רי"ף בבא בתרא דף כג

גמרא בבא בתרא דפים מב: – מד.

אורך השיעור ברי"ף הוא דקות

1. כל עדות שיש לאדם הנאה בה, פסול להעיד. 1

2. ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות. 2

3. השותפין, שומרי שכר הן 3

4. האומר לחבירו: שמור לי ואשמור לך. 3

5. כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה, אינו יכול לדון עליו 5

6. ראובן שגזל שדה או טלית משמעון 5

7. מת והוריש הגזילה לבניו 6

8. אין נקרא שינוי רשות אלא במוכר או נותן 7

1. כל עדות שיש לאדם הנאה בה, פסול להעיד

רמב"ם הלכות עדות פרק טו הלכה ד

קרקע שבין שני שותפין שבא מערער להוציאה מתחת יד השותף, אינו מעיד לשותפו עליה אלא אם סילק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנה לשותף ושאם בא בעל חוב שלו וטרפה מיד השותף משלם לו דמיה ואחר כך מעיד לו עליה וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף א

כל עדות שיש לאדם הנאה בה, פסול להעיד, לפיכך קרקע של שני שותפים, ובא האחר להוציא מתחת יד האחד, לומר שאותו שמכרה להם גזלה ממנו, אין שותפו מעיד לו עליה לפסול עידי המערער, ואפילו על חלק השותף לא יועיל עדותו, אלא אם כן סלק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנו לשותף. ואפילו לא סלק עצמו עד לאחר הערעור, מהני, וצריך שיקבל עליו שאם יבא בע"ח ויטרפנה מיד השותף, ישלם לו דמיה. וצריך להתנות שאם יבא לחטפה ממנו בטענות אחרות לומר שהיתה גזולה בידו וכיוצא בזה, שאינו מקבל אחריות. אבל אם אין המערער טוען אלא על חלק השותף בלבד, כגון שטוען שמכרה לו השותף, יכול להעיד לו, שאז אינו נוגע בעדות כלל.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף א

א] כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד. בעיר שושן [סעיף א'] כתב בזה ז"ל, ולא משום דחשדינן ליה, אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו, עכ"ל. ולא ידעתי מנין לו הא. ופשוט הוא בעיני דהטעם הוא משום דחשדינן ליה בדבר שיגיע לו הנאה ממנו, וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה [טור סעיף ט"ו ומחבר סעיף כ"א], וכדאמרינן בסמוך בסעיף (ט') [ט"ו] בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצא עליה ערעור, דלא יעיד לו, דחיישינן דיעיד שקר כדי להעמידה בפני בעל חובו. גם בסעיף זה קאמר דצריך לקבל עליו באם יבוא בעל חובו שיסלקנו במעות מהאי טעמא [ומשום הכי כתב נמוקי יוסף פרק חזקת הבתים דף קע"ב ע"ב [כ"ג ע"ב מדפי הרי"ף] דנוגע בעדות יכול להעיד לחובה, משא"כ בפסול קורבה, עכ"ל]. ולא אמרו דאדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע, ולא בדבר של הנאת ממון, וק"ל:

ב] ה"ג ובא אחד. ול"ג (האחר) [האחד] בה"א, וק"ל:

ג] להוציאה מתחת יד האחד. לשון זה להוציאה, וגם ממ"ש אחר זה, משמע דבא להוציא כל השדה בתביעה זו שתבע לאחד מהן, לומר שאותה שדה שקנה עם חבירו גזולה היא ממנו. וכן הדין בכל דבר שאינו מחוסר גוביינא, כמ"ש הטור בסימן קע"ו סעיף ל"א, ועיין מה שכתבתי כאן בפרישה [סעיף א'] ובסמ"ע שם [סקנ"ט]:

ד] שאותו שמכרה להם גזלה ממנו. וה"ה אם מביא שטר חתום בעדים שאותו שמכרה לו הוא חייב לו ובא לגבות מידו בשטרו, וזה בא לפסול עדי השטר:

ה] ואפילו על חלק השותף לא יועיל כו'. הטעם, דמה שישאר ביד שותפו יהיה גם לו חלק בו כל זמן שלא חלק עמו לפני זה לגמרי. אבל אם חלק עמו לפני זה לגמרי, מעיד לו [וכ"כ רשב"ם בפרק חזקת [ב"ב מ"ג ע"א ד"ה נוגעין]], דאז אינו יכול לחזור ולומר חלוקתינו בטעות היתה מאחר שיצא חלקי מתחת ידי בתורת גזילה, וכדאמרינן בסימן (קע"א) [קע"ה סעיף ג'] באחין שחלקו ובא להן אח שלישי ממדינת הים, ודומה לזה הוא ג"כ לקמן בסימן קע"ו [סעיף י"ב] וקע"ז [סעיף א'], דשאני הכא כיון דהוא עצמו פוסל עדי המערער, אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו, אמרינן ליה דמזל דידך גרם לך שנסתחפה שדך:

ו] לא יועיל עדותו. גם בזה כתב בעיר שושן [סעיף א'] טעם הנ"ל, דכיון דעדותו נוגע גם לחלקו ועל חלקו ודאי בטל הוא דאינו מעיד לעצמו, והו"ל כמו עדות שבטלה מקצתה שהתורה פסלתו ובטלה כולה וה"נ כו', עכ"ל. ונמשך בזה אחר שיטתו שהתחיל בה שם בריש סימן זה, ולא דק, ועיין בפירוש רשב"ם [שם] ונ"י [שם כ"ג ע"א מדפי הרי"ף] דפירשו בהדיא הטעם משום דיחזור ויחלק עמו, וכמו שכתבתי לפני זה [בסק"ה] ע"ש, וק"ל:

ז] אא"כ סילק עצמו ממנו כו'. בגמ' [ב"ב שם] קאמר דסילק עצמו וכתב לשותפו דין ודברים אין לי בחלקך וקנו מידו על זה. אבל רוב הפוסקים ס"ל דהגמרא לאו דוקא קאמר, דלא סגי בהכי, דאכתי איכא למימר מדין ודברים סילק נפשו ולא מגוף השדה, ובעי שיפרשו לו בהקנין שסילק נפשו מגוף חלק שדהו שיש לו בשותפות. וכן משמע לשון הטור [סעיף א'] שכתב, אא"כ סילק וקנו מידו שלא נשאר לו (כלום) [שום] זכות בו, וכן מוכח בד"מ [שם], ע"ש. וכאן קיצרו המחבר ומור"ם ז"ל:

ח] עד לאחר הערעור כו'. ולא חיישינן לקנוניא היכא דאין ריעותא לפנינו, כההיא דשטר חוב שנפל דלא יחזירנו אפילו אמר הלוה להחזירו, כמ"ש הטור והמחבר לקמן ריש סימן ס"ה [טור סעיף ח' ומחבר סעיף ו'] ע"ש, דשם איכא ריעותא דנפילה:

ט] ישלם לו דמיה. פירוש, להמקבל מתנה ישלם לאחר שיהיה [לו] במה לשלם [אבל אין לפרש שישלם ויסלק להבעל חוב, דזה פשיטא דאם יהיה לו במה לשלם דלא יחזור על זה המקבל המתנה, דמחשב כמשועבדין במקום בני חורין], דאל"כ יש לחוש שמעיד לו כדי להעמידה בפני מי שיודע שהוא חייב לו ואין לו במה לפרוע, וכדי שלא יהיה בכלל לוה רשע ולא ישלם ניחא ליה להעיד שקר ולפסול עדי המערער שהוא דבר של סתר שאין הבריות יודעים שמעיד שקר, ממה שיקרא לוה רשע ולא ישלם שהוא דבר הניכר לבריות. אבל אם קיבל עליו אחריות נגד זה השותף תו ליכא למיחש להכי, דהא אם יפרע בו לבעל חוב ישאר חייב לזה השותף שקיבל עליו אחריות ויקרא נגדו רשע, ומה לי זה ומה לי זה:

י] וצריך להתנות שאם כו'. דאם לא כן פשיטא דנחשב לנוגע בעדות זה, דהא אם לא יפסול עדי המערער הללו יצטרך לשלם לזה השותף כיון שקיבל עליו אחריות נגדו. ועיין פרישה [סעיף ג'], שם כתבתי דאין צריך להתנות תנאי זה אלא היכא שקיבל עליו אחריות סתם, אבל אם בשעת סילוק לא קיבל עליו אחריות סתם, אלא אמר אם יבוא בע"ח לטרוף מידך אשלם לך, איכא למימר דוקא זה קיבל עליו דבעל חוב בא מצידו, ומהיכא תיתי לומר שיתחייב לו באחריות דשאר ערעורים דאינם באים מצידו. ועוד כתבתי בפרישה [שם] דאפילו אינו מתנה אלא שלא ישלם לו אחריות דמערער זה, ג"כ מעיד לו, ע"ש:

2. ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות

רמב"ם הלכות עדות פרק טז הלכה ג

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא יהודה לערער על שמעון ולהוציאה מתחת ידו, אין ראובן מעיד לו עליה, אע"פ שאין עליה אחריות הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון כדי שיבא בעל חוב של ראובן ויטרפנה בחובו ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם.

שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף טו

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ובא יהודה לערער על שמעון להוציאה מתחת ידו, אין ראובן מעיד לו עליה, אע"פ שאין עליו אחריות, הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון, כדי שיבא בע"ח של ראובן ויטרפנה בחובו, ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם. (תהילים לז, כא) ( ודוקא שבא יהודה לערער מכח המוכר, אבל אם בא לערער מכח הלוקח שאמר שחייב לו, אז יוכל המוכר להעיד עליה) (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף טו

לה] ובא יהודא לערער כו'. ז"ל הטור [סעיף ח'], אם מערער עליו ואמר שראובן גזלה ממנו, פשיטא דראובן אינו מעיד לשמעון, דניחא ליה דלא לקרויה גזלנא, אלא אפילו אם מערער ואמר שראובן קנאה מגזלן, אפ"ה לא יעיד לו כו':

לו] אעפ"י שאין עליו אחריות כו'. בטור [שם] כתב עוד ז"ל, ואעפ"י ששמעון הלוקח מכיר שזו השדה היתה של ראובן ושל אבותיו מעולם, נמצא דאף אם שתק ראובן אין לו לשמעון עליו לא דמי הקנין שהרי מכרו לו שלא באחריות, וגם לא תרעומת שהרי מכיר ויודע שהמערער בא בעדות שקר, אפ"ה לא יעיד לו כו':

לז] כדי שיבא ב"ח של ראובן כו'. אפילו נשאר ביד ראובן שדה אחרת כדי דמי שדה זו, חיישינן שראובן המוכר יודע האמת שלו שחייב טפי מכדי שדה זו הנשארת. ועיין מה שכתבתי לעיל בסמוך [סק"ל] וכ"כ בטור [שם]:

לח] ויטרפנה מידו. לשון הטור [שם], ואפילו קנה השדה ומכרה מיד ולא לוה בינתיים, אפילו הכי חיישינן שמא לוה קודם שקנאה וכתב למלוה דאקני כו':

לט] ולא יהא לוה רשע כו'. לשון הטור [שם], ולגבי שמעון הלוקח לא הוה לוה רשע כו' שהרי מכרה לו שלא באחריות:

מ] אז יכול המוכר להעיד לו. הטעם, דבזה יכול בעל חוב דראובן לטורפה מיד זה המערער כמו שהיה טורף אם היתה נשארת ביד ראובן או ביד שמעון. טור [שם]:

3. השותפין, שומרי שכר הן

שולחן ערוך חושן משפט סימן קעו סעיף ח

השותפין, שומרי שכר הן, שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהם, חייב באחריותו. במה דברים אמורים, בזמן שכל אחד מתעסק בשותפות זמן ידוע, ונגנב לו בזמן שנתעסק בו. הגה: ודוקא שהתנו כן מתחלה, אבל אם א' אינו מחוייב להתעסק, רק עושה מנדבת לבו, אינו חייב בשמירת השותפות ולא הוי רק כשומר חנם (הגהות אלפסי פרק חזקת). אבל אם התחילו להתעסק ביחד, אפילו אם אחר כך נתעסק בו כל אחד לבדו, פטורים, דשמירה בבעלים היא (ואם חייב בפשיטה עיין לקמן סוף סי' רצ"א). ואם מתחלה נתעסק בו אחד לבדו, ואחר כך נתעסקו בו שניהם ביחד, ונגנב, הראשון חייב, שלא היה השני עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו, והשני פטור, שהראשון היה עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו. הגה: חלקו השותפות לגמרי, ונשאר ביד אחד מהן לפרוע לעובד כוכבים, ואבדו או נגנבו ממנו, אין חבירו חייב לשלם לו ההפסד. אבל אם נשאר גם כן לשני מן השותפות, הוי שמירה בבעלים וההפסד על שניהם (מהרי"ק שורש קי"ד /ק"ד/).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קעו סעיף ח

כג] שומרי שכר הן. דכל אחד עוסק ומשמר חלק חבירו בשכר שגם חבירו יתעסק וישמור את חלקו, ומה"ט אמרינן דהיינו דוקא שהתנו כן מתחילה, וכמ"ש מור"ם בהג"ה, דאז הו"ל כשכרו זה את זה בתחילת השותפות:

כד] אפילו אם אח"כ נתעסקו כו'. דהא דפטר רחמנא להשומר כשהוא עמו במלאכתו, היינו כשהיה עמו בתחילה ואף שאינו עמו בשעת גניבה, אבל אם לא היה עמו במלאכתו בתחילה, אף אם היה במלאכתו בשעה שנגנב או נאנס, אינו פטור, אלא חייב כל חד לפי דינו, וכמו שכתוב לקמן סוף סימן רצ"א, ועיין פרישה [סעיף י"א]:

כה] ואם מתחלה נתעסק בו אחד לבדו. גירסא זו עיקר, ולא כמ"ש בטור [שם] ז"ל, ואם מתחילה נתעסקו בו כל אחד לבדו כו'. דזה אינו, דאם נתעסקו בו כל אחד לבדו הו"ל שניהן שוים בחיוב ובפטור השמירה כשאח"כ עסקו ביחד. ועיין פרישה [שם] מ"ש בישוב לשון הטור:

כו] הראשון חייב כו'. (בפרישה) [בדרישה שם] כתבתי, דכשנגנב בשעה שנתעסקו שניהם ביחד, אזי אינו חייב הראשון אלא רביעית מהסך, דבשעה דנתעסקו בו יחד השמירה היה מוטל על שניהם בשוה, אלא שהשני פטור מגניבה בהחצי שהיה מוטל עליו שמירתו, אבל עכ"פ על הראשון לא היה מוטל אלא שמירת החציה, ומאותו החציה החצי שלו, והחצי השני דהיינו רביעית מכולו עליו לשלם לחבירו. אבל אם אחר שעסקו ביחד ונפרדו זה מזה חזר ושמרו הראשון ונגנב מידו, אזי ודאי חייב לשלם לחבירו חצי שלו מכולו, ואם נגנב בשעה שעסק בה השני אח"כ לבדו, פטור בכולה מחבירו, וק"ל. ועמ"ש עוד מזה בפרישה [שם]:

4. האומר לחבירו: שמור לי ואשמור לך

רמב"ם הלכות שכירות פרק י הלכה ב

כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך הרי זה שמירה בבעלים, אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואני אשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר כולן נעשו שומרי שכר זה לזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן שה סעיף ו

האומר לחבירו: שמור לי ואשמור לך, ( י"א דהוא הדין השאילני ואשאילך) (טור ס"ז בשם הרמ"ה ומהרי"ק שורש ע"ז), הרי זה שמירה בבעלים. אמר ליה: שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואני אשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר, כולם נעשו שומרי שכר זה לזה. הגה: וי"א (דהשאילני ואשאילך) ושמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך, אפילו בחד יומא, הוי שומר שכר ולא מקרי שמירה בבעלים (טור ס"ז בשם רש"י ונ"י פרק האומנין ומרדכי פ' המפקיד).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן שה סעיף ו

ח] ויש אומרים דהוא הדין השאילני ואשאילך. הטעם, דהמשאיל הוא במלאכת השואל לשמור לו כלי המושאל לו:

ט] ואשמור כו'. הטעם, דכבר נתבאר [בסק"ה] דבעינן שיהא עמו בתחילת השמירה של זה שאבד:

י] שמור לי היום ואשאילך למחר כו'. משמע הא אמר לו שמור לי היום ואשאילך מיד או השאילני ואשמור לך מיד הוה שמירה בבעלים, וכן כתב הטור [סעיף ז'] בשם הרמ"ה בהדיא, ותמה עליו הטור בזה [והוא דעת היש אומרים שמביא מור"ם על זה], וגם הב"י תמה על השאילני ואשמור לך מיד, ע"ש. ובפרישה [שם] כתבתי דנ"ל טעמו דהרמ"ה בזה, דס"ל דהא דכתיב [שמות כ"ב י"ג] בעליו אין עמו כו', לאו דוקא עמו במלאכה קאמר, דא"כ לא ה"ל לקרא לסתום, אלא ר"ל בעל המשאיל אינו עם ענין השאלה דלא תלה עסקו וענין אחר בשאלה זו, אז חייב, לאפוקי כשאמר לו השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך, שכולם מיקרי בעליו עמו, שהרי תלה השמירה או השאלה בענין אחר שאמר אשאילך בתנאי שתשמור לי או השאילני בתנאי שאשמור לך כנגדו. מיהו באומר לו השאילני היום ואשמור לך למחר, לאו עמו מיקרי, דעמו משמע מיד בשעת התחלת שאלה, ועיין מה שכתבתי עוד מזה בפרישה:

שולחן ערוך חושן משפט סימן שמו סעיף ה

אמר לו: שמור לי ואשמור לך, או: שמור לי היום ואשמור לך למחר, נתבאר בסימן ש"ה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן שמו סעיף ה

ז] נתבאר בסימן ש"ה. ע"ש דכתבו הטור והמחבר [סעיף ו'] דשמור לי ואשמור לך מיד הוי שמירה בבעלים ופטור מכל דבר, ובשמור לי היום ואשמור לך למחר לא הוי שמירה בבעלים, ודין שומר שכר עליה דאם נגנב מיד השומר היום מחויב לשלם לו דהא מקבל הנאה על שמירתו דישמרנו לו בעל הפרה או של הכלי למחר. וע"ש בסימן ש"ה דנתבאר נמי דין שאול לי ואשאיל לך אי הוי שאלה בבעלים ופטור או לא, ויש פלוגתא בזה, ומשו"ה לא כתב כאן דין שאול לי ואשאילך, ובסמוך סעיף (ו') [ח'] כתב דין השאילני היום ואשאילך למחר דלא הוי שאלה בבעלים, הרי דנקט דינים הברורים, ומפלוגתא לא איירי:

שולחן ערוך חושן משפט סימן שמו סעיף ח

האומר לחבירו: השאילני היום ואשאילך למחר, אינו שאלה בבעלים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן שמו סעיף ח

ד] השאילני היום כו' אינה שאלה בבעלים. ור"ל דאינו פטור, אבל מ"מ אינו עליה אלא שומר שכר, וכמ"ש לעיל סימן ש"ה סעיף ו':

5. כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה, אינו יכול לדון עליו

רמב"ם הלכות עדות פרק טו הלכה ב

בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן הואיל ולשמיעה הוא עשוי שאי אפשר לאדם לסלק עצמו ממנו אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף יט

בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם, הואיל ולשמיעה הוא עשוי, שאי אפשר לאדם לסלק עצמו ממנו, אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר, וכן כל כיוצא בזה. הגה: ועיין לעיל סימן ז' סעיף י"ב דכשיש להם ספר תורה אחרת מותר. והוא הדין כל כיוצא בזה, כגון בית הכנסת או שאר ספרים וכדומה להם, שבני העיר דיינים עליהם.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף יט

נג] דביש להן ס"ת אחרת מותר. ואז אפילו סילוק א"צ ויכול לשמוע ולקרות מאותו ס"ת, כיון דאפשר לו לשמוע ולקרות מס"ת אחרת ומצוות לאו ליהנות נתנו. וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ג' סי' י"ג. ולפי זה מ"ש מור"ם, וה"ה כל כיוצא בזה כגון ב"ה כו', אינו דומה ממש לס"ת, דהא כבר כתבתי לעיל סימן ז' [סקכ"ח] בשם רבינו ירוחם דבית הכנסת צריך סילוק אעפ"י שיש אחרת ע"ש, ועיין פרישה [סעיף י"ג] ודוק:

שולחן ערוך חושן משפט סימן ז סעיף יב

כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה, אינו יכול לדון עליו. לפיכך בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם, אין דנין אותו בדייני אותה העיר, אלא אם כן יש להם ס"ת אחרת. והאומר: תנו מנה לעניי עירי, אין דנין בדייני אותה העיר. (ועיין לעיל סימן ד' דאם חד מחזיק בשלהם, עבדי דינא לנפשייהו. ועיין לקמן סימן ל"ז סעיף י"ט וסעיף כ' מאלו הדינים). ולפיכך עסקי המס אין דנין בדייני אותה העיר, מפני שיש להם או לקרוביהם חלק בו. ( ואם הוא מס פרטי, כגון שאינו נוהג אלא זמן קצוב, יכולין קצת מן הקהל להסתלק ושלא יהיה להם הנאה מזה, ודיינין). (תשובת הרא"ש כלל ו' סימן י"ח כתב דלא מהני סילוק, ובכלל צ"ט כתב דמהני, וצריך לחלק בין מס פרטי). ואם עשו תקנה, או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענין המסים, דינם דין (ועיין לקמן סוף סימן ל"ז סעיף כ"ב מזה).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ז סעיף יב

כח] אא"כ יש להם ס"ת אחר. פירוש, ואז אפילו לדיינים בעצמם מותר לקרות מאותו ס"ת שדנין עליה, דלא מחשב להן הנאה כיון דאם רצו היו קורין מהאחר, והיינו דוקא כשהס"ת האחרת היא באותה בית הכנסת שהדיינין מתפללין וקורין בה, הא אם היא בבית הכנסת אחרת, צריכין סילוק שלא יקראו מהס"ת כלל כ"א מהאחרת. וכן הדין כשדנין על בית הכנסת ויש בית הכנסת אחרת בעיר, אין דנין עליה אלא כשמסלקים נפשם מללכת בזו שהן דנין עליה, וכ"כ רבינו ירוחם [מישרים נ"א ח"ב, קש"כ], ועיין בדרישה [סעיף י"ז] ובד"מ שהביאו, ולא כמו שכתב בעיר שושן [סעיף י"ב] שמדמה שני בתי כנסיות בעיר לשני ספרי תורה בבית הכנסת אחד, ע"ש [קש"כ]:

6. ראובן שגזל שדה או טלית משמעון

רמב"ם הלכות עדות פרק טז הלכה א

ראובן שגזל שדה או טלית משמעון ובא יהודה וערער על ראובן ואמר שדה זו או טלית זו שלי היא, אין שמעון יכול להעיד לראובן שאין זו השדה של יהודה ולא זו הטלית של יהודה, שהרי שמעון רוצה להעמיד שדה זו או טלית זו ביד ראובן שהוא גזלה ממנו כדי שיחזירו לו מיד הגזלן, שהרי אפשר שתהיה הראייה של שמעון שמוציא בה מיד ראובן אפשר שאינו יכול להוציא בה מיד יהודה, וכן אם מכר ראובן השדה הגזולה או הורישה ללוי ובא יהודה לערער על לוי, אין שמעון מעיד שאינה של יהודה שמא נחת רוח יש לו להוציאה מיד לוי.

רמב"ם הלכות עדות פרק טז הלכה ב

מכר הטלית הגזולה ללוי ובא יהודה לערער, אם מת ראובן שמעון מעיד עליה שאינה של יהודה שהרי אין טלית זו חוזרת לשמעון לעולם שכבר קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות וכבר מת ראובן הגזלן ואין לו ממי יטול דמיה, אבל אם עדיין ראובן קיים אין שמעון מעיד אף על הטלית, שהנאה היא לו שלא תעמוד ביד יהודה כדי שיביא ראיה שראובן גזלה וישלם דמיה, וכן אם היתה הטלית ביד יורשי ראובן אין שמעון מעיד עליה מפני שסופה שאם תעמוד ביד היורש לחזור לו וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף יז

ראובן שגזל טלית או שדה משמעון, ובא יהודה וערער על ראובן, ואמר: שדה זו או טלית זו שלי היא, אין שמעון יכול להעיד שאין זו השדה והטלית של יהודה, שהרי שמעון רוצה להעמיד שדה זו או טלית זו ביד ראובן, מפני שאפשר שנוח לו להוציאה מיד ראובן יותר מלהוציאה מיד יהודה. וכן אם מכר ראובן השדה הגזולה, או הורישה ללוי, ובא יהודה לערער על לוי, אין שמעון מעיד שאינה של יהודה. ואם מכר הטלית הגזולה ללוי, ונתיאש שמעון ממנה, ובא יהודה לערער על לוי, אם מת ראובן, שמעון מעיד עליה שאינה של יהודה, שהרי אין טלית זו חוזרת לשמעון לעולם, שכבר קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות וכבר מת ראובן הגזלן, ואין לו ממי יטול דמיה. אבל אם עדיין ראובן קיים, אין שמעון מעיד אף על הטלית, שהנאה היא לו שלא תעמוד ביד יהודה, כדי שיביא ראיה שראובן גזלה וישלם דמיה. וכן אם היתה הטלית ביד יורשי ראובן, אין שמעון מעיד עליה, מפני שסופה שאם תעמוד ביד היורש לחזור לו. וכן כל כיוצא בזה. ואפילו כשמת, דדוקא שלא הניח אחריות נכסים, אבל אם הניח אחריות נכסים, חייב, ונמצא שזה נוגע בעדות. והאידנא התקינו רבנן לבעל חוב למגבי אפילו ממטלטלי דיתמי; אף על פי שמת הגזלן ולא הניח אחריות נכסים, אין הנגזל מעיד לו, דאכתי נוגע בעדות הוא. הגה: וכל זה ששמעון לא בא להעיד רק שהשדה או הטלית אינו של יהודה, אבל אם בא להעיד שהוא של ראובן, בכל ענין יכול להעיד, שכיון שהודה על הדבר שהוא של ראובן, שוב אינו יכול לערער עליו ולומר שהוא שלו, ואינו נוגע בעדות (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף יז

מה] ראובן שגזל טלית או שדה משמעון כו'. בטור [סעיף י'] כתב פלוגתא בזה, שרבינו יונה פירש דאפילו אין אנו יודעין בודאי שגזלה ממנו ראובן אלא ששמענו ששמעון מתרעם עליו קודם לכן איך שגזלה, אפ"ה מחשבינן ליה לנוגע בעדות. ושר"י פירש דאינו מחשב נוגע אלא כשידוע לנו שיש לשמעון עדות שיכול להוציא מראובן בדין, ע"ש:

מו] שאפשר שנוח לו להוציאה מיד ראובן כו'. עיין פרישה [סעיף י'], שם כתבתי שבכלל האי נוח לו, הוא גם כן הניחותא דשמא שכשיבוא ליד יהודא אף שיהיה לשמעון עדות שהיתה שלו שראובן גזלה ממנו, מ"מ לא יוכל להוציא מיד יהודא שיש לו ג"כ עדים שהיא שלו ושמעולם לא היתה של שמעון, וה"ל תרי ותרי וישאר הקרקע ביד יהודא שיהיה אז מוחזק בו, עיין פרישה ודרישה [שם]:

מז] וכן אם מכר ראובן השדה כו'. כאן דקדק לכתוב השדה כו', משום דבשדה לא שייך יאוש ולא קנאה ביאוש ושינוי רשות, משא"כ בטלית, וכמ"ש אחר זה. אבל אם הוא עדיין ביד ראובן דליכא שינוי רשות, השוה ברישא שדה לטלית, וק"ל. ועיין פרישה [ריש סעיף י']:

מח] ואם מכר הטלית כו' ונתייאש. המחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם [בפ"ה מהלכות גניבה [ה"ג] ובפ"ב מגזילה [ה"ג]] דאינו מצריך להיות היאוש קודם שינוי הרשות. אבל התוס' [ב"ק ס"ז ע"ב ד"ה אמר עולא] והרא"ש [שם פ"י סי' י"ח] והטור חולקים בזה, וכמ"ש [הטור] לקמן בסימן שנ"ג [סעיף ו'] ושס"א [סעיף ה'] ע"ש:

מט] אם תעמוד ביד היורש לחזור לו. מפני שרשות יורש לא מיקרי שינוי רשות, משא"כ כשתבוא ליד יהודה, והמערער טוען שלא היתה מעולם של שמעון לא יוחזר לו אף אם יביא שמעון ג"כ עדים, וכמ"ש לפני זה [בסקמ"ו]:

נ] חייב כו'. פירוש, ונמצא חיוב תשלומין דגזילה דראובן נשאר על נכסיו שהניח אפילו לאחר מותו, משום הכי מחשב שמעון נוגע בעדות זו:

נא] והאידנא דתקינו רבנן כו'. עיין לקמן סימן ק"ז [סעיף א']:

7. מת והוריש הגזילה לבניו

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה ה

הגוזל ומת בין שהאכיל את הגזלה לבנים אחר יאוש בין שלא האכילם אלא מכרה או אבדה, אם הניח קרקע חייבין לשלם אבל מן המטלטלין אינן חייבין לשלם, שדמי הגזלה חוב הן על הגזלן ואין המטלטלין משתעבדין לבעל חוב.

שולחן ערוך חושן משפט סימן שסא סעיף ז

מת והוריש הגזילה לבניו, לא הוי שינוי רשות, אלא הוי כאילו אביהם קיים, שאם הוא בעין ולא נשתנית צריכים להחזירה אפילו נתייאשו הבעלים; ואם נשתנית והיא קיימת, נותנים דמיה. אבל אם אכלוה, בין בחיי האב בין לאחר מותו, אם קודם יאוש אכלוה חייבים לשלם; לאחר יאוש פטורים, אם לא הניח אביהם נכסים; אבל אם הניח אביהם נכסים, אפילו אכלוה אחר יאוש חייבים לשלם. וכן אם מכרה האב או נתנה לאחר, אם הניח נכסים חייבים לשלם. ואין חלוק בזה בין גדולים לקטנים. ואם אמרו הגדולים: יודעים אנו שעשה אבינו חשבון עמך ולא נשאר לך כלום בידו, נאמנים. וי"א דהני מילי כשאין ידוע שגזלה אביהם, אלא על פיהם; אבל אם היו עדים שגזלה, אינם נאמנים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן שסא סעיף ז

ח] לא הוי שינוי רשות. דברא כרעא דאבוה הוא ולא מחשב כלוקח:

ט] לאחר יאוש פטורים. כתבתי טעמו בסעיף שלפני זה ע"ש ובהטור [סעיף ט']:

י] אבל אם הניח אביהם נכסים. דאז נכסי אבוהון משועבד להנגזל מיד בשעת הגזילה. וסתם המחבר כאן וכתב "נכסים", משום דבזמן הזה אפילו מטלטלים דיתמי משועבדים לבעל חוב ונגזל, וכ"כ הטור בפירוש(ו) בסימן שמ"א [סעיף ו'], גם בסימן זה [סעיף י']:

יא] בין גדולים לקטנים כו'. דלעדי גזילה נזקקין אפילו ביתומים קטנים כמ"ש הטור והמחבר בסימן ק"י [טור סעיף י"ג וט"ו ומחבר סעיף ה' וז'], וכ"כ בעל התרומות בשער י"ד [ח"א ס"ח], ד"מ סימן כ"ח סעיף י"ט הביאו, וכל שכן אם הגזילה עצמה בעינה דמוציאים אותה מיד הקטנים וכמ"ש הטור גם כאן [סעיף י'] ע"ש:

יב] ואם אמרו הגדולים כו' נאמנים. דנאמנים במיגו דאילו רצו היו אומרים החזרנו לך, ואפילו למאן דאמר הגוזל בעדים צריך להחזירו בעדים וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה, הני מילי גזלן עצמו, אבל בניו נאמנים. ודוקא אם אמרו הגדולים קאמר, שבעינן שיטענו הן בעצמן, ודוקא בברי, משא"כ אם טוענין שמא החזיר לך או לקחו אבינו אינן נאמנין בשמא, ואנן לא טענינן להו בדבר שאינו מצוי, כ"כ רבינו ירוחם נתיב כ"ו ח"ג. ד"מ [סעיף י'] ע"ש:

יג] אבל אם היו עדים שגזלה כו'. טעמא, משום דמיגו דאנו החזרנו לך הו"ל מיגו דהעזה טפי ממה שאמרו ידענו שאבינו עשה עמך חשבון ולא פש לך גביה:

8. אין נקרא שינוי רשות אלא במוכר או נותן

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ב הלכה א

הגזלה שלא נשתנית אלא הרי היא כמות שהיתה אע"פ שנתיאשו הבעלים ממנה ואע"פ שמת הגזלן והרי היא ביד בניו הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה, ואם נשתנית ביד הגזלן אע"פ שעדיין לא נתיאשו הבעלים ממנה קנה אותה בשינוי ומשלם דמיה כשעת הגזלה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן שנג סעיף ד

אין נקרא שינוי רשות אלא במוכר או נותן; אבל אם מת והורישוהו לבניו, לא, דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. ויתבאר בסי' שס"א. ושם יתבאר עוד אי זה קרא שינוי רשות.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן שנג סעיף ד

ט] דרשות יורש לאו כרשות לוקח. דברא כרעא דאבוה הוא:

שולחן ערוך חושן משפט סימן שסב סעיף א

הגזילה שלא נשתנית, אלא הרי היא כמו שהיתה, אע"פ שנתיאשו הבעלים ממנה ואע"פ שמת הגזלן והרי היא ביד בניו, הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה. ואם נשתנית ביד הגזלן, אע"פ שעדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, קנאה בשינוי, ומשלם דמיה כשעת הגזילה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן שסב סעיף א

א] אע"פ שנתיאשו הבעלים כו'. דביאוש לבד לא קנה אם לא בהדי שינוי רשות, ורשות יורש לאו שינוי רשות מיקרי כמ"ש לעיל [סימן שס"א סעיף ז']:

ב] ומשלם דמיה. פירוש, הגזלן להנגזל, דבגזלן לא שייך ביה תקנת השוק, משו"ה צריך ליתן להנגזל כל דמי הגזילה: