רי"ף בבא בתרא דף כו

גמרא בבא בתרא דפים מו: – מט.

אורך השיעור ברי"ף הוא דקות

1. אין המלוה והערב יכולים להעיד ללווה. 1

2. כל אלו שאמרו אין להם חזקה, בניהם יש להם חזקה. 2

3. היכי דמי גזלן 3

4. אומן שירד מאומנותו וכיו"ב. 3

5. כל אלו שאין אכילתן ראיה אם הביאו עדים. 5

6. מי שאנסוהו עד שמכר. 6

7. אין האשה מתקדשת אלא לרצונה. 7

8. עדי המודעה יש להם לחתום הם עצמן 7

9. אמרו עדי השטר פסולי עדות היינו 8

1. אין המלוה והערב יכולים להעיד ללווה

רמב"ם הלכות עדות פרק טו הלכה ו

שמעון שלוה והיה ראובן ערב ובא יהודה לערער על שמעון הלוה והוציא קרקע מתחת ידו, אם יש לשמעון שדה אחרת כנגד החוב הרי ראובן הערב יש לו להעיד על אותו קרקע שהיא של שמעון, שאין לו הנאה בזה שאם לקחה יהודה הרי שדה אחרת שיפרע ממנה בעל חובו, וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני שלקח אחריו שזה השדה שלו, והוא שיש למוכר שדה בן חורין כנגד דמי שדה של לוקח ראשון, שאין ללוקח ראשון הנאה בעמידת זה השדה ביד לוקח שני, שאפילו נטרף לוקח הראשון על המוכר הוא חוזר והרי יש לו שדה אחרת שיגבה ממנה. +/השגת הראב"ד/ וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני וכו' עד והרי יש לו שדה אחרת שיגבה. א"א דוקא בשעשאה אפותיקי עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף יג

לוה שבאו לערער עליו להוציא קרקע שלו מידו, אם לא ישאר בידו קרקע אחר כנגד החוב שיש למלוה עליו, אין המלוה והערב יכולים להעיד לו להעמידה בידו. ואם ישאר בידו קרקע אחר כנגד החוב, יכולים להעיד לו. ( וערב קבלן י"א דאינו יכול להעיד בכל ענין) (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן לז סעיף יג

כח] אין המלוה והערב כו'. דהן נוגעים בעדות, המלוה כדי לגבות חובו ממנו, והערב כדי שלא יחזור המלוה עליו כשלא ימצא כלום ביד הלוה:

כט] ואם ישאר בידו קרקע כו'. לשון הטור [סעיף ו'], אפילו אם קרקע הנשארת היא זיבורית יכולים להעיד עליו, אפילו אם הקרקע שמעידים עליה היא בינונית, לא חשוד להעיד שקר משום חילוק שבין בינונית לזיבורית:

ל] יכולים להעיד לו. בפרישה [סעיף ו'] כתבתי לשון הרא"ש [הגהות אשר"י ב"ב פ"ג סי' מ"ט] משום דהמלוה והערב וגם לוקח ראשון ושני דבסמוך [סעיף י"ד] דאינם יודעים שהלוה או המוכר חייב עוד, אינם חוששים שהוא חייב עוד לאחרים מוקדם מהן ויגבה חובו מזו הקרקע הנשארת, ומשום הכי כשישאר ביד המוכר כפי החוב שלהן, דהיינו מלוה וערב כדמי ההלואה, והלוקח כדמי הקנין, תו אינם חוששים, משא"כ המוכר בעצמו שיודע כמה חייב, לפיכך אינו מעיד הוא להלוקח אפילו אם ישאר בידו כדמי הלקיחה, וכמ"ש הטור [סעיף ח'] והמחבר בסמוך סעיף ט"ו:

לא] וערב קבלן כו'. ז"ל הטור [סעיף ו'], אבל ערב קבלן, דמן הדין יכולים לגבות הימנו תחילה [אינו מעיד, אפילו אם ישאר קרקע אחרת ביד הלוה] הוא חפץ שימצא המלוה לגבות בריוח מן הלוה, שמתוך כך לא יחזור עליו, ואפילו אם השדה שמעיד עליו עידית או זיבורית [פירוש, והנשאר ביד הלוה הוא בינונית], שמא ניחא למלוה ליקח זיבורית טפי פורתא, ושמא ניחא ליה ללוה ליתן לו בעידית בציר פורתא, עכ"ל. ועיין מה שכתבתי שם בפרישה:

לב] דאינו יכול להעיד בכל ענין. וכתב נמוקי יוסף פרק חזקת הבתים דף קס"א [כ"ו ע"א מדפי הרי"ף], ומיהו אם היה ללוה עידית בינונית וזיבורית אף קבלן מעיד עליה, עכ"ל ד"מ (ז') [ו']:

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה ג

בן האומן ובן האריס וכן /ובן/ האפוטרופוס שאכלו שדה זו שני חזקה, אם טענו שהבעלים מכרו להן או נתנו להן יש להן חזקה, ואם טענו שהיא ירושה להן מאביהם שאכלוה שני חזקה אין להן חזקה, ואם הביאו עדים שהודו הבעלים לאביהן שמכרוה להן או נתנוה מעמידין את השדה בידן.

2. כל אלו שאמרו אין להם חזקה, בניהם יש להם חזקה

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה ד

בן הגזלן אע"פ שהביא ראיה שהודו הבעלים לאביו שמכר אינה ראיה כמו שבארנו, אבל בן בן הגזלן אפילו בא בטענת אביו יש לו חזקה בא בטענת אבי אביו אין לו חזקה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנב

סעיף א

כל אלו שאמרו אין להם חזקה, בניהם יש להם חזקה, שאם אכלה הבן ג' שנים וטוען שהבעלים מכרוה או נתנוה לו, יש לו חזקה. אבל אם טען שהיא ירושה לו מאביו שאכלה שני חזקה, אין לו חזקה. ( וכן בן הבן, אם טוען שירשה מאבי אביו, וכן עד עולם. אבל אם טען בן הבן שירשה מאביו, יש לו חזקה) (טור). ואם הביא עדים שהודו הבעלים לאביו שמכרוה או נתנוה לו, מעמידים השדה בידו. ( וי"א דאפילו לא הביא (עדים), רק שאמרו: בפנינו הודה לאבינו שמכרה לו, נאמנים במיגו שהיו אומרים: לקוחה בידינו) (טור), חוץ מבן הגזלן שאף על פי שהביא ראיה שהודו הבעלים לאביו שמכרו לו, אינה ראיה, כמו שנתבאר. הגה: מיהו אם אומר: בפני מנה לך אבי המעות והוא החזיק שלשה שנים, נאמן במיגו שהיה יכול לומר: ממך לקחתי (טור). ובן בן הגזלן, אפילו בא בטענת אביו, יש לו חזקה. אבל אם בא בטענת אבי אביו, אין לו חזקה. הגה: וי"א דאם בן בן הגזלן אומר: בפני הודית שמכרת לאבי אבא, הוי חזקה, דכולי האי לא מטיל אימה בשביל בן בנו. אבל אם בן הגזלן אמר: בפני הודה שמכר לאבי, לא מהני, דמשום מורא הוצרך להודות גם בפניו (טור בשם הרא"ש).

סמ"ע סימן קנב

א] בניהם יש להם חזקה כו'. ואפילו בבן גזלן ואביו הגזלן עדיין חי, ולא אמרינן דמשום יראת אביו הגזלן ירא למחות בבנו, וכ"כ בד"מ ע"ש. ועיין לעיל בפרישה סוף סימן קל"ד טעמו של דבר בהגהות מור"ם [שם סעיף ו'] וכמ"ש שם בסמ"ע [סקי"ד]:

ב] וטוען שהבעלים מכרוה כו'. ז"ל הטור, ואפילו אם מודה שבאה ליד אביו בתורת אומנות או אריסות או גזלנות אלא שטוען שקנאה אח"כ, יש לו חזקה:

ג] אבל אם טען שהיא ירושה לו מאביו כו'. ואפילו אם אכלה גם הבן אח"כ שני חזקה לא מהני, משום דהו"ל חזקה שאין עמה טענה:

ד] שירשה מאביו יש לו חזקה. משום דטוענין ליורש כל מאי דהוה אבוהון מצי למיטען, ואילו היה אביו קיים היה נאמן לומר שקנאה, כיון דלא הוה גזלן והחזיק בה ג' שנים, או דר בה יום אחד ובנו העומד במקומו דר בה ג' שנים וכדלעיל סימן קמ"ו [סעיף י']. ולזה כיון ג"כ המחבר במ"ש בסעיף זה ז"ל, ובן בן הגזלן אפילו בא בטענת אביו יש לו חזקה אבל אם כו'. נמצא מ"ש מור"ם כאן מיותר הוא כיון שכתבו המחבר עצמו אחר זה ומור"ם אגב שיטפא כתב כאן משום דגם הטור כתב כן. והמחבר נמשך אחר סדר לשון הרמב"ם דפי"ד מטוען [ה"ג - ד'] דכתבו על הסדר, מתחילה כתב כל דין בן גזלן ואחר כך כתב דין בן בנו של גזלן. [ועוד י"ל, דקמ"ל כאן דאף באומן וכיוצא בו הדין כן]:

ה] ה"ג וי"א דאפילו לא הביאו עדים כו'. ור"ל שאין לבניהן עדים על זה אלא שהן עצמן טוענין כן בפנינו הודו בו, נאמנין במיגו כו'. ולאפוקי ממ"ש המחבר לפני זה דצריכין עדים לזה, והוא פירוש ר"ש [רשב"ם ב"ב מ"ז ע"א ד"ה לא צריכא]. ומור"ם כתב לשון הטור שהוא כפירוש התוס' [שם ד"ה כגון]:

ו] בפני מנה לך אבי המעות נאמן במיגו. נראה דהיינו דוקא לסברת הרא"ש [ב"ב פ"ג סי' נ'] הנ"ל שכתב מור"ם בהג"ה (בסעיף) [בסימן] שלפני זה [סעיף ג'], דאפילו גזלן אם ראו העדים נתינת המעות ולא מסר המוכר מודעא מכירתו מכירה, דאילו להרמב"ם [פ"י ממכירה ה"ה ופ"ט מגזילה הי"ד - ט"ז] דס"ל דבגזלן א"צ למסור מודעא, גם בזה דמנה לו המעות אין כאן חזקה אלא מחזיר לו הדמים, ועיין פרישה:

ז] ובן בן הגזלן אפילו בא. כצ"ל "ובן" בבי"ת ולא "וכן" בכ"ף, וכאשר כתבתי לפני זה בסמוך [סק"ד]. ומ"ש אפילו בא, הכי פירושו, לא מיבעיא אם בא בטענת עצמו שהמערער מכרו או נתנו לו שקנאו, אלא אפילו אם בא בטענת אביו ג"כ קנאו:

ח] בפני הודית שמכרת לאבי אבא. פירוש, לאחר שהיתה בידי הודית בפני שמכרתו לאבי אבא. ובכה"ג בבן הגזלן לא מהני, אף שהודה לפני הבן שלא בפני אביו הגזלן, י"ל שחשש שיודע לאביו, וכ"כ באשר"י [שם] בהדיא, ועיין פרישה:

3. היכי דמי גזלן

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יג הלכה יא

הגזלן כיצד מי שהוחזק גזלן על שדה זו או מי שהוחזקו אבותיו שהן הורגין נפשות על עסקי ממון אע"פ שאכל שדה זו כמה שנים לא החזיק ותחזור שדה לבעלים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף יג

מי שהוחזק גזלן על השדה זו, או מי שהוחזקו אבותיו שהם הורגים נפשות על עסקי ממון, אף על פי שאכל שדה זו כמה שנים, לא החזיק, ותחזור שדה לבעלים, וכן המחזיק בנכסיו אינה ראיה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף יג

יח] מי שהוחזק גזלן כו'. המחבר השמיט דינא דגמרא [ב"ב ל"ו ע"א] וכתבוהו הרמב"ם [פי"ג מטוען ה"י] והטור [סעיף י"ב], והוא, דגם דבי ריש גלותא אין להן חזקה בנכסי אחרים ולא אחרים מחזיקין בנכסייהו. ונראה דמשו"ה השמיטו משום שהוא דין שאינו נוהג בזמנינו, שהרי מסיק הטור בסעיף י"ג וכתב בשם הרא"ש [בתשובה כלל י"ח סי' י"ז] דדוקא בדבי ריש גלותא אמרו כן דהוא מזרע המלוכה והיו נוהגין כעין מלוכה על ישראל כו', אבל אין הדין כן לעת עתה אפילו בגדולים ומושלים ההולכים בחצר המלך כו', ע"ש:

יט] או מי שהוחזקו אבותיו שהן הורגין נפשות כו'. כן הוא לשון המיימוני סוף פי"ג דטוען, והוא מלשון הגמרא [ב"ב מ"ז ע"א] דאמרינן היכי דמי גזלן שאין לו חזקה, רבי יוחנן אמר כגון שהוחזק גזלן על אותה שדה, רב חסדא אמר כגון דבית פלוני שהורגין על עסקי ממון, עכ"ל הגמרא והביאו המגיד משנה שם אדברי הרמב"ם, ור"ל כיון דאבותיו הוחזקו להרוג, כל מי מבני ביתו שמחזיקים, יראים למחות בהן, דסברי דגם זה המחזיק הוא כאחד מהן. ומ"ש ז"ל, אע"פ שאכל שדה זו כמה שנים, ר"ל בכהאי דהורגין נפשות כל שדה שמערער עליה שדה זו מיקרי, וק"ל. אבל בטור [סעיף י"ד] לא כתב שהוחזקו אבותיו כו', אלא ז"ל, אם הוא מוחזק שהורג נפשות על עסקי ממון כו'. וע"ש דכתב דאם הוא בחזקת שהורג נפשות אז אין לו חזקה בשום דבר, ואם אינו בחזקת הורג נפשות אלא שהוחזק גזלן על שדה זו, יש לו חזקה בשדות אחרות. ועיין דרישה [פרישה סעיף י"א] שם כתבתי, מדלא ביארו דין מי שהוחזק גזלן על כמה ענינים אבל אין יודעין בו שהורג נפשות מה דינו, דנראה דכל כי האי מוחזק בהורג נפשות מיקרי, דכיון דיודע שאדם בהול על ממונו ויעמוד כנגדו להצילו, ודאי בא להרוג או ליהרג, ע"ש ודוק, וכן נראה לי ג"כ לשיטת הרמב"ם והמחבר. ועיין במגיד משנה שם:

כ] וכן המחזיק בנכסיו כו'. נראה דאמי שהוחזק שהורג נפשות לחוד קאי, אבל מסידור לשון הטור [המובא בציונים אות י"ט] שכתב תחילה שגזלן אין לו חזקה וגם אין מחזיקין כו', משמע דאפילו אינו גזלן אלא על שדה זו דמיקרי ג"כ סתם גזלן, אין מחזיקין בנכסיו, והטעם, דכיון שמטיל מורא על שדה זו של אחר, כ"ש שמטיל מורא על שדה של עצמו, ועיין דרישה [פרישה סעיף י"ד]:

4. אומן שירד מאומנותו וכיו"ב

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יג הלכה ד

האומנין כיצד, כגון שהיו בונין בה או מתקנין אותה שנים רבות ירדו מאומנותן אם אכלו אותן שלש שנים מאחר שירדו מאומנותן יש להן חזקה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כח

האומנים שהיו בונים בקרקע או מתקנים אותה שנים רבות, אין להם חזקה. ירדו מאומנותם, אם אכלו אותה ג' שנים אחר שירדו מאומנותם, יש להם חזקה. ( ובעלים מחזיקין בשל אומנים) (טור סכ"ב).

נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כח

(מב) שהיו בונים בקרקע. עיין ביאורים [סקי"ג] דאפילו אינו ידוע שבא לידו בתורת אומנות רק סתם שהוא בנאי, אין לו חזקה כשהמערער טוען שבא לידו בתורת אומנות. ואי טוען המערער טענה אחרת אם נאמן במיגו דמסירת אומנות, עיין לעיל סימן קל"ד סעיף א' [בסמ"ע סק"ב ומשה"כ סק"ב]. ודוקא שדרך אותה אומנות לישב בתוך הבית או לאכול פירות השדה. (סמ"ע) [ביאורים שם].

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף כז

אריס שירד מאריסותו ואכלה ג' שנים אחר שירד, החזיק.

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יג הלכה ט

ובן שפירש מאביו ואשה שנתגרשה אפילו ספק גירושין הרי הן כשאר כל אדם.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף ד

(בן ש)נסתלק מעל שלחנו (של אביו), מחזיקין זה על זה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף י

נתגרשה, אפילו ספק גירושין, הרי היא כשאר כל אדם. ( אלמנה אצל יתומים, כל זמן שיש לה מזונות, אין לה חזקה בנכסי בעלה) (מרדכי פ' חזקת).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף י

טו] נתגרשה אפילו ספק גירושין כו'. ואע"פ שעדיין חייב במזונותיה ולא ייחד לה שדה אחרת אפ"ה יש לה חזקה, כיון דמסני סני לה מסתמא איננו נותן לה הפירות למזונותיה בלא דין, ומדהניחה לאכול בשופי ודאי קנתה, כ"כ רשב"ם [ב"ב מ"ז ע"ב ד"ה מגורשת], אבל תוס' [שם ד"ה מגורשת] כתבו דמיירי גם כאן דוקא כשייחד לה שדה אחרת למזונותיה, ועיין פרישה [סעיף ה']:

שולחן ערוך אבן העזר סימן פז

סעיף א

אין לאיש חזקה בנ"מ של אשתו שאכלם שני חזקה, אע"פ שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה. וכן אין לאשה חזקה בנכסי בעלה, ע"י שאכלתם שני חזקה. הגה: ודוקא בחזקה כזו, אבל בחזקת נזיקין, כגון פתיחת חלונות וכדומה לזה, יש לאיש חזקה בנכסי אשתו, והוא הדין לאשה על בעלה. (ר"י במישרים נכ"ג ח"ז). וע' בחושן המשפט סימן קמ"ט.

סעיף ב

מי שהחזיק בנכסי אשת איש, לא עלתה לו חזקה, אא"כ החזיק בהן שלשה שנים אחר מות בעלה. (ועיין בח"ה סימן קמ"ט).

בית שמואל אבן העזר סימן פז

א אע"פ שהתנה - ממה שאין דרך אשה לדקדק אם בעלה שלא יאכל פירות אפילו אם התנה שלא ירש אותה רמב"ם פי"ג ה' טוען:

ב וכן אין לאשה חזקה - אא"כ נתגרשה אפילו ספק גירושין כמ"ש בח"ה סי' קמ"ט:

ג ועיין בח"ה - כלו' שם מבואר די"ח ע"ז ועיין תשובת מהר"מ מלובלין סי' ל"ו:

ד לא עלת' לו חזק' - אא"כ החזיק' וטוען בפני מכרת לבעלך והוא מכר לי אז נאמן במיגו אתה מכרת לי אפילו התחיל להחזיק בחיי בעלה טח"מ ומדייק בח"מ מדכתבו תוספות והטור אפילו אם כתב דין ודברים וכו' כיון שאם מתה הוא יורשה משמע אם הוא סילק את עצמו מירושה ומפירו' מחזיקים בנכסים שלה דאז אין לו שום הנאה ואינו מוחה ולכאורה קשה לפ"ז למה לא אוקמי שם הא דתניא אשת איש צריכה למחות איירי בכה"ג דהבעל סילק את עצמו אף מירושה והחזיק אחר ומדלא תירץ כן ש"מ אף בכה"ג אין מחזיקין וכן משמע מתשו' רשב"א שהביא הב"י בסי' קמ"ט בח"ה דכתב הבעל הוא כאפוטרופס שלה מ"ה היא סומכת עליו משמע להדי' אפילו אם אין לו שום הנאה סומכת עליו ותוס' הנ"ל דכתבו כיון שאם מתה וכו' ס"ל דא"י לסלק מירושה מ"ה כתבו הטעם דיש לו הנאה דיורש אותה אבל באמת אפילו אם אין לו הנאה נמי אין מחזיקים:

חלקת מחוקק סימן פז

א) אע"פ שהתנה עמה שאין לו פירות - אפ"ה אין דרך אשה לדקדק עם בעלה אם אוכל פירותיה והרמב"ם בפי"ג מטוען כתב ואפי' התנה עמה כשהיא ארוסה שלא ירשנה ואח"כ אכל ובנה והרס וכך העתיק לשונו בש"ע בח"מ סי' קמ"ט ושם נתבאר דיש חולקין בחפירת בורות שקלקל גוף הקרקע ודין התנאי והסילוק מן הפירות והירושה בדיבור או בקנין באירוסין או לאחר שנשאת יתבאר לקמן בסי' צ"ב:

(ב) לאשה חזקה בנכסי בעלה - אע"פ שנשתמשה כחפצה כמה שנים ואע"פ שיחד לה שדה במזונותיה ואכלה שדות אחרות לשון הרמב"ם בפ' הנ"ל והועתק לשונו בח"מ בש"ע סי' הנ"ל:

(ג) אבל בחזקת נזקין וכו' - בח"מ סי' קמ"ט כתב הרב דין זה בשם י"א משום שאינו מוסכם דהא לדעת הרמב"ם אפי' חפר וקלקל הקרקע אין לאיש חזקה מכ"ש פתיחת החלונות פשיט' דיכולה האשה לומר לא מחלתי תשמיש זה לדורות רק עם בעלי לא דקדקתי לפי שעה וכ"כ הריטב"א בהדיא הביאו הב"י סי' קמ"ט:

(ד) לא עלתה לו חזקה - בטור כתב אפי' אם כתב לה אין לי דין ודברים בנכסיך כיון שמתה היא יורשה משמע להדי' הא אם סילק עצמו גם מירושת' יש חזקה בנכסי א"א דאין לה לסמוך על בעלה:

(ה) החזיק בהם ג' שנים אחר מות בעלה - אפי' אם התחיל להחזיק בהן בחיי בעלה וטען בפני מכרת לבעליך והוא מכרם לי הוי חזקה וכו' כ"כ הטו' ואם טוען אתה מכרת לי הקרקע בחיי בעליך יתבאר לקמן סי' צ':

5. כל אלו שאין אכילתן ראיה אם הביאו עדים

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה א

כל אלו שאין אכילתן ראיה אם הביאו עדים שמכרו להם הבעלים שדה זו או נתנוה להן במתנה ראייתן ראיה, חוץ מן הגזלן והבעל בנכסי אשתו, באי זה נכסים אמרו בנכסי צאן ברזל או בשדה שייחד לה בכתובתה ובשדה שכתב לה בכתובתה ובשדה שנתן לה בשום משלו אבל בנכסי מלוג יש לו ראיה כמו שבארנו בהלכות אישות.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנא סעיף א

כל אלו שאין אכילתן ראיה, אם הביאו עדים שמכרו להם הבעלים שדה זו או ניתנה להם במתנה, ראייתן ראיה, חוץ מהגזלן ובעל בנכסי אשתו. באיזה נכסים אמרו, בנצ"ב או בשדה שייחד לה בכתובתה ובשדה שכתב לה בכתובתה ובשדה שנתן לה משלו, אבל בנכסי מלוג יש לו ראיה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנא סעיף א

א] כל אלו שאין אכילתן ראיה כו'. פירוש, כגון האפוטרופסים והשותפים והאומנים והאריסים ואינך דקא חשיב בסימן קמ"ט וק"ן, והן הן דקחשיב שם הרמב"ם [המובא בציונים אות א'] ג"כ לפני זה בפי"ג, ע"ש:

ב] חוץ מהגזלן. טעמו וענינו כתב המחבר בסמוך בסעיף ג'. ובעל בנכסי אשתו הטעם, משום דיכולה לומר לא גמרתי בדעתי להקנות לו, אלא לעשות נחת רוח לבעלי נתכונתי. ודוקא בנכסים שעומדים ברשות בעלה בחייו, משא"כ בנכסי מלוג שהן עומדין באחריות שלה ולא שייך בו האי טעמא, אם יש לבעלה ראיה מעדים או משטר שבידו שמכרה לו, מהני ליה:

ג] בנכסי צאן ברזל כו'. נראה דר"ל כאן נכסי צאן ברזל, שהכניסה לו שדה בנדוניא, והנדוניא נקראת צאן ברזל, כמבואר באבן העזר ריש סימן פ"ה [סעיף ב']:

ד] בשדה שייחד לה. ר"ל, אם קנה ממנה השדה שייחד לה תחת המטלטלין שהכניסה לו בנדוניתה. ובשדה שכתב לה. הוא מה שכתב לה שדה על מנה או מאתים של כתובה, שתהא לה אפותיקי לגבות כתובתה ממנה:

ה] ובשדה שנתן לה משלו. במיימוני [המובא בציונים אות א'] כתוב שנתן לה בשום משלו. ור"ל כנגד תוספת כתובה שמוסיף לה על המנה ומאתים, וכתב לה ששדה זו תהא מיוחדת לגבות ממנה התוספת, ועל דרך זה פירשו התוס' [ב"ב מ"ט ע"ב ד"ה ה"ג] בשם ר"ח לשלש שדות האחרונות. ועיין במגיד משנה מה שכתב בביאור דברי הרמב"ם בפ"ל מהלכות מכירה [ה"ג], וגם הרשב"ם [שם נ' ע"א ד"ה ה"ג] שפירשו בענין אחר כמו שכתבתי בדרישה [סעיף ב'], ע"ש. ואיירי כאן שקנה ממנה אחת מהשדות הללו, ונתן לה שטר עליו שתגבה המעות מנכסיו אחר מותו או לכשתתגרש, דהא בכל הני לית לה לגוף השדה כי אם לאחר שתתאלמן או תתגרש, ועיין פרישה [שם]:

6. מי שאנסוהו עד שמכר

רמב"ם הלכות מכירה פרק י הלכה א

מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה, אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים, לפיכך אם מסר מודעה קודם שימכור, ואמר לשני עדים דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני שאני אנוס, הרי הממכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותה מידו ומחזיר הדמים. +/השגת הראב"ד/ אע"פ שלא לקח וכו'. א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג דבשעת התלייה והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה היא ולעולם צריך שיתן בפני עדים דאי לא מצי א"ל לא יהבת לי מידי עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף א

מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה אף על פי שלא לקח הדמים בפני העדים. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דבעינן שראו העדים נתינת המעות. אבל הודאתו לחוד לא מהני (טור וראב"ד פ"י דמכירה). וי"א דבעינן דווקא שנתן לו המעות, אבל אם נתן לו שטר עליו, אינו קונה (ב"י בשם הראב"ד לדעת הרי"ף); ויש חולקין (ב"י לדעת הרי"ף והרא"ש). לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור, ואמר לשני עדים: דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני אונס, הרי המכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאים אותה מידו ומחזיר הדמים. וצריכים העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי, לא שיסמכו על פיו. וכל מודעא שאין כתוב בה: אנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה, אינה מודעא.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף א

א] מי שאנסוהו כו' אפילו תלוהו עד שמכרו וכו'. בפרישה [סעיף א'] כתבתי והוכחתי מלשון הרי"ף [ב"ב כ"ו ע"ב מדפי הרי"ף] והרמב"ם [פ"י ממכירה ה"א - ד'] והמחבר שס"ל דאפילו לא ראינו וידענו מאונסא דהמוכר כלל, וגם נראה דעת המוכר שאינו מוכרו ברצון, אמרינן כיון דמכרו וקיבל דמים גמר(ו) והקנהו ומכרו מכר, ושמלשון הטור [סעיף ד'] והרא"ש [ב"ב פ"ג סי' נ"א] לא משמע הכי, אלא כל שנראה מהמוכר שאינו מוכרו ברצון, אף שקיבל דמי המקח אין מכרו מכר, אם לא שהמכירה היתה באונס, דאז אמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר והקנה להלוקח, ע"ש. ועיין מ"ש עוד מזה בסמוך ס"ז:

ב] ולקח דמי המקח. פירוש, אפילו לא אמר בהדיא מתוך האונס שנתרצה למכור לו מרצון נפשו, מ"מ אמרינן כיון דלקח דמי המקח דאגב אונסיה וזוזי שקיבל גמר והקנה לו, כל שלא מסר מודעא תחילה. ובטור [סעיף ג'] כתב דאפילו לא מנה המעות אלא לקחם והשליכם לכיסו, דיש גילוי דעת דבעל כרחו קיבלם, אפ"ה הוה זביניה זביני:

ג] אפילו תלוהו (כו') עד שמכרו כו'. נקט אונס גדול וגם עובדא היה כן בגמרא [ב"ב מ"ח ע"ב], ור"ל וכ"ש אונס הקטן ממנו, דאינו יכול לבטל המקח ולומר אנוס הייתי:

ד] אע"פ שלא לקח הדמים כו'. פירוש, אלא יש עדים שהודה בפניהן שקיבל המעות, ועכשיו טוען שמעולם לא נתן המעות אלא שהוצרך להודות לו מפני האונס, אין שומעין לו, דא"כ ה"ל למסור מודעא. והחולקין ס"ל, כיון דידעינן באונסיה על המכירה מסתמא אנסוהו גם על ההודאה:

ה] אבל אם נתן לו שטר כו'. פירוש, זקף דמי המקח בהלואה עליו ונתן למוכר שטר חוב עליו ורוצה ליתן לו דמי המקח שבשטר, אפ"ה אמרינן דבשעת מכירה לא גמר להקנותו לו כל שלא קיבל אז מעות מזומנים:

ו] אם מסר מודעה. מודעה הוא לשון ידיעה, שמודיע לעדים הענין איך היה. וי"מ מודעה לשון יסורים כמ"ש [שופטים ח' ט"ז] ויודע [בהם את] אנשי סכות, ור"ל מוסר יסוריו לעדים ושמחמתן מוכרח למכור. ובמתנה ובמחילה ובגט, אע"פ שא"צ להיות יסורין למודעתו וכדלקמן [סעיף ב' וו'], מ"מ כיון דבמכר ובפשרה היא על שם יסורין, נשאר שם זה עליה בכולן, ועיין פרישה [סעיף ה']:

ז] וצריכין העדים לידע שהוא מוכר כו' ושהוא אנוס כו'. הלשון משמע דבעינן שיהא ידוע שגם המכירה לא היתה כי אם מחמת אונס שלא גמר והקנה לו. ובפרישה [סעיף ט'] כתבתי דלא בעינן כולי האי, אלא סגי כשידוע שבא עליו באונס למכרו לו, ושאותו אונס לא סר מהמוכר בשעת המכירה. ואפשר שדעת המחבר ג"כ כן, וכתב תחילה שצריכין לידע שהוא מוכר מפני האונס, וחזר ופירש דבריו דהיינו שיהא ידוע שהוא אנוס, פירוש, עדיין אנוס כבתחילה, מיהו אע"פ שלא ידעו שלא גמר והקנה, ג"כ סגי בהכי:

7. אין האשה מתקדשת אלא לרצונה

רמב"ם הלכות אישות פרק ד הלכה א

אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת, ויש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף פרוטה לכל אחת ואחת, ויש לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן. +/השגת הראב"ד/ אבל האיש שאנסוהו עד שיקדש בעל כרחו הרי זו מקודשת. א"א והוא שיאמר רוצה אני.+

שולחן ערוך אבן העזר סימן מב סעיף א

אין האשה מקודשת אלא לרצונה. והמקדש אשה בעל כרחה, אינה מקודשת. אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו, הרי זו מקודשת, וי"א שאינה מקודשת, הילכך הוה ליה ספק. הגה: אמרה תחלה: קדשיני, וזרק קדושין לתוך חיקה ואמר לה: הרי את מקודשת לי, וניערה בגדיה תוך כדי דיבור להשליך ממנה הקדושין, ואומרת שלא כיוונה מתחלה רק לשחוק בעלמא, אפילו הכי הוי מקודשת (תשובת מוהר"ם סוף ספר נשים). ואין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין (שם). לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקידש, והיא לא זרקה הקדושין, הוי מקודשת. אע"פ שמתחלה באונס היה, ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום, הואיל ובתחלה דבר עמה מקדושין (הגהות מרדכי סוף גיטין). היה חייב לה מעות ואמרה לו: תן לי מעותי, וכאשר התחיל ליתן אמר לה: הרי את מקודשת לי, וזרקה היא המעות מידה, אינן קידושין (טור בשם תשובת הרא"ש).

בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר סימן מב סעיף א

א בעל כרחה אינה מקודשת - אע"ג דקי"ל מוכר בע"כ זביניה זבינא והיא הוי כאלו מכרה את עצמה לבעלה אית' בש"ס כיון שעשה הבעל שלא כהוגן אפקעינהו רבנן הקידושין דק"ל כל המקדש על דעת רבנן מקדש, ואם כפאו אותו לקדש כתב המגיד דלא אמרינן דדומה לכפאו אותה דאשה א"י לצאת ממנו ולהפקיע את עצמה ממנו אבל איש יכול לגרש בע"כ מ"ה היא מקודשת, ולכאורה י"ל בזה"ז אחר תקנות ר"ג דאין מגרשין בע"כ א"כ שוה דין האשה לאיש ואפשר בכה"ג שקידש ע"י כפיה לא תיקן ר"ג ויכול לגרש בע"כ וכ"כ בט"ז, ומוכח ממגיד דס"ל אם קונה בע"כ קנה דאל"כ מהיכ' תיתי לו' אם כפאו אותו לקדש דקידושיו קידושין הם דהא הוא קונה בע"כ אע"ג דיכול לגרשה בע"כ מ"מ איך קונה בע"כ אלא צ"ל דס"ל דקונה בע"כ כמו במוכר אלא דה"א לדמות כפיה שלו לכפיה שלה לזה נתן המגיד טעם לדבריו דל"ד משום דהוא יכול לגרש בעל כרחה וכן מוכרח מהסמ"ג דקונה בע"כ דהא סביר' ליה הסוגי' איירי כשאנסוהו אותו וגירס' שלו היא עשתה שלא כהוגן ש"מ קנין באונס קונה, וי"א שהבי' היינו מ"ש הטור בשם הרי"ף והעיטור וכן אית' בח"ה ס"ס ר"ה בשמו דס"ל קנין באונס לא קנה ושם פסק כוותיה הרב רמ"א ותימ' דהא מבואר כאן לדעת פוסקים אלו קונה בע"כ וכן הקשה בח"מ, וכתב הראב"ד דאיירי הכא דאנסוהו אותו ואמר רוצה אני והמגיד כתב דא"צ לו' רוצה אני ועיין בסמ"ע ר"ס ר"ה ועיין סי' קל"ד ואם קידש אותה בעת שהיה נים ולא נים תיר ולא תיר מעשיו קיימים רשב"ץ:

ב קדשני וזרק קדושין - ומכאן נמי משמע דא"צ רצון על הזריקה אלא אם היה רצון על הקדושין וזרק לה הקידושין מקודשת וכ"כ בט"ז:

ג והיא לא זרקה - אע"ג הנתינה היה בע"כ אמרינן אי לא ניח' לה לישדנהו ושם בסי' כ"ח פסק בשם הרמ"ה אם זרק לה הקידושין לא הוי קידושין ומשמע אפילו לא ניערה הקדושין ולכאורה משמע דהרמ"ה חולק על הג"מ שהביא כאן וכ"כ הח"מ והקשה על הרב רמ"א איך הבי' שם דעת הרמ"ה וכאן הביא דעת הג"מ, ושם כתבתי הסבר' זו לישדנהו לא אמרינן אלא אם היה בתחלה ברצון אז אמרינן לישדנהו ואם לא זרקה הקדושין אמרינן רצונה לקבל הקדושין כאשר היה רצונו לקדש וכן י"ל עובד' בהג"מ היה ג"כ בתחלה היה רצונה להתקדש לו ואח"כ לקח ידה בחזקה אז אמרינן לישדנהו ואם לא ניערה הקדושין הוי קדושין כיון שהיה בתחלה רצון שלה:

ד וזרקה וכו' - ואם לא זרקה אע"ג שחייב לה כיון שלא אמר לה הא לך מעות שאני חייב לך מקודשת כמ"ש בסי' כ"ח בשם הר"ן מיהו מ"ש היה חייב לה לכאורה קשה אפי' לא חייב לה וזרקה אין חשש קידושין כמ"ש בסי' ל' ואפשר דקמ"ל אפי' חייב לה מ"מ בעינן דזרקה ובזה מיושב קושית מהרש"ל על הטור דהקשה מה קמ"ל שהבי' תשו' הרא"ש ולמ"ש ניח' דקמ"ל דין זה כמ"ש הר"ן:

8. עדי המודעה יש להם לחתום הם עצמן

רמב"ם הלכות מכירה פרק י הלכה ו

עדי המודעה יש להם לחתום הם עצמן באותו הממכר שנמסרה להם המודעה עליו ואין בכך כלום, ואפילו אמר להם בפני האנס ברצוני מכרתי בלא אונס הרי המודעה קיימת, כשם שאנסו שמכר בלא רצון כך אנסו עד שאמר ברצוני אני מוכר.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף ט

עדי המודעא יש להם לחתום הם עצמם באותו הממכר שנמסר להם המודעא עליו, ואין בכך כלום; ואפילו אמר להם בפני האנס: ברצוני מכרתי בלא אונס, הוי המודעה קיימת, כשם שאונסו שמכר בלא רצון כך אונסו עד שאמר: ברצוני אני מוכר. (ע"ל סי' מ"ו אי נאמנים לומר: מודעא היה דברינו). הגה: שטר מודעה שאין בו זמן ואין העדים כאן ולא ידעינן אי נעשית קודם המכר או אח"כ, המודעא כשרה ומבטלת המקח, מאחר דידעינן באונסיה מסתמא מסר מודעא קודם לכן (מ"כ במרדכי ישן ודעת עצמו).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף ט

כב] יש להם לחתום הם בעצמם כו'. רבותא קמ"ל בזה, דאע"ג דאין העדים נאמנים בדיבורם לומר מודעא היו דברינו כמ"ש הטור (והמחבר) לעיל סימן מ"ו סעיף (ל"ו) [ל"ד], דלא בא דיבורם ומבטל חתימתם, מ"מ כשהן חתומין בשטר מודעא, בא אותו שטר בחתימתן הנכתב קודם שטר הקנין ומבטל שטר הקנין אשר חתימתן עליו הנכתב והנחתם אחריו, וכ"ש כשעדים אחרים מעידים על המודעא שנמסר לפניהן קודם המכירה דמהני:

כג] מאחר דידעינן באונסיה. פירוש, ע"י שטר מודעא זה ידעינן אונסיה דהרי העדים מעידין ע"ז בהשטר:

כד] מסתמא "מסר" מודעא. כן צ"ל. והיינו טעמא, דמוקמינן עדים על החזקה דלא היו חותמין אם לא ידעו שהיתה קודם המכירה:

9. אמרו עדי השטר פסולי עדות היינו

רמב"ם הלכות עדות פרק ג הלכה ז

אמרו פסולי עדות היינו בעבירה או שוחד לקחנו על עדות זו אין נאמנים שאין אדם משים עצמו רשע עד שיעידו עליו עדים שהוא רשע, וכן אם אמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים שהמעיד על שטר אמנה כמעיד בשקר.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מו סעיף לז

שנים החתומים על השטר, ומתו, ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר, ובאו שנים ואמרו: כתב ידם הוא, אבל קטנים היו, או פסולין, הרי אלו נאמנים וקורעין השטר, אלא אם כן טען שנקבע לו זמן לקיים השטר. ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין, אין קורעין אותו. ויש מי שאומר שאין צריך שקרא עליו ערער, דבהוחזק בבית דין סגי, אפילו לא קרא ערער. הגה: וכל זה שכבר מתו העדים, אבל אם העדים עדיין חיים, וב' עדים אחרים באים לפוסלן ואומרים שפסולין הם, גם השטר נפסל, אף ע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר (ר"ן בשם י"א וטור בשם התוספות). ויש חולקין ומכשירין השטר (שם בשם אביו הרא"ש). והא דאין נאמנים בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, לא למהוי שטרא מעליא לגבות בו, אלא דאי תפס מטלטלין, לא מפקינן מיניה (טור בשם רש"י והרא"ש). עדים שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, ואמרו: כתב ידינו הוא זה, ואומרים בתוך כדי דיבור: אנוסים היינו מחמת נפשות, או: קטנים היינו, או: פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו, או: מסר מודעא בפנינו, או: תנאי היה בדבר ולא ראינו שנתקיים התנאי, הרי אלו נאמנים. ואפילו עד אחד אומר: לא היה תנאי, ועד אחד אומר: היה תנאי ולא נתקיים, נאמן, ואין כאן אלא עד אחד. ( אם כתוב בשטרא: ואנן סהדי מסהדינן דלא הוי שיור בשטרא, אינן יכולין לומר תנאי היה בדבר, דאינן חוזרין ומגידין. מיהו אם אומרים מה שכתוב שלא היה בו שיור לא נאמר לבטל התנאי, רק שלא היה שיור בגוף המכר, נאמנין (טור). וכן יכולין לפרש דברי השטר בכל דבר שאינן סותרין דבריהם) (נ"י פ' מי שמת). אבל אם אמרו שהיו אנוסין מחמת ממון, או שהיה שטר אמנה, או שהיו פסולים בעבירה, אינם נאמנים. ואפילו אמרו שאחר כך עשו תשובה. ואף על פי שאינם נאמנים לבטל השטר, מ"מ לגבי דידהו נאמנים, וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתם. ואם אומרים שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה, ואחר כך נתברר להם שהיה אמנה, נאמנים. ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר, או שיש עדים שזה כתב ידם, אין נאמנים בשום דבר שיאמרו לבטל השטר, חוץ מלומר: בפנינו מסר מודעא.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מו סעיף לז

צ] שנים החתומים על השטר "ומתו". כן הוא לשון הגמרא [כתובות י"ט ע"ב], ומתו. ולדעת הרא"ש [שם פ"ב סי' י"ג] הנזכר בסמוך בהגהות מור"ם, לאו דוקא קתני "ומתו", אלא ר"ל שאינן לפנינו לקיים חתימתן, עיין דרישה [סעיף ל"ג]:

צא] הרי אלו נאמנין כו'. דהפה שהתיר הוא הפה שאוסר ונאמנים במיגו:

צב] אא"כ טען שנקבע כו'. פירוש, המלוה טוען לא תקרעו שטר שלי כי אקיימנו, אבל אנן לא טענינן ליה כן, דהא אף אם יקיימנו ה"ל תרי ותרי, ועיין פרישה [סעיף ל"ג]:

צג] משטר שקרא עליו ערער כו'. כבר נתבאר הטעם והפלוגתא לעיל בסימן זה (סי"ז י"ח) [סעיף ז' ושם סקכ"ב - כ"ג]:

צד] אין קורעין אותו. פירוש, וגם לא מגבינן ביה, אלא דאי תפס מטלטלין לא מפקינן מיניה וכמו שכתב מור"ם בהג"ה, והוא מדברי הטור [סעיף ל"ג], ע"ש שכתב דעות החולקים איזה תפיסה מועלת:

צה] וכל זה שכבר מתו העדים. פירוש, ואז לא באים לפסול העדים: [הג"ה. וכן אם באו שנים ואמרו שקרובים בנשותיהן היו כשחתמו, דעכשיו אין מעידין על פסול העדים אלא לפסול השטר, עכ"ל ר"ן [כתובות ז' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה שקרא]. ד"מ ל"ג]:

צו] גם השטר נפסל. כן כתב הטור [סעיף ל"ג] בשם התוספות [כתובות י"ט ע"ב ד"ה ואם] וזה לשונו, דלא עדיפי עדים החתומים על השטר מאילו היו עומדין לפנינו דהוי מצי אמרי פסולין הן. והרא"ש [המובא בציונים אות פ'] ס"ל דכל שחתומין על השטר ה"ל כאילו כבר נחקרה עדותן בב"ד, ותו לא מהימני הני לפסול השטר, עיין פרישה ודרישה [סעיף ל"ג]:

צז] והא דאין נאמנים כו'. ובהגהות אשרי [כתובות פ"ב סי' י"ג] כתב דבעדי השובר זכה הלוה במה שבידו, והשובר כשר, דאוקי ממונא בחזקת מריה, עכ"ל ד"מ ל"ג:

צח] דאי תפס מטלטלין כו'. נקט מטלטלין, דאילו בקרקע לא שייך תפיסה. והאי תפיסה דמטלטלי מהני אפילו תפס בעדים כיון דכתב ידם יוצא ממקום אחר, דה"ל תרי ותרי ואמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה:

צט] ואומרים בתוך כדי דיבור כו'. דאילו אחר כדי דיבור ה"ל מגיד וחוזר ומגיד ולא מהימני:

ק] או פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו. כגון שהיו קרובים מחמת חיתון דנשיהן, ומתו הנשים. ולא משוו נפשייהו רשעים בכך דומיא לאומר שטר אמנה היה דמחשב רשע בכך ואינן נאמנים, כמו שכתב המחבר אחר זה. דשאני בקרובים דאמרינן דהענין אמת שהלוהו, ואף שגורמין שיטרוף משועבדים שלא כדין, מ"מ אין זה מעשה רשע, כיון שהלוהו באמת קודם שלקח ולא ה"ל ליקח. ועוד, דיכולין להתנצל ולומר, סברנו שהמלוה לא יסמוך עלינו אלא יחתום עליה עוד עדים כשרים, והוא כשר להגאונים כמו שכתב הטור בסימן מ"ה סעיף (י"ב וי"ד) [י"ז וי"ח]:

קא] ואין כאן אלא עד אחד. אינו רוצה לומר דה"ל דין עד לחייב את הלוה שבועה דאורייתא, וכדעת הרמ"ה וסיעתו שהביא הטור כאן [סעיף ל"ו], שהרי המחבר עצמו פסק לקמן בסימן פ"ב סעיף י"ב דבכה"ג ה"ל כאילו אין כאן עד כלל ולא נשבע אלא היסת, והיינו כדעת רב מתתיה וכדעת הטור [שם]. ועוד, שא"כ לא ה"ל להמחבר לכתוב שזה שאומר תנאי היה נאמן, שכיון שהוא נאמן לא מחייב השני להלוה שבועה. וצ"ל דהמחבר לא כתב דה"ל כעד אחד אלא לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור בסעיף ל"ו בשמו ז"ל, עד אחד אומר תנאי היה ועד אחד אומר לא היה תנאי, אם על מטלטלין מעידין, נשבע הנתבע שבועה דאורייתא על פי העד אחד האומר לא היה תנאי, דרחמנא הימניה לחד לחיובי שבועה, וכל מקום שהאמינה התורה לעד אחד ה"ל כשנים, והאי דקאמר תנאי, הוה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים, עכ"ל. ועל זה כתב המחבר דלא ה"ל זה דאומר לא הוה תנאי, אלא כחד, מפני שגם זה שאומר תנאי היה נאמן, וה"ל כאילו אין כאן שטר ותבעו על פה ונשבע היסת ונפטר ממנו, כמו שכתבו הטור והמחבר לקמן סוף סימן פ"ב [טור סעיף כ"א ומחבר סעיף י"ב] וק"ל:

קב] שהיה שטר אמנה. דגם שטר אמנה לא ניתן לכתוב ועולה הוא, והרי משוו נפשייהו רשעים בעדות זו ואין אדם משים עצמו רשע: [הג"ה. וכתב נ"י [ב"ב] פרק חזקת הבתים דף קפ"א [כ"ו ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה אמנה], ומיהו מעשים בכל יום שנוטלים קנין סתם ומאמינו מן המעות אף על פי ששיעבד נפשיה, שהאיסור אינו אלא לעשות שטר, כ"כ הריטב"א [שם מ"ט ע"א ד"ה וזה], עכ"ל ד"מ ל"ד]:

קג] ואח"כ נתברר להם שהיה אמנה כו'. שאין זה כחוזר ומגיד, אלא עדות אחרת היא זו שנודע להן אח"כ, והו"ל כמעידים על השטר שחתומים עליו שפרע לו או מחלו לו:

קד] ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר כו' עד דאינם נאמנים בשום דבר כו'. צ"ע, הא פסק המחבר בסימן פ"ב סעיף י"ב דנאמנים לומר תנאי היו דברינו אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר, דלאו חוזר ומגיד הוא שהרי השטר חל אם יתקיים התנאי. ועיין פרישה ודרישה [בסימן זה סעיף ל"ד], שם כתבתי דגם על דברי הטור [שם] יש לדקדק, שכתב, באם כתב ידם יוצא ממקום אחר בכל דבר אין נאמנים, וכתב אח"כ דהרא"ש [כתובות פ"ב סי' י"ב] הסכים לסברא זו, וזה סותר למה שכתב הטור בסוף סימן כ"ט ובסימן פ"ב [סעיף כ']. וע"כ צ"ל דמ"ש אינם נאמנים בכל דבר, לא קאי אלא אהני הנזכרים בגמרא [כתובות י"ט ע"ב] קטנים, פסולים, אנוסים היינו, או אמנה ומודעא היו דברינו, ולא קאי אתנאי היו דברינו, דאינו כתוב שם עמהן. והעיקר, דבתנאי היו דברינו אינו עוקר עיקר השטר ומשו"ה איבעיא היא שם בגמרא, משא"כ אינך דבאין לעקור השטר לגמרי, משו"ה פשוט להגמרא בהו דאינן נאמנין, ועליהן כתב המחבר דאינן נאמנין בשום דבר המבטל השטר, ר"ל בכל הני דעוקרין השטר לגמרי, ועיין פרישה [שם]. וכן יש לפרש ג"כ דעת המחבר. ואף שכתב המחבר בסימן כ"ט סעיף א' דאינו יכול להוסיף בעדותו תנאי. יש לחלק, דשאני התם דכבר העיד בב"ד בעל פה שחייב ליה, ואי היה ביה תנאי ה"ל להזכירו מיד ולא להעיד סתם, משא"כ כשחתמו על גבי שטר. כן נ"ל לחלק לדעת המחבר, ושס"ל כדעת הרא"ש והטור בדין זה, דאילו הרמב"ם ס"ל דגם בתנאי היו דברינו אינו נאמן כשכתב ידם יוצא ממקום אחר, כמו שכתב בפ"ג דהלכות עדות [ה"ט] ע"ש. וב"י בסימן כ"ט [סעיף ב'] כתב דשוים הם, להרמב"ם בשניהן אינן יכולין לומר תנאי היה דברינו, ולהרא"ש בשניהן יכולים לומר כן. ולהמחבר צ"ל דחילק ביניהן, והוא דוחק קצת, ועיין דרישה [שם] ודוק:

קה] שיאמרו לבטל השטר. כתב הרא"ש כלל צ"א סי' ד' על שטר משכנתא שלא היו כתובים בו המחיצות, אם איתא דלא הוה המחיצות בכלל ה"ל לפרש. ואף אם אומרים העדים דלא היה בכלל, אין נאמנים הואיל וסותרים מה שכתוב בשטר, עכ"ל ד"מ ל"ד:

קו] חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא. הטעם, משום דאמרינן בגמרא [כתובות י"ט ע"ב] מודעא ניתן לכתוב, ופירש הר"ן [כתובות ו' ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה עדים] דניתן לכתוב השטר מכר, דאם יבטלו זבינא אח"כ מחמת המודעא, צריך המוכר להחזיר הדמים שקיבל כמו שכתוב בשטר, ומשו"ה ס"ל דאף כשכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים, כיון דלא עקרי סהדותא לגמרי דהא אכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא. וכתב עוד ר"ן ז"ל, וכן אם נפרש כו', וכתבתיהו בפרישה [סעיף ל"ד] עיין שם. וכתב עוד דאזל לטעמא דניתן לכתוב משום דמצוה קעביד שחתמו לשטר הלואה או לשטר קנין כדי להציל הלוה או המוכר מהזיקו, ולא היו נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר, דהא גם באמרם אנוסים היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן לכתוב ואפ"ה אין נאמנים לומר כן כשכתב ידם יוצא ממקום אחר כו', עיין דרישה ועיין פרישה [שם]: