רי"ף בבא בתרא דף כח
גמרא בבא בתרא דפים נב. – נג:
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
1. אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית
2. דברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר
4. כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה
7. שתי שדות בנכסי הגר ומצר אחד ביניהן
9. הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר
10. המוצא פלטרים גדולים בנויין בנכסי הגר
13. המפיץ הזרע לתוך התלמים לא קנה
רמב"ם הלכות נחלות
פרק ט הלכה ז
אחד מן האחין שהיה נושא ונותן
בתוך הבית וקנה עבדים בשמו לבדו, הלוה לאחרים והיה שטר החוב בשמו לבדו, ואמר מעות
אלו שהלויתי או שקניתי בהן עבדים אלו שלי לבדי הן שנפלו לי מבית אבי אמי, או מציאה
מצאתי או מתנה ניתנה לי, עליו להביא ראיה שנפלה לו ירושה אחרת, או מצא מציאה, או
זכה במתנה, וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות שהן שטרי ממכר עבדים
ושטרי חובות יוצאות על שמה, ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבותי עליה להביא ראיה
שנפלו לה לירושה, וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בנכסי יתומים והיו אונות ושטרות
יוצאות על שמה ואמרה מירושה נפלו לי או מציאה מצאתי או מתנה ניתנה לי עליה להביא
ראיה, ואם יש לה נדוניא ואמרה מנדונייתי לקחתי נאמנת אבל אם אין לה נדוניא ולא
הביאה ראיה הרי הכל בחזקת היורשין.
רמב"ם הלכות
נחלות פרק ט הלכה ח
במה דברים אמורים באחים ובאלמנה
שאין חלוקין בעיסתן, אבל אם היו חלוקין בעיסתן שמא מעיסתו קמץ ועל האחין להביא
ראיה שהן משל אמצע, וכן אם מת זה הנותן והנושא בתוך הבית על האחין להביא ראיה
אע"פ שלא היו חלוקין בעיסתן. +/השגת הראב"ד/ בד"א באחים ובאלמנה
וכו' עד ואין צריך להביא ראיה. א"א והיאך גובה בו והא קי"ל דבעינן כתיבה
ומסירה, והנה הוא הולך על דרך פירוש רבו שמפרש אינו צריך ראיה דמצי למימר שטר היה
לי ואבד והאי פירושא לא דייק מגופא דהא שמעתא ומשמעתא דסנהדרין במעשה דההיא סבתא
דנפק שטרא מתותי ידה עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן סב
סעיף א
אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, והיו שטרות מקניית
הקרקעות ועבדים, או שטרי חובות, כתובים על שמה, והיא אומרת: שלי הם, ( אפילו
השטרות תחת ידה), עליה להביא ראיה בעדים שהוא כדבריה שהיה לה ממון מיוחד; ואין
צריך שיעידו על אלו השטרות שהם שלה. והוא
הדין אם נמצאו לה מטלטלי ברשותה, עליה להביא ראיה. הגה: ואפילו אלמנה, ואפילו היו
השטרות בידה (מרדכי ריש פרק הספינה). לא היתה נושאת ונותנת תוך הבית, והיו שטרות
כתובים על שמה, הם שלה. היו כתובים על שמה ועל שם בעלה, הם שותפות של שניהם (טור
אבן העזר סוף סי' פ"ו). וסתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית (מרדכי פ' חזקת הבתים
והרשב"א שם). אשה שכתבה לאחרים שמה שתחת ידיה הוא של אחרים, אם ידוע שהיה לה
ממון שאינו של בעלה, נאמנת, ואין הבעל יכול לומר שהוא שלו (ב"י בטור אבן העזר
סי' פ"ו בשם הרשב"א). יש מי שאומר שאם היו שטרות כתובים על שמה,
אע"פ שהיא אינה נאמנת מאחר שנושאת ונותנת תוך הבית, מכל מקום אם מתה, טוענין
ליורשים שהיא שלה, וכמו שיתבאר בסמוך לענין האחין (תשובת רשב"א סי'
תתע"ט וריב"ש סי' קס"ט), וכן נ"ל. ועיין עוד מדינין אלו באבן
העזר סי' פ"ו. וכן אחד מהאחים שנושא ונותן בתוך הבית, ושטרות עשויים על שמו,
ואומר: שלי הם שנפלו לי מבית אמי, או: מציאה מצאתי, או: מתנה ניתנה לי, עליו להביא
ראיה בעדים. ואם מת והניח יתומים, אז
צריכים האחים להביא ראיה בעדים. הגה: ודוקא בדבר שאינו ידוע שהיה של אחין, אבל
בדבר ידוע שהיה של אחין, על היתומים להביא ראיה (מרדכי ריש פ' חזקת הבתים). ואם
היו חלוקין בעיסתן או בשום דבר, על האחים להביא ראיה, ואפילו בחייו, משום דאימור
מעיסתו קמץ. ואפילו אומר: מבית אבי אמא נפלו, נאמן במיגו. הגה: ודוקא שהשטרות
כתובין על שמו, אבל כתוב על שם האחין או על שם אביהם, לא יוכל לומר ששלו הוא.
ואפילו מת, על היתומים להביא ראיה בעדים (בית יוסף בשם ס' התרומות ורמב"ם
פ"ט מהלכות נחלות והרא"ש כלל פ"ה). וכל זה באשה או אחין, אבל בן
בית שנושא ונותן בשל בעל הבית, כל מה שהפקיד או שנמצא תחת ידו הוא בחזקת שהוא שלו,
זולתי אם נודע שהוא של בעל הבית, אפילו אינו אמיד, וידוע שלא היה לו שום דבר חוץ
משל בעל הבית; ואם מת, נותנין ליורשיו (רבינו ירוחם נ"ל).
סמ"ע סימן סב
א] אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית
כו'. כן הוא לשון הטור [סעיף א']. ומיירי בין טוענת כן עם הבעל בחייו, בין אם
טוענת כן עם היורשים לאחר מות בעלה. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' נחלות
[ה"ז], וכתבן שם בשני בבות, מתחילה כתב "אשה" הנושאת ונותנת בתוך
הבית כו', ואחר כך כתב וכן "אלמנה" שהיתה נושאת ונותנת כו'. וזהו
ג"כ כונת מור"ם שכתב בהג"ה ואפילו אלמנה כו'. ומ"ש אלמנה
בלשון "אפילו", משום דבגמרא [ב"ב נ"ב ע"ב] קאמר דהוה
אמינא אלמנה אין צריכה ראיה כיון דשבח הוא לה שהאמינוה בב"ד להיות אפוטרופוס
על היתומים ודאי לא גנבה משלהם, קמל"ן דאפ"ה צריכה להביא ראיה:
ב] עליה להביא ראיה בעדים. פירוש,
לאפוקי ממ"ד [ב"ב שם] דסגי בזה שמתקיים השטר ואז אמרינן דה"ל כנחקרה
עדותן בב"ד, קמל"ן דלא, ועיין פרישה [סעיף א']:
ג] וה"ה אם נמצאו לה מטלטלים
וכו'. פירוש, דלא תימא דוקא בשטרות שאין גופן ממון והן מחוסרין גוביינא הוא דצריך
ראיה, משא"כ במטלטלין, קמל"ן. והשתא דקמל"ן דאין לחלק בזה, אמרינן
נמי בסמוך דעדיפי כחייהו דמטלטלין דאפילו אם מתה האשה או אחד מהאחין, דצריך היורש
להביא ראיה, וכמ"ש בסמוך סק"ח:
ד] ה"ג. ואפילו אלמנה ואפילו
היו השטרות תחת ידה. דאל"כ קשה דה"ל כפל דברים, שהרי כבר כתב מור"ם
ואפילו השטרות תחת ידה:
ה] לא היתה נושאת כו'. בטור
אה"ע סוף סימן פ"ו כתב דאפילו אם נושאת ונותנת בתוך הבית, מ"מ אם
הוא ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה, ואם כתבו הבעל על שם שניהם, הרי
הוא של שניהם. ומור"ם איירי כאן בכתבה האשה מעצמה על שם עצמה או על שם שניהן,
דאז צריכין דוקא שלא תהא נושאת ונותנת בתוך הבית, וק"ל:
ו] וסתם אשה נושאת כו'. הטעם,
דהאי נושאת ונותנת אינו ר"ל דוקא שתתעסק בפרקמטיא, אלא כל שהבעל מאמינה
ומפקיד את אשר יש לו בבית בידה. וכ"כ הטור בהדיא באבן העזר סוף סימן פ"ו
ע"ש:
ז] אם ידוע שהיה לה ממון כו'.
ועיין לעיל סוף סימן נ"ו דלא כתב כן, אלא נאמן במיגו, וזה שייך לומר אף בדלא
ידוע שהיה לו ממון כו'. וצריך לומר דשאני הכא דמיירי שכתבה לאחרים והיא מתה, על כן
אין לה מיגו ודוק:
ח] אז צריכים האחין כו'. הטעם,
כיון דהשטר נכתב על שמו סברא הוא דהוא ממונו, אלא דבחייו אמרינן אי איתא דהוא שלו,
אי אפשר דלא יוכל להביא ראיה שהיה לו ממון מיוחד, משא"כ לאחר מותו, דבן לא
ידע כולי האי במילי דאבוה. ומהאי טעמא כתב רבינו ירוחם [נתיב כ"ו ח"ב]
והביאו הב"י [סעיף א'] והד"מ [סעיף ב'] דאם מתה והניחה מטלטלין, דלא
אמרינן בהו דעל האחין להביא ראיה כיון דלית כאן דבר שמסייע לזה היורש להעמידו בחזקתו.
וכ"כ בדרכי משה [סוף] סימן קל"ג בשם רשב"א [בתשובה ח"א] סי'
תתקס"א, ע"ש:
ט] ואם היו חלוקין בעיסתן כו'.
פירוש, שאכלו כל אחד בפני עצמו, ולשון גמרא [ב"ב נ"ב ע"ב]
והרמב"ם [פ"ט מנחלות ה"ח] נקט המחבר:
י] משום דאימור מעיסתו קמץ. וכתב
הטור [סעיף ב'] דאפילו אם סך השטרות גדול ואי אפשר לומר שקימץ כל כך מאכילתו או
משאר דברים שנחלקו בו, מ"מ אמרינן שמא עסק בההוא פורתא עד שנעשה ממנו טובא.
וכתב הטור [שם] דהיינו דוקא כשזמן הלואת השטר היה אחר שנחלקו בעיסתן או בשאר
ענינים, אבל קודם לכן לא. ולא אמרינן שמא אחר הלוה לו שידע שיפרע לו אחר שיחלק עם
אחיו, וע"ש בפרישה:
יא] או על שם אביהם כו'. זהו אתיא
אפילו למ"ד [ב"ב קע"ג ע"א] דנאמן לומר כתב לי המוכר שטר קני
לך איהו וכל שעבודיה ואין צריך ראיה לזה, מ"מ באחין מודה דאינו נאמן, משום
דדרך האחין להורות לנפשם היתר ומשמטי זה מזה, ועיין פרישה [סעיף ג']:
יב] אבל בן בית כו'. עיין שם
במישרים ריש נתיב ל' [המובא בציונים אות י"א] דשם קאי אמטלטלים שהפקיד הבן
בית. ומביא ראיה מהירושלמי דסוף פרק הכונס [ה"ז], ומוכח משם דלא מיבעיא דאין
מוציאין מיד הבן בית או הנפקד מידו, אלא אפילו הוא מוציא מיד הבעל בית או יורשיו
מכח חזקה זו שכל מה שהיה נמצא תחת ידו הוא שלו ע"ש. ומינה דאם היה שטר
ממר"ם בידו חתום על הבעל בית על סך מה, אין הבעל הבית יכול לומר שט"ח זה
היה ביד אחר שהייתי חייב לו ושלחתיך לפדותו, אלא הבן בית יכול להוציא אותו הסך
מבעל הבית או מיורשיו. ומוכח מזה שמה שכתב מור"ם כאן אבל בן בית כו', לא
אשטרות הכתובים על שמו כו' קאי, אלא על כל הנ"ל בסימן קאי. ונראה שהיינו
טעמא, שדוקא באשתו ואחין שהן שולטין בהממון זה כזה חששו שמלאו לבו לומר כולו שלי
שלא כדין, משא"כ בבן הבית דאין לו שייכות להממון אם לא מכח שמאמינו הבעל הבית,
וכיון שהאמינו האמינו, וק"ל:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק ח הלכה ב
טען שהוא משכון בידו יכול לטעון
עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כמו שביארנו.
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק ח הלכה ג
במה דברים אמורים בדברים שאינן
עשויין להשאיל ולהשכיר, כגון בגדים ופירות וכלי תשמיש הבית ודברים של סחורה וכיוצא
בהן, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אף על פי שהן תחת ידו של זה ואע"פ שלא
השאילו כלי זה ולא השכירו לו בעדים הרי הן בחזקת בעליהן, כיצד ראובן שהיה לו כלי
העשוי להשאיל ולהשכיר ויש לו עדים שהוא ידוע לו והרי אותו הכלי תחת יד שמעון
וראובן טוען שהוא שאול או שכור, ושמעון טוען אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה אתה
משכנתו בידי אינו נאמן, אלא ראובן נוטל כליו ונשבע היסת על טענת שמעון, ואפילו מת
שמעון הרי ראובן נוטל כליו, והורו הגאונים שישבע היסת שטוענין ליורש.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן עב סעיף יח
ואם הוא בענין שאינו יכול לטעון: לקוח הוא בידי,
או: לא היו דברים מעולם, או: החזרתיו לך, נשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל, ופורע לו
ונוטל משכונו. כיצד, דברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר, ואין עדים לומר היאך באו
לידו, אפילו ראו עדים עתה בידו, נאמן לומר: לקוח הוא בידו. וכן אפילו דברים
העשויים להשאיל ולהשכיר, או שאין עשויים להשאיל ולהשכיר אלא שיש עדים שבאו לידו
בתורת שאלה, ואין עדים שראו עתה בידו, יכול לומר: החזרתים לך, או: לא היו דברים
מעולם, אם אין עדים שמסרם לידו. אבל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, ויש עדים
שראוהו עתה בידו, אינו יכול לומר: לקוח הוא בידי, או: החזרתים לך. הגה: י"א
דלא בעינן שראו העדים בשעה שתבעו לבית דין, אלא שראו קודם לכן בידו וטען אז שהן
מכורין בידו, או טענה אחרת שאינן ראוים להחזיר לפי אותה טענה, דמעתה אין לו מגו
שהיה יכול לומר: החזרתים, דאנן סהדי שלא החזירם. וכן אם הוא מפורסם שהוא בידו, אף
על פי שאין כאן עדים שראו בידו, לא יוכל לומר: לקוחים הם בידי, שהרי אין כאן מיגו
דיוכל לומר: החזרתים, דירא לשנות הידוע (הגהות אשירי סוף פרק המקבל). ואפילו אמר
בשעה שראו עדים, שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בבית דין, לא מהימן (תשובת
הרא"ש כלל ק"ו סי' ב'). ודוקא שראוהו עדים קודם שתבעו בבית דין, אבל אם
ראוהו אחר שנפלו הטענות והמחלוקת ביניהם בבית דין, לא אבד המיגו שלו ונאמן במה
שטוען לקוחים או החזרתים, דהולכין בזה אחר שעת טענה בבית דין (תשובת רמב"ן
סימן פ"ד). ואם יש עד אחד בזה, יש אומרים דאין המלוה נאמן, דהוי ליה מחוייב
לישבע להכחיש העד, ואינו יכול, שהרי מודה לו רק טוען טענה אחרת ליפטר עצמו, והוה
ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם (תשובות הנ"ל) כדלקמן סימן
ע"ה סעיף י"ג וי"א דהמלוה נאמן בשבועה (תשובת רשב"א סי'
תתקצ"ח, וסי' אלף מ'). והסכמת בעל המחבר כסברא הראשונה, כמו שיתבאר לקמן סי'
זה סעיף כ"ג. ועיין לקמן סי' ע"ה סעיף י"ג. ועיין לעיל סי'
נ"ח כתבתי אם אדם יוכל לטעון על מה שתחת ידו מחמת אחר ולא מחמת זה שנתנו
בידו. והא דאדם יוכל לטעון: לקוח הוא בידי, או: הלויתי עליו, היינו דוקא שהחפץ תחת
ידו, אבל ראובן שהפקיד דבר אצל שמעון,
ולוי הביא עדים שהוא שלו, או ששמעון מודה לו, ושמעון טוען שראובן חייב לו
עליו, אין ראובן נאמן לומר שלקחו מלוי. אבל אם שמעון אומר שיודע שראובן לקחו מלוי,
נאמן, במיגו שהיה אומר שהוא לקחו מלוי ואז היה נאמן הואיל וליכא עדים כיצד בא לידו
או שלא ראו בידו (תשובת רשב"א). ואם אינו טוען לקוח הוא בידו, רק שראובן נתן
לו של לוי למשכון, ע"ל סימן שנ"ו שחייב לפדותו משום תקנת השוק. ועיין עוד מאלו הדינין סימן
קל"ג.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן עב סעיף יח
נו] היאך באו לידו. פירוש, אפילו
ראו שבא לידו מיד הלוה, אם אינן יודעין באיזה אופן בא לידו, אם בפקדון או במשכון
או במכירה או במתנה. וכן הוא בהדיא לקמן בסימן קל"ג [סעיף ב'] ע"ש:
נז] או להד"ם אם אין עדים
שמסרם לידו. פירוש, וגם לא ראו עתה בידו, דע"ז קאי, ואז אף אם אח"כ מודה
בבית דין שיש בידו כלים העשויין להשאיל, וטוען עליהן בכדי דמיהן, נאמן במיגו דלא
היה מודה והיה משיב לו להד"ם. אבל בראו בידו והכירון, לא שייך לא טענת
החזרתיו ולא להד"ם. ועיין מה שכתבתי בסימן ס"ד [סק"ד] למה אמרינן
מיגו דלהד"ם או החזרתיו, הא אי הוה טען כן לא היה יכול להראותו, ע"ש
ובסימן קל"ג [סק"ה]:
נח] ויש עדים שראוהו עתה בידו.
בפרישה [סעיף י"ג] כתבתי, דנראה דהיינו שמכירין העדים הכלים ויודעים בבירור
שזה הכלי היה של הלוה. אבל אם אינם יודעים בבירור, אף שראו בידו כלי כזה שזה
תובעו, אפ"ה אין מחייבין את המלוה להוציא ולהראותו בבית דין כדי להכירו על פי
סימנים שנתן בו הלוה, וכמ"ש המחבר לקמן סימן (רצ"ו) [רצ"ז]
ע"ש:
נט] יש אומרים דלא בעינן שראו
העדים כו'. עיין בהגהות דרכי משה [הגהות דו"פ סק"ד], שם כתבתי דנראה דגם
הטור ס"ל הכי:
ס] ואם יש עד אחד בזה כו'. בסמוך
סעיף כ"ג כתב המחבר האי דינא בהדיא, ושם ביארתיהו [סקע"א], ותלמד משם
לכאן פירושו:
סא] ועיין לעיל סימן נ"ח
כתבתי כו'. שם סעיף א' בהג"ה כתב חילוקין בזה, ושבאם לא הפקידו בידו אלא הוא
חטף מיד א' כלי, ואמר כלי זה אינו שלך אלא של פלוני הוא, והוא חייב לי, יכול לטעון
עליו, ע"ש: הג"ה. וכתב הרא"ש כלל ק"ו [סי' א'], פקיד שמסר דבר
של ראובן אצל שמעון, ועיכבן שמעון בשביל ראובן, דיכול ראובן לתבוע הפקיד, והפקיד
יתבע לשמעון, עכ"ל ד"מ י"ד:
סב] שהחפץ מתחת ידו. וכתב
הרשב"א בתשובה [ח"ג סי' ע"ה] [ב"י מחודשים סי' (ח')
[י"ט]] על ראובן שטען על שמעון יש לך ספרים שלי, והוא השיב לו כן, אבל אני
ערבתי בעדך, וכשבא המלוה לפרוע נתתי לו הספרים שימשכנם להתפרע מהם. ופסק, אף אם
נחשוב הספרים לדברים העשויין להשאיל, מכל מקום עכשיו אינן תחת יד שמעון, וממי
שעכשיו אינו יכול להוציא עד שישלם מה שהלוה עליהן, ע"ש [קש"כ]. ד"מ
שם [סעיף י"ד]:
סג] ולוי הביא עדים שהוא שלו.
אפילו לא הביא שיודעים שעדיין הוא שלו. ועיין לקמן סימן צ"ט [סעיף ג'
ובסמ"ע סק"י]:
סד] אין ראובן נאמן לומר כו'. וכן
מוכח מתשובות הרא"ש כלל (ג') [פ"ט סי' ה'], וכתבו הטור בסוף סימן זה
[סעיף ל"ג], ע"ש:
סה] ואם אינו טוען לקוח הוא
"בידי". נ"ל דצריך להיות "בידו", ואדסמיך ליה קאי.
ור"ל, שאין שמעון טוען שידוע הוא לו שלקוח הוא ביד ראובן, אלא שנתן לו
למשכון. וק"ל:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קלג סעיף ה
במה דברים אמורים שהמחזיק נאמן, בדברים שאינם
עשויים להשאיל ולהשכיר. אבל בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, ויש למערער עדים שהיה
שלו, וראו אותו עתה ביד המחזיק, וזה אומר שהשאילו או שהשכירו, אע"פ שאין לו
עדים היאך בא לידו, אינו נאמן לומר: לקוח הוא בידי ולא ממושכן הוא בידי, וצריך
להחזירו, אפילו אם היה ג' שנים ביד המחזיק, ואפילו מת המחזיק, מוציאין אותו מיד
היורש בלא שבועה, ( ויש אומרים דצריך (המערער) לישבע וליטול) (רמב"ם פ"ח
מטוען בשם הגאונים והראב"ד וכנ"ל עיקר). ואם טען היורש טענת ודאי ואמר:
בפני נתנו למורישי או מכרו לו, הרי המערער נשבע היסת.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קלג סעיף ה
א] בד"א שהמחזיק נאמן כו'.
קאי אמ"ש בסעיף ב' דאם לא מסרו לו בעדים אפילו ראו אותו בידו נאמן לומר לקוח
הוא בידי, ע"ז קאמר דהיינו דוקא באינו עשוי להשאיל כו':
יב] וצריך להחזירו. פירוש, אחר
שישבע המערער היסת דבתורת שאלה או שכירות הוא בידו, וכ"כ הטור [סעיף ח']. ולא
הוצרך המחבר לכותבו כי פשוט הוא, דבכל טענת ברי צריך הזוכה לישבע לכל הפחות שבועת
היסת על טענת שכנגדו. וגם נלמד מדברי המחבר ממה שסיים וכתב דאם טען היורש טענת
ודאי דצריך המערער לישבע היסת, וכשהמחזיק בעצמו חי וטוען ודאי לא גרע:
יג] אפילו אם היו ג' שנים כו'.
דלא מהני חזקה ג' שנים במטלטלין דדילמא שכח למי השאילו או השכירו, גם לפעמים משאיל
או משכיר ליותר מג' שנים, כ"כ הטור [המובא בציונים אות ו']. ועוד כתב טעם
אחר, אבל זה הטעם עיקר לדעת הטור וכמו שכתבתי בסימן קל"ה [בפרישה סעיף א'
ובסמ"ע סק"ג], ע"ש דיש נ"מ לדינא:
יד] ואפילו אם מת המחזיק כו'. כן
היא דעת הרמב"ם [המובא בציונים אות ז'] שהמערער נוטל מיד היורשים בלא שבועה
כלל, דלית כאן טענת ברי נגד המערער [ועיין לקמן סימן קמ"ט סעיף כ"ב
מ"ש המחבר דומה לזה, ועיין מה שכתבתי שם [סקל"ט], ובסימן ק"ן סעיף
ו' ובסימן רצ"ז, ודוק]. והגאונים [המובאים בציונים אות ח'] סבירי להו דצריך
לישבע היסת משום דאנן טענינן להו כל מאי דאבוהון הוי מצי למיטען. וזה שכתב
מור"ם ז"ל בהג"ה וי"א דצריך לישבע, ור"ל שבועת היסת. אבל
אינו ר"ל שבועה בנקיטת חפץ וכדעת הראב"ד [המובא בציונים שם] שכתב שדינו
כדין נשבע ונוטל השנויים במשנה, דכבר דחה המגיד משנה [שם] דבריו, וגם הראב"ד
לא כתב דינו אאם מת המחזיק אלא אעודנו חי, ע"ש ותמצא כדברי, ודוק:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק א הלכה ח
כיצד בחזקה, מכר לו בית מכר לו
שדה או שנתן אותה במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והוא שיועיל במעשיו הרי
זה קנה, במה דברים אמורים כשהחזיק בפני המוכר או הנותן, אבל שלא בפני המוכר או
הנותן צריך שיאמר לו לך חזק וקנה ואחר כך אם החזיק קנה אע"פ שאינו בפני
הבעלים.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצב סעיף ב
בד"א, כשהחזיק בפני המוכר או הנותן; אבל
שלא בפניו, לא קנה, אלא אם כן אמר לו: לך חזק וקני. ואם מסר לו המפתח, הוי כאומר
לו: לך חזק וקני. וכן המוכר בור לחבירו, כיון שמסר לו דליו הוי כאומר לו: לך חזק
וקני.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצב סעיף ב
ב] בשהחזיק בפני המוכר. דמדלא
מיחה בו ודאי ניחא ליה דיקנה בזה:
ג] ואם מסר לו המפתח הוי כו'.
פירוש, ואם יעשה בו אח"כ חזקה בנעל או גדר או פרץ אפילו שלא בפניו הוי חזקה,
אבל במסירת מפתח לחוד לא קנה, וכן הסכמת הטור [סעיף ה'] ע"ש:
ד] כיון שמסר לו דליו. פירוש,
כיסויו, וכ"כ הטור [סעיף ו'] ע"ש. ור"ל נמי דאם עשה אח"כ בו
חזקה גמורה אפילו שלא בפניו קנהו:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק א הלכה יא
כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה,
כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת, והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין
עולין אלא בדוחק, הרי זה הועיל וקנה, וכן אם היתה שם פרצה והיו נכנסים בה בדוחק
והרחיב הוא בה כל שהוא עד שנמצא נכנס בריוח, הרי הועיל וקנה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצב סעיף ד
גדר כל שהוא כיצד, היה שם גדר
והיו עולים בו בנחת, והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה, ( וי"א דאפילו פחות
מעשרה) (ועיין בטור ובב"י), ונמצא שאין עולים אלא בדוחק, הרי זה הועיל וקנה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצב סעיף ד
ח] דאפילו פחות מעשרה כו'.
ז"ל הטור [המובא בציונים אות ח'], וי"א דהא דקאמר הגמרא [ב"ב
נ"ג ע"א] כגון שלא היה גבוה עשרה והשלימה לעשרה, אורחא דמילתא נקט, דכל
שהשלימו לעשרה הוי הכי [פירוש שמתחילה היו יכולין לעלות עליו בריוח והשתא בדוחק],
וה"ה בפחות מעשרה אם הוא בזה הענין, עכ"ל. ור"ל כגון שיש מקום
מדרון ושיפוע מהכותל ולחוץ שהיא בנויה ע"ג תל, דאז במחיצה כל דהו מונע שאינן
יכולין לכנוס בה עוד, ועיין פרישה [סעיף א']:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצב סעיף ה
פרץ כל שהוא כיצד, היתה שם פרצה
והיו נכנסים בה בדוחק, והרחיבה כל שהוא עד שנמצא נכנסים בריוח, ה"ז הועיל
וקנה.
רמב"ם הלכות
מכירה פרק א הלכה יג
המוכר שדה לחבירו בצד שדהו, או
שנתנה לו במתנה, כיון שדש את המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כשדה אחת קנה, אבל
אם הלך בה לארכה ולרחבה אין הילוך זה מועיל כלום, ואם שביל של כרמים מכר לו הואיל
ונעשה להילוך קנה בהילוך.
רמב"ם הלכות
מכירה פרק א הלכה יד
וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה
בהילוכו, אם היה מסויים במחיצות קנה כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה, ואם אין שם
מחיצות קנה ברוחב כדי שתהיה על ראשו חבילה של שריגים ויסוב בה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצב סעיף ז
המוכר או הנותן לחבירו שדה בצד שדהו, כיון שדש
המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כשדה אחת, קנה. אבל אם הלך בה לארכה ולרחבה, אין
הילוך זה מועיל כלום. ואם שביל של כרמים מכר לו, הואיל ונעשו להילוך, קנה בהילוך.
וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוכו, אם היה מסוים במחיצות, קנה כדי שיגביה רגל
ויניח רגל בצדה; ואם אין שם מחיצות, קנה ברוחב כדי שתהיה על ראשו חבילה של שריגים
ויסוב בה. ( וי"א איפכא, דבאין מחיצות סגי ברוחב שיגביה רגל ויניח רגל; וביש
מחיצות, כדי שיהא על ראשו חבילה של שריגים ויסוב בה) (טור והמגיד פ"א
דמכירה).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצב סעיף ז
יא] אבל אם הלך בה כו'. אע"ג
דכתיב באברהם [בראשית י"ג י"ז] קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך
אתננה, התם משום חביבותא דאברהם קאמר ליה הכי, ועיין דרישה [פרישה סעיף ח']:
יב] וכמה שיעור רוחב הדרך כו'.
עיין פרישה ודרישה [שם], שם כתבתי שלשון הרמב"ם [המובא בציונים אות י"ד]
והטור [שם] משמע שבעי לומר שאף שכונת המוכר הוא למכור לו מקום רחב להיות לו לדרך,
מ"מ לא קנהו כלל בהילוך אחד, אלא הדין הוא שאם יש שם מקום מסוים במחיצות
והולך ביניהן, אז אף כשאין ביניהן אלא ברוחב הילוכו, לא קנה בהילוך זה חוץ למחיצה
כלום, אלא צריך לעשות חזקה אחרת חוץ למחיצות בהילוך או בענין אחר, ואם אינו מסוים
במחיצות אז קונה בהילוך אחד כדי רוחב שצריך להנושא משא קטנה, וכ"כ המגיד משנה
לפרש כן דברי הרמב"ם שהן כלשון המחבר. עוד פירש בענין אחר, והוא, שאם מכר לו
דרך סתם ולא פירש לו כמה, וקאמר דאם הוא מסוים במחיצות אז אפילו אינו רחב אלא כדי
הילוך אמרינן דסבר וקבל ואין צריך ליתן לו יותר כו'. אבל על פירוש ראשון כתב שהוא
עיקר. ועיין בב"י [שם] שהביא דברי המגיד משנה ותמה על דבריו, ובפרישה
[ודרישה] כתבתי דלק"מ:
יג] ויש אומרים איפכא כו'. טעמם,
דלעולם צריך שיהיה לו מקום שיוכל להעביר שם משוי זמורות כשהן על ראשו, הלכך כשהוא
מסוים במחיצות צריך שיהיה הרוחב בין מחיצה למחיצה כ"כ, אבל כשאין שם מחיצות,
אף שאינו נותן לו מקום שיהיה מיוחד להדרך אלא כדי הילוך ברגלו, ומן הצד יזרע המוכר
זרעים ותבואה לצורך עצמו, יכול להעביר עליו המשוי של זמורות, שהרי אין מחיצות מן
הצד שיעכבו מלהעביר שם המשא שעל ראשו, וק"ל. ועיין דרישה [שם], שם כתבתי דרך
אחר, ועי"ז נראה דלא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק א הלכה יב
נתן צרור והועיל, כגון שחבר בו
המים לשדה, או נטל צרור והועיל כגון שפתח בנטילתו המים לשדה הרי זה קנה, וכן כל
כיוצא בזה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצב סעיף ו
נתן צרור והועיל, כגון (שחבר) בו
המים לשדה, או נטל צרור והועיל כגון שפתח בנטילתו המים לשדה, קנה. וכן כל כיוצא
בזה. אבל אם ראה אמת המים באה להזיק הקרקע, ונתן צרור ומנעה, (או שנטל צרור ופתח
(שיצאו) המים) (טור), לא קנה, שסילוק ההיזק אינו קונה, אלא הבאת התועלת.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצב סעיף ו
ט] כגון שסכר בו מים לשדה. פירוש,
שהיה מקום בגדר שיצאו ממנו המים וסתם אותו מקום כדי שישארו המים בשדה להיותו נשקה
ממנו, או איפכא שנטל צרור מהגדר למטה כדי שיכנסו שם המים להשקותו, וכן הוא בטור
[סעיף ז']:
י] שסילוק ההיזק אינו קונה.
ז"ל הגמרא [ב"ב נ"ג ע"א], משום דה"ל כמבריח ארי מנכסי
חבירו. ופירש רשב"ם [ד"ה האי] ז"ל, הא למאי זה דומה למשיב אבידה,
דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק:
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק א הלכה ז
, החזיק באחת מהן לקנותה קנאה,
החזיק בה לקנות אותה ואת חברתה, זו שהחזיק בה קנה אבל חברתה לא קנה, החזיק בה כדי
לקנות את חברתה לא קנה אחת מהן, חברתה מפני שלא החזיק בה, ואותה מפני שלא החזיק בה
כדי לקנותה, החזיק בה כדי לקנותה ולקנות את חברתה ואת המצר שביניהן, או שהחזיק
במצר לקנות שתיהן הרי זה ספק, ואם בא אחד והחזיק בה כדי לקנותה זכה האחרון.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף ח
שתי שדות בנכסי הגר ומצר אחד ביניהם, החזיק באחד
מהם לקנותה, קנאה. החזיק בה לקנותה ולקנות את חבירתה, זו שהחזיק בה קנה, אבל חבירתה
לא קנה. החזיק בה כדי לקנות חבירתה, לא קנה אחת מהן, חבירתה מפני שלא החזיק בה,
ואותה מפני שלא החזיק בה כדי לקנותה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף ח
יד] לקנותה ולקנות את חבירתה כו'
חבירתה לא קנה. והיינו דוקא בנכסי הגר דאין דעת אחרת מקנה אותו, אבל בנותן קרקעות,
אפילו הן בעשר מדינות נתבאר בסימן קצ"ב [סעיף י"ב] דקיי"ל החזיק
באחת מהן קנה כולן לדעת הרמב"ם [פ"א ממכירה ה"כ], ולדעת הרא"ש
[ב"ב פ"ג סי' ס'] דוקא אם פירש בו [ד]בחזקה דאחת מהן יקנה את כולן, ע"ש:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף ט
החזיק בה לקנותה ולקנות את חבירתה
ואת המצר שביניהם, או שהחזיק במצר לקנות את שתיהן, הרי זה ספק, ואם בא אחר והחזיק
בה כדי לקנותה, זכה האחרון.
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק א הלכה ח
וכן שני בתים זה לפנים מזה שהחזיק
באחד מהן לקנותו ולקנות את השני לא קנה אלא זה שהחזיק בו בלבד, החזיק באחד מהן כדי
לקנות את השני אף זה שהחזיק בו לא קנה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף י
וכן שני בתים זה לפנים מזה,
שהחזיק באחד מהם לקנותו ולקנות את השני, לא קנה אלא זה שהחזיק בו בלבד. החזיק באחד
מהם כדי לקנות את השני, אף זה שהחזיק בו לא קנה. הגה: ויש אומרים דאם החזיק בפנימי
כדי לקנותו עם החיצון, קנה שניהם (טור בשם רשב"ם והרא"ש).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף י
טו] קנה שניהם. דוקא בשני בתים
שהן זה לפנים מזה והוא החזיק בפנימי, שחיצון משועבד לדריסת הרגל של הפנימי,
משו"ה נקנה גם החיצון על ידו, משא"כ כשאינו לפנים מזה או בשתי שדות
הנ"ל [סעיף ח']. וכ"כ בטור [סעיף ח'] ע"ש:
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק ב הלכה ט
הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר
ובא אחר והעמיד להם דלתות קנה האחרון, שהראשון לא עשה בגוף הארץ כלום, והרי הוא
כמי שעשה גל אבנים על הארץ שאינו קונה, שהרי לא הועיל בגדר זה מפני שהוא רחב ביותר
ומפולש, ואין צורת אותו הבנין מועלת לו עד שיעמיד דלתות.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף כא
הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר,
ובא אחד והעמיד להם דלתות, קנה האחרון, שהראשון לא עשה בגוף הארץ כלום, והרי הוא
כמי שעשה גל אבנים, שאינו קונה שהרי לא הועיל בגדר זה מפני שהוא רחב ביותר ומפולש
ואין צורת אותו הבנין מועלת עד שיעמיד דלתות. הגה: וי"א דה"ה (אם) עשה הראשון
דלתות ולא נעל, ובא שני ונעל, קנה שני (טור כ"כ הרא"ש). וי"א דכל
זה בבונה בעצים ואבנים שאינו שלו, כגון בעצים ואבנים של גר, ולא כיון לזכות בהן רק
ע"י בנין, או שבנה ע"י פועלים. אבל אם זכה בהן, או שהיו שלו תחלה, שיוכל לומר: אני אטול עציי ואבניי, הרי האחרון
לא החזיק בכלום, ולכן הקרקע הפקר כמו שהיה וכל הקודם זכה (שם בשם הרא"ש).
וי"א דאפילו בונה בשלו, השני זכה בכל, והא דראשון לא קנה, בבנין שע"ג
קרקע, היינו כשלא בנה בנין המועיל, אבל אם עשה בנין הראוי להעמיד בהמה או
תרנגולין, או שחפר בקרקע יסודות לבנין ובנה, קנה הקרקע בבניינה (המגיד פ"ב
דזכייה בשם הר"י הלוי, אבן מיג"ש). ויש חולקין וס"ל דלא קנה בחפירת
היסודות (נ"י פ' ח"ה בשם רמב"ן וב"י בשם הרא"ש).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף כא
כד] דהוא הדין עשה הראשון דלתות
ולא נעל. עיין מה שכתבתי בפרישה [סעיף י'] מזה:
כה] רק על ידי בנין. ומשו"ה
כיון דלא קנה הבנין בלא דלתות, לא קנה ממנו כלום:
כו] או שבנה ע"י פועלים.
פירוש, ואין דעת הפועלים לקנות לו כלום, ונמצא(ו) שנשאר(ו) הפקר עד שיעמיד השני
דלתות:
כז] שיכול לומר עצי ואבני אני
נוטל. לקמן סימן (שע"א) [שע"ה סעיף ו'] יתבאר זה שהיורד לתוך חורבתו של
חבירו ובנאה שלא ברשות יכול לומר אח"כ עצי ואבני אני נוטל, ומשו"ה
כשיאמר הראשון עצי ואבני אני נוטל, הרי לא עשה השני כלום בהעמדת הדלתות:
כח] ולכן הקרקע הפקר כו'. הטור
[המובא בציונים אות ל"ז] בשם הרמ"ה [ב"ב פ"ג סי' רכ"ה]
כתב לפני זה [וס"ל להרא"ש [המובא בציונים שם] בהא כוותיה] ז"ל,
הלכך אם קדם קמא ומסלק דלתות דבתרא ומוקי דלתות מדיליה, קנה, ואי לא, דינא הכי,
דשקיל קמא לבנין ובתרא דלתות דידיה, וארעא הוה הפקר כדמעיקרא ומאן דמחזיק בארעא
זכה, עכ"ל:
כט] דאפילו בונה בשלו השני זכה
בכל. פירוש, בקרקע ובבנין, דמאחר שהראשון בנה כדי לקנות הקרקע ולא קנה, וא"כ
הוה הפקר והשני זכה בכל, כ"כ המגיד משנה [המובא בציונים אות ל"ח] בשם
ר"י מג"ש [ב"ב נ"ג ע"ב ד"ה ליבני] והרמב"ם
[פ"ב מזכיה ה"ט], ועיין ד"מ [סעיף י"א] שהביאו:
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק ב הלכה ג
יש דברים רבים שאם החזיק בהן
הלוקח לא קנה עדיין, ואם החזיק באחד מהן בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה, כיצד המוצא
פלטרים גדולים בנויין בנכסי הגר או בנכסי הפקר וסייד בהן סיוד אחד או כייר בהן
כיור אחד, כגון אמה או יותר כנגד הפתח קנה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף יג
יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה, ואם
החזיק באחת מהם בנכסי הגר או נכסי הפקר קנה. כיצד, המוציא פלטרין גדולים בנויים
בנכסי הגר או בנכסי הפקר, וסייד בהם סיוד אחד או כייר בהם כיור אחד כגון אמה אחת
או יותר כנגד הפתח, קנה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף יג
כ] או כייד בהם. פירוש, שצייר בו
צורה ליפותו. ומ"ש כנגד הפתח, פירושו בכותל העומד נגד הפתח, ואז בכניסתו יראה
הייפוי דטיחת הסיד או הציור וחשיב תיקון ומעשה בגוף הבית, ומשו"ה קנאהו בו,
אבל בסיוד וציור דלא כנגד הפתח לא סגי באמה על אמה:
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק ב הלכה ד
הצר צורה בנכסי הגר קנה והמציע
מצעות בנכסי הגר קנה, הנר את השדה בנכסי הגר קנה, המפצל זמורות הגפן או שריגי
אילנות וכפות תמרים בנכסי הגר, אם דעתו לעבוד האילן קנה, ואם דעתו להאכיל העצים
לבהמה לא קנה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף טו
, כיון שייפה הקרקע בהצעתן, קנה.
( ויש אומרים דוקא ששכב על המצעות, דהואיל ונהנה מן גוף הקרקע וגם הציע אותן, קנה
(טור). ערך שלחן ואכל עליו, י"א דקנה) (שם בשם אביו הרא"ש).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף טו
כב] ונהנה מן גוף הקרקע. אבל
בייפוי הקרקע במצעות, כיון דאינו דבר של קיימא לא מחשב מעשה בגוף הקרקע. והא דלא
קנאהו באכילת פירות מהקרקע כנ"ל [סעיף י"ב], משום דלא מתהני מן גוף
הקרקע, אלא הו"ל כקונה עבד, דלא קנאהו במה דעבד מבשל לו מאכל אלא בעינן שהעבד
יגביה לרבו שאז העבד עושה מעשה ברבו בגופו דהעבד וכמ"ש רבינו לעיל סימן
קצ"ו [סעיף ג' - ד'], ה"נ דכוותיה בעינן שהקרקע תעשה מעשה בגוף הזוכה או
שהזוכה יעשה תיקון מה בגוף הקרקע, ועיין פרישה [סעיף י"ג]:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ב הלכה ב
ומה היא החזקה בקניין עבדים,
שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו, כיצד התיר לו מנעלו או שהנעיל לו
מנעלו, או שהוליך כליו לבית המרחץ, או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה
את רבו קנה וכן אם הגביה הרב את העבד קנה. +/השגת הראב"ד/ וכן אם הגביה וכו'.
א"א נראה מדבריו דלא גריס בה פלוגתא אלא הכי גריס הגביהו הוא לרבו קנאו
הגביהו רבו א"ר שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה כו' והכי גריס לה הרב
ז"ל עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצו סעיף ב
במה היא החזקה בקנין העבדים, שישתמש בו בפני רבו
כדרך שמשתמשין בעבדים. ואם הוא שלא בפני רבו, צריך שיאמר לו: לך חזק וקני.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצו סעיף ג
כיצד, התיר לו מנעלו או שהנעיל לו מנעלו או
שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את
רבו, קנה. וי"א שה"ה אם הגביהו
רבו.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצו סעיף ג
ב] כיצד התיר לו כו'. פירוש, כל
אלו הן בכלל קנין חזקה, דמה חזקה היא בגופה של קרקע שנעל או גדר או חפר בה, אף
בעבד בעינן שיהנה מגופו של עבד:
ג] שה"ה אם הגביהו רבו. טעם
פלוגתתן נתבאר בדרישה [סעיף ד'] ע"ש:
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ב הלכה י
המפיץ הזרע לתוך התלמים לא קנה, שבעת שהשליך הזרע לא השביח
כלום ובעת שצמח והשביח שבח הבא מאליו הוא ואינו קונה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף כב
המפיץ הזרע לתוך
התלמים, לא קנה, שבעת שהשליך הזרע לא השביח כלום, ובעת שצמח והשביח שבח הבא מאליו
הוא ואינו קונה.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף כב
ל] המפיץ הזרע לתוך התלמים. כן הוא לשון רמב"ם [המובא
בציונים אות מ"א], ומור"ם כתבו בהגהתו בסוף סעיף י"ב ע"פ סדר
הטור ולשונו וכמו שכתבתי שם [בסקי"ט], וכן מצינו הרבה פעמים ואירע כן
ע"י שיטפא:
לא] שבח הבא מאליו הוא. וגם ע"י אכילת פירותיו אינו קונהו
כמ"ש לפני זה בסעיף י"ב, ע"ש: