רי"ף בבא בתרא דף כט
גמרא בבא בתרא דפים נג: – נה:
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
3. עובד כוכבים שמכר שדה לישראל
5. המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק ב הלכה ד
הצר צורה בנכסי הגר קנה והמציע
מצעות בנכסי הגר קנה, הנר את השדה בנכסי הגר קנה, המפצל זמורות הגפן או שריגי
אילנות וכפות תמרים בנכסי הגר, אם דעתו לעבוד האילן קנה, ואם דעתו להאכיל העצים
לבהמה לא קנה.
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק ב הלכה ה
כיצד היה כורת מכאן ומכאן הרי
חזקתו שנתכוין לעבודת האילן, היה כורת מרוח אחת אינו מתכוין אלא לעצים, וכן המלקט
עצים ועשבים ואבנים מן השדה, אם דעתו לתקן הארץ קנה, ואם לעצים לא קנה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף יז
המפצל זמורות הגפן או שדיני
אילנות וכפות תמרים בנכסי הגר, אם דעתו לעבוד האילן, קנה, ואם דעתו להאכיל העצים
לבהמה, לא קנה. כיצד, היה כורת מכאן ומכאן, חזקתו שנתכוין לעבודת האילן. היה כורת
מרוח אחת, אינו מתכוין אלא לעצים.
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק ב הלכה ו
כיצד לקט הגס והדק הרי זו בחזקת
שנתכוין לתקן את הארץ, לקט הגס ולא הדק הרי זה בחזקת שנתכוין לעצים, וכן המשוה פני
הארץ, אם דעתו לתקן הארץ קנה, ואם דעתו להשוות מקום שיעמיד בו גורן לא קנה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף יח
וכן המלקט עצים ואבנים מן השדה,
אם דעתו לתקן הארץ, קנה. ואם דעתו לעצים, לא קנה. כיצד, לקט הגס והדק, הרי זה
בחזקת שנתכוין לתקן הארץ. לקט הגס ולא הדק, הרי זה בחזקת שנתכוון לעצים. ( ואפילו
אמר שכיון לתקנה, לא קנה, דבעינן שיהיו מעשיו מוכיחין) (טור).
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק ב הלכה ז
כיצד היה לוקח עפר ממקום גבוה
ונותנו למקום הנמוך הרי זה מתקן הארץ, ראינוהו שאינו מקפיד על זה אלא משליך העפר
והצרורות בכל מקום בלא הקפדה הרי זה בחזקת שאינו מתכוין אלא להשוות מקום לדייש,
וכן הפותח מים לתוך הארץ, אם לתקן הארץ קנה, ואם לצוד הדגים לא קנה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף יט
וכן המשוה פני הארץ, אם דעתו לתקן
הארץ, קנה. ואם דעתו להשוות מקום שיעמיד בו גורן, לא קנה. כיצד, היה לוקח עפר
ממקום גבוה ונותנו למקום הנמוך, הרי זה מתקן הארץ. ואם אינו מקפיד על זה, אלא
משליך העפר והצרורות בכל מקום בלא הקפדה, הרי זה בחזקה שאינו מתכוין אלא להשוות
מקום לדוש בו.
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק ב הלכה ח
כיצד עשה מקום שיכנסו בו המים
בלבד הרי זה מתכוין לתקן הארץ, עשה שני פתחים אחד להכניס ואחד להוציא הרי זה
מתכוין לצוד דגים.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף כ
וכן הפותח מים לתוך הארץ, אם לתקן
הארץ, קנה. ואם לצוד דגים, לא קנה. כיצד, עשה מקום שיכנסו בו המים בלבד, ה"ז
מתכוין לתקן הארץ. עשה שני פתחים, אחד להכניס ואחד להוציא, הרי זה מתכוין לצוד
דגים.
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק ב הלכה ב
כיצד הלוקח קרקע מחבירו והחזיק בה
באכילת פירותיה קנה כמו שביארנו, אבל בנכסי הפקר או נכסי הגר אפילו אכל פירות
האילן כמה שנים לא קנה גוף האילן ולא גוף הקרקע עד שיעשה מעשה בגוף הארץ או יעבוד
עבודה באילן, ומעשה באשה אחת שאכלה פירות דקל שלש עשרה שנה ובא אחד והחזיק באילן
בעבודה שעבד בגוף האילן ובא מעשה לפני חכמים ואמרו זה האחרון קנה. +/השגת הראב"ד/
כמו שביארנו וכו'. א"א כל זה הולך על דרך שכתב למעלה בהל' מכירה פ"א
ואינו נכון בעיני עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף יב
נכסי גר שאין לו יורשים, ונכסי ההפקר, ושדה
שמכרה העובד כוכבים לישראל ועדיין לא החזיק בה, כולם דינם שוה, כל המחזיק בהם בדרך
מדרכי החזקה שנתבארו בהלכות מכירה קנה, חוץ מאכילת פירות. כיצד, הלוקח קרקע מחבירו
והחזיק בה באכילת פירותיה קנה, כמו שנתבאר בסימן קצ"ב. אבל בנכסי גר או נכסי
הפקר, אפילו אכל פירות האילן כמה שנים לא קנה לא גוף האילן ולא גוף הקרקע, עד
שיעשה מעשה בגוף הארץ או יעבוד עבודה באילן. הגה: לפיכך אם מצא שדה הגר חרושה,
וזרעה ולא כיסה אחר הזריעה, וצמחה ואכלה, לא הוי חזקה (טור).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף יב
טז] ושדה שמכרה הגוי לישראל כו'.
לעיל ריש סימן קצ"ד ובסוף סימן רע"ד כתבו הטור והמחבר דכל זמן שלא בא
שטר הקניה מיד הגוי המוכר ליד ישראל הלוקח לא סמכה דעתיה, ודינו כשדה הפקר דאם קדם
אחר לזכות בו קנהו ע"פ הדרכים שנתבארו שם בסימן קצ"ד. וכתב שם
הרמב"ם [פ"א מזכיה הי"ד] דאם קדם זה שנתן דמים וזכה בה בחרישה או
באחד ממיני הקניה קנאהו, והטור [שם סעיף א'] ס"ל דאפילו זכה בה הראשון תחילה,
השני שבא לזכות אחריו קנאהו, משום דלא סמכה דעתו דהראשון בלא שטר, וכמ"ש
מור"ם שם בסימן קצ"ד סעיף ב' אדברי הרמב"ם, אם לא שהחזיק הראשון בו
קודם שנתן הדמים ע"ש. והכא ג"כ סתם המחבר כדברי הרמב"ם, וכתב
ועדיין לא החזיק בה, דמשמע הא אם החזיק בה זכה בה הראשון עכ"פ, ומור"ם
לא כתב אזה דבר, וסמך אמ"ש בסימן קצ"ד, ואליבא [ד]החולקין יתפרש דלא
החזיק בה קודם שנתן הדמים:
יז] בהלכות מכירה. בסימן
קצ"ב ע"ש, והיינו נעל גדר ופרץ ואינך דכתב שם:
יח] והחזיק בה באכילת פירותיה.
עיין בטור ובדברי המחבר בסימן קצ"ב [טור סעיף י"א ומחבר סעיף י' -
י"א] דזהו דעת הרמב"ם [פ"א ממכירה הט"ו - ט"ז] דס"ל
דגבי מכירה קנאהו באכילת פירות, אבל הראב"ד והטור כתבו שם דגבי מכירה לא
קנאהו באכילת פירות או בהעמדת (פירות) [בהמות] כי אם בדבר המהנה לקרקע, וכוותייהו
פסק מור"ם ז"ל [שם סעיף י"א], וא"כ צריך עיון למה לא גילה
מור"ם דעתו כאן לכתוב על דברי המחבר דגם במכירה לא קנאהו באכילת פירות.
וצ"ל דסמך אמ"ש לעיל בסימן קצ"ב דשם מקומו, דהא לא בא כאן לכתוב
דין קניית שדה במכירה רק קנין שדה הפקר, ובזה כו"ע שוה דלא קנאם באכילת
פירות. ועיין פרישה [כאן סעיף ט'], דכתבתי דקושיא זו קשה גם להטור, ושם אי אפשר
לתרץ כן דהא דברי הטור עצמו הן שם, ולא הו"ל למימר הוא עצמו דבלקיחת הקרקע
קנאהו באכילת פירות. וצ"ל דמיירי הטור בטען שקנה השדה בשטר ובחזקה והאכילה
דפירות אינו טוען אלא לראיה על הקניה, וע"ש במה שהוצרכתי לדחוק גם בזה,
משו"ה נראה בישוב דברי מור"ם כמו שכתבתי כאן, ודו"ק:
יט] לפיכך אם מצא שדה הגר חרושה
כו'. כעין זה כתב המחבר בעצמו בסמוך סעיף כ"ב, ושם הוא לשון הרמב"ם
[פ"ב מזכיה ה"י] שכ"כ ע"פ סדרו ולשונו, וכאן כתב מור"ם
דברי הטור [סעיף ט'] ע"פ סדרו ולשונו:
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק א הלכה י
שדה המצויינת במצריה כיון שהכיש
בה מכוש אחד קנה את כולה, ואם אינה מצויינת במצריה קונה ממנה באותו מכוש כדי שילך
הצמד בשעת חרישה ויחזור, המצר והחצב שמתחמין בו תחומין מפסיקין בנכסי הגר, וכל
המחזיק בשדה לא קנה אלא עד המצר או עד החצב.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף ג
שדה המסויימת במצריה, כיון שהכיש
(פי' רש"י כיון שחפר בה בהכאה אחת) מכוש אחד קנה את כולה. ואם אינה מסויימת
במצריה, קונה ממנה באותו מכוש כדי שילך
הצמד בשעת חרישה ויחזור.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף ג
ג] כיון שהכיש בה מכוש אחד.
פירוש, חפירה כל שהוא או עשה שום תיקון להשדה, קונה בה וכמו שיתבאר:
ד] כדי שילך הצמד כו'. פירוש, שני
שוורים שחורשים בהן נקראים צמד, ואין עושים תלם אחד לכל אורך הקרקע אלא יש שיעור
לתלם השדה, ואחר כלות השיעור חוזרין לעשות תלם חדש בצידה, וז"ש כדי שילך הצמד
ויחזור והוא לשון הגמרא [ב"ב נ"ד ע"ב], ובאשר"י [שם פ"ג
סי' ס"ד] ובטור [סעיף ו'] כתבו שבמלוא תלם זה קנאהו במרובע, וכ"כ
מור"ם קצת מיניה סוף סעיף ז' ושם [סקי"ב] פירשתיו ע"ש:
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק א הלכה יד
עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל
או קנה מטלטלין מישראל, קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים, אבל הקרקע אינו קונה
אותו מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על
השטר, לפיכך ישראל שלקח שדה מן העכו"ם ונתן הדמים, וקודם שיחזיק בה בא ישראל
אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה אחרון ונותן לראשון את הדמים, מפני
שהעכו"ם מעת שלקח הדמים סלק רשותו וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו ונמצאו
נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהן זכה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצד סעיף ב
מאחר שעובד כוכבים אינו קונה הקרקע מישראל, ולא
מקנהו לישראל, אלא בשטר, ישראל שלקח שדה מהעובד כוכבים ונתן דמים, וקודם שיחזיק בה
בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקים בנכסי הגר, זכה אחרון. וי"א דאפילו
החזיק בה ראשון, זכה האחרון, דלא סמכא דעתא דראשון בלא שטר (טור בשם רשב"א
והמגיד פ"א דזכיה ונ"י וכן משמע במרדכי פ' חזקת) (וכן נ"ל, אבל אם
החזיק הראשון קודם שנתן המעות, זכה לכולי עלמא) (מרדכי פ' חזקת), ונותן לראשון את
הדמים, מפני שהעובד כוכבים מעת שלקח הדמים סילק רשותו, וישראל לא קנה עד שיגיע השטר
לידו, ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהם זכה, ואחריותו על העובד כוכבים
המוכר. הגה: והשני מקרי רשע (טור בשם הרשב"ם) (ועיין בב"י). ומ"מ
אם בא הראשון להשתדל ע"י העכו"ם להוציאו מיד השני, נקרא מסור
לאנסים הואיל והשני נותן לו מעותיו (טור
בשם הרא"ש והגהות אשירי ותוספות למרדכי). בד"א, במקום שאין משפט ידוע
למלך. אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכתוב בשטר או הנותן
דמים וכיוצא בדברים אלו עושים, כפי משפט המלך. הגה: עובד כוכבים שהיה לו משכון או
פקדון ביד ראובן ונתנו לשמעון בשטר, זכה ראובן במה שבידו, דמיד שנתן העובד כוכבים
לשמעון נסתלק העובד כוכבים, ושמעון לא קנה עד דמשיך, ולכן הוי כהפקר וזכה בו ראובן
כזוכה מן ההפקר (תשובת רשב"א סימן אלף ל"ב ור' ירוחם נכ"ג).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצד סעיף ב
ו] כדרך שמחזיקין בנכסי הגר.
בסימן קצ"ב ובסימן ער"ה [סעיף י"ב] פי' שגם זה הפקר כנכסי הגר הוא,
ושם נתבאר דיש דברים שקונין בו הלוקח שדה מחבירו, ואין נכסי הפקר נקנין בו עד
שיעשה בו דבר שיהנה בו להקרקע גופה ויהא נראה שעושה כדי להחזיק בו, משום הכי דקדק
וכתב כדרך שמחזיקין בנכסי הגר, וק"ל:
ז] זכה אחרון. הטעם, כדמסיק המחבר
וכתב מפני שהגוי מעת שלקח כו':
ח] דאפילו החזיק בה הראשון כו'.
פירוש, אפילו החזיק בה אחר שנתן המעות להגוי, אפילו הכי לא סמכה דעתו לקנות בו עד
שיכתוב לו שטר, מה שאין כן אחר דלא נתן מעות דדעתו לקנות בהחזקה, מסתמא כיון דלא
נתן מעות לא יפסיד אף אם יקחנו ממנו הגוי, ומה מזיק לו שיסמוך דעתו לקנותו בו, וכן
כתב בהמגיד משנה [המובא בציונים אות ו'] עיין פרישה [סעיף א']. והטור [סעיף ב']
כתב בשם הרא"ש [ב"ב פ"ג סי' ס"ה] דאם פיקח הוא יחזיק בו אחר
נתינת המעות בתורת הפקר קודם שיקדמנו אחר, עכ"ל. וכתבתי בפרישה דנראה לי דגם הרשב"א
[ב"ב נ"ד ע"ב] דכתב דאין מועיל כסף וחזקה מודה בזה, כיון שהחזיק בה
לשם הפקר, ויש לתמוה למה השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל:
ט] אבל אם החזיק כו' זכה לכולי
עלמא. כבר כתבתי שכ"כ המגיד משנה בסוף פ"א דזכיה:
י] ונותן לראשון את הדמים. כן דעת
הרמב"ם [פ"א מזכיה הי"ד] וסיעתו, וטעמם, דאף דלא קנהו, מכל מקום
בתורת משכון הוא בידו עד שיחזיר לו הדמים. אבל הרא"ש [שם] והטור [סעיף ג']
סבירא להו דאין צריך ליתן לו דמים כיון דלא בא ליד הלוקח מתחילה בתורת משכון,
ועיין פרישה:
יא] ואחריותו על הגוי. פירוש, אף
שכבר נתן השני להראשון המעות, אין האחריות עליו, ולפ"ז אם בא הגוי והוציא מיד
זה המחזיק שנית, אזי אין צריך הראשון להחזיר לו מעותיו, כן פירשו הב"י
והד"מ [המובא בציונים אות ח'] לדעת המגיד משנה שם ונ"י [ב"ב
כ"ט ע"א מדפי הרי"ף] וע"ש:
יב] והשני מיקרי רשע. כתב
ב"י [סעיף ג'] דחדא באידך תליא, כיון דצריך המחזיק ליתן מעות להלוקח, נמצא
דאינו כמציאה והפקר, והוה ליה כדין עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דמיקרי רשע,
משא"כ אם לא היה צריך להחזיר לו המעות, דהוה ליה כמציאה דאין בו דין עני
המהפך בחררה, כמו שכתב בסימן רל"ז [סעיף א'], ועיין פרישה [כאן סעיף ג']:
יג] נקרא מסור. היינו טעמא, כיון
דמן הדין זכה בו המחזיק, אסור להוציאה מידו ולבטל זכותו ע"י גוי:
יד] הואיל והשני נותן לו מעותיו.
כן כתבו התוס' והגהות אשרי [המובאים בציונים אות י'] ע"ש, ומכל שכן אם כבר
נתן לו מעותיו, דאזי יפסיד השני כנ"ל. אבל הרא"ש [המובא שם] כתב דאין
צריך המחזיק להחזיר ללוקח מעותיו, ואפילו הכי אין הלוקח רשאי לתבוע להגוי, ואי תבע
ועל ידי זה מוציא הגוי השדה מיד המחזיק מיקרי מסור, וכ"כ הטור [סעיף ו']
בשמו, ע"ש:
טו] גוי שהיה לו משכון או פקדון
כו' עד ונתנו לשמעון בשטר. בפקדון איירי כפשוטו דנתנו לו במתנה, ובמשכון צריך לומר
דכתב לו שטר מתנה על העודף, והיינו שיפדנו שמעון מיד ראובן ומה ששוה המשכון יותר
יהיה שלו, וזהו שכתב דמיד שנתן הגוי לשמעון נסתלק כו', והיינו שנתן לו כח לעמוד
במקומו. וכאן לא כתב מור"ם דמיירי במת הגוי וגם בד"מ לא כתבו, ובסוף
סימן ע"ב סעיף מ' כתב בדין זה שמת הגוי, וכן כתב בד"מ שם [סעיף
ל"ב] בשם תשובת רשב"א [ראה ציונים אות י"ב]. ונראה דמהאי טעמא לא
כתבו כאן, משום דלפי הטעם שכתב כאן דנסתלק גוי, אפילו לא מת נמי, ולא כתבו לעיל
אלא משום אורחא דמילתא דבלא מת הגוי היה הגוי חוזר על ראובן להוציאו מידו, דבודאי
אם ישאל הגוי לשמעון אם לקח המשכון או הפקדון מיד ראובן, דמותר לומר לו לכולי עלמא
שראובן לא נתנו לו, מאחר שהוא כמציאה שבא לידו בחנם, ועיין מה שכתבתי שם [ס"ק
קט"ז], ועיין לעיל סימן פ"ו בהג"ה ראשונה והאחרונה דאותו סימן:
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק א הלכה יד
עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל
או קנה מטלטלין מישראל, קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים, אבל הקרקע אינו קונה
אותו מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על
השטר, לפיכך ישראל שלקח שדה מן העכו"ם ונתן הדמים, וקודם שיחזיק בה בא ישראל
אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה אחרון ונותן לראשון את הדמים, מפני
שהעכו"ם מעת שלקח הדמים סלק רשותו וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו ונמצאו
נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהן זכה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצד סעיף ב
מאחר שעובד כוכבים אינו קונה הקרקע מישראל, ולא
מקנהו לישראל, אלא בשטר, ישראל שלקח שדה מהעובד כוכבים ונתן דמים, וקודם שיחזיק בה
בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקים בנכסי הגר, זכה אחרון. וי"א דאפילו
החזיק בה ראשון, זכה האחרון, דלא סמכא דעתא דראשון בלא שטר (טור בשם רשב"א
והמגיד פ"א דזכיה ונ"י וכן משמע במרדכי פ' חזקת) (וכן נ"ל, אבל אם
החזיק הראשון קודם שנתן המעות, זכה לכולי עלמא) (מרדכי פ' חזקת), ונותן לראשון את
הדמים, מפני שהעובד כוכבים מעת שלקח הדמים סילק רשותו, וישראל לא קנה עד שיגיע
השטר לידו, ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהם זכה, ואחריותו על העובד
כוכבים המוכר. הגה: והשני מקרי רשע (טור בשם הרשב"ם) (ועיין בב"י).
ומ"מ אם בא הראשון להשתדל ע"י העכו"ם להוציאו מיד השני, נקרא מסור
לאנסים הואיל והשני נותן לו מעותיו (טור
בשם הרא"ש והגהות אשירי ותוספות למרדכי). בד"א, במקום שאין משפט ידוע
למלך. אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכתוב בשטר או הנותן
דמים וכיוצא בדברים אלו עושים, כפי משפט המלך. הגה: עובד כוכבים שהיה לו משכון או
פקדון ביד ראובן ונתנו לשמעון בשטר, זכה ראובן במה שבידו, דמיד שנתן העובד כוכבים
לשמעון נסתלק העובד כוכבים, ושמעון לא קנה עד דמשיך, ולכן הוי כהפקר וזכה בו ראובן
כזוכה מן ההפקר (תשובת רשב"א סימן אלף ל"ב ור' ירוחם נכ"ג).
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעד
סעיף א
עובד כוכבים שמכר שדה לישראל, וקבל הדמים ולא
כתב לו השטר, הרי הוא כהפקר וכל הקודם בהם זכה. ונתבאר בסימן קצ"ד. הגה: עשרה
תנאים התנה יהושע בארץ, וכולן נוהגות אף בחוץ לארץ, וכתבן הרמב"ם פ"ה
דהלכות נזקי ממון והטור סימן רע"ד, ולא ידעתי למה השמיטן המחבר הזה. ואולי משום
שאינן שכיחין, שרובם אינן רק במקום שיש לישראל שדות וכרמים, וזה אינו שכיח בגלות.
והרוצה לעמוד על דיניהן יעיין בפנים. מי שהיה לו נחיל של דבורים ויצאו וישבו על
אילן של חבירו, י"א דיכול לקוץ ענף כדי להציל נחילו ונותן דמי ענף לבעל האילן
(טור בשם אביו הרא"ש), ויש חולקין (שם בשם הרי"ף והרמ"ה).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצד סעיף ב
ו] כדרך שמחזיקין בנכסי הגר.
בסימן קצ"ב ובסימן ער"ה [סעיף י"ב] פי' שגם זה הפקר כנכסי הגר הוא,
ושם נתבאר דיש דברים שקונין בו הלוקח שדה מחבירו, ואין נכסי הפקר נקנין בו עד
שיעשה בו דבר שיהנה בו להקרקע גופה ויהא נראה שעושה כדי להחזיק בו, משום הכי דקדק
וכתב כדרך שמחזיקין בנכסי הגר, וק"ל:
ז] זכה אחרון. הטעם, כדמסיק המחבר
וכתב מפני שהגוי מעת שלקח כו':
ח] דאפילו החזיק בה הראשון כו'.
פירוש, אפילו החזיק בה אחר שנתן המעות להגוי, אפילו הכי לא סמכה דעתו לקנות בו עד
שיכתוב לו שטר, מה שאין כן אחר דלא נתן מעות דדעתו לקנות בהחזקה, מסתמא כיון דלא
נתן מעות לא יפסיד אף אם יקחנו ממנו הגוי, ומה מזיק לו שיסמוך דעתו לקנותו בו, וכן
כתב בהמגיד משנה [המובא בציונים אות ו'] עיין פרישה [סעיף א']. והטור [סעיף ב']
כתב בשם הרא"ש [ב"ב פ"ג סי' ס"ה] דאם פיקח הוא יחזיק בו אחר
נתינת המעות בתורת הפקר קודם שיקדמנו אחר, עכ"ל. וכתבתי בפרישה דנראה לי דגם
הרשב"א [ב"ב נ"ד ע"ב] דכתב דאין מועיל כסף וחזקה מודה בזה,
כיון שהחזיק בה לשם הפקר, ויש לתמוה למה השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל:
ט] אבל אם החזיק כו' זכה לכולי
עלמא. כבר כתבתי שכ"כ המגיד משנה בסוף פ"א דזכיה:
י] ונותן לראשון את הדמים. כן דעת
הרמב"ם [פ"א מזכיה הי"ד] וסיעתו, וטעמם, דאף דלא קנהו, מכל מקום
בתורת משכון הוא בידו עד שיחזיר לו הדמים. אבל הרא"ש [שם] והטור [סעיף ג']
סבירא להו דאין צריך ליתן לו דמים כיון דלא בא ליד הלוקח מתחילה בתורת משכון,
ועיין פרישה:
יא] ואחריותו על הגוי. פירוש, אף
שכבר נתן השני להראשון המעות, אין האחריות עליו, ולפ"ז אם בא הגוי והוציא מיד
זה המחזיק שנית, אזי אין צריך הראשון להחזיר לו מעותיו, כן פירשו הב"י
והד"מ [המובא בציונים אות ח'] לדעת המגיד משנה שם ונ"י [ב"ב
כ"ט ע"א מדפי הרי"ף] וע"ש:
יב] והשני מיקרי רשע. כתב
ב"י [סעיף ג'] דחדא באידך תליא, כיון דצריך המחזיק ליתן מעות להלוקח, נמצא
דאינו כמציאה והפקר, והוה ליה כדין עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דמיקרי רשע,
משא"כ אם לא היה צריך להחזיר לו המעות, דהוה ליה כמציאה דאין בו דין עני
המהפך בחררה, כמו שכתב בסימן רל"ז [סעיף א'], ועיין פרישה [כאן סעיף ג']:
יג] נקרא מסור. היינו טעמא, כיון
דמן הדין זכה בו המחזיק, אסור להוציאה מידו ולבטל זכותו ע"י גוי:
יד] הואיל והשני נותן לו מעותיו.
כן כתבו התוס' והגהות אשרי [המובאים בציונים אות י'] ע"ש, ומכל שכן אם כבר
נתן לו מעותיו, דאזי יפסיד השני כנ"ל. אבל הרא"ש [המובא שם] כתב דאין
צריך המחזיק להחזיר ללוקח מעותיו, ואפילו הכי אין הלוקח רשאי לתבוע להגוי, ואי תבע
ועל ידי זה מוציא הגוי השדה מיד המחזיק מיקרי מסור, וכ"כ הטור [סעיף ו']
בשמו, ע"ש:
טו] גוי שהיה לו משכון או פקדון
כו' עד ונתנו לשמעון בשטר. בפקדון איירי כפשוטו דנתנו לו במתנה, ובמשכון צריך לומר
דכתב לו שטר מתנה על העודף, והיינו שיפדנו שמעון מיד ראובן ומה ששוה המשכון יותר
יהיה שלו, וזהו שכתב דמיד שנתן הגוי לשמעון נסתלק כו', והיינו שנתן לו כח לעמוד
במקומו. וכאן לא כתב מור"ם דמיירי במת הגוי וגם בד"מ לא כתבו, ובסוף
סימן ע"ב סעיף מ' כתב בדין זה שמת הגוי, וכן כתב בד"מ שם [סעיף
ל"ב] בשם תשובת רשב"א [ראה ציונים אות י"ב]. ונראה דמהאי טעמא לא
כתבו כאן, משום דלפי הטעם שכתב כאן דנסתלק גוי, אפילו לא מת נמי, ולא כתבו לעיל
אלא משום אורחא דמילתא דבלא מת הגוי היה הגוי חוזר על ראובן להוציאו מידו, דבודאי
אם ישאל הגוי לשמעון אם לקח המשכון או הפקדון מיד ראובן, דמותר לומר לו לכולי עלמא
שראובן לא נתנו לו, מאחר שהוא כמציאה שבא לידו בחנם, ועיין מה שכתבתי שם [ס"ק
קט"ז], ועיין לעיל סימן פ"ו בהג"ה ראשונה והאחרונה דאותו סימן:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעד
סעיף א
עובד כוכבים שמכר שדה לישראל, וקבל הדמים ולא
כתב לו השטר, הרי הוא כהפקר וכל הקודם בהם זכה. ונתבאר בסימן קצ"ד. הגה: עשרה
תנאים התנה יהושע בארץ, וכולן נוהגות אף בחוץ לארץ, וכתבן הרמב"ם פ"ה
דהלכות נזקי ממון והטור סימן רע"ד, ולא ידעתי למה השמיטן המחבר הזה. ואולי
משום שאינן שכיחין, שרובם אינן רק במקום שיש לישראל שדות וכרמים, וזה אינו שכיח
בגלות. והרוצה לעמוד על דיניהן יעיין בפנים. מי שהיה לו נחיל של דבורים ויצאו
וישבו על אילן של חבירו, י"א דיכול לקוץ ענף כדי להציל נחילו ונותן דמי ענף
לבעל האילן (טור בשם אביו הרא"ש), ויש חולקין (שם בשם הרי"ף
והרמ"ה).
סמ"ע סימן רעד
א] וכל הקודם זוכה. מיהו צריך
לחזור וליתן כל הדמים לישראל כפי מה שנתן להגוי. ואם יש משפט ידוע בין הגויים שלא
קנהו אלא מי שנותן דמים, הולכין אחר המשפט, וכמבואר בסימן קצ"ד סעיף ב',
ע"ש כמה פרטי דינים מזה:
ב] וכולן נוהגות אף בחוץ לארץ.
ויהושע התנה בארץ לפי זמנו שהיו ישראל בארץ, והתנה שלא יקפידו בהן אחד עם חבירו
מפני תיקון העולם, והוא הדין בחוץ לארץ:
ג] י"א דיכול לקוץ כו', ויש
חולקין. עוד כתב הטור [המובא בציונים אות א'] פלוגתא בדבר הדומה לדברים הללו, והוא
מ"ש ר' יודא [ב"ק פ"א ע"ב] שהוא תנאי ב"ד שיוציא אדם את
זבלו לר"ה בשעת הוצאות זבלים וצוברו כל ל' יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם
וברגלי בהמה, וכתב הרי"ף [ב"ק מ"א ע"ב מדפי הרי"ף] דלא
קי"ל כוותיה, והרא"ש [ב"ק פ"י סי' ט"ז] כתב דקי"ל
כוותיה, ומור"ם לא זוכרו כאן, וסמך אמ"ש המחבר עצמו לקמן בסימן
תי"ד [סעיף ב'], ששם סתם וכתב כרבי יודא בזה, וכאן השמיט המחבר דברי ר'
ישמעאל [ב"ק שם], ומור"ם כתבו וכתב שחולקין עליו, ושם לא כתב שיש חולקין
עליו, נמשך בזה אחר דברי הרמב"ם דפסק [בפי"ג מנזקי ממון הט"ו]
ג"כ כר' יודא ו[בפ"ו מגזילה הי"ד] לא כר' ישמעאל, וכמ"ש
בד"מ בסימן זה בשמו ע"ש:
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק א הלכה טו
במה דברים אמורים במקום שאין משפט
ידוע למלך, אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או
הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך שכל דיני המלך בממון על פיהן
דנין.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן שסט סעיף ז
וכן מלך ששם מס על בני העיר או על כל איש ואיש,
דבר קצוב משנה לשנה; או על כל שדה ושדה דבר קצוב, או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה
ילקחו כל נכסיו לבית המלך, או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין
שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה, וכל כיוצא בדברים אלו, אינו גזל, וישראל
שגבה אותם למלך אינו בחזקת גזלן, והרי הוא כשר, והוא שלא יוסיף ולא ישנה ולא יקח
לעצמו כלום.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן שסט סעיף ח
וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה
ולקח שדהו או חצירו, אינו גזל, ומותר ליהנות בה; והלוקחה מהמלך הרי היא שלו, ואין
הבעלים מוציאין אותה מידו. אבל מלך שלקח שדה או חצר של אחד מבני המדינה שלא בדינים
שחקק, הרי זה גזלן, והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו. כללו של דבר, כל דין שיחקוק
אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו, אינו גזל; וכל שיקח מאיש זה בלבד, שלא
כדת הידוע לכל, אלא חמס את זה, הרי זה גזל. הגה: ואם המלך חקק לבעל אומנות אחד,
כגון שחקק למלוה בריבית איזה דבר, י"א דלא אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא,
הואיל ואינו חקוק לכל (מהרי"ק שורש ס"ו). י"א דלא אמרינן דינא
דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם
בדרך זה, אבל בשאר דברים, לא (הרא"ש פ' ד' נדרים בשם הר"מ ומרדכי פרק
הגוזל בתרא). ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא (מרדכי שם
בשם התוס' ות"ה סי' ש"ט), ולכן המלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה, הואיל
וכן דינא דמלכותא (שם בשם ר"י בר פרץ); וכן הוא עיקר, וכמו שנתבאר לעיל סימן
שנ"ו סעיף ז'.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן שסט סעיף ט
לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות במס
הקצובה על השדות, ממכרן ממכר. אבל מס שעל כל איש ואיש, אינו גובה אלא מן האדם עצמו.
ואם מכרו השדה במס שעל הראש, הרי זה אינו ממכר אא"כ היה דין המלך כך.
(וע"ל סימן ס"ח מדינא דמלכותא, גם בסי' ק"ד סעיף ב' מדין זה).
שולחן ערוך חושן משפט
סימן שסט סעיף ב
אסור ליהנות בדבר הגזול, ואפילו לאחר יאוש, והוא
שידע בודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה. כיצד, ידע שבהמה זו גזולה, אסור לרכוב עליה
או לחרוש בה; גזל בית או שדה, אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה
ובגשמים מפני הגשמים, ואם דר בה חייב להעלות שכר לבעלים אם היתה עשויה לשכר; גזל
דקלים ועשה מהם גשר, אסור לעבור עליו, וכן כל כיוצא בזה. ( מיהו אם מסרו לרבים,
מותר ליהנות ממנו, דהא הוי יאוש עם שינוי רשות) (המגיד פ"ה). אבל מלך שכרת
אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר, מותר לעבור עליו, אפילו שצוה המלך לעבדיו לכרות
מכל אחד ואחד דבר ידוע, והלכו הם וכרתו הכל מאחד, מותר. וכן אם הרס בתים ועשה דרך
או חומה, מותר ליהנות בה, וכן כל כיוצא בזה, שדין המלך דין; והוא שיהא מטבעו יוצא
באותם הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם לו
עבדים, שאם לא כן הרי הוא כגזלן בעל זרוע.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן שסט סעיף ב
ג] חייב להעלות שכר לבעלים. דקרקע
בחזקת בעליה עומדת וכמ"ש בסימן שס"ג [סעיף י'] ושע"א [סעיף א']:
ד] גזל דקלים כו' עד אסור לעבור
עליו. כאן שייך הג"ה של מור"ם ז"ל הנדפס בספרים ישנים אחר זה
ז"ל, מיהו אם מסרו לרבים מותר כו'. וכ"כ המגיד משנה [המובא בציונים אות
ו'] כתבתי לשונו בפרישה [סעיף ד'], דבכה"ג אף במקום דלית ביה דינא דמלכותא
דינא מותר, וכן מצאתי בהגהות דכתיבת יד מור"ם ז"ל הג"ה זו אדינא
דגזל דקלים:
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן שסט סעיף ז
יא] בין שהיה כו'. ז"ל הטור [סעיף
ט'], וכן המס שיש לו לגבות מבעלי השדות, אפילו לא נשאר שם רק אחד וגבה ממנו בשביל
כולם אינו גזל, לפי שאין עליו לטרוח לגבות מעט מעט מכל אחד ואחד, וזה שנטלו ממנו
יגבה מכל בעלי השדות מכל אחד חלקו [וכתבו מור"ם ז"ל בסמוך סוף סעיף י',
וצ"ל דהוא בכלל מ"ש המחבר כאן ודוק], במה דברים אמורים בבעלי השדות, אבל
האריס אין להן למשכנו בשביל בעלי השדות, עכ"ל. והטעם מפורש בגמרא [ב"ק
קי"ג ע"ב ראה ברש"י שם ד"ה אריסותיה] כיון דאין לאריס חלק
בגוף הקרקע אין עליו לפרוע חלק בעל הבית, ע"כ. ומזה יש ללמוד דמ"ש
הרמב"ם [המובא בציונים אות כ"א] והמחבר כאן בין שאינו בעל השדה,
דר"ל שאינו בעל השדה זו כי אם בעל שדה שבצידה, אבל מ"מ יש לו חלק
ג"כ בגוף השדה, משו"ה פורע בשביל האחרים מן דינא דמלכותא, משא"כ
כשאין לו חלק בהקרקע כלל דאז לא גרע מאריס דאין גובין ממנו:
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן שסט סעיף ח
יב] כי המלך גוזר שלא ידורו
בארצו. הטעם, שהארץ היא מיוחדת שהיא של המלך, וכל אדם יכול לעשות בשלו מה שירצה.
וכן סיים הרא"ש בשם הרא"מ שם [המובא בציונים אות כ"ה] בטעמו
ז"ל, ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינו שלא יהנה אדם מארצו שלא מדעתו וקצבתו,
עכ"ל, והביאו בדרכי משה [סעיף י"ד] ע"ש:
יג] יכול למכרו אחר שנה כו'.
וכ"כ לעיל בסימן ע"ג סעיף י"ד בהג"ה, והוא מהמרדכי פרק הגוזל
[סי' קנ"ד]. והא דהוצרך לכתוב דמשום דינא דמלכותא מותר למכרו אחר שנה, משום
דלא תימא כיון דמשכנו משכון של גוי ונותן להמלוה ממנו ריבית אסור למכרו ולהביא
להממשכן לידי היזק מגוי שיעליל עליו, משא"כ במשכן לו משכון של ישראל דמותר
למוכרו בסוף שלשים להתראתו אם לא במקום שאין מוכרין משכונות של גוים תוך שנה
וכמ"ש מור"ם בהג"ה לעיל בסימן ע"ג סעיף י"ד, ומשו"ה
כתב שם דבתוך השנה לא ימכרו, דמשמע דהסברא היא דאפילו בתוך השנה מותר למוכרו, וכאן
הוצרך לכתוב דלאחר שנה מותר למוכרו וק"ל:
רמב"ם הלכות
גזלה ואבדה פרק ה הלכה יד
כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו
המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת
הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל. לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות במס
הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם
מכרו השדה במס שעל הראש הרי זה אינו ממכר אלא אם כן היה דין המלך כך.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן שסט סעיף ט
לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות במס
הקצובה על השדות, ממכרן ממכר. אבל מס שעל כל איש ואיש, אינו גובה אלא מן האדם
עצמו. ואם מכרו השדה במס שעל הראש, הרי זה אינו ממכר אא"כ היה דין המלך כך.
(וע"ל סימן ס"ח מדינא דמלכותא, גם בסי' ק"ד סעיף ב' מדין זה).
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעה סעיף ד
המצר (פי' כמו במשעול הכרמים
(במדבר כב, כד) שעוברים בו בני אדם משדה לשדה, ערוך) והחצב (פי' חצב נגזר מן לחצוב
להם בורות (ירמיה ב, ה), כלומר עשב ואילן ששרשיו חוצבין ויורדים בארץ אמות הרבה)
שמתחמן (פי' מגבילים תרגום והגבלת (שמות יט, יב) ותתחם) בו תחומים, מפסיקין בנכסי
הגר, וכל המחזיק בשדה לא קנה אלא עד המצר או החצב.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף ד
ה] והחצב שמתחמין בו תחומין.
פירוש, כשבאין להפסיק בין שדה לשדה, עושין מצר הפסק גובה או חריץ בעומק או נוטעין
בין שדה לשדה עשב הנקרא חצב, ובגמרא איתא שם [ב"ב נ"ו ע"א] שבו
תיחם יהושע בן נון את הארץ, כשחילקה נטעה בין שבט לשבט, וכן היו נוטעין איש בין
רעהו, כי אותו עשב גדל בשוה למטה ואין לו שרשים המתפצלים לכל צד כדרך שאר נטיעות,
ועיין פרישה [סעיף ו']: