רי"ף בבא בתרא דף כה

גמרא בבא בתרא דפים מה. – מו:

אורך השיעור ברי"ף הוא דקות

1. האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו 1

2. לא ראה הכלי ביד האומן 2

3. המפקיד, המשאיל או המשכיר שלא בעדים. 2

4. המפקיד אצל חבירו שלא בעדים, נאמן לומר להד"מ. 3

5. אם הטלית יוצא מתחת ידי אחר. 5

6. הפקיד אצל חבירו בעדים. 5

7. דין אריסי בתי אבות. 6

8. אריס שהוריד אריסין תחתיו 6

9. אין אריס מעיד. 6

1. האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה א

האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, אחד כלים העשויים להשאיל ולהשכיר ואחד שאר כלים, כיצד ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהן יודעין שהכלי זה שלו והוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך, והאומן אומר לא בא לידי אלא במכירה או מתנה, או שטען אתה נתתו לי אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו, אף על פי שמסרו לו שלא בעדים בעל הכלי נאמן ומוציאין אותו מיד האומן וישבע בעל הבית היסת על טענתו, ויש גאונים שדנו אע"פ שלא הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו הואיל וראה כליו ביד האומן והרי האומן מודה לו שהיה שלו ומכרו לו נאמן, אבל אם אמר לא היו דברים מעולם ושלי הוא הכלי נאמן האומן ונשבע היסת, ואם הביא בעל הבית עדים שהכלי הזה ידוע לו אין האומן נאמן, ודין זה פלא הוא בעיני.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קלד סעיף א

האומן, בדבר שהוא אומן, אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, אחד כלים העשויים להשאיל ולהשכיר, ואחד שאר כלים. כיצד, ראה כליו ביד האומן, והביא עדים שהם יודעים שהכלים שלו, הוא טוען ואומר: לתקן נתתיו לך, והאומן אומר: לא בא לידי אלא במכירה, או מתנה, או שטען: אתה נתתו לי, אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו, אע"פ שמסרו לו שלא בפני עדים, ואפילו אם שהה ביד האומן כמה שנים, בעל הכלי נאמן, ומוציאין אותו מיד האומן, וישבע בעל הכלי היסת על טענתו. ואם לא ראה הכלי ביד האומן, אלא טען: כלי פלוני נתתי לו לתקן, והאומן אומר: החזרתיו ומכרתו, או נתתו לי במתנה, ( או לקוח הוא בידי) (טור ס"ב), האומן נשבע היסת, ונפטר, מתוך שיכול לומר: לא היו דברים מעולם.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קלד סעיף א

א] כיצד ראה כליו כו'. נראה פשוט דכל ראה הנזכר בסימנים הללו ר"ל ראה בעדים וקודם שתבעו לדין, וכדין ראה הנזכר בסימן שלפני זה [סעיף ב' - ג'], ולשון ראה דגמרא נקט הרמב"ם [המובא בציונים אות א'], ואחריו נמשך המחבר. וכן מוכח בטור [סעיף ג'] שכתב שהרמב"ם ס"ל כהרא"ש, ובאשר"י [ב"ב פ"ג סי' מ"ו] ובטור [סעיף ב'] כתבו בהדיא ראו עתה בעדים וכמ"ש בראה באינש דעלמא. ועיין דרישה [סעיף א']:

ב] הוא טוען ואומר לתקן נתתיו כו'. נראה דאם טען הבעה"ב השאלתי כלי זה לאומן או השכרתיהו לו והוא אינו מהכלים העשויים להשאיל ולהשכיר, דאינו יכול להוציאו מיד המחזיק ואע"ג דאית ליה עדי ראיה, ולא מהימן במיגו דאי בעי הוה אומר נתתיהו לידו לתקנו, דמיגו להוציא לא אמרינן כמו שכתבו הטור ומור"ם בסימן פ"ב [טור סעיף י"ט ומור"ם] סעיף י"ב וכ"כ התוס' [ב"מ ב' ע"א ד"ה וזה נוטל], ועיין דרישה בריש סימן קל"ח [פרישה סעיף ג'] בדין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, שם הבאתי לשון התוס', ועיין מה שכתבתי שם [סימן פ"ב ס"ק מ"ד - מ"ה] דפעמים אמרינן מיגו להוציא:

ג] או שטען אתה נתת לי אחר כו'. עיין פרישה [סוף סעיף ב'] שם כתבתי דיש בזה צד רבותא טפי מאשר טען קניתי מידך מתחילת ביאתו לידי, ואפילו שהה בידו כמה שנים, משום דאיכא למימר דוקא בהא אינו נאמן משום דחזקה הוא כל מה שבא ליד האומן לתקן בא, משא"כ כשטוען קניתי אח"כ והא ראיה ששהה בידי כמה שנים, קמ"ל. א"נ משום סיפא נקטיה בהאי סדרא, דבלא ראה אפילו בכה"ג אין מוציאין מידו:

ד] אפילו אם שהה בידו כמה שנים. כ"כ הטור [סעיף א'], ובזה נמי שוים לדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כמבואר בסימן שלפני זה סעיף ה', ולאפוקי מרבינו ירוחם [המובא בציונים אות ב'] שכתב בשם הרשב"א [ב"ב מ"ו ע"א] דס"ל דאם החזיק בה כמה שנים נאמן האומן, ועיין ד"מ סעיף א':

ה] ה"ג והאומן אומר "החזרתיו" ומכרתו כו'. ובמיימוני [המובא בציונים אות א'] כתוב "החזרת ומכרת" כו'. ואתי שפיר נמי, וק"ל:

ו] או לקוח הוא בידי. פירוש, לקחתיה ממך משעה ראשונה ולא בא לידי לתקן, והן הן הענינים שנקט בבבא קמייתא:

2. לא ראה הכלי ביד האומן

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה ב

לא ראה הכלי ביד האומן אלא טען ואמר כלי פלוני נתתיו לו לתקן והאומן אומר חזרת ומכרתו או נתתו לי האומן נשבע היסת ונפטר מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם, ואפילו מסרו לתקן בעדים האומן נאמן מתוך שיכול לומר החזרתי שהמפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים, לפיכך נשבע האומן היסת ונפטר ואין מחייבין אותו להוציא הכלי, ואם הוציאו הואיל ונראה הרי בעל הבית מביא עדים שהוא שלו ונוטלו אע"פ שמסרו לו בלא עדים כמו שבארנו, לפיכך אם טען האומן ואמר שתים קצצת לי בשכרי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת אם היה הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן אין לו בו חזקה ואינו יכול לטעון שהוא לקוח בידו הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ על הקציצה כמו שבארנו בשכירות ונותן, ואם אין הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן נאמן לומר לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין כמו שבארנו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קלד סעיף ב

ואפילו מסרו לתקן בעדים, האומן נאמן, מתוך שיכול לומר: החזרתיו. לפיכך נשבע האומן היסת, ונפטר; ואין מחייבים אותו להוציא הכלי. ואם הוציאו, הואיל ונראה, הרי בע"ה מביא עדים שהוא שלו, ונוטלו, אף ע"פ שמסרו לו שלא בעדים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קלד סעיף ב

ז] ואין מחייבין אותו להוציא. כן אמר רבא על רמאי דפומבדיתא בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ו ע"א]:

ח] ואם הוציאו הואיל ונראה כו'. דהיינו דוקא כשהוציאו קודם שבאו לדין דלית ליה מיגו דאי בעי לא הוציאו, וכמו שכתבתי בסימן שלפני זה בסמ"ע בסעיף (א') ב' [סק"ד וסעיף ג' סק"ח] [ולשון הגמ' נקט גם בזה, ועיין דרישה [סעיף א'] שם כתבתי לשון הגמרא], דהא גם באומן כל היכא דליכא עדי ראיה כדינו האומן נאמן, וגם באחר דאינו אומן אילו הוציאו הוי דינא הכי. מיהו שם דוקא במסרו בעדים, ובאומן אפילו לא מסרו בעדים, וק"ל:

3. המפקיד, המשאיל או המשכיר שלא בעדים

שולחן ערוך חושן משפט סימן רצו סעיף א

אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חבירו בעדים או שלא בעדים, דין א' יש להם, כיון שהודה זה מפי עצמו שהפקיד בידו או שהשאילו או שהשכירו הרי זה נשבע שבועת השומרים, שאין אומרים מגו לפוטרו משבועה, אלא לפוטרו מלשלם. וי"א דאמרינן מגו לפטור משבועה, אלא שאין זה מגו טוב לכן לא אמרינן ליה (טור בשם הרא"ש ור"ן ר"פ הנשבעין והמגיד פ"ב דשכירות).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רצו סעיף א

א] שאין אומרים מיגו לפטרו משבועה. פירוש, כשהפקידו בלא עדים, אף דאם רצה היה יכול לכופרו ולומר לא הפקדתני מעולם והיה פטור משבועת השומרים, לא אמרינן מיגו לפטרו משבועה, כי דוקא בהוצאת ממון הקילו לומר מיגו כי קשה להוציא הממון מיד בעליו, אבל היכא שנפטר בשבועה מהוצאות ממון לא רצו חז"ל לפטרו משבועה מכח המיגו, והיש אומרים שכתב מור"ם החולקין [והן הרא"ש [המובא בציונים אות ב'] וסיעתו] ס"ל דאמרינן מיגו להפטר משבועה, וכן כתב הטור בשם הרא"ש בסימן צ"ג סעיף ז' ז"ל, אין חילוק בין ממון לשבועה, דשבועה אתיא לכלל ממון, דשמא לא ישבע ונמצא מתחייב ממון, עכ"ל. אלא שכאן מודה הרא"ש דאינו נפטר משבועה במיגו דלא הפקדתני מטעם שכתב הטור כאן [סעיף א'] בשמו, והוא, דאין זה מיגו טוב, דאין יכול להעיז בפני המפקיד לומר לא הפקדתני מעולם או החזרתיו לך, כיון דהלה עומד נגדו ויודע האמת שהפקידו ולא החזירו לו, משא"כ טענת נגנבה ומתה דאין המפקיד יודע האמת ויכול להיות שכן הוא כדברי הנפקד. ומהתימה על עיר שושן שנדחק ליתן טעם לפגם למה ס"ל להרמב"ם [המובא בציונים אות א'] דלא אמרינן מיגו להפטר משבועה, וטעמו מבואר ונגלה, דלא הקילו לפטרו מכח מיגו כי אם כדי להשאיר הממון ביד בעליו דקשה על חז"ל להוציא הממון מיד בעליו וכמ"ש בסימן צ"ג הנ"ל:

ב] לכן לא אמרינן ליה. ודוקא בשבועה כזו שחייב בה השומר מן התורה לא אמרינן ליה, אבל בטור סימן צ"ג סעיף ז' הנ"ל דקאי אשותפין ואריסין והאפוטרופסים שתיקנו חכמים לישבע בהן אטענת ספק של השותף, שחששו שמא מורה היתר לנפשו להחזיק בידו ממון השותפין בשביל שכר טרחו, שם כתב הרא"ש [שבועות פ"ז סי' א'] דאמרינן מיגו לאפטוריה משבועה, אף דגם שם המיגו דאי בעי היה אומר לא נשתתפו מעולם הוא מיגו דהעזה, מ"מ כיון דעיקר השבועה אינה אלא תקנת חז"ל הקילו בה. ומהתימה על מור"ם ז"ל שלא כתב שם בהגהותיו בשו"ע סעיף ב' דעת הרא"ש דאמרינן שם מיגו לאפטורי משבועה כמ"ש כאן, ושם ה"ל לכותבו כיון ששם המה מחולקים בדין, דהמחבר [שם] פסק כרמב"ם [פ"ט משולחין ה"ד] דלא פטרינן ליה מהשבועה במיגו, והרא"ש ס"ל דפטור מהשבועה בהמיגו, ולא כאן דאין נ"מ כאן בדין אלא בטעם, וצ"ע:

שולחן ערוך חושן משפט סימן רצו סעיף ב

אבל אם טען: לא הפקדת בידי מאומה ולא השאלתני ולא השכרתני, או שאמר: אמת הפקדת בידי או השכרתני או השאלתיו אבל החזרתי לך, נשבע היסת ונפטר. אפילו הפקיד בידו או השאילו או השכירו בשטר, נאמן בשבועה בנקיטת חפץ לומר: החזרתי לך, במגו שהיה יכול לומר: נגנב, אם הוא שומר חנם, או: נאנס, אם הוא שומר שכר, ומתה מחמת מלאכה אם הוא שואל. וכשם שאם היה טוען כן היה צריך לישבע מן התורה בנקיטת חפץ, כך כשטוען: החזרתי, צריך לישבע כעין של תורה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רצו סעיף ב

ג] אבל אם טען כו'. כלומר, אף שאין פטרינן משבועה דאורייתא במיגו דאי בעי היה טען הכי, מ"מ אם טען כן שלא הפקידו בידו מעולם כלום או החזרתיהו לך, פטור בטענה זו משבועת השומרים דאורייתא ואינו נשבע אלא היסת, והיינו דוקא כשאין ביד המפקיד שטר שהפקיד בידו, אבל אם יש בידו שטר ע"ז, אינו נפטר בטענת החזרתיהו לך אלא בשבועה דאורייתא במיגו דאי בעי הוי טוען נאנסו והיה נשבע שבועה דאורייתא ונפטר אף שהיה שטר ביד המפקיד, גם כשטוען החזרתיו לך נפטר בשבועה דאורייתא במיגו זה, ואין אומרים בפקדון אם אמת שהחזירו שטר ביד המפקיד מאי בעי ה"ל ליטלנו מידו כשהחזירו, י"ל דסמך אטענת מיגו שבידו לטעון נאנסה מידי, משא"כ בשטר שביד המלוה על הלוה דאינו נפטר בטענת אונסין דהא הלוה חייב באחריות הלואתו אף באונסין:

4. המפקיד אצל חבירו שלא בעדים, נאמן לומר להד"מ

שולחן ערוך חושן משפט סימן רצז

סעיף א

המפקיד אצל חבירו שלא בעדים, נאמן לומר להד"מ, אף על פי שאין הנפקד אמוד שיהא לו חפץ כזה והמפקיד נותן בו סימן. ואפילו הפקיד אצלו בעדים, אם לא ראו עתה בידו, נאמן לומר: החזרתיו לך, או: נתתו לי במתנה. ואפילו אם טוען: הפקדתי בידך חטים, וזה אומר: החזרתי לך, והלה אומר: והרי כך וכך היו ונתתם בחבית פלונית, ונמצא כדבריו, אפילו הכי נאמן הנפקד לומר: החזרתי לך את שלך ואלו אחרים הם, אפילו הפקידם בעדים. אבל אם עדים מעידים שהפקיד בידו זה החפץ ורואים אותו עתה בידו, אינו נאמן לומר: חזרתי (ולקחתי ממך), או: נתתו לי במתנה. ולא מבעיא אם הוא חי, שמוציאין אותו מידו, אלא אפילו אם מת מוציאים אותו מהיורשים, אפילו בלא שבועה. הגה: אמר המפקיד: חפץ פלוני הפקדתי בעדים בידו שסימנו כך וכך, ואנו רואים ביד היתומים חפץ כזה, צריכין להראותו לעדים, ואם עדים מעידים אותו שהוא זה, מחזירין אותו. ואם אמרו היתומים: אבינו אמר שלו הוא, נאמנים בשבועה (טור ס"ד). ולא עוד אלא מי שבא ואמר: כך וכך הפקדתי אצל אביכם, ונתן סימנים מובהקים, ונמצא הפקדון כמו שאמר, והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו, יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו, והוא שלא יהיה המפקיד רגיל להכנס אצל זה שמת; אבל אם היה רגיל להכנס אצלו, שמא של אחר הוא והכיר הסימנים שלו. באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד, אין מוציאין מיד היתומים בעדותן, שאין זה ראיה ברורה, ואומדן דעתם אינו אומד דעתו, ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו. ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים, ואפילו יהיו הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי ובעלי בינה, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שאין מוציאים מהיתומים באומד דעתו של דיין. ( החזיר פקדון ע"פ ב"ד ואח"כ נודע שטעו, הנפקד פטור) (רבינו ירוחם נ"א חי"א).

סמ"ע סימן רצז

א] נאמן לומר להד"ם. פירוש, אפילו ראו עדים עתה בידו והכירוהו בטביעות עין, יכול לומר להד"מ שהפקדתו בידי, אלא לקחתיהו מידך או מיד אחר שקנהו ממך:

ב] אף על פי שאין הנפקד אמוד כו'. דיש מתרושש והון רב [משלי י"ג ז'], או מציאה מצא. ר"ן [כתובות מ"ד ע"א מדפי הרי"ף]:

ג] והמפקיד נתן בו סימן. פירוש, ואפילו אינו רגיל אצלו, וכן הוכחתי בפרישה [סעיף ב']. וכתבתי [שם בסעיף ה'] שדוקא גבי יורשים דאין טוענין ברי אבינו לקח ממך, מוציאין מידן בהצטרפות הני ג' ענינים, דהמפקיד נתן סימן, ואינו רגיל בבית הנפקד, והנפקד אינו אמוד, אבל כשהן טוענין ברי של אבינו היה, או שהנפקד חי וטוען שלי הוא וקניתיהו ממך או נתתיהו לי במתנה, אין מוציאין מידו אפילו בהצטרפות הני ג' ענינים הנ"ל. ולא כעיר שושן שכתב ז"ל, והמפקיד נתן בו סימן, "אפשר דראוהו כבר אצלו", עכ"ל. דמשמע דלא מוקי ליה באינו רגיל, וטעמו, מדלא הזכירו הטור והמחבר שו"ע כאן אינו רגיל. ולא דק, שזה תלוי בזה, דכל שהוא רגיל נתינת סימן אינו כלום, ועיין מ"ש מזה עוד בסמוך:

ד] ואפילו הפקידו אצלו בעדים. דהמפקיד בעדים אין צריך להחזיר בעדים:

ה] או נתתו לי במתנה. פירוש, כל זמן שלא ראוהו בידו קודם ירידתן לדין, נמצא דבשעת ירידתן לדין אי בעי לא היה מראהו לב"ד אלא היה אומר החזרתיו לך והיה פטור, לכך גם כשאמר לפני ב"ד הרי הוא בידי והוא זה אבל נתתו לי במתנה נאמן במיגו. וה"ה דיכול לטעון לקוח הוא בידי במיגו דהחזרתי לך, וכן הגהתיהו בבבא זו בטור [סעיף א'] ע"ש [בפרישה]:

ו] ואלו אחרים הן כו'. וה"ה דנאמן לומר אלו היו שלך ולקחתיהן מידך או נתתיהן לי במתנה במיגו דהיה אומר אלו אחרים הן:

ז] ורואים אותו עתה בידו. בפרישה ודרישה [סעיף ג'] כתבתי דמיירי אפילו אם עדי הראיה הללו אינם העדים שהפקיד בפניהם, מצטרפין העדויות יחד ומוציאין מידו ע"ש:

ח] חזרתי ולקחתי ממך כו'. כצ"ל. ובפרישה [שם] כתבתי דלשון הרא"ש [ב"ק פ"י סי' א'] הוא כן "חזרתי ולקחתי ממך" או נתתיו לי במתנה, וכן הוא לשון הרמב"ם פ"ו דהלכות שאלה [ה"ד], וגירסא זו נכונה טפי, דאילו בספרים ישנים כתוב "החזרתיו" לך, קשה, פשיטא דאינו נאמן דהרי ראו בידו והכירו בטביעת עין, אם לא שתאמר שחדא מילתא קאמר, כיון דאינו נאמן לומר החזרתיו לך ג"כ אינו נאמן לומר (נתתיהו) [נתתו] לי במתנה:

ט] מוציאין אותו מהיורשין. פירוש, ולא טענינן בעד היורשין אילו היה אביהן חי שמא היה מברר בעדים שקנאהו מידך. והטעם, דלא טענינן בעד היורשים טענה דאינה שכיחא. וכיון שכן, לא מיבעיא כשראו העדים החפץ ביד היורשין קודם שבאו לדין דהו"ל עדים וראה, דגם אביהן לא היה נאמן בכה"ג לטעון לקוח הוא בידי, דמוציאין מידי היורשים, אלא אפילו לא ראו העדים החפץ ביד היורשים אלא שהמפקיד טוען חפץ פלוני הפקדתיו כו' עד צריכין להראותו לעדים כו', ואף שאביהן בכה"ג לא היה צריך להראותו לעדים, שאני אביהן דהיה טוען טענת ברי, אבל אנן לא טענינן בעד היורשים טענה שאינה שכיחא, ומשו"ה צריכין להראותו לעדים, ואם יכירוהו הו"ל כעדים וראה לפני הדין, ומוציאין אותו מיד היורשין ומחזירין אותו ליד המפקיד, אם לא שגם הן טוענים ברי, כ"כ הטור [סעיף ד'], וכן הוא המשך הדברים דהגהות מור"ם ז"ל בהג"ה זו עם דברי המחבר דלפניו:

י] ומ"ש ואנו רואים כו'. פירוש, הכל רואים בסימנים הללו בידן אבל אין מכירים אותו בטביעות עין שהוא שלו, לכן מזקיקים אותו להראותו לעדים והן יכירוהו בטביעות עין:

יא] מחזירין אותו. מיירי אפילו אם אבי היורשין היה אמוד להיות לו חפץ כזה, מ"מ כיון דיש לזה עדים שהפקידו בידו, מוציאין מידם בסימנים שהוא נותן. ומ"ש המחבר אחר זה דבעינן שלא יהא אמוד ולא יהא רגיל, מיירי דוקא כשאין להמפקיד עדים שהפקיד בידו, וכ"כ הר"ן [כתובות מ"ד ע"א מדפי הרי"ף] בהדיא, וכן הוא מוכח באשר"י [ב"מ פ"ה סי' נ' - נ"א] וטור [סעיף ד' - ה'], ומשו"ה לא הזכיר הטור ולא מור"ם בהגהתו כאן במ"ש אמר המפקיד כו', עד מחזירין אותו, דמיירי באינו אמוד ואינו רגיל. ולא כעיר שושן שכתב דמיירי באינו אמוד, ועירבב דיני שני הבבות יחד כאילו הן מענין אחד, ולא דק כלל, אלא רישא דמיירי כשיש לו עדי הפקדון שם אפילו אמוד מחזירין, וסיפא מיירי באין לו עדים שהפקיד בידו וכמ"ש ודוק:

יב] ואם אמרו היתומים אבינו אמר לנו שלו הוא נאמנים בשבועה. אבל בלא שבועה אינם נאמנים, אף דקי"ל [וכתבו הטור והמחבר לעיל בסוף סימן ס"ט [טור סעיף י"ד ומחבר סעיף ה'] וסוף סימן ע"א [מחבר סעיף כ"ב, ועיין סמ"ע שם סקמ"ג ופרישה שם סעיף ל"ז]] דאין היורשים נשבעים אלא ליטול ולא ליפטר, שאני הכא דהבע"ה נותן סימנים ואומר שיש לו עדים שיכירוהו בטביעת עין שהוא שלו, משום הכי הו"ל כאילו הן באין ליטול מיד הבעל הבית:

יג] שאין מוציאין מיד היתומים כו'. נראה פשוט דהיינו דוקא בהאי דינא בתרא קאמר דאין מוציאין, אבל במ"ש לפני זה בעדים וראה דאין תלוי באומדן דעת, מוציאין גם בזמנינו מיד היתומים:

יד] ואח"כ נודע שטעו. פירוש, שהחזירהו למי שאינו שלו:

5. אם הטלית יוצא מתחת ידי אחר

שולחן ערוך חושן משפט סימן קלד סעיף ד

אם הטלית יוצא מתחת ידי אחר, ואומר: בפני אמרת לאומן למוכרו לי ולקחתיו ממנו, נאמן במגו שהיה אומר: אתה מכרת לי. אבל כשטוען שהאומן מכרו לו, שאמר: אתה מכרת לו, אינו נאמן.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קלד סעיף ד

ב] אתה מכרתו לו. מיירי בדאיכא עדי ראיה שראוהו ביד זה, ומשו"ה אף אם נאמין להאי שהאומן א"ל שקנהו, מ"מ האומן גופו אינו נאמן לומר שקנהו היכא דראוהו בידו, ולא הוצרכו הטור והמחבר לפרשו דבעדי ראיה מיירי, דפשוט הוא ממה שכתבו לפני זה, דבלא ראוהו בידו קודם לכן אפילו האומן עצמו נאמן נגד הבעה"ב, וכ"ש כשהוא ביד אחר:

6. הפקיד אצל חבירו בעדים

רמב"ם הלכות שאלה ופקדון פרק ו הלכה ד

הפקיד אצל חבירו בעדים ובאו עדים שזה החפץ בפנינו הפקידו אצלו אין השומר יכול לטעון ולומר חזרתי ולקחתיו ממנו או נתנו לי במתנה, לפיכך אם מת השומר מוציאין הפקדון עצמו מן היתומים בלא שבועה, ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנין מובהקין ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהיה המפקיד רגיל להכנס אצל זה שמת אבל אם היה רגיל ליכנס אצלו שמא של אחר הוא והכיר הסימנין שלו, באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד אין מוציאין מיד היתומים בעדותן שאין זה ראייה ברורה ואומדן דעתן אינו אומד דעתו ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין, מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חבירו בעדים ובא לתבעו ואמר לו החזרתים אמר לו המפקיד והלא כך וכך היא מדתם והרי הם מונחים אצלך בחביתך אמר לו שלך החזרתי לך ואלו אחרים הן ואמרו חכמים אין מוציאין מידו שמא אלו השומשמין של שומר הן אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר כמו שביארנו. +/השגת הראב"ד/ מעשה באחד שהפקיד שומשמין וכו' עד כמו שביארנו. א"א למה בנקיטת חפץ והלא המפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים עכ"ל.+

מגיד משנה הלכות שאלה ופקדון פרק ו הלכה ד

הפקיד אצל חבירו וכו'. דין זה כתוב בהלכות סוף המפקיד וראיה מבוארת מפרק חזקת (דף מ"ה) וביאור הדבר כגון שיש כאן ראיה כלומר שעתה נראה זה החפץ אצל הנפקד בעדים שאל"כ מתוך שיכול לומר החזרתי נאמן לומר לקחתי כן כתב הרשב"א בחידושיו פרק חזקת וזו היא כוונת רבינו באמרו שזה החפץ וכו' שעתה ראו החפץ ההוא:

ולא עוד אלא מי שבא וכו'. מעשים בכתובות פרק הכותב (דף פ"ה) והם בהלכות בהמפקיד וביאורם לדעת רבינו שלא היו שם עדי פקדון כלל אלא שנתן סימנין מובהקין והאב ידוע לדיין שלא היה אמוד וזה התובע לא היה רגיל ליכנס בבית המת ובהתחבר שלשת עניינים אלו אמר שינתנו לו ואפשר לדעתו ז"ל שאילו היה האב קיים והיה טוען לקחתי כיון שאין שם עדי פקדון וראה אין מוציאין מידו אבל אין אנו טוענין ליתומים כיון שיש כאן כל הצדדין הללו וזה צ"ע. אבל שיטה אחרת יש להרמב"ן ולרשב"א ז"ל בזה והוא שעדי פקדון היו שם אבל לא היו מכירין אם היו אותם בעצמם וסימנין מובהקין שנתן הם כראה וטענת אמוד אינה מעלה ולא מורידה בדין דודאי אפילו אמוד כיון שיש כאן עדי פקדון וסימנין מובהקין נותנין לו ולא נאמרה אלא לסעד בעלמא זו היא שיטתם ז"ל:

באו עדים והעידו וכו'. זה יצא לו מלשון הגמרא (דף פ"ה ע"א) שאמרו אמר רב נחמן ידענא בחסא דלא אמוד נראה שהדיין צריך לידע וכל זה לפי שיטתו שהוא סובר שלא היו שם עדי פקדון ואין זה הדין אלא מאומדן הדעת כמו שכתב פי"ד מהלכות סנהדרין:

מעשה באחד שהפקיד וכו'. מעשה ביבמות פרק האשה שלום (דף ק"ט ע"ב) ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שאע"פ שהיו לתובע עדים שיש עתה לזה שומשמין כך וכך בחבית אין מוציאין מתחת ידו והטעם לפי שאין מנין סימן מובהק לגמרי שאם היה סימן מובהק אע"פ שאין העדים מעידין שהן הם היה נוטל כמו שכתבתי למעלה בשמם ז"ל:

אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ וכו'. בהשגות א"א למה בנקיטת חפץ וכו', ובודאי כן הוא וכבר כתבתי כן פ"ב מהלכות שכירות ואולי מפני שנתן כאן סימנין אמר רבינו שישבע בנקיטת חפץ וצ"ע:

7. דין אריסי בתי אבות

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יג הלכה ה

האריסין כיצד, כגון שהיה אריס לאביו של בעל השדה או לאנשי משפחתו שכיון שהוא אריס של בתי אבות אין ממחין הבעלים בידו, אבל אם זה הוא שנעשה אריס תחלה הואיל ואכלה כולה שני חזקה מעמידין אותה בידו, ואומרין לבעלים היאך אכל שנה אחר שנה ולא מחית בו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כה

אריס לאביו של בעל השדה או לאנשי משפחתו, אין לו חזקה, שכיון שהוא אריס של בתי אבות אין ממחין הבעלים בידו. אבל אם זה הוא שנעשה אריס תחלה, הואיל ואכלה כולה שני חזקה מעמידין אותה בידו ואומרים לבעלים: היאך אכל שנה אחר שנה ולא מחיתם בידו. ( אבל בעלים מחזיקין בשל אריסין) (טור סעיף ל').

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כה

מב] אריס לאביו של בעל השדה כו'. כן פירש הרמב"ם [המובא בציונים אות ל"ה] לאריס בתי אבות הנאמר בגמרא [ב"ב מ"ו ע"ב], והטור [סעיף ל'] פירשו בפירוש אחר וכתב ז"ל, אריס בתי אבות כו' לעבוד כל השדות של המשפחה הן ואבותיהן ואין יכולין לסלקו:

מג] אין ממחין הבעלים בידו. דכיון דאין מסלקין אותו מניחין לו לאכול כמה שנים זה אחר זה ואח"כ יאכלו הבעלים, משא"כ כשנעשה אריס תחילה, פירוש מחדש, דהרשות ביד שניהן להסתלק זה מזה לשנים שיבואו כאשר לא יישר בעיניהן, ואיך מניחין אותו לאכול כל הפירות כמה שנים זה אחר זה:

8. אריס שהוריד אריסין תחתיו

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יג הלכה ו

אריס של בתי אבות שהוריד אריסין תחת ידו יש לו חזקה שאין מורידין אריסים אחרים לנכסי אדם והוא שותק, אבל אם חלק לאריסין אחרים שהיו בה אין לו חזקה שמא ממונה על האריסין עשו אותו, ואריס שירד מאריסותו ואכלה שלש שנים מאחר שירד החזיק.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כו

אריס של בתי אבות שהוריד אריסין תחת ידו, יש לו חזקה, שאין מורידין אריסין אחרים לנכסי אדם והוא שותק. אבל אם חילק לאריסין אחרים שהיו בה, אין לו חזקה, שמא ממונה על האריסים עשו אותו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כו

מד] אבל אם חילק לאריסים אחרים שהיו בה. לשון הטור [סעיף ל'] אינו, אלא ז"ל, אבל אם הוא עובד עמהן לא קפיד בעל השדה כו'. ומשמע מלשונו דאף אם אריסים אלו לא היו עובדים שם כבר, מ"מ כיון שהוא עובד עמהן אינו מקפיד, ומלשון הרמב"ם [המובא בציונים אות ל"ז] משמע שמחלק בין אריסים שהיו בו כבר לאריסים אחרים, וקמ"ל דאם הן אריסין הראשונים אף שחילק לכל אחד חלקו לחוד אינו מקפיד הבעל הבית. ולפ"ז נראה לגרוס אריסים "אחדים" בדלי"ת במקום אחרים ברי"ש, ור"ל אחדים מיוחדים שנתן לכל אחד חלקו לעבדו לבדו. ומה שסיימו הרמב"ם והמחבר וכתבו ז"ל, שמא ממונה על האריסים עשו אותו, ה"ק, כשיטעון המערער לומר לא הקפדתי על מה שנתנו וחלקו לאריסים מפני שממונה על האריסים עשיתי אותו, שומעין להמערער ואין להאריס חזקה:

9. אין אריס מעיד

רמב"ם הלכות עדות פרק טו הלכה ה

העורר על השדה אם יש בה פירות אין האריס מעיד לו עליה, שהרי רוצה האריס להעמידה ביד בעליה כדי שיטול חלקו בפירות, ואם אין בה פירות מעיד, אבל השוכר אם לקח השכירות בידו ואמר כל מי שתתקיים שדה זו בידו יטול הרי זה מעיד, ואם כבר נתן השכירות לבעל השדה אינו מעיד, כיון שאם תצא השדה למערער חייב ליתן לו שכר כל השנים שישב בה אינו מעיד וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף ב

העורר על השדה, אם יש בה פירות אין האריס מעיד לו עליה, שהרי רוצה האריס להעמידה ביד בעליה, כדי שיטול חלקו בפירות. ואם אין בו פירות, מעיד. ( אם אין לו הנאה אחרת מזה) (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף ב

יא] אם יש בה פירות כו'. כן הוא לשון הגמרא [ב"ב מ"ו ע"ב] ויש בו פירושים הרבה כתבם הטור [סעיף ד'], ע"ש ובפרישה:

יב] ואם אין בה פירות מעיד. ואף שהפירות יגדלו אח"כ לזמנם ויתן לו מהם כמו שנותנים לאריס, לא מחשב זה לנוגע בעדות [כן נ"ל מוכח מדכתב הטור הפלוגתא בין הר"ש [שם ד"ה דליכא פירא] והרא"ש ע"ש], דכמה שדות ימצאו לו שיעסוק בהן ויתנו לו מהן כמו שנותנים לאריס. מיהו זהו דוקא לפירוש הרמ"ה [ב"ב שם סי' קע"ג] והרא"ש כפי מ"ש הטור [שם] בשמם. אבל לדעת הרשב"ם אפילו טרח בה לחוד לא יעיד, ולר"י אפילו אית בה פירות יעיד, אא"כ הבטיח ליתן לו (ביותר) [יותר] מלשאר אריסי העיר, ועיין פרישה [שם]:

יג] אם אין לו הנאה אחרת מזה. כגון שהבטיחו בעל השדה זה ליתן שליש ממה שיגדל בתוכו, ולשאר אריסים אין נותנים אלא רביעית: