רי"ף בבא בתרא דף כז
גמרא בבא בתרא דפים מט. – נב.
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
1. אין לאיש חזקה בנכסי אשתו אע"פ שהתנה עמה שאין לו
פירות בנכסיה
2. הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו, והאשה שמכרה
3. באיזה נכסים אמרו שראיית הבעל ראיה.
9. האומר: תנו מאתיים זוז או ספר תורה לבית הכנסת
10. האומר: תנו מאתיים זוז לעניים
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמט סעיף ט
האיש שאכל בנכסי אשתו שני חזקה,
אף על פי שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה, ואפילו התנה עמה כשהיא ארוסה שלא
יירשנה, ואחר כך אכל ובנה והרס ועשה כל מה שעשה, וכן האשה שאכלה פירות בנכסי בעלה
ונשתמשה בהם כחפצה כמה שנים אף על פי שייחד לה שדה במזונותיה, ואכלה שדות אחרות,
אין אכילתן ראיה. הגה: ודוקא שלא הזיק גופה של קרקע, אבל חפר בקרקע בורות, שיחין
ומערות וכיוצא בהן שקלקל הקרקע, והיא לא מחתה, הוי חזקה (טור והרמ"ה ומרדכי
פרק חזקת). וכן חזקת ניזקין, כגון פתיחת חלונות וכיוצא, יש אומרים דהוי חזקה (טור
בשם ר"י הלוי).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף ט
י] אף על פי שהתנה עמה שאין לו
פירות בנכסיה ואפילו התנה עמה כשהיא ארוסה שלא ירשנה כו', עד אין אכילתן ראיה. המחבר
נמשך בזה אחר לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות י"ד] שמחולק עם הרא"ש
[בכתובות פ"ט סי א'], והטור, כמ"ש בטור אה"ע סימן צ"ב, ומפני
שהטור [סעיף ה' - ו'] והמחבר קיצרו כאן משום דסמכו אמה שכתבו שם, לכן אכתבהו כאן
כדי שתבין את דבריהן. דע דבפרק כ"ג דאישות [ה"א ה' - ז'] מבואר מתוך
דברי הרמב"ם והמגיד משנה דלסילוק הפירות אפילו סילק נפשו מהן אחר הנשואין
"ואמר לה אפילו בלא כתיבה" דין ודברים אין לי בנכסיך ולא בפירותיהן וקנו
מידו, אלים מילתא דקנין דאינו אוכל הפירות, ואם מכרה או נתנה קיים, ואם התנה כן
בעודה ארוסה אין צריך קנין אלא באמירה גרידא דדין ודברים אין לי בנכסיך ובפירות
סגי, ולא מיבעיא לענין סילוק הפירות ומכירתה להקרקע, אלא אפילו התנה בעודה ארוסה
שלא יירשנה מהני הסילוק דדין ודברים כו' בדיבורא בעלמא ובלא קנין, אבל אם התנה שלא
יירשנה אחר נישואיה אפילו קנין לא מהני, דכיון דיש לירושה צד דאורייתא אלמוה רבנן
ואמרו דלא יכול לסלק נפשו ממנה, כי אם כשהתנה בעודה ארוסה דאז מהני בכל דבר, כדרב
כהנא דאמר [כתובות פ"ג ע"א] נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא
יירשנה, דכיון שעדיין לא באו הנכסים לידו, בסילוק בדיבור בעלמא דדין ודברים [וכו']
ובלא קנין סגי, ולא דמי לב' שותפים שאחד בא להעיד להב' דלא סגי בסילוק דדין ודברים
כו' אם לא שקנו מידו, כדאיתא בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א] [וכתבו
הטור בריש סימן ל"ז], דשם הקרקע כבר החציה היא שלו, אבל לאחר שנשאה ידו כידה
ועדיפא מידה, ע"ש ותמצא כמו שכתבתי. והרא"ש [שם], והטור הביאו
באה"ע סימן צ"ב, ג"כ (ו)כתב דבהתנה בעודה ארוסה בסילוק דדין ודברים
[וכו'] באמירה גרידתא ובלא קנין אפילו לענין שלא יירשנה סגי, אלא שבזה חולק עמו,
דלאחר נישואין לא מהני תנאי אפילו בקנין, ואפילו לענין סילוק מפירותיה לחוד,
אע"פ שבשותף מהני הסילוק דדין ודברים כו' בקנין וכנ"ל, באיש בנכסי אשתו
אחר הנשואין לא מהני. וע"פ הקדמת דברים הללו תבין דבריהם ומ"ש כאן הטור
[סעיף ה'], דדקדק וכתב כאן זה לשונו, אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כו' עד כגון שכתב
לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך ולא בפירותיהן כו'. מ"ש
"שכתב" לה, לאו דוקא הוא, אלא ה"ה "אמר לה" כן הוי סילוק
גבה, וכן הוא בהדיא בגמרא ריש פרק הכותב [כתובות פ"ג ע"א] וכ"כ
הטור באה"ע ריש סימן צ"ב ע"ש. גם דקדק הטור כאן וכתב "בעודה
ארוסה" גם לסילוק מפירותיה, ואז מהני אפילו בלא קנין משום הכי לא הזכיר
בדבריו קנין, משא"כ בהתנה אחר נישואין, דלא מהני אפילו קנין אפילו לסילוק
הפירות לחוד. אבל ברמב"ם פי"ג מטוען [ה"ח] והמחבר כאן, לא הזכירו
"בעודה ארוסה" כי אם בסיפא בהתנה על הירושה, ולא ברישא בסילוק נפשו
מפירותיה וכנ"ל, והיינו כמו שכתבתי. וגם כן תבין ממה שכתבתי דהני התנה שכתב
המחבר ברישא ובסיפא אינן שוים, דהתנה דרישא בסילוק מפירותיה דמיירי אפילו אחר
נישואין וכמו שכתבתי בעי דוקא קנין, והתנה דסיפא בסילוק מירושתה בעודה ארוסה מהני
אפילו בלא קנין, וכן מפורש בדברי המגיד משנה שם בפכ"ג דאישות, ומשום דאין כאן
מקום דדינים הללו קיצרו הטור והמחבר כאן ודוק. ואחר שכתבתי פירוש כלל דברי המחבר
אשיב ידי ואכתוב פירוש פרטי דבריו. מה שכתב אע"פ שהתנה עמה כו', ר"ל
אע"פ שהתנאים הללו חלים עליו לקיימם, אפילו תנאי דירושה לדעת הרי"ף
[כתובות מ"ב ע"א מדפי הרי"ף] והרמב"ם [שם ה"ה]
והרא"ש [בכתובות שם] וכמו שכתבו הטור והמחבר בשמם בטור אה"ע סוף סימן
צ"ב [סעיף ז] [ומ"ש הטור כאן בסעיף ו' דאפילו התנה עמה שלא יירשנה אפילו
הכי הוא יורש אותה, בשם ר"י [ב"ב נ' ע"ב תוס' ד"ה במאן] הוא
דכתב כן, אבל הוא לא ס"ל כן אלא כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש, וכמו
שכתב שם באה"ע סוף סימן צ"ב, וקיצר כאן וסמך אמ"ש שם ועיין דרישה
[סעיף ו']], מ"מ כיון דאין מדרך האשה להקפיד על בעלה ומניחתו לאכול פירות
נכסיה, משום הכי אין לו חזקה:
יא] ובנה והרס. המגיד משנה דייק
מזה שהרמב"ם [המובא בציונים אות י"ד] ס"ל שאפילו אם חפר בה הבעל
בורות שיחין ומערות בשדותיה אין לו חזקה, וכמ"ש הטור [סעיף י'] בשם
הרי"ף [ב"ב כ"ז ע"א מדפי הרי"ף] והרא"ש [ב"ב
פ"ג סי' נ"ג], וא"כ יש לדקדק על מ"ש מור"ם בהג"ה
ע"ז ז"ל, ודוקא שלא הוזק גופה של קרקע אבל חפר כו', והוא דעת הרמ"ה
והטור [שהובאו בציונים אות ט"ו], דלא הו"ל למימר בלשון ודוקא כו' כאילו
בא להוסיף לפרש דברי המחבר, וממה שכתבתי נתבאר דפליגי אהדדי, אלא הו"ל למימר
בלשון וי"א כדרכו, וצ"ע:
יב] אבל חפר בקרקע בורות כו'.
מדסתם מור"ם שמע מינה דס"ל דאפילו אם לא כתב לה דין ודברים אין לי
בנכסייך ובפירותיהן אפילו הכי הו"ל חזקה כשחפר בורות, והוא כדעת הטור,
ולאפוקי ממ"ש הטור בשם הרמ"ה [המובא בציונים אות ט"ו] ע"ש
בסעיף י. ועיין באה"ע סימן פ"ז [סעיף א'] דלא הזכיר מור"ם חילוק זה
דחפר בורות, והיינו טעמא, משום דשם אין מקום מקור דדיני חזקה משום הכי קיצר ולא
נחת להכריע בדבר התלוי בפלוגתא, בפרט מאחר שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש
[הנ"ל ס"ק י"א] לא סבירא להו הכי: הגה. והריב"ש סי' רנ"ב
כתב דאפוטרופוס ומורשה שנכנסו ברשות אפשר דלכו"ע לא הוי חזקה אף בחפירת
בורות. ועיין ד"מ סעיף י' והב"י [מחודש ג'] שהביאו:
יג] וכן חזקת נזיקין כו'. בטור
בשם ר"י הלוי [הובאו בציונים אות ט"ז] כתב הטעם, דכיון דאינו מחזיק בגוף
הקרקע שלה אלא שבא להשתמש בה לפרקים או לראות בה מחלונו, ומצינו דהקילו בו
חז"ל בעלמא דלא הצריכו בחזקתו לא טענה ולא חזקה ג' שנים, אלא בראיית הבעלים
ושתקו ולא מיחו אמרינן דמחול להו מיד, משום הכי נמי הקילו בו גבי חזקת נכסי אשת
איש שיהיה חזקה בענינים כאלו בין לבעלה בין לאחר [ובסעיף י"א סתם המחבר דאין
לאחר חזקה] מיד שרא[ת]ה שפתח חלונו על חצירה ושתקה. ומסיק הטור וכתב דר"י
[ב"ב כ"ג ע"א תוד"ה והא] חולק ומצריך גם בחזקת היזק נזיקין
כאלו טענה וחזקה ג' שנים, ור"ל וממילא אין חזקה לאיש ולא לאחר בנכסי אשת איש
גם בהיזק ניזקין אלו ואפילו החזיק בה ג' שנים, כמו שאין להם חזקת ג' שנים באכילת
פירות נכסיה, וכ"כ (הרשב"א) [הריטב"א בתשובה סי' כ'] כתבתי לשונו
בדרישה [סעיף י"א]. ולא דמי לחפירת בורות למאן דס"ל דהוי ביה חזקה
בנכסיה, דשם מקלקל הקרקע עצמה ולא ה"ל לשתוק, וביאור זה הוכחתי בפרישה ודרישה
[שם] ע"ש. וכן נראה לי בביאור דברי מור"ם דכתב בחפר בה בורות סתם דהוי
חזקה, ובחזקת נזיקין כתב בלשון פלוגתא. והא דכתב דעת י"א זה דהוי חזקה בנזקיו
לחוד, ולא כתב נמי דעת ר"י הנ"ל דלפי דבריו אין להם בהן חזקה, משום דדעת
מור"ם נוטה להלכה טפי לדעת הרא"ש דא"צ חזקת ג' שנים וטענה, וכמו
שכתב בסימן קנ"ה סעיף ל"ה ע"ש, ומה"ט נמי נראה דסתם
מור"ם באה"ע (סוף) סימן פ"ז [סעיף א'] בהג"ה וכתב שם דבחזקת
נזיקין ה"ל חזקה ע"ש, ועיין בסמ"ע בסימן קנ"ג בסעיף ט"ז
[ס"ק ל"ב] שם כתבתי כלל הדבר בענין זה ודו"ק:
יד] כגון פתיחת חלונות וכיוצא.
פירוש, כל הנזקין דכתב הטור והמחבר בסימן קנ"ג וקנ"ד וקנ"ה:
שולחן ערוך אבן העזר
סימן פז סעיף א
אין לאיש חזקה בנ"מ של אשתו
שאכלם שני חזקה, אע"פ שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה. וכן אין לאשה חזקה
בנכסי בעלה, ע"י שאכלתם שני חזקה. הגה: ודוקא בחזקה כזו, אבל בחזקת נזיקין,
כגון פתיחת חלונות וכדומה לזה, יש לאיש חזקה בנכסי אשתו, והוא הדין לאשה על בעלה.
(ר"י במישרים נכ"ג ח"ז). וע' בחושן המשפט סימן קמ"ט.
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן פז סעיף א
א אע"פ שהתנה - ממה שאין דרך
אשה לדקדק אם בעלה שלא יאכל פירות אפילו אם התנה שלא ירש אותה רמב"ם
פי"ג ה' טוען:
ב וכן אין לאשה חזקה - אא"כ
נתגרשה אפילו ספק גירושין כמ"ש בח"ה סי' קמ"ט:
ג ועיין בח"ה - כלו' שם
מבואר די"ח ע"ז ועיין תשובת מהר"מ מלובלין סי' ל"ו:
רמב"ם הלכות
אישות פרק כב הלכה טו
האשה שמכרה או שנתנה אחר שנשאת
בנכסי צאן ברזל בין לבעלה בין לאחרים לא עשת כלום, וכן הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו
בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה כלום. +/השגת הראב"ד/ וכן הבעל שמכר
קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג. א"א לא מצאתי בנכסי צאן
ברזל שלא יהא מכרו קיים עד שיבא לעת הגבוי אלא רשב"ג, ורבנן פליגי עליה
בירושלמי בפרק אלמנה לכ"ג (ה"א).+
מגיד משנה הלכות
אישות פרק כב הלכה טו
האשה שמכרה וכו'. כשנתנה לבעלה
מבואר הוא פרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ"ט) שאין לאיש ראיה +נ"ל
שצ"ל חזקה+ בנכסי צאן ברזל +צ"ע דנראה דסוגיא דגמרא בנכסי מלוג קאמר+ של
אשתו שיכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי וכשנתנה לאחרים או מכרה פשוט הוא שאין
מעשיה כלום אלא א"כ רצה הבעל אח"כ אבל ודאי אם רצה הבעל לקים מקיים
דהו"ל קנו מן האשה וחזרו וקנו מן האיש שהמקח קיים כנזכר פרק הניזקין (גיטין
דף נ"ה:) ונתבאר פ"ל מהלכות מכירה:
וכן הבעל כו'. בנכסי צאן ברזל
מפורש בגמרא פרק חזקת הבתים (ב"ב דף נ') שמקחו בטל כנזכר פרק ל' מהלכות מכירה
ופי' מקחו בטל מיד וזהו דעת הרבה מן המפרשים ז"ל דודאי בנכסי צאן ברזל בטל
מיד. ובהשגות א"א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל וכו' והירושלמי שהזכיר בשדה שעשאו
לה אפותיקי היא ושם השוו נכסי צאן ברזל שהכניסה לו לאפותיקי. ודעת הרמב"ן
ז"ל לפסוק בנכסי צאן ברזל שמקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואף הרשב"א
ז"ל הסכים לדעת רבינו בנכסי צאן ברזל וזה דעת הגאונים ז"ל ועיקר. ודין
האפותיקי כתבתי בו פ"ל מהלכות מכירה ופי"ח מהלכות מלוה ולוה. ומ"ש
רבינו בנכסי מלוג מבואר בגמרא פרק אלמנה לכ"ג (דף ס"ו:) ואמרו בירושלמי
שאפילו מכר הבעל ומתה האשה בחיי הבעל המכר בטל לפי שאין לבעל בשעת מכירה בגוף
הקרקע כלום:
רמב"ם הלכות
אישות פרק יז הלכה יא
הבעל שמכר נכסיו ואחר כך כתבה
אשתו ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו אע"פ שקנו ממנה הרי זו
טורפת, שלא כתבה לו אלא שלא תהיה בינה ובין בעלה קטטה ויש לה לומר נחת רוח עשיתי
לבעלי, אבל אם קנו מיד האשה תחלה שאין לה שיעבוד על מקום זה ואחר כך מכר אותו הבעל
אינה טורפת אותו. וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח דין ודברים אין לי עמך
ולא כתבה ולא הסכימה למעשיו ונפסד המכר וחזר הבעל ומכר לאיש אחר בין אותה שדה בין
שדה אחרת ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו וקנו מידה שאין לה שיעבוד על שדה זו אינה
יכולה לטרוף, שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי בראשונה כשלא רצת לא הלכה
ברצון בעלה.
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ל הלכה ג
וכן האשה שמכרה או נתנה מתנה, בין
בנכסי בעלה בין בנכסי צאן ברזל שהכניסה לו, בין בדברים שייחד לה בכתובתה בין בנכסי
מלוג, בין בקרקעות בין במטלטלין, וכן אם לקחה או נתנה [לה מתנה] יד הבעל על
העליונה ואם רצה לקיים יקיים אם רצה לבטל יבטל הכל, אבל הבעל שמכר או נתן בין קרקע
שהכניסה לו אשתו בכתובתה או קרקע שהכניס לה שום משלו, בין קרקע שייחד לה בכתובתה,
אע"פ שקנו מיד האשה אחר שקיימה מעשיו הרי כל מה שעשה בטל מפני שהיא אומרת נחת
רוח עשיתי לבעלי.
שולחן ערוך אבן העזר
סימן צ סעיף יז
הבעל שמכר נכסיו ואח"כ כתבה
אשתו ללוקח: דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו, אע"פ שקנו ממנו, הרי זו
טורפת, שלא כתבה לו אלא כדי שלא תהיה בינה לבין בעלה קטטה, ויש לה לומר: נחת רוח
עשיתי לבעלי. ואפילו כתבה לו שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אינו כלום. אבל
אם קנו מיד האשה תחלה שאין לה שעבוד על מקום זה, ואחר כך מכר אותו הבעל, אינה
טורפת אותו. וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח: דין ודברים אין לי עמך, ולא
הסכימה למעשיו, וחזר הבעל ומכר לאיש אחר, בין אותו שדה בין שדה אחרת, ואחר שמכר
הבעל הסכימה למעשיו וקנו מידה שאין לה שעבוד על שדה זו, אינה יכולה למחות, שאינה
יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן אם קבלה עליה אחריות בפירוש שאם יטרוף בעל
חוב של בעלה ממנו שהיא תשלם לו, אינה יכולה לטעון: נחת רוח עשיתי לבעלי. הגה:
וי"א דאם האשה קבלה המעות אינה יכולה לומר עוד: נחת רוח עשיתי לבעלי
(נ"י פ' חזקת ובמישרים נכ"ג ח"ד). אשה שהודית שחייבת עם בעלה,
צריכה לשלם ולא יכולה למימר בזה: נחת רוח עשיתי לבעלי, דלא אמרינן כן אלא בנכסים
שמוכר (ב"י בשם תשובת הרמב"ן). אשה שסלקה כחה מנכסי בעלה קודם שקנאן
הבעל, יכול למוכרן אח"כ ואינה טורפת מהן, ולא שייך בזה לומר: נחת רוח עשיתי
לבעלי (מרדכי ריש הכותב ובהגהות מיימוני פכ"ג).
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן צ סעיף יז
סב ואח"כ מכר - ה"ה אם
כתבה שטר בפני עצמו מהני אפי' כתבה אחר מכירת הבעל וא"י לו' נ"ר לבעלי
עשיתי דכולי האי לא עבדה עיין תוס' כתובות דף צ"ה וכ"כ בהג"מ
ובמרדכי, ואם הוא רוצה ליקח הלואה והיא סלקה כחה מנכסיו ואח"כ לקח הלואה הוי
כקנין אשה וה"ב עיין ב"ה:
סג וכן אם קבלה עליה אחריות -
עכשיו נוהגים דכותבין אחריות וקוני' מן האשה וה"ב ולא הבעל מזה נראה דאחריות
שכותבים בשטר לא קאי אלא על האיש ולא על האשה דאם אחריות קאי על שניהם היו יכולים
לעשות קנין אפי' מן האיש תחלה אלא הקנין שעשתה היא אינו אלא שהיא א"י לערער
ואחריות דנפשה סלקה ולא שהיא מקבל אחריות אח"כ דמפורש בפירוש כן וכן פסק
בט"ז:
רמב"ם הלכות
אישות פרק כב הלכה טז
מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל
אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים. מכרו שניהם בנכסי מלוג בין שלקח מן האיש
תחלה וחזר ולקח מן האשה בין שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מכרן קיים.
שולחן ערוך אבן העזר
סימן צ סעיף יג
האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל,
בין לבעלה בין לאחרים, לא עשתה כלום. ( וי"א דמ"מ כשתתאלמן או תתגרש,
מכרה קיים). (נ"י פ' החובל). וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו, בין נכסי צאן
ברזל בין נ"מ, לא עשה כלום. ויש מי שאומר שאפילו הוא עצמו יכול לערער על
המכר. ( ואפילו אם מתה בחייו, הבעל יורש כחה ויכול לבטל). (טור).
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן צ סעיף יג
מה בין לבעלה בין לאחרים - הטעם
הוא כשמכר' לבעלה המכירה בטל משום די"ל נחת רוח עשיתי לבעלי ואם מכרה לאחרים
בטל המכר מטע' דנצ"ב ברשות הבעל הם לכן בטל המכיר' אפילו גוף הקרקע יכול
להוציא מהם לכ"ע אע"ג דהוא ג"כ א"י למכור נצ"ב מ"מ
גוף הקרקע של נצ"ב ברשות הבעל לכל דבר וגוף הקרקע של נ"מ ברשות האשה
והיא י"ל דא"י לבטל המכירה דחז"ל עשו התקנ' לטובתה שיהי' הנכסים
שלה ביד הבעל ולא ביד אחר ואם איהו מכר' ואינה רוצה בתקנת חז"ל איהי אפסדא
אנפשה כ"כ בפרישה:
מו וי"א דמ"מ כשתתאלמן
וכו' - כאן כתב בשם ויש אומרים דין זה משום דגוף הקרקע של נצ"ב בחזקת הבעל
משא"כ בנ"מ לכ"ע מכירתה קיימת אחר מיתתו והיינו לדעת הרב רמ"א
מיהו למ"ש בסמוך נראה בין בנ"מ ובין בנצ"ב המכר בטל כיון דא"י
למכור מהיום והנ"י לא כתב דין זה אלא אם מכרה הקרקע של נצ"ב בטובת הנאה
דזאת בידה מ"ה מכירת' קיימת אבל אם מכרה מהיום דא"י למכור י"ל בטל
לגמרי אף אחר מיתתו אין חוזר וניער:
מז וכן הבעל שמכר - הנה בנ"מ
פשיטא בגוף הקרקע אין לו כלום ומכירתו בטל והוא בעצמו יכול לבטל מיד וכן היא יכולה
לבטל מיד וכן הפירו' א"י למכור אא"כ אחר שלקטן כמ"ש בסי' פ"ה
ואפי' מתה היא יכול הוא לבטל המכר אע"ג דאז הוא יורש הקרקע מ"מ בשעת
המכיר' לא הי' לו בקרקע כלום ולא דמי למכר' היא נכסי מלוג או נצ"ב דשם הגוף
הקרקע שלה ואחר מיתתו תחזור הקרקע לידה וכאן לכ"ע המכר בטל מיד אפילו הגוף
הקרקע ומעות שקיבל פשיטא דהוי כהלוא' ממש וצריך לשלם מכל מה שיש לו ורשב"ם
פח"ה דף נ' שכתב הבעל יכול למכור קרקע של נכסי מלוג אם תמות אשתו וירשנה
היינו שאמר בפי' שמוכר אם תמות אבל במכר סתם מבואר בירושלמי שהביא הרא"ש
והר"ן אף אם מתה בטל המכיר' ואם יאמר לכשתמות תליא בפלוגתת הפוסקים בח"ה
סי' רי"א אם מהני, וקרקע של נצ"ב לדעת הרי"ף ור"י והראב"ד
והרא"ש אפי' הוא א"י לערער על מכירתו מכל שכן היא א"י לבטל מכירתו
אלא אחר מותו או אחר הגט שהגיע עת הגביה יכולה לטרוף ודוקא במכר לשעה אבל מכר ממכר
לעולם אינה מכירה כמה שכתב בירושלמי והובא בהרי"ף פ' השולח והרא"ש פרק
אלמנה לכ"ג ועיין בח"ה סי' קי"ז ולדעת ר"ח והרמב"ם
פכ"ב והרמב"ן והרשב"א בכל גווני המכר בטל מיד, וכן סתם כאן בשלחן
ערוך ובח"מ שם פסק המחבר במכר לשעה המכיר' קיים ובירושלמי משוה דין אפותקי
לדין נצ"ב מ"מ סבירא להו להפוסקים לחלק ביניהם ונצ"ב שאני משום שבח
בית אביה כמו שכתוב הרמב"ן, ולפי שיטה זו דיכולה לבטל מיד איתא פלוגתא לפי
הבנת תוספת והרא"ש שם הבינו מרש"י דסביר' ליה היא יכולה לבטל המקח כל
שעה שתרצה והוא א"י לבטל אלא אחר מיתתה ויורש כחה אז יכול לבטל המקח
והנ"י מפשר דברי רש"י בע"א ותוספות ס"ל אפי' הבעל יכול לבטל
מיד אע"ג כשמכר הוא מקרקע שלו המכר קיים עד שעת הטירפ' דשם יכול לסלק לה בדבר
אחר מה שאין כן כאן די"ל דרוצה את שלה משום שב"א, ולדידן דאין פורטין
שום דבר רק מקבל עליו לשלם סך כך וכך עיין סי' פ"ח אם שייך שב"א אבל
מ"מ יכול למכור כאן ולד שפחות ובהמות נכסי מלוג, ואם מכר קרקע של נצ"ב
עם הפירות כל המכיר' בטלה אפילו אם רוצה הלוקח להחזיק רק פירות כיון המכיר' בטלה
בגוף הקרקע כן בטל לענין הפירות, ואם מכר הקרקע לפירות לדעת הר"ן פח"ה
המכיר' קיים וכן כתוב המגיד פ"ל ה"מ והנ"י פ' אלמנ' לכ"ג כתב
אפילו לפירות א"י למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח ועיין בד"מ בפלוגתא
זו אבל הפירות לבד משמע לכ"ע יכול למכור אפילו לכמה שנים וא"י לערער
משום ריוח ביתה, וכל הדינים המבוארים בסי' פ"ה איירי דוקא בנ"מ:
שולחן ערוך אבן העזר
סימן צ סעיף טז
מכרו שניהם בנכסי מלוג, בין שלקח מהאיש תחלה
וחזר ולקח מהאשה, בין שלקח מהאשה וחזר ולקח מן האיש, מכרם קיים. וכן האשה שמכרה או
נתנה נכסי מלוג לבעלה, מכרה ומתנתה קיימים, ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג: נחת רוח
עשיתי לבעלי; אבל בשאר נכסים יש לה לומר כן. כיצד, האשה שמכרה או נתנה לבעלה
מנצ"ב, בין קרקע בין מטלטלין, או שדה שייחד לה בכתובתה, או שדה שכתב לה
בכתובתה, או שדה שהכניסה לו שום משלה, לא קנה בעלה. ואע"פ שקנו מיד האשה
ברצונה, חוזרת בכל עת שתרצה, שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה. לפיכך אין
לבעלה ראיה כלל בנכסי אשתו, חוץ מנ"מ, אלא א"כ קבלה עליה אחריות בפירוש.
הגה: יש אומרים דדוקא מכירתה ונתינתה לא מהני, אבל אם מחלה לבעלה כל זכות שיש לה
על הנכסים מהני, כמו שמהני מחילה לענין כתובתה (הראב"ד והרא"ש). ויש
חולקים (הרמב"ן והרשב"א והר"מ לדעת המ"מ).
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן צ סעיף טז
נה מכרו שניהם - ועיין פ' החובל
דף צ' שם איתא פלוגת' ר"ח ותנאים במוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו
ל' יום לר"א שניהם /אינם/ בדין יום או יומים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי
שאינו כספו וכתיב כי כספו הוא כספו המיוחד לו כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה
שמכרו בנ"מ לא עשאו ולא כלום כמאן כר"א מאן תנא להא דת"ר מי שחציו
עבד וחציו ב"ח וכן עבד של שני שותפים אין יוצאים בראשי אברים ר"א היא
דכתיב עבדו עבדו המיוחד לו ובב"ב פ' ח"ה מתרץ להא דאמימר הכא דזבין אחד
איש או אשה אבל זבני תרווייהו לעלמא זבינה זביני וכתב הרא"ש פ' החובל
דקי"ל כההיא לישנא כמה שפסק כאן הטור והמחבר, ובי"ד סי' רס"ז פסק
עבד של שני שותפין אין יוצא בשן ועין והיינו כר"א, וכן פסק שם עבד של
נ"מ אין יוצא בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ואית' שם בפרק החובל כמה אוקימת'
ולאוקמי בתרא דאתי' כר"א והביא הב"י שם ולכאורה תימא דפסק שם כר"א
וכאן פסק איש ואשה שמכרו הממכר קיים ולפי תירוץ בתרא שם פ' ח"ה לר"א
המכר בטל וכן הקשה בספר ב"ה אבל באמת לק"מ אע"ג דהלכה כר"א
היינו לענין שן ועין דכתיב עבדו היינו עבדו המיוחד לו וכן לענין יום או יומים
דכתיב כספו המיוחד לו אבל לענין מכירה דלא כתיב כלום אלא בש"ס לתירוץ א' מדמה
דין זה לדין שן ועין ולא קי"ל כתירוץ זה אלא כשאר תירוצים שם פח"ה:
נו מכרם קיים - כיון דגוף שלה הוא
ליכא איבה אם לא תסכים עמו רשב"ם:
נז שיחד לה - אע"ג שיעבוד
כתובה הוא על כל נכסיו מ"מ מיחד לה קרקע אחת בפירוש או כותב לה קרקע אחת
בפירוש:
נח מפני שלום ביתה - הב"י
וכ"מ מדייק דוקא כשהי' טוענת כן אבל כל זמן שאינה טוענת מכירתה קיימת
ונ"מ אף לדידן אם מת הבעל והיא לא טענה מפני נ"ר עשיתי ומתה א"י
יורשיה לערער על המכירה גם נ"מ לדידן אם מכרה או מחלה בשנה הראשונ' או בשנה
שניה ומתה ולא אמרה מפני נ"ר לבעלי אינו מחויב להחזי' להנותן הנדוניא ועיין
סי' קי"ח בב"י ובד"מ שם מבואר לדידן יכולה למחול אלא שם כותבי' לפי
תקנות טולטילא א"י למחול מיהו בתנאים שלנו שכותבין מחמת עדור וקטט יתקיים
כתקנות שו"ם נראה דא"י למחול או למכור כי הנותן נתן הנדן על התנאי זה,
ולמ"ש בסמוך לדידן דכותבים הנדוניא על סך כך וכך אז מחילתה מחילה ואינה יכולה
לומר נ"ר לבעלי עשיתי היינו כשמחלה אחר שנה או שנתיים, אבל אם מחלה תוך שנה
או שנתיים לא מהני המחילה למנהג שלנו:
נט אא"כ קבלה עליה אחריו'
בפי' - אבל לא אמרי' בזה אחריות ט"ס עיין במגיד:
ס אבל אם מחלה לבעלה - שלשה
מחלוקת איכא בדין זה להרא"ש משמע דאינה יכלה לומר נ"ר עשיתי אלא כשהוא
מכר לאחר והיא מסכמת למעשיו ואז י"ל הוכרחתי לעשות לו נ"ר כיון שהוא
דחוק למכור אם לא הסכמתי היה אומר עיניך נתתה בגירושין והראב"ד סבירא ליה
כשמחל' הוי כאלו עקרה שיעבוד' מעיקרו ואינה יכולה לומר נ"ר עשיתי,
ולרמב"ן ורשב"א כתובה ותוספת מהני מכירה ומחילה אבל נצ"ב שייך איבה
ולא מהני מכירה ומחילה וכ"כ המגיד והרמב"ם סבירא ליה מחילה לא מהני,
ולכאורה נראה דמוכח כן דהא כתב אבדו או נגנבו ומחלה מהני ש"מ אם היו הנכסים
בעין לא מהני המחילה, וקשה בסעיף זה הביא מחלוקת בדין זה וכאן איירי נמי כשהנכסים בעין
ובסעיף י"ח סתם כדעת הרמב"ם ואפשר דכוונתו כשהם בעין איתא מחלוקת ולקמן
קמ"ל כשאינן בעין לכולי עלמא מהני מחילה, ולא כבית יוסף וד"מ דכתבו
דרמב"ם סבירא ליה דמהני המחיל', ונדוניא שלנו שכותבים על סך כך וכך מהני
המחילה דהוי כדבר שאינו בעין כיון שכותבים על מעות וכן כתוב בתשובת ריב"ש סי'
קמ"ט עיין שם, ועיין סי' ס"ג וסי' ק"ה והיינו לשיטות הריב"ש
לדעת הרמב"ם כל שאינו בדין הדין שוה לכתובה:
סא אם מחלה - וקשה כשהנכסי' בעין
איך שייך מחילה דלא שייך מחילה אלא במעות הלואה כמ"ש בח"ה סי' רמ"א
ואפשר כיון שהם באחריות שלו ועומד למכור כשהיא מסכים עמו הוי כאלו המעו' בידו
ושייך מחיל' על זכות שלה:
ד אשה שסלקה כחה - עיין סי'
נ"ד שם נתבאר אם סילק מהני קודם שבא לידו:
רמב"ם הלכות
אישות פרק כב הלכה ז
כל נכסים שיש לאשה בין נכסי צאן
ברזל בין נכסי מלוג הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה ואם מתה בחיי בעלה יורש בעלה הכל,
לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת אע"פ שאותן הנכסים נפלו לה קודם
שתתארס הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום
בגוף נכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים, ואם הדמים
שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר שמא מציאה הן.
שולחן ערוך אבן העזר
סימן צ סעיף ט
האשה שמכרה מנ"מ אחר שנשאת, אע"פ
שאותם הנכסים נפלו לה קודם שתתארס, הבעל מוציא פירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל
לא גוף הקרקע; ואם מתה בחייו, מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים. ( וי"א דאף
בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח בלא דמים). (טור והרא"ש). ואם הדמים שלקחה
מהלקוחות קיימים בעצמם, ( או שנמצאו מעות בידה ונוכל לתלות שהם אלו), (טור בשם הרא"ש),
מחזירין ללקוחות, ואינו יכול לומר: שמא מציאה הן. הגה: נתאלמנה או נתגרשה, מכרה
קיים. (טור ורוב הפוסקים). וכל ימי חייה, אם הבעל רוצה לבנות או לסתור בקרקע,
הלוקח יכול למחות (נ"י פרק חזקת הבתים). ואין חילוק בין אם מכרה הנכסים או
הקדישה אותן. (ת"ה סי' רע"ב).
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן צ סעיף ט
לו אבל לא גוף הקרקע - עיין
בדרישה וב"ח בק"א מה נ"מ בהא דהגוף הקרקע ביד הלוקח כיון דהבעל
אוכל הפירות, וכתב בדרישה לדעת הרא"ש דסביר' ליה הגוף הקרקע ביד הבעל
א"י הלוקח למחות לו כשרוצה לבנות ואנ"ל דהא הטעם של הנ"י שהביא
בסמוך דלקוחו' יכולים למחות הואיל הממכר קיים אחר מיתת הבעל אם כן אף לדעת
הרא"ש יכולים למחו' מזה הטעם גם מ"ש דנ"מ אם נפל הבית עליו ועל
אשתו לדעת הרא"ש הבעל מוחזק והלוקח צריך להביא ראיה אנ"ל דהא קי"ל
אם נפל הבית עליו ועל אשתו נ"מ בחזקת אשה הן א"כ ממילא זכה הלוקח ונראה
להרמב"ם דסבירא ליה דגוף הקרקע נשאר ביד הלוקח ויש לו זכות כאילו הקרקע היה
שלו אין לו דין על המעות אפילו כשהמעות בעין עד שתמו' והבעל מוציא הקרקע מיד הלוקח
וכן מדיוק ברמב"ם שכתב ואם הדמים וכו' בסיפא בשמתה בחייו ש"מ בחייו אין
ללוקח טענה על המעות אבל לשיטו' הרא"ש נראה דיש ללוקח טענה על המעות מיד מאחר
שאין לו שום זכות בקרקע שוב ראיתי כן בפרישה סעיף קטן ל"ז:
לז מוציא הגוף - כן כתב
הרא"ש והר"ן בשם הרשב"א וכנ"ל לדעת הנ"י שהביא בסמוך
דבעל א"י לבנו' דאם הקרקע ביד הלוקח פשיטא א"י לבנות, ועיין לעיל
מ"ש דהרא"ש כתב אפילו אם מכרה רק הגוף בלא הפירות מוציא הגוף נראה אף
בכה"ג מוציא הקרקע מיד:
לח קיימים בעצמם - ע"כ לא
איירי בידוע בבירור דהני מעות הם דא"כ מהיכ' תיתי לומר מציאה מצאה אלא איירי
בידוע לנו שקבלה סך כזה ומטבעות כאלו אמרינן הני מעות הם ובהג"ה מוסיף אפילו אם
א"י לנו מ"מ תלינן דהני מעו' הם ובעל אי"ל שמא ממעו' שלו לקחה מיהו
בנושאת בבית י"ל די"ל דמשלו הם ונראה אם רצה הלוקח מחרים אם לא מצא מעות
אצלה כמו שמחרים על המכירה ואם הוציאה המעו' על דבר אחר יכול הבעל לומר מיד
שהוציאה המעות קמו עליה בהלואה ואין אני מחוייב לשלם ההלואה שחייבה ומטלטלים
שהניחה אני יורש אותן כ"כ הר"ן והמגיד שם בשם הרשב"א ואף למ"ש
בסי' צ"א אם לותה קודם הנישואים פליגי הפוסקים אם הבעל חייב לשלם ומהני
תפיסתו י"ל בכה"ג דהוי הלואה אחר הנישואים גרע טפי וא"צ לשלם
לכ"ע, ועיין דין זה בח"ה ס"ס צ"ו ובד"מ וביש"ש כתב
דצריך לשלם בשבילה אם לותה היינו משום ת"ה וכאן נ"ל דלא שייך ת"ה
דעדיף טפי שאל יקנה ממנה נ"מ לכן אם לא הנחה מעות אין צריך הבעל להחזיר ללוקח
מעות שלו משום ת"ה וכ"כ ב"ח נשמע מזה היכי דלא שייך ת"ה אין
צריך לשלם חובות שלה אם לא הניחה מעות בעין מיהו בנ"י ס"פ י"נ כ'
ובד"מ הביא דבריו אם איתא דבר שבא מאותן מעות חייב לשלם להם ועיין ב"ח
בח"ה ס"ס צ"ו שכתוב לוה שאין לו לשלם לכל ב"ח ויש בידו בעין
סחורו' מה שלקח בהקפה מן איזה אנשים מחזירים אותם סחורות לאלו אנשים ואינם בכלל
חלוקה ונראה אם ידוע שלקח סחורה כזו אמרי' זו הסחור' שבידו מהני סחורו' הם
אע"ג דא"י בבירור דאלו סחורות של פלוני הם כמו דלא חיישי' כאן שמא מעות
אחרים הוא אם ידוע דלקחה מעות כאלו ושם כתב ב"ח אפי' מה דנתחלף מאלו סחורות
הוי כאלו הי' אלו סחורות בעין וכן הוא שם בטור סי' ק"ח ובב"י ס"ס
צ"ו בשם בעל התרומות ומזה ראיה כמ"ש בשם הנ"י וע' תשובת צ"צ
ס"י:
לט מכרה קיים - כן איתא בירושלמי
וכ"כ הר"י והטור אף לשיטתם דבעל מוציא מיד הלקוחות צל"ע למה באמת
המקח קיים אחר מיתתו כיון דהשתא אין בידה למכור כמ"ש בסוגיא פ' אע"פ דף
נ"ט אם אמרה יקדשו ידי לא חל הקדש מפני שיעבוד הבעל ולאחר הגט ג"כ לא חל
משום מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ואח"כ יקדש וע"ש ובסי' פ"א וכן
קי"ל אין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו ועיין בח"ה סי' רי"א והירושלמי
דפסק מכירתה קיימת יש לו' משום דס"ל הבעל אינו מוציא הגוף מ"ה מדמה שם
לאב שמוכר מ"ה הוי מכירה גמורה מהיום:
מ או הקדישה אותן - אע"ג אם
פרשו למת נצ"ב שלה יכולין לאסור כמ"ש בסי' פ"ה מ"מ הוא /היא/
א"י לאסור עליו דידו עדיף מידה או הקדש דמים שאני ונ"מ אם היא הפרישה על
המת גלימ' של נ"מ ולרמב"ם נראה אע"ג בשמכרה נ"מ ס"ל הגוף
נקנה ללוקח מ"מ אם הקדיש' לא חל ההקדש כלל דהא אם יהי' הגוף קרקע הקדש תו
א"י להוציא הפירות וע"כ לא חל ההקדש כלל ועיין ח"ה סי' רע"ב
ובתוס' פ' אע"פ ד"ה ר"ע:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קנא סעיף א
כל אלו שאין אכילתן ראיה, אם הביאו עדים שמכרו
להם הבעלים שדה זו או ניתנה להם במתנה, ראייתן ראיה, חוץ מהגזלן ובעל בנכסי אשתו. באיזה
נכסים אמרו, בנצ"ב או בשדה שייחד לה בכתובתה ובשדה שכתב לה בכתובתה ובשדה
שנתן לה משלו, אבל בנכסי מלוג יש לו ראיה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קנא סעיף א
א] כל אלו שאין אכילתן ראיה כו'.
פירוש, כגון האפוטרופסים והשותפים והאומנים והאריסים ואינך דקא חשיב בסימן
קמ"ט וק"ן, והן הן דקחשיב שם הרמב"ם [המובא בציונים אות א']
ג"כ לפני זה בפי"ג, ע"ש:
ב] חוץ מהגזלן. טעמו וענינו כתב
המחבר בסמוך בסעיף ג'. ובעל בנכסי אשתו הטעם, משום דיכולה לומר לא גמרתי בדעתי
להקנות לו, אלא לעשות נחת רוח לבעלי נתכונתי. ודוקא בנכסים שעומדים ברשות בעלה
בחייו, משא"כ בנכסי מלוג שהן עומדין באחריות שלה ולא שייך בו האי טעמא, אם יש
לבעלה ראיה מעדים או משטר שבידו שמכרה לו, מהני ליה:
ג] בנכסי צאן ברזל כו'. נראה דר"ל
כאן נכסי צאן ברזל, שהכניסה לו שדה בנדוניא, והנדוניא נקראת צאן ברזל, כמבואר באבן
העזר ריש סימן פ"ה [סעיף ב']:
ד] בשדה שייחד לה. ר"ל, אם
קנה ממנה השדה שייחד לה תחת המטלטלין שהכניסה לו בנדוניתה. ובשדה שכתב לה. הוא מה
שכתב לה שדה על מנה או מאתים של כתובה, שתהא לה אפותיקי לגבות כתובתה ממנה:
ה] ובשדה שנתן לה משלו. במיימוני
[המובא בציונים אות א'] כתוב שנתן לה בשום משלו. ור"ל כנגד תוספת כתובה
שמוסיף לה על המנה ומאתים, וכתב לה ששדה זו תהא מיוחדת לגבות ממנה התוספת, ועל דרך
זה פירשו התוס' [ב"ב מ"ט ע"ב ד"ה ה"ג] בשם ר"ח לשלש
שדות האחרונות. ועיין במגיד משנה מה שכתב בביאור דברי הרמב"ם בפ"ל
מהלכות מכירה [ה"ג], וגם הרשב"ם [שם נ' ע"א ד"ה ה"ג]
שפירשו בענין אחר כמו שכתבתי בדרישה [סעיף ב'], ע"ש. ואיירי כאן שקנה ממנה
אחת מהשדות הללו, ונתן לה שטר עליו שתגבה המעות מנכסיו אחר מותו או לכשתתגרש, דהא
בכל הני לית לה לגוף השדה כי אם לאחר שתתאלמן או תתגרש, ועיין פרישה [שם]:
רמב"ם הלכות
אישות פרק יז הלכה יב
מי שהיו לו שתי נשים ומכר את שדהו
וקנו מיד הראשונה שאין לה שיעבוד על שדה זו ואינה טורפת אותה מן הלוקח והיה קנין
המועיל שאינה יכולה לטעון בו נחת רוח עשיתי לבעלי ואחר כך מת הבעל או גירש שתיהן,
השנייה מוציאה מיד הלוקח שהרי לא קנו מידה ללוקח, והראשונה מוציאה מיד השנייה מפני
שהיא קדמה ולא הסירה שיעבודה אלא מעל הלוקח, וכשתחזור השדה לראשונה חוזר הלוקח
ומוציאה מידה שהרי קנו מידה לו, וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן.
שולחן ערוך אבן העזר
סימן ק סעיף ד
מי שהיה נשוי שתי נשים, ומכר את
שדהו וקנו מהאשה הראשונה תחלה, ואחר כך ממנו; השניה מוציאה מיד הלוקח, והראשונה
מיד השנייה, והלוקח מיד הראשונה וחוזרים חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהם.
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן ק סעיף ד
כב עד שיעשו פשרה - ואם השניה
תרצה להתפשר עם הלוקח תפסיד הראשונה ואם הראשונה תרצה להתפשר עם הלוקח שלא יטרוף
ממנה תפסיד השניה וע' בתשובת הרא"ש שהביא הטור:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמט סעיף יא
אין מחזיקין בנכסי אשת איש, כמו שנתבאר בטור אבן
העזר סימן פ"ז.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קמט סעיף יא
טז] אין מחזיקין בנכסי אשת איש.
הטעם מבואר בטור [סעיף ו'], משום דהיא סומכת על בעלה שיעשה מחאה כיון שהוא אוכל
פירות נכסיה בחייה ועתיד ליורשה אם תמות היא תחילה, ועיין פרישה [סעיף ו'] שם
כתבתי דלדעת הרי"ף [כתובות מ"ב ע"א מדפי הרי"ף] והרא"ש
[שם פ"ט סי' א'] והרמב"ם [פכ"ג מאישות ה"ה] [והביאם הטור
באה"ע בסימן צ"ב] דמהני תנאי דלא יירשנה, לפ"ז אם כתב לה דלא יהיה
לו הנאה מנכסיה ומפירותיה בחייה ובמותה מהני בה חזקה, והכא מיירי בדלא כתב לה כלל
או דכתב לה "בחייה" ולא כתב לה "במותה", ע"ש. ובטור סעיף
ו' כתב עוד מזה בשם הרמ"ה [ב"ב פ"ג סי' קצ"ז], דאפילו טוען
זבינתה ממך ומבעלך אינו נאמן, ובסעיף ט' כתב, שאם החזיק בחיי בעלה וגם לאחר מותו
החזיק לפניה ג' שנים וטוען מכרת לבעלך בפני והוא מכרה לי, נאמן במיגו שאם היה רוצה
היה טוען זבנתי ממך אחר מות בעלך, עכ"ל. והמחבר השמיטן כאן וסמך אמ"ש
פרטי דיני נשים באה"ע [סימן פ"ז], וז"ש כאן אין מחזיקין בנכסי אשת
איש כמו שנתבאר באה"ע. גם אפשר לומר משום דהאי דין בתרא תלוי בפלוגתא, דאפילו
אם היה טוען קניתי ממך אחר מות בעלך, איכא כמה דעות דלא היה נאמן, מאחר שבאה השדה
לידו בחיי בעלה בשעת שלא היה יכול להחזיק בו, וכמו שכתבתי דעת החולקין בדרישה
ובסמ"ע בסימן ק"ן בסעיף ד' [ובסמ"ע סק"ד], מש"ה השמיטו
בעלי השו"ע ז"ל כאן. ומ"ש באה"ע סוף סימן פ"ז דאם החזיק
בה ג' שנים אחר מיתת בעלה דהוי חזקה, שם י"ל דמיירי דלא החזיק בה בחיי בעלה
כלל, אלא דקשה א"כ פשיטא, אלא מחוורתא כדכתיבנא ראשונה:
שולחן ערוך אבן העזר
סימן פז סעיף ב
מי שהחזיק בנכסי אשת איש, לא עלתה
לו חזקה, אא"כ החזיק בהן שלשה שנים אחר מות בעלה. (ועיין בח"ה סימן
קמ"ט).
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן פז סעיף ב
ד לא עלת' לו חזק' - אא"כ
החזיק' וטוען בפני מכרת לבעלך והוא מכר לי אז נאמן במיגו אתה מכרת לי אפילו התחיל
להחזיק בחיי בעלה טח"מ ומדייק בח"מ מדכתבו תוספות והטור אפילו אם כתב
דין ודברים וכו' כיון שאם מתה הוא יורשה משמע אם הוא סילק את עצמו מירושה ומפירו'
מחזיקים בנכסים שלה דאז אין לו שום הנאה ואינו מוחה ולכאורה קשה לפ"ז למה לא
אוקמי שם הא דתניא אשת איש צריכה למחות איירי בכה"ג דהבעל סילק את עצמו אף מירושה
והחזיק אחר ומדלא תירץ כן ש"מ אף בכה"ג אין מחזיקין וכן משמע מתשו'
רשב"א שהביא הב"י בסי' קמ"ט בח"ה דכתב הבעל הוא כאפוטרופס שלה
מ"ה היא סומכת עליו משמע להדי' אפילו אם אין לו שום הנאה סומכת עליו ותוס'
הנ"ל דכתבו כיון שאם מתה וכו' ס"ל דא"י לסלק מירושה מ"ה כתבו
הטעם דיש לו הנאה דיורש אותה אבל באמת אפילו אם אין לו הנאה נמי אין מחזיקים:
רמב"ם הלכות
אישות פרק כב הלכה כט
המוכר קרקע לאשתו, אם היו המעות
שלקחה בהן את הקרקע מבעלה גלויין וידועין לבעל קנת והבעל אוכל פירות אותה קרקע,
ואם היו מעות טמונין לא קנת שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה,
ואותן המעות שנראו ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות.
שולחן ערוך אבן העזר
סימן פה סעיף ט
המוכר קרקע לאשתו, אם היו המעות שלקחה בהם את
הקרקע מהבעל גלוים וידועים לבעל, קנתה, והבעל אוכל פירות אותו קרקע. ואם היו המעות
טמונים, לא קנתה, שהבעל אומר: לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה, ואותם המעות
שנראו ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. הגה: וי"א דאם טוען ברי שהמעות שלו, הרי
הם שלו לגמרי. (וכן משמע מלשון הטור).
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן פה סעיף ט
יט המוכר קרקע - עיין בהג"א
במקום שאין קונין בכסף לבד ונתנ' כסף ואח"כ נתן הוא שטר קנתה:
כ גלוים וידועי' - הנה
הרמב"ם ספ"ב ה"מ אינו מחלק בלוה מאשתו בין מעות גלוים לטמונים אלא
ס"ל בלוה לעולם המעות שלו וכתב המגיד הטעם במכר לה קרקע אז אכתי המעות בחזקת'
דהא נתנה המעות לשם מכר לכן המעות בחזקת נ"מ אבל בהלואה יצאה המעות מחזקתה
מחזיקים שהמעות שלו הם לגמרי ומשמע ממגיד שם אפי' לא טען הוא ברי וכ"כ
הב"י והסמ"ע בפ"ה סי' קכ"ז ועיין סי' פ"ו:
כא וי"א דאם טוען ברי וכו' -
כן הוא שיטות תוס' והרא"ש והרשב"א דמכר והלוא' ותקף מידה שוים במעות
טמונים נאמן לו' דהם שלו וכתב הר"י והרשב"א דוקא כשטוען ברי אבל אם טוען
שמא והיא טוען ברי מחזיקים המעות בתורת נ"מ ועיין בטור ובהמגיד ואינה נאמנת
לו' דנתנה לה ע"מ שאין לבעל רשות בהם לכן אפי' בשמא עכ"פ המכר בטל דהא
אם המעות בידה היתה נאמנת לו' דנתנה לה ע"מ שאין לו רשות א"כ י"ל
דכוונתו שיחזיק במעות ולא תהי' תו נאמן לומר שאין לו רשות בהם ואף למ"ש
בהג"ה סעיף י"ג במעות טמונים אינה נאמנת לו' שאין לו רשות בהם מ"מ
לא הי' לו מן המעות שום הנא' א"כ י"ל לגלויי זוזי בעי ואם היא ג"כ
לא אמרה ברי אין מוציאין ממנו חדושי הרמב"ן ומשמ' מתוס' אם ידוע דיש לה מעות
אע"ג דאין ידוע מאין בא לה המעות דינו כמעות גלוים דאל"כ איך הקשו על
ר"ש במעות גלוים יאמר דכוונתו להוציא המעות איך הוא רוצה להוציא אם ידוע
דאחרי' נתנו לה ע"מ שאין לו רשות בידם והנ"י כתב מעות גלוים היינו שידוע
דנתנו לה מעות ע"מ שאין לו רשות בהם:
רמב"ם הלכות
אישות פרק כב הלכה כז
הנותן מתנה לאשתו בין שנתן לה
קרקע בין שנתן לה מעות ולקחה בהן קרקע אין לבעל פירות במתנה זו, וכן הנותן מתנה
לאשה על מנת שלא יהיה הבעל אוכל פירותיה אלא יהיו פירותיה לאשה למה שתרצה אין הבעל
אוכל פירות מתנה זו, וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה אותן הדמים לאשה ואין הבעל אוכל
פירותיהן.
שולחן ערוך אבן העזר
סימן פה סעיף ז
באו לידה (נכסים) אחר שנשאת, בין שבאו לידה
בירושה, או שניתנו לה במתנה, או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה, נקראים נכסי
מלוג, והרי הם כאותם שהכניסה לו ולא קבלם באחריות. אבל אם מכרה כתובתה ונדונייתה,
אותם הדמים אין הבעל אוכל פירותיהם. וכן אם נתנה מתנה לאחר קודם שנשאת, כדי להבריח
מבעלה, אע"פ שאין מתנתה מתנה, אין הבעל אוכל פירות. וכן הבעל שנתן מתנה
לאשתו, בין קרקע בין מטלטלין, קנתה, ואין הבעל אוכל פירות. ומיהו אינה יכולה למכור
מה שנתן לה, ולא ליתנו לאחר, אלא ישאר בידה, ואם תמות ירשנה, והפירות שיוצאין לה
ממנה דינם כשאר נכסי מלוג, וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות.
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן פה סעיף ז
יב או שניתנו לה במתנה - כן הוא
בירו' אע"ג מציאה שלו לגמרי התם חיישינן שלא תהא אשה מברח' ותאמר מציאה מצאתי
משא"כ מתנה קול יוצא במתנה ועיין הג"א ר"פ מציאת האשה היינו
למ"ד שם בירושלמי האומר מציאתה לבעל מטעם הנ"ל ולת"ק שם הטעם משום
קטטה היינו איבה צ"ל במתנה לא חיישינן לאיבה כיון דהנותן אין רצונו ליתן לו
והפירו' של מתנה זו אין ב"ח שלו יכול לגבות משום רווח בית בעה"ת שער ו':
יג שחבלו בה - היינו אחרים ואם לא
גבתה הנזק בחייה אין הבעל יורש דהוי ראוי תוספות והרא"ש פי"נ דף
קכ"ה ועיין שור שנגח דף מ"ב ואם חבל בה בעלה עיין סימן פ"ג:
יד אותם דמים - דהוי פרי דפירי
דאת' מעלמ' ש"ס פ' החובל:
טו א"י למכור - וכתב
בח"מ נראה בחלוקה הראשונה כשמכרה הכתובה בטובת הנאה רשות בידה ליתן הדמים למי
שתרצה ולי נראה דמוכח כן מסוגי' פ' החובל כמ"ש בסעיף שאח"ז ואם מכרה
המכר בטל כ"כ תו' והרא"ש משמע המכר בטל מיד ול"ד לדמי חבלה שחבל בה
בעלה דאין לו שום זכיה דשם קנס חכמי' הוא דקנסו אותו דאין לו בדמים שום זכי', והרשב"א
כ' המכר קיים כל ימי חייה ואחר מותה מוצי' מיד הלקוחו' ונ"מ מוצי' מיד
והרמ"ה שהבי' הטור משמע דס"ל אפילו אחר מותה אינו מוצי' מן הלקוחו' גם
ס"ל דאין לו פירי פירות וכ"כ ב"ח:
טז והפירות וכו' - כתבו תוס' פ'
החובל אם מכרה הכתוב' בטובת הנאה אין לו הפירות מן הטובת הנאה וא"צ ליקח קרקע
בעד הפירות וכן מוכח שם דאל"כ מה פריך ותזבון הכתוב' בטובת הנא' ותתן לנחבל
אם יש לו חלק בפירות איך תתן לנחבל אלא ודאי דאין לו בו שום זכות, ומזה מוכח נמי
דיכולה ליתן אותו מעות לאחר גם דאינו יורש אותו מעות דאל"כ איך ס"ד
שתמכור ותתן לנחבל ועיין ס"ס ורס"צ, ובסי' קי"ח מבואר ב"ח
שהלוה לה אפילו אחר הנישואין גובה ממתנה זו:
רמב"ם הלכות
שאלה ופקדון פרק ז הלכה י
אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים
ולא מן העבדים ולא מן התינוקות, קיבל מן האשה יחזיר לאשה מתה יחזיר לבעלה, קיבל מן
העבד יחזיר לעבד מת יחזיר לרבו, קיבל מן הקטן יקנה לו בו ס"ת או דקל שיאכל
בהן פירותיו וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם אם נאמנין לו יעשה כפירושן ואם
לאו יחזיר ליורשיהם.
רמב"ם הלכות
אישות פרק כב הלכה לב
אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים
ולא מן העבדים ולא מן הקטנים, ואם עבר וקיבל מן האשה יחזיר לאשה, מתה יחזיר לבעלה,
קיבל מן העבד יחזיר לעבד ואם מת יחזיר לרבו, קיבל מן הקטן יקנה לו בו ספר תורה או
דבר שאוכל פירותיו, וכולם שאמרו בשעת מיתתן פקדון זה של פלוני הוא אם היו בחזקת
נאמנין אצל זה שהפקדון אצלו יעשה כמו שצוו ואם לאו יתן ליורשיהם.
שולחן ערוך אבן העזר
סימן פו סעיף א
אין מקבלין פקדון מאשת איש; ואם קבל, יחזיר
לאשה. ( ואם אמרה: של פלוני הם, נאמנת (טור). הלכה האשה למדינת הים, ובא הבעל ותבע
מן הנפקד ואומר שאשתו גנבה לו, לא יתנם לו
עד שתבא האשה או תמות, כן נ"ל) ואם אמרה בשעת מיתתה: של פלוני הם, אם נאמנת
לו, יעשה כדבריה; ואם לאו, יתן ליורשים. ( וכן אם מתה ולא אמרה כלום). ויש מי
שאומר שאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אינה נאמנת לומר של פלוני הם. הגה: מיהו כל
זמן שהיא חיה יחזיר לאשה (טור), מיהו אם החזיר לבעל, פטור הנפקד, אפילו אינה נושאת ונותנת תוך הבית
(מרדכי פרק חזקת הבתים).
בית שמואל על שולחן
ערוך אבן העזר סימן פו סעיף א
א אין מקבלין פקדון מא"א -
משום דיש לחוש שמא גנב' מבעל' ואם הוא לא יקבל ממנה תחזור לבעל' וכשמקבל הוא מסייע
לעבירה רשב"ם:
ב ואם קיבל יחזור לאשה - אפי'
אינה נאמנת לו מ"מ אין אנו מחזיקי' אותה דגנבה בודאי אלא חשש הוא שמא גנבה
מ"ה יחזיר לידה וכ' המגיד ספ"ז ה"ש בשם רשב"א לדעת
הרמב"ם דס"ל כל הממון שביד האשה בחזקת נ"מ הם רשאי להחזיר לבעל הוא
דתני' יחזיר לאשה דלא תימ' דאינו רשאי להחזיר לאשה קמ"ל דרשאי להחזיר לאיש או
לאשה, וכתב הרא"ש אם הבעל רוצה ליתן חרם מי שקיבל פקדון מאשתו א"י כיון
דאין המפקיד צריך להחזיר לידו מיהו לשיטות הרמב"ם י"ל דיכול ליתן חרם
דהא הפירות עכ"פ שלו הם:
ג ואם אמרה של פלו' - בסי' הקודם
מבואר לרמב"ם אף אם נמצא מעות או מטלטלים ביד האשה האשה אינה נאמנת לומר
במתנה ניתן לי ע"מ שאין לבעל רשות בהם וה"ה דאינה נאמנת לו' של פלוני הם
דחזקה מה שנמצא אצלה הוא נ"מ וכ"מ מלשון הרמב"ם פכ"ב ה"א
וכ"כ תו' מיגו טוב הוא לו' של אחר הוא ואצ"ל כי הוא הפקיד אצלה א"כ
א"ת דנאמנת לו' של אחר נאמנת נמי לו' שניתן לה ע"מ שאין לו רשות אלא
לשיטות שאר הפוסקים שהבי' הטור דלא ס"ל חזקה זו הם ס"ל דנאמנת לומר של
פלוני הוא, אלא י"ל כאן נאמנת אף לרמב"ם משום דיש לה מיגו טוב דיכולה
ליקח מנפקד וליתן לפלוני ובעת שאמרה של פלוני הוא היה בידה ליקח וליתן לפלוני נמצא
דלא הוי מיגו למפרע משא"כ בסי' הקודם כשנמצ' אצלה אין לה מיגו אע"ג
דכתבתי שם מיגו לא מהני אלא כשהוא בידה כאן כשהוא ביד הנפקד הוי כאלו היה בידה
והיינו כמ"ש בסי' הקודם דרמב"ם איירי שם כשאין לה מיגו כמ"ש
בה"ת ולא כש"ך שם אלא קשה לפ"ז למה פסק בסמוך בנושאת בתוך הבית
דמחזירים לידה ואינה נאמנת לו' של פלוני דהא אם מחזירים לידה יש לה מיגו א"כ
נאמנת אפי' בנותנת כמ"ש בהגהת רמ"א בסי' פ"ה אפי' בנותנת נאמנת
במיגו אע"כ אע"ג דמחזירים לידה אין לה מיגו ליתן לאחר כי מודיעים לבעלה
והוא ירד עמה לדין וכ"מ בתשובת ריב"ש סי' נ' א"כ הדרא הקושי' לדוכת'
מנ"ל לשיטות הרמב"ם דנאמנת לו' של פלוני הם:
ד הלכה אשה למ"י - לא אתי'
כרמב"ם דלדידיה רשאי להחזיר לבעלה ואפשר אם אמרה דגובה /דגנבה/ ורוצה להחזיר
בהם גרע טפי:
ה לא יתנם לו עד שתבוא - במרדכי
לא הכריע כן אלא הרב רמ"א הכריע כן:
ו ויש מי שאומר אם היא נושאת וכו'
- לו' של פלוני הם ה"ה דאינה נאמנת לו' שלה הם כ"כ תוס' והרא"ש
והטור:
ז יחזיר לאשה כו' - הריב"ש
מביא ראיה לדין זה מדברי הרמב"ם דס"ל חזקה כל מה שביד האשה הוא בחזקת
נ"מ אפי' אין נושאת ונותנת ומ"מ מחזירים לידה כן ה"נ בנושאת לשאר
פוסקים, מיהו יש לפקפק בשלמ' לשיטות הרמב"ם יחזיר להאשה משום של אשה הוא אלא
הפירות שייך לבעל לכן יחזיר לה אבל הנושאת ונותנת הוא של הבעל י"ל דלא יחזיר
לה וכן הקשה בח"מ:
ח מיהו אם החזיר לבעל פטור -
כ"כ המרדכי ונראה לשיטות הרמב"ם הם בתורת נ"מ דלא עדיף מאם קנתה
ממנו קרקע או תקף ממנה כמ"ש בסמוך וכן כתב בח"מ ולשאר פוסקים במעות
טמונים אם הבעל רוצה יכול להחזיר בהם ויאמר שלו הם לגמרי, מיהו יש לדמות למ"ש
ח"ה סי' נ"ח שליח שפרע ולא לקח השט"ח דיכול לתבוע את השליח והשליח
יתבע את המלוה כן ה"נ היא יכולה לתבוע את הנפקד והנפקד תובע את בעלה, מיהו
י"ל אע"ג כשהמעות בידה י"ל במתנה ניתן לה והם בתורת נ"מ
מ"מ אם החזיר לו פטור מיהו במעות גלוים לשיטה זו אפי' אם תקף הוא י"ל
שלי הם לגמרי כמ"ש בסמוך לא מהני מה שנתן לבעל:
שולחן ערוך יורה דעה
סימן רנח סעיף ד
האומר: תנו ק' ק' זוז או ספר תורה לבית הכנסת,
יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בעיר שהוא דר שם. הגה: ואם רגיל בשתים, יתן לשתיהם
(טור). האומר ליתן שמן למאור, יתן לבית הכנסת ולא לבית המדרש (ב"י בשם תשובת
הרמב"ן).
ט"ז על שולחן
ערוך יורה דעה סימן רנח סעיף ד
(ג) יתן לבהכ"נ. - דבלשון
בני אדם סתם מאור הוא לבית הכנסת:
שולחן ערוך יורה דעה
סימן רנח סעיף ה
האומר: תנו ק' ק' זוז לעניים,
יתנו לעניי אותה העיר שהוא דר בה. הגה: ועיין לעיל סימן רנ"א סעיף ה'. וכל זה
מן הסתם, אבל במקום שיודעים כוונתו שלא כיוון לעניי אותה העיר לבד, כגון במקומות
שדרך עשירים ליתן לצדקה הרבה בשעת מיתתן, ודרך לחלוק אותן הצדקות לכל עניים,
הולכים אחר זה. ואפילו נדר סתם, הולכים אחר המנהג ויחלקו יורשיהם הצדקה לכל עניים
הטובים בעיניהם, אפילו אינם בעירן. ואפילו היתה אותה צדקה מונחת ומופקדת ביד אחר,
יתנו אותה ליורשים ויודיעום שכך נדר (מרדכי פ"ק דב"ב). המחייב עצמו בקנס
לצדקה, ועבר, צריך ליתנן לעניים שבעיר ולא יוכל לומר שיתנם לעניים אחרים. ויוכל
הגבאי לתובעו, דמקרי ממון שיש לו תובעים. (מרדכי פרק בני העיר בשם מהר"ם).
אבל מי שהקדיש ממון הרבה, ומינה עליהם יורשיו לחלקו כפי הטוב בעיניהם, אפילו לעניי
עיר אחרת, מקרי ממון שאין לו תובעים ואין גבאי העיר יכולין לכוף אותן ולתובעם
שיקיימו צוואת המת. ואע"ג דעוברים וגוזלים העניים, מכל מקום מקרי ממון שאין
לו תובעים, הואיל ויכולין לחלק לכל מי שירצו. (ב"י בסימן רנ"ט בשם תשובת
הרשב"א). ואפילו היו האפוטרופסים שנים, ומת אחד מהן, אין הקהל יכולין למנות
אחר, אלא הנשאר יעשה מה שירצה וכמו שצוה הנותן (שם ושם). ועיין בחו"מ סימן
ש"א. ואפילו בצדקה של בני עיר אין אדם יכול לתבוע צדקה, אלא אם כן יש לו הרשאה מן הגבאי או טובי העיר. המקדיש מנה לצדקה
ואין לו לשלם, מסדרין לו כמו לשאר בעל חוב (ב"י בשם ס"ה שער א').
ט"ז על שולחן
ערוך יורה דעה סימן רנח סעיף ה
ד) ומופקדת ביד אחר. - במרדכי
הביאו ב"י שאשה אחת נפטרה ואמר רבינו אליעזר ממי"ץ שהדירה ב' דנרים
לצדקה ולאחר פטירתה החזיק רא"מ בממון שלה כי היה גבאי והיורשים אומרים לא
ידענו מזאת הצדקה כלום ופסק ר"י כיון שלא השליטתו על כך אין כאן מצוה לקיים
דברי המת אלא יתן ליורשים ויודיעם שכך נדרה ע"כ א"כ הך ביד אחר דנקט
רמ"א כאן ר"ל שאחר מיתה של הנותן בא לידו או בחיים ודרך פקדון בעלמא אבל
אם אומר שבא לידו באופן זה שיתננו לצדקה ודאי נאמן ומצוה לקיים דברי המת
וכמ"ש בח"מ סימן רנ"ב:
(ה) ומת אחד מהם כו'. - זהו
מתשובת הרשב"א הביאה ב"י בסימן רנ"ט בסופו בענין שאחד מינה שני
אפוטרופסים על בניו וצוה לחלק לעניים בכל חנוכה ואחריהם בניו כו' ומת אחד
מהאפוטרופסים ורצו הקהל להושיב אחר במקומו והשיב ע"ז שאם לא היה דעת המצוה
שיחלקו אם לא שיהיו דוקא שנים א"כ יחזור החילוק אצל הבנים ולא אצל הקהל
ומ"מ אני רואה בכל המקומות שכל שהיחיד ממנה אפוטרופסים או אפילו הקהל ממנים
גזברים או גבאים או נאמנים אפילו אם ימות אחד מהם או ילך למה"י אין המינוי
בטל אלא הנשארים ינהגו במינויים כו' והדין נותן כן שאילו לא כן אם הלך האחד לדרכו
קצת ימים לעסקיו ולא היה כאן לזמן חנוכה המינוי בטל כו' ואין זה דעת הצבור ולא
יחיד המצוה ע"כ ותמוה היא דכיון דהמצוה מינה שנים אפשר שלא האמין לאחד מהם אם
לא בצירוף חבירו ולמה יהיה נאמן עכשיו לבדו הרי בטל המינוי ולפי הנראה
שהרשב"א לא החליט לומר שלא ימנו אחר עמו אלא שאמר שאם נאמר שלא יהיה האחד
נאמן מכל מקום אין לקהל עסק בזה אלא נשאר הדבר לבניו וכמו שצוה וכתב אחר כך
שמ"מ אין המינוי בטל לגמרי בשום פעם שלא לחלק לעניים כיון שאין כאן אלא אחד
זהו אינו אבל לא החליט שלא ימנו הקהל אחר עמו וישאר זה לעולם לבדו ואיך שיהיה נראה
שאין להעמיד הממון תחת יד אחד מהם אם מת חבירו שהרי כתב הרשב"א דאף במינוי
הקהל הוה כך ואנו רואים מנהג הקהילות כשממנים ב' גבאים על זמן מה ומת אחד מהם
שמושיבין אחר במקומו וכן בשאר מינויים א"כ כ"ש בממון שאין להאמין לאחד
מהם וכ"ש במה שאנו רואין שברבות השנים הנאמנים מעוטים וכמה וכמה יתומים
שנתמוטטו נכסים שלהן ע"י האפוטרופסים אע"פ שהיו בחזקת כשרות ודאי ראוי
להקהל לפקח בזה וכבר נהגו בקהילות קדושות למנות אבי יתומים ולפקח בעסקי אפוטרופסים
ע"כ גם בזה יפקחו ויראו שאין להשאיר הממון ביד אחד מהם כנלע"ד:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קמט סעיף ד
[בן ש]נסתלק מעל שלחנו [של אביו],
מחזיקין זה על זה.