי ב"י בסימן זה בסעיף ז' נראה שדעתו ג"כ לחלק ביניהן, כבר כתבתי ודקדקתי שם עליו והוכחתי שאין חילוק ביניהן, ע"ש ודו"ק:

יב] בדיוטא העליונה. היא עליה הבולטת מהבית לצד רשות הרבים ובני רשות הרבים הולכין (אחריה) [תחתיה]:

3. דר בה המוכר חד יומא

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה יד

הרי שאכל שדה זו שנים רבות ובא המערער ואמר לו מה לך ולשדה זו הודה ואמר לו יודע אני שהיתה שלך אבל פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך, ואמר לו המערער פלוני שמכר לך גזלן הוא, הואיל והודה שהוא שלו ושלא לקחה ממנו תחזור השדה וכל הפירות למערער אע"פ שאין לזה המערער עדים שהיא שלו וכן כל כיוצא בזה, הביא זה המחזיק עדים שפלוני שמכר לו דר בה אפילו יום אחד או שאמר לו בפני לקח ממך ואחר כך מכרה לי, מעמידין אותה בידו שהרי יש לו טענה עם חזקתו ואילו רצה טען ואמר ממך לקחתיה שהרי יש לו שני חזקה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף יד

הביא זה המחזיק עדים שפלוני שמכר לו דר בה אפילו יום אחד ( או אפילו שעה אחת), ודוקא שיש עדים שדר בו המוכר בתורת דירה, אבל אם אינן מעידים על הדירה רק שראוהו נכנס בו למדדו, לא מהני (טור), או שאמר ליה: בפני לקחה ממך ואח"כ מכרה לי, מעמידין אותה בידו, שהרי יש לו טענה עם חזקתו, ואילו רצה טען: ממך לקחתיה, שהרי יש לו שני חזקה. ואם לאחר שטען: קניתיה מפלוני שאמר שקנאה ממך, חזר וטען: קנאה ממך בפני, אין שומעין לו, אבל אם מתחלה אמר: מפלוני קניתיה, סתם, ושוב הוסיף ואמר: שקנאה ממך בפני, שומעין לו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף יד

לב] שפלוני שמכר לו דר בה כו'. הטעם, דכיון דידוע לנו שדר בה המוכר, טוענין לזה הלוקח שהמוכר קנאה מהמערער. ובטוען שקנאה ממך בפני, הטעם, דנאמן במיגו דקניתיהו ממך, וכדמסיק:

לג] ודוקא שיש. הג"ה זו צ"ל כאן, דקאי אמ"ש המחבר בתחילת הסעיף שהמחזיק מביא עדים שדר בו המוכר כו', ופשוט הוא:

לד] ואם לאחר שטען קניתיה כו' עד אין שומעין לו. הטעם, דכיון דאמר תחילה "שאמר שקנאה" דמשמע המוכר אמר לו כן והוא בעצמו לא ידע מהמכירה, ואיך יחזור ויאמר שקנאה ממך "בפני", משא"כ כשאמר מתחילה מפלוני קניתיה סתם וכדמסיק, ומכ"ש כשאמר מתחילה מפלוני קניתיה שקנאה ממך שא"צ להוסיף על דבריו הראשונים אלא תיבת "בפני". כן היא דעת הרא"ש [ב"ב פ"ג סי' ל"ז], אבל התוס' [שם ל' ע"א ד"ה לאו קמודית] ס"ל דבכה"ג אינו יכול לתרץ דיבוריה, ועיין דרישה [סעיף כ'] שם מבואר. והמחבר קיצר מאוד ובטור [סעיפים כ' - כ"ד] האריך בחילוקי דינים אלו, ובפרישה ודרישה ביארתיו בס"ד כל הצורך ע"ש:

לה] שומעין לו. היינו דוקא קודם שיצא מהב"ד, אבל משיצא מהב"ד אין שומעין לו בכל ענין כמו שכתבו הטור בסימן זה בסעיף מ"א והמחבר בסעיף כ"ד, ע"ש:

4. הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה יג

הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה שדר אביו בשדה זו או נשתמש בה אפילו יום אחד וכיון שאכלה הוא שלש שנים מחמת אביו מעמידין אותה בידו, אבל אם לא הביא ראיה שדר בה אביו כלל תחזור השדה וכל הפירות למערער שיש לו עדים שהוא שלו, שהרי אינו טוען עליו שמכר או נתן לו ולא נודעה קרקע זו לאבותיו, הביא ראיה שנראה בה אביו אינה כלום שמא בא לבקר אותה ולא קנאה, אלא צריך להביא ראיה שדר אביו בה אפילו יום אחד.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף י

הבא מחמת ירושה, שטוען: אני ירשתי ממורישי, אינו צריך טענה אחרת. הגה: ודין לוקח ובעל חוב שגבה קרקע, כדין יורש (הרא"ש סוף כלל צ"ח), ואין המוכר או הלוה נאמנים לומר שהקרקע לא היתה שלהם (הרא"ש כלל צ"ט סימן ד'), ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש או נשתמש בה אפילו יום א', וכיון שאכלה הוא ג' שנים מחמת מורישו, מעמידין אותו בידו. וה"ה אם החזיק המוריש ג' שנים (טור), אע"פ שהוא לא (דר בה) (כלל) (ב"י). אבל אם לא הביא ראיה שדר בה מורישו כלל, תחזור השדה וכל הפירות למערער שיש לו עדים שהוא שלו. הביא ראיה שנראה בה מורישו, אינה כלום, שמא בא לבקר אותה ולא קנאה. אם היתה שדה והביא עדים שנרה מורישו, הרי זה בחזקה שקנאה. הגה: אשה שהחזיקה בקרקע בעלה לאחר מותו, ואח"כ החזיק בנה ג' שנים, ובאו יורשי הבעל ואומרים שקרקע זו של הבעל, ובנה אומר שנפל לאמו בכתובתה, בנה נאמן במיגו דאי בעי אמר: מכם קניתיה, והרי אכל שני חזקה. אבל אי לא אכל שני חזקה, שאין לו מיגו, אף על פי שמורישו החזיק ג' שנים, לאו כלום הוא, דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה (מרדכי פרק חזקת). ודוקא יורש וכיוצא בו, אבל מי שלקח הקרקע מן האשה ומכרה בפרסום, מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח, דאילו לא היו הקרקעות של האשה לא היו מניחין היורשין לאשה למכרה בחזקתה בפרסום, וכל כיוצא בזה (ב"י בשם הרשב"א).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמו סעיף י

כא] ודין לוקח וב"ח כו'. נראה דבא לומר כמו שטוענין ליורש שדר בו אביו יום אחד והוא ג' שנים או איפכא דקנהו מהמערער, כך טוענין ללוקח כשדר ביה המוכר ג' שנים והוא לא החזיק בו כלל, או כשהוא דר בו ג' שנים והמוכר יום אחד, וכן לב"ח שגבה מלוה שלו שדר בה ג' שנים. והא דלא אמרו ג"כ דטוענין לב"ח כמו לוקח. נראה משום דהמלוה שגבה השדה מהלוה בחובו ג"כ לוקח מיקרי. וסיים וכתב דאפילו אם יאמרו הלוה או המוכר שלא קנאוהו מהמערער, אינם נאמנים בהודאתם לחוב לזה המחזיק בו לעת עתה:

כב] והביא עדים שנרה כו'. היינו טעמא, דכולי האי לא עבד אם לא שכבר קנהו:

כג] מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח. מלשון הג"ה זו וסדרה וטעמו, משמע דאפילו לא החזיק בה הלוקח ג' שנים מחזקינן הקרקע בידו, ועיין בהגהות דרכי משה [הגהות דרישה ופרישה אות ה'] מה שכתבתי שם בזה:

5. שלושה שכל אחד אכל שנה

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמד סעיף ב

אכלה האחד שנה, ומכרה לאחר והחזיק גם הוא שנה ומכרה גם הוא לשלישי, אם מכרו זה לזה בשטר, עלתה להם חזקה. ואם היה המכר בלא שטר, לא עלתה להם חזקה.

6. אכלה האב שנה והבן שתים

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יב הלכה ז

אכלה האב שנה והבן שתים האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה והלוקח מן הבן שנה הרי זו חזקה והוא שלקח בשטר.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמד סעיף ג

אכלה האב שנה ומת, וירשה הבן ואכלה שתים, או שאכלה האב שתים והבן שנה, או שאכלה האב שנה והבן שנה והלוקח שלקחה מהבן שנה, הרי זה חזקה. והוא שלקח בשטר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמד סעיף ג

] וירשה הבן ואכלה כו'. באב ובן אין צריך שטר, דהכל יודעין דהבן בא מכח ירושת אביו ואין להמערער התנצלות לומר סברתי שבתורת גזילה אכלה, משא"כ בלוקח שלקח מהבן, וזהו שסיים המחבר דוקא בהלוקח וכתב והוא שלקח בשטר, וק"ל. והמגיד משנה פי"ג מטוען [ה"ב] כתב בשם הרמב"ן [ב"ב מ"ב ע"א] והרשב"א [שם] דאפילו החזיק הבן בקטנותו חזקתו הוי חזקה, כיון שהתחיל אביו החזקה שהיה גדול והבן מכח אביו בא, וכן כתב פי"ב מטוען [ה"ז] שכן משמע מדברי הרמב"ם, אלא שבפי"ג מטוען בשם קצת מפרשים כתב דבעינן שיהא גדול גם הבן, ובבא שאחר זה בהחזיק בפני האב ובפני הבן, לכו"ע בעינא שיהא הבן גדול לעת ההיא משום דאין מחזיקין בנכסי קטן, ולדעת רשב"ם שם [יעויין תוס' כתובות י"ז ע"ב ד"ה ואחת] בעינן שיהא הבן גדול אפילו בתחילת החזקתו שהחזיק בפני האב, ע"ש ובהגד"מ [הגהות דו"פ אות א']:

7. אכלה בפני האב שהיה בעל השדה שנה

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יב הלכה ח

אכלה בפני האב שהיה בעל השדה שנה ובפני בנו שתים, או בפני האב שתים ובפני הבן שנה, או בפני האב שנה ובפני בנו שנה ובפני לוקח מן הבן שנה, הרי זו חזקה, והוא שמכר הבן זו השדה בכלל שדותיו שהרי לא הכיר המחזיק שנמכרה ולפיכך לא נזהר בשטרו, אבל אם מכר הבן שדה זו בפני עצמה אין לך מחאה גדולה מזו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמד סעיף ד

אכלה בחיי האב, שהיה בעל השדה, שנה; ובפני בנו, שתים; או בפני האב שתים ובפני בנו שנה; או בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח מהבן שנה, הרי זה חזקה, והוא שמכר הבן שדה זו בכלל שדותיו, שהרי לא הכיר המחזיק שנמכרה ולפיכך לא נזהר בשטרו. אבל אם מכר הבן שדה זו בפני עצמו ושדה זו בפני עצמו, אין לך מחאה גדולה מזו, והוא שמכרו בשטר. ויש אומרים אפילו שלא בשטר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמד סעיף ד

ד] אין לך מחאה גדולה מזו. לשון הטור [סעיף ד'], והיה לו להמחזיק לשמור שטרו לעולם. ור"ל, דמכירת הבן עדיף משאר מחאה, דשם אם ישתוק שלש שנים אחר המחאה נראה כחוזר בו מן המחאה כמ"ש הטור והמחבר בסימן קמ"ו [טור סעיף ח' ומחבר] סעיף ה', אבל הכא כיון שמכרה לאחר אי אפשר לחזור בו מהמחאה, שאפילו אם יודה שהמחאתו היתה שלא כדין והשדה של המחזיק, אין בדבר זה כלום לחוב להלוקח. אשר"י [ב"ב פ"ג סי' ח']. והמחבר אף שלא כתב כאן בפירוש תיבת "לעולם", כתבו בסימן קמ"ו שתי פעמים בסעיף ו' ובסעיף י"ט, ע"ש, גם הטור חזר וכתבו שם, וכתב עוד שם סעיף ל"ב ול"ג בשם הרא"ש [שם] ור' ישעיה דהא דצריך ליזהר בשטרו לעולם, היינו דוקא כשאין המחזיק יודע שיש שטר להלוקח, דאז ירא לומר ממך קניתיהו דשמא יבוא המוכר לערער עליו, אבל אם יודע שיש לו שטר, נאמן המחזיק לומר לאחר שלש שנים ששהה בידו בפני הלוקח קניתיהו מהמוכר במיגו שהיה אומר ממך קניתיהו, וגם המחבר כתבו שם בסעיף כ"א ע"ש. וא"ת הא הרא"ש כתב [שם] דלא הוה המכירה דבן ללוקח מחאה כי אם בשטר דאית ליה קלא, וא"כ איך נאמר דאין לו מיגו משום שמא אין לו שטר. י"ל דאף דכל מחאה צריכה להיות באופן שיוכל המחזיק להוודע ומיהו לא בעינן שיודע עכ"פ, וכמ"ש הטור והמחבר בריש סימן קמ"ו [טור סעיף ד' ומחבר סעיף ג'] דאף אם אמרו העדים שמיחה בפניהם לא הוצאנו מפינו לפני שום אדם שעשה המערער מחאה, אפילו הכי הוי מחאה כיון דהמערער עשה את שלו ומיחה באופן שהיה יכול להוודע, ומשום הכי נמי נאמר כאן אף שהמכירה היתה בשטר כי זולתו אין להמכירה קול, מ"מ אפשר דלא שמע המחזיק מהמכירה דהוא כמחאה ומשום הכי לא רצה המחזיק לטעון בפני ב"ד דחזר וקנאה מהלוקח מהבן, וק"ל:

ה] והוא שמכרה בשטר. וכתב הרשב"א [שו"ת ח"א] סי' תרמ"ב דאם הקדישה המערער לאחר שאכל המחזיק שנה, אפילו הקדישה שלא בשטר נתבטלה החזקה, דשלמו לו שאר שני חזקה בפני מי שאינו יודע למחות, ועיין לקמן סוף סימן קמ"ט מזה. ד"מ סוף סימן זה:

ו] אפילו שלא בשטר. בטור [סעיף ד'] מסיים בטעמו ז"ל, דדוקא גבי לקוחות המחזיקין בעינן שטר, כי אין להמערער לחקור אם יחזיקו כראוי אם לא שיתברר הדבר ממש בקול, אבל הכא המחזיק יש לו לחקור שלא ימכור אחר שדהו, עכ"ל, ועיין פרישה:

8. האומנים אין להם חזקה:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כח

האומנים שהיו בונים בקרקע או מתקנים אותה שנים רבות, אין להם חזקה. ירדו מאומנותם, אם אכלו אותה ג' שנים אחר שירדו מאומנותם, יש להם חזקה. ( ובעלים מחזיקין בשל אומנים) (טור סכ"ב).

9. השותפין האריסין והאפורופוסין אין להם חזקה:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף א

ראובן שאכל שדה שמעון שני חזקה וטען שהיא לקוחה בידו, והביא שמעון עדים שהיא ידועה לו, וכן הביא עדים שראובן ידוע שהוא שותפו או אריסו או אפוטרופוס, ומפני זה לא מיחה, תחזור השדה לשמעון וישבע היסת שלא מכר ולא נתן. אבל אם לא הביא שמעון ראיה שראובן היה שותף או אריס, אלא ראובן הודה מעצמו (ואמר): הן הוא שותפי ומכר לי, נאמן במגו שהיה יכול לומר שלא היה שותפו מעולם. הגה: שני שותפים בקרקע אחת, ובא אחד והחזיק בקרקע שלהן, אע"ג דלגבי האחד לא הוי חזקה כגון שהיה אריסו או אפוטרופוס שלו או שלא היה עמו במדינה, מ"מ מועיל חזקתו נגד השותף השני, לחלקו (טור בשם הרא"ש כלל צ"ט ס"ג וכ"כ הב"י בשם הרשב"א).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף א

א] שהוא שותפו או אריסו כו'. דלהני אין חזקה מטעם שיתבאר בסמוך סעיף ב' [סק"ד] וכ"ה [סקמ"ג] ע"ש. והרמב"ם בפי"ג דטוען [ה"א - ב'] הקדים וכתב לפני דין זה כל הני דאין להן חזקה המפורשין במשנה וגמרא דפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ב ע"א] דרך כלל, ואח"כ כתב פרטיהן, והתחיל בדין זה שהתחיל בו המחבר בסעיף זה, ע"ש:

ב] אבל אם לא הביא שמעון ראיה כו' עד נאמן במיגו כו'. במיגו כי האי שהוא לאפטורי [מ]ממון כו"ע מודים, ולא פליג הרמב"ם [פ"ט משלוחין ה"ד] עם הרא"ש [שבועות פ"ז סי' ג'] בריש סימן צ"ג [בטור סעיף ו' - ז'], כי אם במיגו לאפטורי משבועה, ע"ש:

ג] כגון שהיה אריסו או אפוטרופוס שלו כו'. דאף דלא מועיל חזקתו בחלקו דאחד מאלו, אפ"ה מועיל בחלקו של זה השני. ואע"פ דלא חלקו ואין ברירה, מ"מ היה לו למחות כדי שלא יאמר קניתי חלקך לעמוד במקומך בשותפות עם שותפך, ועיין בטור סעיף ג' בתשובת הרא"ש [המובאת בציונים אות ג'], ועיין פרישה [שם]:

10. דין אריסי בתי אבות

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כה

אריס לאביו של בעל השדה או לאנשי משפחתו, אין לו חזקה, שכיון שהוא אריס של בתי אבות אין ממחין הבעלים בידו. אבל אם זה הוא שנעשה אריס תחלה, הואיל ואכלה כולה שני חזקה מעמידין אותה בידו ואומרים לבעלים: היאך אכל שנה אחר שנה ולא מחיתם בידו. ( אבל בעלים מחזיקין בשל אריסין) (טור סעיף ל').

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כה

מב] אריס לאביו של בעל השדה כו'. כן פירש הרמב"ם [המובא בציונים אות ל"ה] לאריס בתי אבות הנאמר בגמרא [ב"ב מ"ו ע"ב], והטור [סעיף ל'] פירשו בפירוש אחר וכתב ז"ל, אריס בתי אבות כו' לעבוד כל השדות של המשפחה הן ואבותיהן ואין יכולין לסלקו:

מג] אין ממחין הבעלים בידו. דכיון דאין מסלקין אותו מניחין לו לאכול כמה שנים זה אחר זה ואח"כ יאכלו הבעלים, משא"כ כשנעשה אריס תחילה, פירוש מחדש, דהרשות ביד שניהן להסתלק זה מזה לשנים שיבואו כאשר לא יישר בעיניהן, ואיך מניחין אותו לאכול כל הפירות כמה שנים זה אחר זה:

11. האיש בנכסי אשתו אין לו חזקה

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף ט

האיש שאכל בנכסי אשתו שני חזקה, אף על פי שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה, ואפילו התנה עמה כשהיא ארוסה שלא יירשנה, ואחר כך אכל ובנה והרס ועשה כל מה שעשה, וכן האשה שאכלה פירות בנכסי בעלה ונשתמשה בהם כחפצה כמה שנים אף על פי שייחד לה שדה במזונותיה, ואכלה שדות אחרות, אין אכילתן ראיה. הגה: ודוקא שלא הזיק גופה של קרקע, אבל חפר בקרקע בורות, שיחין ומערות וכיוצא בהן שקלקל הקרקע, והיא לא מחתה, הוי חזקה (טור והרמ"ה ומרדכי פרק חזקת). וכן חזקת ניזקין, כגון פתיחת חלונות וכיוצא, יש אומרים דהוי חזקה (טור בשם ר"י הלוי).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף ט

י] אף על פי שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה ואפילו התנה עמה כשהיא ארוסה שלא ירשנה כו', עד אין אכילתן ראיה. המחבר נמשך בזה אחר לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות י"ד] שמחולק עם הרא"ש [בכתובות פ"ט סי א'], והטור, כמ"ש בטור אה"ע סימן צ"ב, ומפני שהטור [סעיף ה' - ו'] והמחבר קיצרו כאן משום דסמכו אמה שכתבו שם, לכן אכתבהו כאן כדי שתבין את דבריהן. דע דבפרק כ"ג דאישות [ה"א ה' - ז'] מבואר מתוך דברי הרמב"ם והמגיד משנה דלסילוק הפירות אפילו סילק נפשו מהן אחר הנשואין "ואמר לה אפילו בלא כתיבה" דין ודברים אין לי בנכסיך ולא בפירותיהן וקנו מידו, אלים מילתא דקנין דאינו אוכל הפירות, ואם מכרה או נתנה קיים, ואם התנה כן בעודה ארוסה אין צריך קנין אלא באמירה גרידא דדין ודברים אין לי בנכסיך ובפירות סגי, ולא מיבעיא לענין סילוק הפירות ומכירתה להקרקע, אלא אפילו התנה בעודה ארוסה שלא יירשנה מהני הסילוק דדין ודברים כו' בדיבורא בעלמא ובלא קנין, אבל אם התנה שלא יירשנה אחר נישואיה אפילו קנין לא מהני, דכיון דיש לירושה צד דאורייתא אלמוה רבנן ואמרו דלא יכול לסלק נפשו ממנה, כי אם כשהתנה בעודה ארוסה דאז מהני בכל דבר, כדרב כהנא דאמר [כתובות פ"ג ע"א] נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה, דכיון שעדיין לא באו הנכסים לידו, בסילוק בדיבור בעלמא דדין ודברים [וכו'] ובלא קנין סגי, ולא דמי לב' שותפים שאחד בא להעיד להב' דלא סגי בסילוק דדין ודברים כו' אם לא שקנו מידו, כדאיתא בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א] [וכתבו הטור בריש סימן ל"ז], דשם הקרקע כבר החציה היא שלו, אבל לאחר שנשאה ידו כידה ועדיפא מידה, ע"ש ותמצא כמו שכתבתי. והרא"ש [שם], והטור הביאו באה"ע סימן צ"ב, ג"כ (ו)כתב דבהתנה בעודה ארוסה בסילוק דדין ודברים [וכו'] באמירה גרידתא ובלא קנין אפילו לענין שלא יירשנה סגי, אלא שבזה חולק עמו, דלאחר נישואין לא מהני תנאי אפילו בקנין, ואפילו לענין סילוק מפירותיה לחוד, אע"פ שבשותף מהני הסילוק דדין ודברים כו' בקנין וכנ"ל, באיש בנכסי אשתו אחר הנשואין לא מהני. וע"פ הקדמת דברים הללו תבין דבריהם ומ"ש כאן הטור [סעיף ה'], דדקדק וכתב כאן זה לשונו, אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כו' עד כגון שכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך ולא בפירותיהן כו'. מ"ש "שכתב" לה, לאו דוקא הוא, אלא ה"ה "אמר לה" כן הוי סילוק גבה, וכן הוא בהדיא בגמרא ריש פרק הכותב [כתובות פ"ג ע"א] וכ"כ הטור באה"ע ריש סימן צ"ב ע"ש. גם דקדק הטור כאן וכתב "בעודה ארוסה" גם לסילוק מפירותיה, ואז מהני אפילו בלא קנין משום הכי לא הזכיר בדבריו קנין, משא"כ בהתנה אחר נישואין, דלא מהני אפילו קנין אפילו לסילוק הפירות לחוד. אבל ברמב"ם פי"ג מטוען [ה"ח] והמחבר כאן, לא הזכירו "בעודה ארוסה" כי אם בסיפא בהתנה על הירושה, ולא ברישא בסילוק נפשו מפירותיה וכנ"ל, והיינו כמו שכתבתי. וגם כן תבין ממה שכתבתי דהני התנה שכתב המחבר ברישא ובסיפא אינן שוים, דהתנה דרישא בסילוק מפירותיה דמיירי אפילו אחר נישואין וכמו שכתבתי בעי דוקא קנין, והתנה דסיפא בסילוק מירושתה בעודה ארוסה מהני אפילו בלא קנין, וכן מפורש בדברי המגיד משנה שם בפכ"ג דאישות, ומשום דאין כאן מקום דדינים הללו קיצרו הטור והמחבר כאן ודוק. ואחר שכתבתי פירוש כלל דברי המחבר אשיב ידי ואכתוב פירוש פרטי דבריו. מה שכתב אע"פ שהתנה עמה כו', ר"ל אע"פ שהתנאים הללו חלים עליו לקיימם, אפילו תנאי דירושה לדעת הרי"ף [כתובות מ"ב ע"א מדפי הרי"ף] והרמב"ם [שם ה"ה] והרא"ש [בכתובות שם] וכמו שכתבו הטור והמחבר בשמם בטור אה"ע סוף סימן צ"ב [סעיף ז] [ומ"ש הטור כאן בסעיף ו' דאפילו התנה עמה שלא יירשנה אפילו הכי הוא יורש אותה, בשם ר"י [ב"ב נ' ע"ב תוס' ד"ה במאן] הוא דכתב כן, אבל הוא לא ס"ל כן אלא כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש, וכמו שכתב שם באה"ע סוף סימן צ"ב, וקיצר כאן וסמך אמ"ש שם ועיין דרישה [סעיף ו']], מ"מ כיון דאין מדרך האשה להקפיד על בעלה ומניחתו לאכול פירות נכסיה, משום הכי אין לו חזקה:

יא] ובנה והרס. המגיד משנה דייק מזה שהרמב"ם [המובא בציונים אות י"ד] ס"ל שאפילו אם חפר בה הבעל בורות שיחין ומערות בשדותיה אין לו חזקה, וכמ"ש הטור [סעיף י'] בשם הרי"ף [ב"ב כ"ז ע"א מדפי הרי"ף] והרא"ש [ב"ב פ"ג סי' נ"ג], וא"כ יש לדקדק על מ"ש מור"ם בהג"ה ע"ז ז"ל, ודוקא שלא הוזק גופה של קרקע אבל חפר כו', והוא דעת הרמ"ה והטור [שהובאו בציונים אות ט"ו], דלא הו"ל למימר בלשון ודוקא כו' כאילו בא להוסיף לפרש דברי המחבר, וממה שכתבתי נתבאר דפליגי אהדדי, אלא הו"ל למימר בלשון וי"א כדרכו, וצ"ע:

יב] אבל חפר בקרקע בורות כו'. מדסתם מור"ם שמע מינה דס"ל דאפילו אם לא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן אפילו הכי הו"ל חזקה כשחפר בורות, והוא כדעת הטור, ולאפוקי ממ"ש הטור בשם הרמ"ה [המובא בציונים אות ט"ו] ע"ש בסעיף י. ועיין באה"ע סימן פ"ז [סעיף א'] דלא הזכיר מור"ם חילוק זה דחפר בורות, והיינו טעמא, משום דשם אין מקום מקור דדיני חזקה משום הכי קיצר ולא נחת להכריע בדבר התלוי בפלוגתא, בפרט מאחר שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש [הנ"ל ס"ק י"א] לא סבירא להו הכי: הגה. והריב"ש סי' רנ"ב כתב דאפוטרופוס ומורשה שנכנסו ברשות אפשר דלכו"ע לא הוי חזקה אף בחפירת בורות. ועיין ד"מ סעיף י' והב"י [מחודש ג'] שהביאו:

יג] וכן חזקת נזיקין כו'. בטור בשם ר"י הלוי [הובאו בציונים אות ט"ז] כתב הטעם, דכיון דאינו מחזיק בגוף הקרקע שלה אלא שבא להשתמש בה לפרקים או לראות בה מחלונו, ומצינו דהקילו בו חז"ל בעלמא דלא הצריכו בחזקתו לא טענה ולא חזקה ג' שנים, אלא בראיית הבעלים ושתקו ולא מיחו אמרינן דמחול להו מיד, משום הכי נמי הקילו בו גבי חזקת נכסי אשת איש שיהיה חזקה בענינים כאלו בין לבעלה בין לאחר [ובסעיף י"א סתם המחבר דאין לאחר חזקה] מיד שרא[ת]ה שפתח חלונו על חצירה ושתקה. ומסיק הטור וכתב דר"י [ב"ב כ"ג ע"א תוד"ה והא] חולק ומצריך גם בחזקת היזק נזיקין כאלו טענה וחזקה ג' שנים, ור"ל וממילא אין חזקה לאיש ולא לאחר בנכסי אשת איש גם בהיזק ניזקין אלו ואפילו החזיק בה ג' שנים, כמו שאין להם חזקת ג' שנים באכילת פירות נכסיה, וכ"כ (הרשב"א) [הריטב"א בתשובה סי' כ'] כתבתי לשונו בדרישה [סעיף י"א]. ולא דמי לחפירת בורות למאן דס"ל דהוי ביה חזקה בנכסיה, דשם מקלקל הקרקע עצמה ולא ה"ל לשתוק, וביאור זה הוכחתי בפרישה ודרישה [שם] ע"ש. וכן נראה לי בביאור דברי מור"ם דכתב בחפר בה בורות סתם דהוי חזקה, ובחזקת נזיקין כתב בלשון פלוגתא. והא דכתב דעת י"א זה דהוי חזקה בנזקיו לחוד, ולא כתב נמי דעת ר"י הנ"ל דלפי דבריו אין להם בהן חזקה, משום דדעת מור"ם נוטה להלכה טפי לדעת הרא"ש דא"צ חזקת ג' שנים וטענה, וכמו שכתב בסימן קנ"ה סעיף ל"ה ע"ש, ומה"ט נמי נראה דסתם מור"ם באה"ע (סוף) סימן פ"ז [סעיף א'] בהג"ה וכתב שם דבחזקת נזיקין ה"ל חזקה ע"ש, ועיין בסמ"ע בסימן קנ"ג בסעיף ט"ז [ס"ק ל"ב] שם כתבתי כלל הדבר בענין זה ודו"ק:

יד] כגון פתיחת חלונות וכיוצא. פירוש, כל הנזקין דכתב הטור והמחבר בסימן קנ"ג וקנ"ד וקנ"ה:

12. הבן בנכסי אביו אין לו חזקה

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף ג

הבן שהוא סומך על שלחן אביו ונחשב בכלל בני ביתו, אם אכל נכסי אביו שני חזקה, וכן האב שאכל נכסי זה שהוא סומך עליו, שני חזקה, לא עלתה להם חזקה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף ו

אב בנכסי הבת, וכן הבת או הבן בנכסי האם, דינם כבן בנכסי האב ואב בנכסי הבן. הגה: וה"ה בשאר קרובים שאין מקפידין זה על זה לפי ראות הדיינים (תשובת רשב"א סי' תתק"נ ותשובת רמב"ן סימן צ"ג וריב"ש סימן רנ"ב וטור סוף הסימן).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף ו

ה] ה"ג "וכן" הבת כו'. "וכן" בכף ולא "ובן" בבי"ת, ואתא ללמדנו דבת או בן בנכסי אמם יש להן דין כבן בנכסי האב הנ"ל בסעיף ג':

ו] והוא הדין בשאר קרובים. וביש ספרים כתוב בסעיף ז' הג"ה זו, ואין שם מקומה אלא לסעיף זה שייכי, דכאן כתב אב בנכסי בת כו', ע"ז מסיק מור"ם וכתב וה"ה בשאר קרוביו, וכן כתבם הרשב"א יחד בתשובה אחת [המובאת בציונים אות ח'] והביאה הד"מ [סעיף ד'] ע"ש:

13. קנין חזקה [בשונה מחזקת ראיה]

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ג הלכה א

הנותן מתנה לחבירו אין המקבל זוכה בה אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו, אם מטלטלין רוצה ליתן לו, עד שיגביה או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה או יקנה באחד משאר הדברים שהמטלטלין נקנין בהן, ואם קרקע או עבדים נתן לו עד שיחזיק כדרך שמחזיק הלוקח או עד שיגיע שטר מתנה לידו, אבל בדברים לא זכה המקבל אלא כל אחד מהן עדיין יכול לחזור בו.

רמב"ם הלכות מכירה פרק א הלכה ח

כיצד בחזקה, מכר לו בית מכר לו שדה או שנתן אותה במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה, במה דברים אמורים כשהחזיק בפני המוכר או הנותן, אבל שלא בפני המוכר או הנותן צריך שיאמר לו לך חזק וקנה ואחר כך אם החזיק קנה אע"פ שאינו בפני הבעלים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קצב סעיף א

בחזקה כיצד, מכר או נתן לו בית או שדה, כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והועיל במעשיו, הרי זה קנה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קצב סעיף א

א] והועיל. בסעיף ד' ה' ו' מפרש ואזיל הועיל דכל אחד, ומאי בא למעט דלא מיקרי הועיל דלא קנה בו:

שולחן ערוך חושן משפט סימן רמא סעיף א

הנותן מתנה לחבירו, בין קרקע בין מטלטלין, אין המקבל זוכה בה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם, וכיון שקנה באחד מהדרכים ההם, אפילו שלא בפני עדים, קנה, אם שניהם מודים. אבל בדברים לא זכה המקבל, אלא כל אחד יכול לחזור בו. ואם אמר ליתן לחבירו מתנה מועטת, אם חוזר בו יש בו משום מחוסר אמנה. הגה: וע"ל סימן רמ"ט ולעיל סימן ר"ד סעיף ח'. ראובן שאמר לשמעון: בית לוי נתון לך, אף על פי שלוי מקבל קנין לקיים דבריו של ראובן, אינו כלום (ריב"ש סימן ר"ז).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רמא סעיף א

א] בין קרקע בין מטלטלים. בטור [סעיף א'] הוסיף וכתב ג"כ עבדים בדרך שנקנה בו, ופשוט הוא:

ב] אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם. והן מבוארים בטור ובדברי המחבר מסימן ק"ץ והלאה ע"ש, גם כאן פרט הטור [סעיף א'] קצת מנהון:

ג] אם שניהם מודים. לשון גמרא [קדושין ס"ה ע"ב] דלא איברו סהדי אלא לשקרא [וכ"כ הטור בסימן קפ"ט [סעיף ב']], פירוש, מחששא שמא לא יודו זה לזה:

ד] מתנה מועטת. דאילו במתנה מרובה לא סמכה דעתו של מקבל מעולם שיתן לו הנותן מתנה מרובה כזו, וכמ"ש המחבר בסימן ר"ד סעיף ח' בהדיא האי טעמא, ולא כעיר שושן דתלה הטעם בהנותן דבמתנה מרובה לא היתה דעתו מעולם ליתנו לו ע"ש, ובעיר שושן בעצמו כתב בסימן (רי"ד) [ר"ד] כמ"ש המחבר שם:

ה] אינו כלום. נראה דאף אם ראובן עשה קנין סודר לשמעון על הבית וכדרך הקנאות המתנות, אפ"ה אינו כלום, לפי שקנינו של ראובן היה בדבר שאינו שלו, וכיון דבמתנה דראובן לאו כלום היא, קניינו דלוי ג"כ לא חל כלל, דהא לא קנה אלא לקיים דבריו של ראובן ודבריו של ראובן לא חלו:

14. האחין שחלקו

רמב"ם הלכות שכנים פרק ב הלכה יא

האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן בהנייה שנעשית להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו עליו גמר כל אחד מהן ומקנה לחבירו. +/השגת הראב"ד/ האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל וכו' עד ומקנה לחבירו. א"א לא נתחוורו דבריו עכ"ל.+

15. נכסי גר ונכסי הפקר

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ב הלכה א

נכסי גר שאין לו יורשים, ונכסי ההפקר ושדה שמכרה העכו"ם לישראל ועדיין לא החזיק בה, כולם דינם שוה, כל המחזיק בהם בדרך מדרכי החזקה כמו שביארנו בהלכות מכירה קנה חוץ מאכילת הפירות.

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ב הלכה ב

כיצד הלוקח קרקע מחבירו והחזיק בה באכילת פירותיה קנה כמו שביארנו, אבל בנכסי הפקר או נכסי הגר אפילו אכל פירות האילן כמה שנים לא קנה גוף האילן ולא גוף הקרקע עד שיעשה מעשה בגוף הארץ או יעבוד עבודה באילן, ומעשה באשה אחת שאכלה פירות דקל שלש עשרה שנה ובא אחד והחזיק באילן בעבודה שעבד בגוף האילן ובא מעשה לפני חכמים ואמרו זה האחרון קנה. +/השגת הראב"ד/ כמו שביארנו וכו'. א"א כל זה הולך על דרך שכתב למעלה בהל' מכירה פ"א ואינו נכון בעיני עכ"ל.+

רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ב הלכה ג

יש דברים רבים שאם החזיק בהן הלוקח לא קנה עדיין, ואם החזיק באחד מהן בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה, כיצד המוצא פלטרים גדולים בנויין בנכסי הגר או בנכסי הפקר וסייד בהן סיוד אחד או כייר בהן כיור אחד, כגון אמה או יותר כנגד הפתח קנה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף יב

נכסי גר שאין לו יורשים, ונכסי ההפקר, ושדה שמכרה העובד כוכבים לישראל ועדיין לא החזיק בה, כולם דינם שוה, כל המחזיק בהם בדרך מדרכי החזקה שנתבארו בהלכות מכירה קנה, חוץ מאכילת פירות. כיצד, הלוקח קרקע מחבירו והחזיק בה באכילת פירותיה קנה, כמו שנתבאר בסימן קצ"ב. אבל בנכסי גר או נכסי הפקר, אפילו אכל פירות האילן כמה שנים לא קנה לא גוף האילן ולא גוף הקרקע, עד שיעשה מעשה בגוף הארץ או יעבוד עבודה באילן. הגה: לפיכך אם מצא שדה הגר חרושה, וזרעה ולא כיסה אחר הזריעה, וצמחה ואכלה, לא הוי חזקה (טור).

16. דבר הידוע לשני שותפין

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יג הלכה ח

השותפין כיצד, אם היה שותף בשדה זו ואין בה דין חלוקה אע"פ שאכל את כולה האחד מהן כמה שנים הרי היא בחזקת שניהם, ואם יש בה דין חלוקה ואכלה האחד כולה שני חזקה יש לו חזקה שהרי אומר לשותפו אם באמת שלא מכרת ולא נתת היאך אכלתי את כולה ואתה שותק ולא מחית כל שלש שנים, וכן האיש שאכל בנכסי אשתו שני חזקה אע"פ שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה, ואפילו התנה עמה כשהיא ארוסה שלא יירשנה ואחר כך אכל ובנה והרס ועשה כל מה שעשה, וכן האשה שאכלה פירות בנכסי בעלה ונשתמשה בהן כחפצה כמה שנים, אע"פ שיחד לה שדה במזונותיה ואכלה שדות אחרות אין אכילתן ראיה, וכן הבן שהוא סומך על שלחנו של אביו ונחשב בכלל בני ביתו אם אכל נכסי אביו שני חזקה, וכן האב שאכל נכסי בן זה שהוא סומך עליו שני חזקה אין אכילתן ראיה.

רמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ה הלכה ח

דבר הידוע לשני שותפין אע"פ שהוא ברשות אחד מהן אינו יוצא מחזקתו של שני כל ימי השותפות ואינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה ונאמר לאחר שהמוציא מחבירו עליו הראיה אלא הרי הוא בחזקת שניהם עד שיביא האחר ראיה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף ב

שדה של שני שותפים שאין בה דין חלוקה, אף על פי שאכל אחד מהם כולה כמה שנים, הרי הוא בחזקת שניהם. ואם יש בה דין חלוקה ואכלה האחד כולה שני חזקה, יש לו חזקה. הגה: אבל אם החזיק בחציה ואומר: זה הגיע לחלקי, לא הוי חזקה (טור בשם הרא"ש והרמב"ם פי"ג דטוען ומרדכי פ' חזקת). וכן אפי' החזיק בכולה, והשותף נותן חצי המס, הוי מחאה ואינה חזקה (ב"י סימן קמ"ו בשם רשב"א).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף ב

ד] שאכל אחד מהן כולה כמה שנים כו'. הטעם, דשמא עשו כך חלוקה ביניהן שזה יאכל פירותיה כך וכך שנים רצופות ואח"כ יאכלנה גם כן השני כל כך שנים, כיון דאין בה שיעור חלוקה להשתמש ולאכול ממנה שניהן בכל שנה, משא"כ ביש בה דין חלוקה והחזיק בכולה, דכיון דאפשר לחלקה ולא חלקו הוי חזקה. אבל אם שניהן אוכלין כל אחד החצי מן (השנה) [השדה], וחלק האחד עדיף מהשני, לא יוכל זה שחלק הטוב בידו לומר בגורלי עלה זה החלק, דיאמר שותפו, כן הסכמנו שהוא יאכל פירות הללו ג' שנים מחציה זה הטוב ואני מחציה השני, ובג' שנים שאחריו בהיפך, וק"ל:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קעט

דבר הידוע שהוא משל השותפות, אין לאחד חזקה בו על חבירו. ואפילו נשתהה בידו זמן רב, אינו יכול לומר שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה, אלא בראיה. ולא מבעיא במילתא דידיע לתרווייהו שוה בשוה, אלא אפילו חזו דהאי אייתי זוזי והאי אייתי זוזי וזבנו בהו עיסקא, ולא ידיע כמה אייתי כל חד, ובתר הכי נפק האי עיסקא מידא דחד ואמר: תרי תילתא דידי ותילתא דחבראי, לא מהימן, אלא פלגו ליה בשוה. והוא דלא מצי למטען: לא היו דברים מעולם, או: החזרתיו לך, כגון דחזו ליה סהדי תחות ידיה וידעי דהוא עיסקא דזבנו תרווייהו. הגה: ודוקא קודם שחלקו, אבל לאחר שחלקו יש להן חזקה זה על זה (ב"י בשם הרי"ף וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"ה משותפים, ועיין לעיל סימן קמ"ט).

סמ"ע סימן קעט

א] ואפילו נשתהא בידו זמן רב כו'. משום דשותפין לא קפדי אהדדי. ואע"ג דכתבתי בסימן קנ"ז [בפרישה סעיף י"ג] דבזמן רב רגילין להקפיד, מ"מ כיון דניכר וידוע הוא דדבר זה בשותפות היה, עדיין הוא בחזקת של שניהן ואמרינן דלא קפדי עד שיוודע שחלקו:

ב] והוא דלא מצי למטען כו'. פירוש, דא"כ הוה נאמן במיגו: