רי"ף בבא בתרא דף לא

גמרא בבא בתרא דפים נז. – נט:

אורך השיעור ברי"ף הוא דקות

1. היה מעמיד בהמה במקום מסויים בחצר. 1

2. אחד מן השותפין בחצר שהעמיד בהמה. 1

3. שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה. 2

4. אסור לאדם להסתכל בנשים. 3

5. מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי 4

6. הרוצה להוציא צינור על חצר חבירו 4

7. המעמיד סולם בצד כתלו של חבירו 6

8. כיצד דינו של חלון זה שהניח לפתחה. 6

9. בנה שני כותלין משני צידי החלון 7

10. המבקש להוציא זיז מכותלו על אויר חצר חבירו 8

1. היה מעמיד בהמה במקום מסויים בחצר

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יב הלכה יד

היה מעמיד בהמה במקום מסויים מחצר חבירו או שהיה מגדל שם תרנגולין או מעמיד שם תנור וכירים וריחים, או שנתן שם זבלו, בין שהעמיד שם מחיצה בין שלא העמיד, אם נשתמש בדברים אלו וכיוצא בהן שלש שנים ביום ובלילה וטען על בעל החצר ואמר אתה נתת לי מקום זה או מכרתו לי הרי זו חזקה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמ סעיף טו

היה מעמיד בהמה במקום מסוים מחצר חבירו, או שהיה מגדל שם תרנגולים, או מעמיד שם תנור וכיריים ורחיים, או שנתן שם זבלו, בין שהעמיד שם מחיצה בין שלא העמיד, אם נשתמש בדברים אלו וכיוצא בהם ג' שנים, וטען על בעל החצר ואמר: אתה נתת לי מקום זה, או: מכרתו לי, הרי זה חזקה. הגה: (טור סעיף ט') ואפילו היה לו חלק בחצר בשותפות, אם הוא מקום שדרכן להקפיד בזה, או שעשו שאר דברים שדרך להקפיד עליו ולא הקפידו עליו, הוי חזקה למה שהחזיק (כן דעת ריב"ש סי' רמ"ט /רמ"ח/).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קמ סעיף טו

כב] בין שהעמיד שם מחיצה כו' עד אם נשתמש ג' שנים וטען כו'. המחבר קיצר והעתיק מ"ש הרמב"ם פי"ב דטוען [הי"ד], ולא העתיק מ"ש בפ"ה דשכנים דין ה', דשם חילק בין חצר חבירו לחצר שותפין, דבחצר השותפין תולה שם הדבר בעשיית מחיצה, וממ"ש הרמב"ם שם והמגיד משנה בביאור דבריו נתבאר לך כלל הדברים לדעתו ולדעת רבו ר"י מגא"ש ז"ל, והוא, דבחצר חבירו אין חילוק בין מחיצה להעמדה גרידתא, אלא החזיק בו ג' שנים ובא בטענה הוי חזקה אפילו בהעמדה גרידתא, וכמ"ש כאן פי"ב דטוען, אבל כל שלא החזיק בו ג' שנים לא הוי חזקה אפילו העמיד לפניהן מחיצה, וכמ"ש בפ"ה דשכנים בהדיא, והטעם, דאמרינן דרך שאלה העמיד שם מחיצה לזמן מה. ובחצר השותפין הוא בהיפך, דאין הדבר תלוי בחזקת ג' שנים כלל אלא בהעמדת מחיצה, דאם העמיד מחיצה הוה חזקה לאלתר, דגם השותף מקפיד על המחיצה ומדשתיק אמרינן דמחיל ליה לגמרי, משא"כ בלא שותף דאין דרך למחול לגמרי, ואם לא העמיד מחיצה, אפילו החזיק ג' שנים ובא בטענה לא הוה חזקה בשותפין, ע"ש ותמצא כן מבואר בהמגיד משנה. ומ"ש מור"ם בהג"ה דאפילו היה לו חלק בחצר בשותפות כו' דהוי חזקה, הא כתב בצידו דהיינו דוקא בדבר שדרכו להקפיד כו' וכדמסיק, אבל לא בהעמדה גרידתא. אלא שקשה דלא הו"ל למור"ם ז"ל לסתום ולכתוב ואפילו היה לו חלק כו', עד ה"ל חזקה, דמשמע דחזקת שותפין בדבר שדרכן להקפיד הוא דומה לחזקה הנ"ל דחבירו, וזה אינו, דהא כבר נתבאר דהרמב"ם ור"י מגאש ס"ל דבשותף הו"ל חזקתו לאלתר בדבר שרגילין להקפיד עליו והוא לא קפיד, דאמרינן דודאי מחיל ליה לגמרי. ואפשר דסתם מור"ם וכתב כן מפני שהוא ס"ל כן להלכה [ע"פ מ"ש הריב"ש בתשובה סי' רמ"ח ע"ש [קש"כ]] דגם בשותף אין חזקתו לאלתר, ומפני שלא כתב המחבר לפני זה בהדיא דעת הרמב"ם, מש"ה לא כתבו בשם י"א ודוק:

2. אחד מן השותפין בחצר שהעמיד בהמה

רמב"ם הלכות שכנים פרק ה הלכה ה

אחד מן השותפין בחצר שהעמיד בהמה או רחיים וכיוצא בהן בחצר ולא מיחה בו שותפו ה"ז מעכב עליו כ"ז שירצה, ואם העמיד בפני בהמה זו וכיוצא בה מחיצה גבוהה עשרה טפחים החזיק שהשותפין מקפידין על המחיצה והואיל והניחו מחל, בד"א בחצר השותפין אבל בחצר חבירו אפי' העמיד בהמתו ועשה לו מחיצה לא החזיק שהדבר ידוע שאין זה אלא דרך שאלה, וה"ה לכל מעמיד תנור וכיריים ומגדל תרנגולין וכיוצא בהן, שאם תאמר החזיק אין לך אדם שמשאיל מקום לחבירו. +/השגת הראב"ד/ אחד מן השותפין וכו' בד"א וכו' עד מקום לחבירו. א"א הירושלמי חולק עליו א"ר אלעזר המגדל תרנגולין בחצר שאינה שלו הרי זה חזקה א"ר יוסי ויאות מה נפשך אם יש לו לגדל הרי זה גדל ואם אין לו לגדל הרי החזיק ואומר אני כל אלו המחילות שאמרו שאין עמהם טענת מכירה או מתנה אין מפסידין ממנו קרקע מתורת מחילה ואם רצה לבנות בית בחצירו בונה וחזקתו בטלה מאליה אלא כ"ז שהחצר כך החזיק זה בתשמישו ועל דרך זה יתקיימו דבריו, עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קסא סעיף ה

אחד מהשותפין בחצר שבקש להעמיד בה בהמה או ריחים, ( או) לגדל בו תרנגולים, חבירו מעכב עליו. וכן שאר דברים שאין דרך בני המקום לעשותם בחצרותיהם, בכולם השותפין מעכבין זה על זה, חוץ מהכביסה, לפי שאין דרך בנות ישראל להתבזות על גב הנהר. ( ולכן במקום שהאנשים כובסים וליכא האי טעמא, יכולין למחות. ואפילו לנשים, דוקא אי כובסות בד' אמות שלהן וליכא מדרון דאזל לחלק חבירו, אבל אי איכא מדרון, וכל שכן אם רצה לכבס בד' אמות של חבירו, יכולין למחות) (נ"י פ' חזקת).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קסא סעיף ה

ה] שבקש להעמיד כו'. גם הרא"ש [ב"ב פ"ג סי' ע'] ס"ל כן דבהעמדה גרידא יכול למחות, ועיין דרישה [סעיף ו']:

ו] ה"ג או לגדל תרנגולים. וכ"כ הטור והמחבר לעיל סוף סימן ק"מ [טור סעיף י"ט ומחבר סעיף ט"ו] וכן הוא ברמב"ם שם [המובא בציונים אות ה'], ועיין פרישה [סעיף ז'], שם כתבתי שגירסת מקצת ספרי הטור הוא בענין אחר:

ז] לפי שאין דרך בנות כו'. פירוש, משו"ה אפילו המנהג בעיר שבנותיהן מכבסין על הנהר, מ"מ הבא לשנות ולומר אין רצוני שבתי תתבזה עצמה על הנהר הדין עמו, שאין הולכין אחר מנהג גרוע כזה, דאלת"ה קשה, הלא גם בשאר ענינים אם המנהג לעשותן בחצר אינו יכול למחות בו, שהרי כתב לפני זה ז"ל, וכן שאר דברים שאין דרך כו', דמשמע הא יש דרך הולכין אחריו, וק"ל:

3. שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה

רמב"ם הלכות נדרים פרק ז הלכה ד

היו שניהם שותפין בחצר, אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין להכנס לה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד לחלקו, ואם אין בה דין חלוקה כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס, ובין כך ובין כך שניהם אסורים להעמיד רחיים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רכו סעיף א

שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה, אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו. וכ"ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו, שאסור ליכנס בו (ד"ע ומשמעות ר' ירוחם). ואם אין בו דין חלוקה, לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו, בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו. ודוקא כשאותו מן השוק שהוא מודר נכנס לצורך השותף, בין שהוא צריך לשותף בין שהשותף צריך לו, אבל ליכנס בו שלא לצורך השותף, אסור. הגה: וכן הדין בשנים שהיה להם יחד מקום בבית הכנסת, ואמר אחד לחבירו: חלקי יהא לך הקדש, דמאחר דקאמר לך הקדש, ודאי כוונתו לאסרו עליו. אבל אם אמר: יהא הקדש, ולא אמר: לך, לא כיון אלא שיהיה הקדש לעניים, ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה (ב"י סימן רכ"א בשם תשובת רשב"א). והוא הדין בכל כיוצא בזה. וכן אם היו שותפין בדבר המטלטל, אם יש בו דין חלוקה אסורים בו. ואם אין בו דין חלוקה, מותרין בו (טח"מ סימן ק"פ).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רכו סעיף א

א אם יש בו דין חלוקה - היינו ד' אמות על ד' אמות לכל אחד כמו שכתוב בחושן משפט סימן קע"א ס"ג:

ב חל הנדר - ולא שרי מטעם ברירה כיון שיש לתקן בחלוקה:

ג שאסור ליכנס בו - משמע אפילו לצורך אחד מהשותפין אסור וכן משמע מדנקט בסיפא נכנס לצורך השותף כו' משמע דברישא בכל ענין אסור וכן כתב העט"ז והטור כתב וכ"ש אם אחד מהם הדיר לא' מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרים ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו עכ"ל, ובבית יוסף תמה דכיון דיש בו דין חלוקה כי נכנס לצורך א' מהשותפין מאי הוה כו' וכן נראה מדברי ר' ירוחם עכ"ל והב"ח חלק על הבית יוסף עיין שם שהאריך וכל דבריו תמוהים לי גם מה שכתב לדעת רבינו ירוחם תימה גדולה עליו שעיין בתחלת דברי רבינו ירוחם ולא עיין בסופם עיין שם שדברי רבינו ירוחם ממש כדברי הב"י והכי מוכח דברי הרא"ש וכן דעת מהרש"ל פרק שור שנגח את הפרה סי' ל"ב כהמחבר וע"ש וכן מוכח דעת הרשב"א והר"ן שכתבו במתני' דמתיר רבי אליעזר באחד מן השוק דוקא כשנכנס לצורך השותף אלמא דכשיש בו דין חלוקה אפי' ר"א מודה ע"ש וכל זה ברור וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר:

ד לא חל הנדר - דיש ברירה ופי' הרא"ש והר"ן בשם הרשב"א דכיון דעל כרחך שלחבירו קנוי לו החצר ללכת בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את של חבירו והיינו יש ברירה דקאמרינן דכל עידן דעייל בחצר רואים כאלו מקום דריסתו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה ניקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקרו קנייה היא דהוי כמאן דזכי להיות קנוי לכל אחד בפני עצמו בשעה שידרוך בה כף רגלו בשעת דריסתו וכן הסכים מהרש"ל שם ובזה יישבו הא דאמרינן בעלמא בכמה דוכתי דבדאורייתא אין ברירה אלא ודאי הך ברירה דהכא ל"ד לברירה דעלמא מטעמא דאמרן ומשמע דה"ה שאר כל תשמיש שאינו כמו תשמיש דרחיים ותנור וגידול תרנגולים מותר באין בו דין חלוקה מה"ט וכן כתב מהרש"ל שם:

ה בין שהוא צריך לשותף כו' - והב"ח כתב בח"מ סימן ק"פ דמדברי הטור והרא"ש משמע דלא שרי אלא כשנכנס לצורך השותף שהשותף צריך לו וכן משמע מדברי רבינו ירוחם:

ו מקום בב"ה כו' - היינו מקום גדול שיש בו דין חלוקה אבל אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר כלל כן כתב העט"ז וכן הוא בתשובת הרשב"א שם:

ז לא כוון אלא כו' - ומ"מ אם פירש עכשיו למה נתכוון אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית הכל לפי פירושו (וכדלעיל ר"ס ר"ח) רשב"א שם וע"ל ר"ס רנ"ח:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קפ

סעיף א

שותפין בחצר שנדרו הנאה זה מזה / נתבאר דינו בטור יורה דעה סימן רכ"ו/.

סמ"ע סימן קפ

] נתבאר דינו בטור יורה דעה סימן רכ"ו. שם כתבו המחבר, וגם בסימן זה כתבו הטור, ע"ש. ולכאורה נראין דברי הטור כסותרים זה את זה ממ"ש [בסעיף ב'] הדיר אחד מהן לאחד מן השוק אסור לכנוס בו לצרכו, למ"ש שם ביו"ד, וגם שם ביו"ד. קשיין דבריו לכאורה, הן ביש בו דין חלוקה הן באין בו דין חלוקה, והכל יישבתי על נכון בס"ד בדרישה בסימן זה, ע"ש ודו"ק, ודלא כב"י שהעלה הדברים בצ"ע שם ביו"ד, ע"ש:

4. אסור לאדם להסתכל בנשים

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כא

וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה, אפילו להסתכל בבגדי צמר של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור.

שולחן ערוך אבן העזר סימן כא סעיף ה

אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת, שמא יבא לידי הרהור עבירה. באיזה שמוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, והצעת המטה בפניו, ומזיגת הכוס. הגה: וי"א דהוא הדין באכילה עמה בקערה נמי אסור בכל ערוה כמו באשתו נדה (בנימין זאב סימן קמ"ג). ויש מקילין בכל אלה, דלא אסרו דברים של חבה רק באשתו נדה (רשב"א אלף קמ"ח /קפ"ח/). וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים (מרדכי פ' אע"פ בשם הר"ש בר ברוך). וי"א דכל שאינו עושה דרך חבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו (תוספות סוף קדושין). י"א דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים (נ"י פרק חזקת הבתים).

בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר סימן כא סעיף ה

והצע' המטה - עיין סי' פ' שם מבואר מה שמוטל על אשתו לעשות לבעלה מכל מה שהי' מחויב' לעשות אסור לעשות לו אשה אחרת:

ט ויש מקילין בכל אלה - היינו באכילה בקערה אחת או להושיט מידו לידה אסור כשאשתו נדה מ"מ באשה אחר' לא חיישינן להרהור בכה"ג אבל רחיצת ידים והצע' מטה ומזיגת הכוס ל"פ הרשב"א:

י מותר לרחוץ מעכו"ם שפחות - ובדרישה מיקל ג"כ הואיל דבר עבדות הוא וב"ח כתב שראה במ' שכתב מותר לרחוץ משפחה אם יכול לזהר מהרהור והנמנע יתברך, ואם אין מכוסה בכל גופה ושערה אסור כמ"ש בא"ח סי' ע"ב ב"ה:

יא רק כוונתו לשם שמים - לעשות נח לאביה ולאמה וכה"ג ומזה נהגו לרקד עם הכלה לחבבה על החתן או לכבוד אביה ות"ח ראוי להחמיר רש"ל וב"ח כתב במלכותינו נהגו להקל דלא נהוג אסור, ומשמע מתוס' כל שאין כוונתו לשם חיבה אלא לשם שמים מותר:

יב לעיין ברישיה - אחר כנים כצ"ל וכ"כ בדרישה, אפי' יושב ואין מונח בחיקה אסור כן משמע מתשו' רשב"א סימן אלף קפ"ח וכ' בט"ז וז"ל ונראה דיש חילוק בזה דעיון לחוד אין נכון בפני אחרים באשתו משום הרואה יבא לידי הרהור דנזכר קירוב שלהם ע"י תשמיש אבל בבתו ואחותו ונכדו שאין כאן זכרון תשמיש מותר בפני אחרים אבל שכיבה בחיקה פשיט' דאסור אפילו שלא בפני אחרים ובשאר עריות אפילו בפנויה אסור אפי' עיון בראשו לחוד כנלע"ד עכ"ל:

5. מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי

רמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה ט

מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו אלא בגדים בינונים נאים, ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים, ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ כמו בגדי גסי הרוח אלא עד עקבו ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו, ולא ישלשל טליתו מפני שנראה כגסות הרוח אלא בשבת בלבד אם אין לו להחליף, ולא ינעל מנעלים מטולאים טלאי על גבי טלאי בימות החמה, אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני, לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים ולא ישים בושם בשערו, אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר, וכן לא יצא יחידי בלילה, אלא א"כ היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו, כל אלו מפני החשד.

כסף משנה הלכות דעות פרק ה הלכה ט

ואסור לו שימצא בבגדו כתם וכו'. שבת פרק אלו קשרים (קי"ד.). ומ"ש ולא יהא בשרו נראה מתחת בגדיו וכו'. פרק חזקת הבתים (דף צ"ז) ודלא כפירוש רשב"ם:

ולא ישלשל טליתו. פ' אלו קשרים (שם):

ולא ינעול מנעלים המטולאים וכו'. שם ופ' כיצד מברכין (ברכות מ"ה):

ולא יצא מבושם לשוק וכו' עד לצאת בו לתלמודו. פ' כיצד מברכין (שם). ואמרו שם לא אמרן דאסור לצאת מבושם אלא בגדו אבל גופו זיעא מעברא. ומספקא לן בשערו ופסק רבינו דדמי לבגדו ואסור כדי להתרחק מן החשד. ומ"ש רבינו ולא יצא מבושם ולא בבגדים מבושמים אפשר דתנא והדר מפרש כיצד לא יצא מבושם בבגדיו. או שכוונתו שלא יצא בבושם ממש אפילו בגופו דבושם ממש לא מעבר ליה זיעה ולא אמרו דמעברא אלא שמן הטוב וכיוצא בו:

6. הרוצה להוציא צינור על חצר חבירו

רמב"ם הלכות שכנים פרק ח הלכה ה

הרוצה להוציא צינור על חצר חבירו כדי שיקלח שם המים, או שעשה מזחילה על כותלו כדי שיהיו המים נזחלין ויורדין לחצר חבירו בעל החצר מעכב עליו, ואם לא מיחה בו החזיק זה בצינור, רצה אח"כ לסתום הצינור בעל החצר מעכב עליו שכשם שהחזיק בעל הגג לשפוך מימיו לחצר חבירו כך החזיק בעל החצר שיהיו מימי גגו של חבירו באין אצלו לרשותו, רצה בעל הגג לעקור הצינור מצד זה ולהחזירו בצד אחר או שהיה ארוך ורצה לקצרו אין בעל החצר יכול לעכב עליו שלא החזיק אלא במימי הגג והרי הם באים אצלו מכל מקום, וכן אם רצה בעל החצר לבנות תחת הצינור אין בעל הגג יכול לעכב עליו שאין הצינור עשוי לתשמיש כזיז כדי שיחזיר באויר החצר שאינו עשוי אלא לקלוח המים. +/השגת הראב"ד/ רצה בעל הגג לעקור וכו' עד לקלוח המים. א"א זה הדרך אינו מחוור ואיך יבא על זו המזחילה יש לו חזקה ובעל החצר למה יעכב על בעל המזחילה מלקצר ואם הוא רוצה להתריע כתלו מה לו לבעל החצר ועוד כי המשנה מעולם לא הזכירה קניית הגג לבעל החצר ודברי אמורא הם.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף ו

הרוצה להוציא צנור על חצר חבירו כדי שיקלח שם המים, או שעשה מזחילה (פי' צנור גדול שהמים עוברים בו) על כתלו כדי שיהיו המים נזחלים ויורדים לחצר חבירו, בעל החצר מעכב עליו. ואם לא מיחה בו, החזיק זה בצנור. (ויש אומרים דגם בחזקה זו בעינן חזקה שלשה שנים וטענה, ובלא זה לא מקרי חזקה) (טור וב"י בשם רשב"ם ורשב"א). רצה אח"כ לסתום הצנור, בעל החצר מעכב עליו, שכשם שהחזיק בעל הגג לשפוך מימיו לחצר חבירו, כך החזיק בעל החצר שיהיו מימי גגו של חבירו באים אצלו לרשותו. הגה: (טור ס"ך וב"י בשם רשב"א ורשב"ם) מיהו אם סתר בעל הגג, וראה זה ושתק, אבד זכותו, דהוי מחילה מיד, כדאמרינן לגבי סתימת חלון (רשב"א סי' אלף רל"ג /קל"ג/), (נ"י). וכן אם סילק בעל הגג מרזב שלו בדרך מחילה, מיד הוי מחילה ואינו יכול להחזירה. אבל אם נפל הכותל ועמד כך שנים הרבה, יכול לחזור ולבנות אימתי שירצה עם המרזב. ואם עשה בעל החצר מעשה שנראה שאינו רוצה המרזב, וראה זה ושתק, הוי מחילה (תשובת רשב"א אלף קל"ג).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף ו

טו] הרוצה להוציא צנור על חצר חבירו כו'. הצינור נעשה באופן שהמים הבאים אל תוכו יתרחקו על ידו מליפול סמוך להכותל, בין שידבק הצינור למזחילה העשויה כמדת אורך גגו וע"י הצינור יורחקו מי הגשמים מהכותל, בין שמעמיד הצינור בחלון ביתו ושופך לתוכו השופכין מי תשמישו של ביתו וירוחקו על ידו מהכותל, וכן משמעות הגמרא פרק חזקת הבתים [ריש דף (נ"ג) [נ"ט]], ומשניהן איירי הרמב"ם כאן [המובא בציונים אות ט"ו] ודוק:

טז] כך החזיק בעל החצר כו'. היינו בעוד הגג קיים, אבל אם רצה לשנות מגג עליה, אין בעל החצר יכול לעכב, כ"כ נ"י שם [ל"א ע"ב מדפי הרי"ף] בשם הרא"ה והר"ן [נ"ט ע"א ד"ה לדידי], ולאפוקי הריטב"א [החדשים שם ד"ה לדידי] דחולק על זה, ועיין ד"מ י"ז.

יז] אבל אם נפל הכותל כו'. אין זה דבר והיפוכו עם הדין שהתחיל בו מור"ם, שהתחיל באיבד זכותו של בעל החצר, ומסיק בדין של בעל הגג אימת לא איבד זכותו. ואימת איבד זכותו, לכן נראה שיש כאן חסרון בבא אחת וכצ"ל, וכן אם סילק בעל הגג מרזב שלו בדרך מחילה, מיד הוה מחילה ואינו יכול להחזירה, אבל כו'. ושניהן הן מדברי הרשב"א סי' אלף קל"ג, וכ"כ בד"מ [סעיף י"ז], ע"ש ודוק:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף ז

רצה בעל הגג לעקור הצנור מצד זה ולהחזירו לצד אחר, או שהיה ארוך ורצה לקצרו, אין בעל החצר יכול לעכב עליו, שלא החזיק אלא במימי הגג, והרי הם באים אצלו מכל מקום.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף ז

יח] לעקור הצנור מצד זה כו' עד אין בעל החצר כו'. עיין דרישה [סעיף י"ג] שם הארכתי בביאור דברי הרמב"ם [המובא בציונים אות כ'] בזה, אם כתב דין זה מכח פירוש המשנה ואוקימתות שבגמרא [נ"ח ע"ב], דפירש מרזב אין לו חזקה לענין שבעל החצר אין לו בה חזקה למחות בבעל הגג מלקצר או לעקור מצד לצד, או שכתב כן מסברא. אבל הרא"ש [פ"ג סי' ע"ב] והטור [סעיף י"ג] פירשו למשנה ומימראות שבגמרא, שר"ל שאין לבעל הגג חזקה למחות בבעל החצר מלבנות, אבל לשאר דברים יש לו בה חזקה, דאין בעל החצר יכול לקצרה או לשנותה לצד אחר שלא מדעת בעל הגג, וזהו שכתב מור"ם בהג"ה בסעיף ח', וסבר דפירוש שניהן עולה להלכה, ועיין דרישה:

יט] אין בעל החצר יכול לעכב כו'. בדרישה ובפרישה [סעיף י"ז] כתבתי והוכחתי דהיינו דוקא כשאין בעל החצר טוען שמגיע לו היזק בתשמישו שמשתמש שם במקום שירדו שם המים, אלא שבא למחות משום דניחא ליה לקבל המים במקום הזה, בזה קאמר דאין שומעין לבעל החצר, ע"ש ודוק:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף ח

וכן אם רצה בעל החצר לבנות תחת הצנור, אין בעל הגג יכול לעכב עליו, שאין הצנור עשוי לתשמיש, בזיז, כדי שיחזיק באויר החצר, שאינו עשוי אלא לקילוח המים. הגה: והואיל ואין עליו אלא לקבל מימיו, אם ירצה לקבלם בכלי או בצנור, הדין עמו (טור סט"ו בשם הרמ"ה ונ"י בשם רשב"ם פרק חזקת). אבל לא יוכל לומר לבעל הצנור להטותו לרוח אחרת או לשנות בו כלל. ואפילו אם הוא ארוך אינו יכול לקצרו, והוא שיש קפידא לבעל הצנור, אבל בלאו הכי כופין על מדת סדום, ובלבד שיקלחו מימיו יפה (כל זה בטור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף ח

כ] לבנות תחת הצנור. בדרישה [סעיף י"ב] הוכחתי דה"ה תחת המזחילה, ובין שהיא של עץ או אבן ס"ל להרי"ף [ל"א ע"א מדפי הרי"ף] והרמב"ם [פ"ח משכנים ה"ה] והרא"ש [פ"ג סי' ע"ב] דמותר לבנות תחתיה ע"ש, ולא כטור [שם] שפסק לחלק בין של עץ לשל אבן, ותמה על הרא"ש למה לא הביא בפסקיו האוקימתא שבגמרא [נ"ט ע"א] שמחלקת בין של עץ לשל אבן, וב"י הסכים עמו. ושם בדרישה כתבתי ופירשתי הסוגיא שבגמרא בענין אחר, ובו נתישבו בס"ד כמה קושיות שהניח הב"י בצ"ע ע"ש:

כא] שאין הצנור עשוי לתשמיש כזיז. פירוש, להרחיק בנינו מתחתיו כדין תחת זיז שהוא בולט ד' מהגג, שגם סתם צינור בולט יותר מד' טפחים, ועיין מ"ש שם בסעיף ג' [סק"ו]:

כב] אם ירצה לקבלם בכלי כו'. פירוש, כשרוצה בעל החצר לעשות בנין במקום ירידת המים מהמזחילה שיעוכב על ידו ירידת המים מגג של חבירו, ורוצה לקבל מימי הגג בכלי בכל פעם, וישפוך הכלי, או שיצרף צינור למזחילה של בעל הגג שיתרחק על ידו ירידת המים למקום רחוק, הרשות בידו:

7. המעמיד סולם בצד כתלו של חבירו

רמב"ם הלכות שכנים פרק ח הלכה ד

המעמיד סולם קטן שאין לו ארבעה חוזקין בצד כותלו בתוך חצר של חבירו או בתוך שדהו לא החזיק בנזק זה וכל זמן שירצה בעל החצר בונה בצד סולם ומבטל תשמישו, ואם היה סולם גדול שיש לו ארבעה חוזקין או יתר החזיק ואם בא לבנות ולבטלו בעל הסולם מעכב עליו עד שירחיק כשיעור שהרי מחל לו להעמיד סולם גדול, לפיכך כשיבא בעל הגג להעמיד סולם גדול בעל החצר יכול למחות כדי שלא יחזיק עליו אבל אם העמיד סולם קטן אינו יכול למנעו שהרי אומרין לו אין עליך הפסד בזה כל זמן שתרצה תטלנו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף יג

המעמיד סולם קטן שאין לו ד' שליבות בצד כתלו בתוך חצר חבירו או בתוך שדהו, לא החזיק בנזק זה וכל זמן שירצה בעל החצר בונה בצד הסולם ומבטל תשמישו. הגה: ואם קבעו במסמר, אפילו קטן יש לו חזקה (נ"י). ואם היה סולם גדול שיש לו ד' שליבות או יותר, החזיק, ואם בא לבנות ולבטלו, בעל הסולם מעכב עליו עד שירחיק כשיעור, שהרי מחל לו להעמיד סולם גדול. לפיכך כשיבא בעל הגג להעמיד סולם גדול, בעל החצר יכול למחות בידו כדי שלא יחזיק עליו. אבל אם העמיד סולם קטן, אינו יכול למנעו, שהרי אומרים לו: אין לך הפסד בזה, כל זמן שתרצה תטלנו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף יג

כט] סולם קטן כו' בתוך חצר חבירו כו'. כן פירשו ג"כ (הרא"ש) [הרשב"ם נ"ח ע"ב ד"ה סולם], והטור [סעיף כ'] הביאו. וכתב עליו ז"ל, ור"י פירש דבכה"ג אפילו קטן נמי יש לו חזקה, דכיון דעובר הוא על חצירו ודאי קפיד, אלא מיירי שסומכו בחצירו על כותל חבירו, וכיון שהוא קטן חבירו אין מקפיד עליו, עכ"ל:

ל] אינו יכול למנעו כו'. ואינו דומה לזיז כל שהוא הנ"ל בריש סימן זה דאמרינן דיכול למחות ואם לא מיחה החזיק בו כו', דשם מזיקו בראיה, משא"כ כאן דמדלא מקפיד אלא אהעמדת סולם, שמע מינה דאיירי דאינו מקפיד על הכניסה והיציאה בחצירו בלא העמדת סולם, וביוצא ונכנס בלאו הכי אינו יכול לשמש בו אלא דרך רשות חבירו, ואז ישמר ממנו חבירו בתשמישו, וחבירו יכול לבטלה כל זמן שירצה, ועיין דרישה [סעיף כ"א]:

8. כיצד דינו של חלון זה שהניח לפתחה

רמב"ם הלכות שכנים פרק ז הלכה ז

היתה חלון קטנה שאין ראשו של אדם נכנס ממנה והיתה למעלה מארבע אמות בעל החצר יכול לבנות כנגדה ובצדדיה שהרי טוען ואומר לא הנחתיך לפתוח אלא מפני שהיא קטנה וגבוהה, אבל שתחזיק עלי עד שארחיק הבנין לא הנחתי, בד"א בשפתחה לתשמיש או כדי שיכנס בה הרוח, אבל אם פתחה לאורה אפילו היתה קטנה ביותר וגבוהה ביותר הואיל ולא ערער החזיק ואין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדדיה עד שירחיק ארבע אמות כדי שלא יאפיל עליו שהרי מחל לו על האורה, וכן מי שהיתה לו חלון מוחזקת ובא חבירו ובנה כנגדה או מצדדיה בלא הרחקה או סתמה ושתק בעל החלון אינו יכול לחזור ולערער לפתוח החלון או להרחיק הבנין, שכיון ששתק מחל שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק אלא א"כ מחל. +/השגת הראב"ד/ וכן מי שהיתה לו חלון וכו' עד אא"כ מחל לו. א"א לפי דעתי יש הפרש בין סותם למאפיל שהסותם לאלתר והמאפיל ל' יום עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנד סעיף י

כיצד דינו של חלון זה שהניח לפתחה, אם ראשו של אדם יכול ליכנס ממנה, או שהיתה למטה מד' אמות אע"פ שאין ראשו נכנסת ממנה, אין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדדין, אא"כ הרחיק ד' אמות, כמו שיתבאר (בסעיף כ"א). היתה חלון קטנה שאין ראשו של אדם נכנס ממנה, והיתה למעלה מד' אמות, בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדדיה, שהרי טוען ואומר: לא הנחתיך לפתוח אלא מפני שהיא קטנה וגבוהה, אבל שתחזיק עלי עד שארחיק הבנין, לא הנחתי. בד"א כשפתחה, לתשמיש או כדי שיכנס בה הרוח, אבל אם פתחה לאורה, אפילו היתה קטנה ביותר (וגבוהה) ביותר, הואיל ולא ערער, החזיק, ואין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדדיה עד שירחיק ד' אמות, כדי שלא יאפיל עליו, שהרי מחל לו על האורה. (ובענין איזה חלון עשוי לאורה, תולה בעיני הדיין ולפי ענין החלון) (טור וב"י בשם הרשב"א).

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנד סעיף י

(ג) חלון קטנה. כתב הרמב"ן בחידושיו (ב"ב נט, א ד"ה הא דתנן) וז"ל, ומסתברא בחלון שאין לו חזקה כגון מצרי או למעלה, מכיון שא"צ הוא לסותמה, אע"פ שאין לו מכנגדו כדי שלא יאפיל עליו, אבל מלמעלה שלא יציץ ויראה ומלמטה שלא יעמוד ויראה יש לו, שאם אתה מתיר לו היזק ראייתו אתה מצריכו לסותמו, ולא יהא אלא בבאין שניהם לבנות בבת אחת אינו בדין שנתיר לזה היזק ראיה שגיריה הוא, וכיון שאינו מצריך להרחיק אין לו למחות בידו לומר או סתום או אזיק אותך בגיראי, וראיתי למקצת מחברים אחרונים שטעו בזה עכ"ל.

ונראה דהרמב"ן סובר כדעת היש מפרשים שהביא הרא"ש סוף פרק חזקת (ב"ב פ"ג סי' ע"ג) דהא דאמרינן (שם נט, א) חלון למעלה אין לו חזקה, היינו דוקא לענין זה שלא יכול לכופו לזה להרחיק ד' אמות, אבל גם זה אינו יכול לכופו לסותמו וע"ש, ומש"ה ס"ל להרמב"ן דאינו רשאי להזיקו בגיריה דהו"ל כסותם. אבל לפי דעת הרא"ש שם דהיכא דאין לו חזקה יכול לכופו לסותמו וכן דעת הטור וב"י (סעיף י"ד), א"כ פשיטא שיכול להזיקו בראיה כיון שיכול לסותמו. ומ"ש הרמב"ן ואפילו באין שניהם לבנות בבת אחת כו', כיון דקי"ל כרבי אלעאי (שם) דגם למעלה מארבע אמות יכול למחות, א"כ ודאי פשיטא דכשבאו שניהם לבנות דיכול הוא למחות על החלון. ואפשר דהרמב"ן מיירי מחלון מצרי, ולטעמיה שכתב בחידושיו (שם ד"ה ונמצא בירושלמי) דחלון המצרי למעלה מד' אמות לכו"ע אינו יכול למחות ע"ש, ומש"ה כתב דכשבאו לבנות שניהם בבת אחת צריך זה להרחיק שלא יזיקנו בראיה, וא"כ לדידן דקי"ל (בסעיף ו') דאפילו במצרי ולמעלה מד' אמות יכול למחות, א"כ ודאי כשבאו שניהן כאחד לבנות מוחה הוא על החלון ויכול לבנות למעלה ולמטה. ומכ"ש לדעת הרא"ש והטור דס"ל דאפילו העמיד כבר את החלון יכול הוא לכופו לסותמו, דודאי יכול לבנות למעלה ולמטה אפילו במקום שמזיקו בראיה וכמ"ש.

ועוד נראה דאפילו לדעת היש מפרשים ברא"ש דאינו יכול לכופו לסותמו, מודי דיכול הוא לבנות למעלה ולמטה, כיון דעיקר הטעם בגמרא דף נ"ט הא דיכול לבנות למעלה מד' אמות היינו משום כופין על מדת סדום, כיון דאויר חצירו דידיה הוא ולא הוי מדת סדום אלא במקום שזה נהנה וזה לא חסר, ואם אנו כופין את בעל החצר שלא יבנה למעלה ולמטה בכדי שלא יזיקנו בראיה אין לך חסר גדול מזה, ואין זה מדת סדום אלא שלי שלי ושלך שלך, ולכן נראה לענ"ד עיקר כדברי מחברים האחרונים ודו"ק:

9. בנה שני כותלין משני צידי החלון

רמב"ם הלכות שכנים פרק ז הלכה ה

בנה שני כותלין משני צידי החלון, צריך להיות ביניהן רחב ארבע אמות והחלון באמצע הארבע, ולא יסכך על גביהן אלא א"כ הרחיק הסיכוך מן הכותל שיש בו החלון ארבע אמות כדי שלא יאפיל עליו, לפיכך מי שבא לפתוח חלון לחצר חבירו בין חלון גדולה בין חלון קטנה בין למעלה בין למטה בעל החצר מעכב עליו, שהרי אומר לו תזיק לי בראייה ואע"פ שהיא גבוהה תעלה בסולם ותראה.

מגיד משנה הלכות שכנים פרק ז הלכה ה

בנה שני כותלים מב' צדי החלון וכו'. מפורש שם בגמרא ובהלכות. והרבה פירושין נאמרו בה והעיקר כדברי המחבר ומ"מ יש שכתבו שאע"פ שיש בין ב' הכותלים ד' אמות צריך שלא יהא אחד מהם סמוך לחלון בפחות מטפח שהרי מן הצד האחד מרחיק טפח אע"פ שהצד השני פנוי לגמרי וזה פשוט:

ולא יסכך על גביהן וכו'. אע"פ שאין זה מבואר בגמרא פשוט הוא שהרי הסכוך הוא נגד החלון וכבר נתבאר שכנגד החלון צריך להרחיק ד' אמות:

לפיכך מי שבא וכו'. ס"פ חזקת (דף נ"ט) וכר' אלעאי וכן בהלכות ומוסכם הוא:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנד סעיף ו

מי שבא לפתוח חלון לחצר חבירו, בין חלון גדולה בין חלון קטנה, בין למעלה בין למטה, בעל דחצר מעכב עליו, שהרי אומר: תזיק לי בראיה ואף על פי שהוא גבוהה תעלה בסולם ותראה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנד סעיף ו

יח] בין חלון גדולה בין קטנה בין למעלה כו'. עיין בטור ובפרישה ודרישה [סעיף י"ד וט"ז] ותמצא כתוב שם שתי שיטות בסוגיא זו, והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות כ"ט ל' ל"ז], ועיין מ"ש בסמוך סעיף (י') [ז' סקכ"ב]:

10. המבקש להוציא זיז מכותלו על אויר חצר חבירו

רמב"ם הלכות שכנים פרק ח הלכה א

המבקש להוציא זיז מכותלו על אויר חצר חבירו כל שהוא בעל החצר מעכב עליו שהרי מזיקו בראייה בעת שתולה בו ומשתמש בו, הוציא את הזיז ולא מיחה בו לאלתר בעל החצר הרי החזיק בעל הזיז.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף א

המבקש להוציא זיז (פי' כעין נסר או ראש קורה הבולט מן העלייה ולחוץ) מכותלו על אויר חצר חבירו כל שהוא, בעל החצר מעכב עליו שהרי מזיקו בראייה בעת שתולה בו ומשתמש בו. הגה: וכל זמן שלא הסירו, שהניחו בעל החצר מרצונו, אין בעל הזיז משתמש בו, מפני שמזיק לבעל החצר בראייה, ובעל החצר משתמש בו (טור סעי"ר).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף א

] להוציא זיז. זיז הוא כעין נסר או ראש קורה הבולט מן העליה לחוץ, ואף אם הוא פחות מטפח ואינו ראוי לשמש עליו, מ"מ ראוי לתלות בו מידי ויש היזק ראיה. ולא מצי למימר אתלה בו דרך אחורנית ולא אראה בחצר חבירי, דחיישינן שיהפוך פניו ויראה בו בכיוון ויתנצל לומר דמש"ה הפך פניו דירא שמא יפול בעומדו בקצה העליה ולא יתפס על הראיה כגנב. גמרא [ב"ב נ"ט ע"ב] ורשב"ם [ד"ה ושאני]:

ב] וכל זמן שלא הסירו כו'. כ"כ הטור [סעיף ד'] לפי שיטת המ"ד [הובאו בסעיף ב' ברמ"א] דגם לזיז טפח אין לו חזקה בפחות מג' שנים, ולפחות מטפח אין לו חזקה כלל, ואתי שפיר. אבל מור"ם דכתב בזה על דברי המחבר, קשה, הלא דברי המחבר הם דברי הרמב"ם [המובא בציונים אות א'], והרמב"ם ס"ל דאפילו לזיז כל שהוא יש לו חזקה לאלתר אם לא מיחה בו ושוב לא מצי למחות בו ומשתמש בו בעל הזיז, וכמ"ש הטור בשמו (בס"ס זה) [בסעיף ח'] והמחבר אחר זה מיד בסעיף ב'. וצ"ל דמור"ם כתב דין זה לכל מר כדאית ליה, וממילא לדעת הרמב"ם מיירי כשמיחה בו מיד ואמר שאינו מוחל לו על קביעת הזיז אלא לכשירצה יסלקנו, ואחר מחאה זו קאמר דאין בעל הזיז משתמש בו וק"ל:

רמב"ם הלכות שכנים פרק ח הלכה ב

היה הזיז טפח החזיק באויר החצר כנגדו, ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז ולבטל תשמישו בעל הזיז מעכב עליו, ואם אין בזיז טפח לא החזיק באויר החצר וכל עת שירצה בעל החצר לבנות תחתיו ולבטל תשמישו של זיז אין בעל הזיז יכול לעכב עליו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף ג

היה בזיז טפח, החזיק באויר החצר כנגדו. ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז ולבטל תשמישו, בעל הזיז מעכב עליו. ואם אין בזיז טפח, לא החזיק באויר החצר וכל עת שירצה בעל החצר לבנות תחתיו ולבטל תשמישו של זיז, אין בעל הזיז יכול לעכב עליו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף ג

ו] לבנות תחת הזיז ולבטל תשמישו. בפרישה ודרישה [סעיף ח'] הוכחתי מלשון הרמב"ם [המובא בציונים אות ח'] והטור [סעיף ח'] שהביאו, וגם מלשון המחבר שכתב החזיק באויר החצר כנגדו, דהאי תחת הזיז דקאמר, ר"ל במקום הזיז עצמו קאמר, כשיבנה במקומו ממש יוסר הזיז ויבוטל תשמישו לגמרי, ובהא דוקא יש חילוק בין זיז טפח לפחות מטפח, דבפחות מטפח אף שהחזיק בו כשלא מיחה בו לאלתר לענין זה דשוב לא יכול בעל החצר למחות בבעל הזיז מלהשתמש בו כל זמן שאינו רוצה בעל החצר לבנות בחצירו תחת הזיז, מ"מ כשירצה לבנות יכול לבטל לגמרי תשמיש הזיז, משא"כ כשהוא טפח דאין יכול לבטל תשמיש הזיז ע"י בנינו שיבנה במקומו, אבל גם בזיז טפח ס"ל כהרי"ף [ל"א ע"ב מדפי הרי"ף] והרא"ש [פ"ג סי' ע"ד] דאין בעל הזיז יכול למונעו לבעל החצר מלבנות תחתיו עד הזיז, ומשום הכי לא הזכירו גם הרמב"ם והמחבר ריחוק הבנין תחת הזיז בזיז טפח, כי אם בהיותו ד' טפחים באורך או במשך. ושוב מצאתי כתוב כך בפירוש המשניות להרמב"ם בפרק חזקת הבתים על משנה זו [מ"ו] ז"ל, ואם יש בזיז טפח יש לו חזקה ויכול בעל הזיז למנוע לבעל החצר לבנות סמוך לאותו זיז שלא יסיר אותו ויכניסהו בהבנין כו', והיינו כמ"ש, ועיין דרישה:

ז] ואם אין בזיז טפח לא החזיק באויר החצר. גם מכאן מוכח מדלא כתב לא החזיק באויר שתחת הזיז, דלא איירי דוקא מאויר שתחת הזיז, אלא אפילו מאויר שבמקום הזיז ועל גביו. מיהו דוקא לענין שיוכל לבנות במקומו שעל ידו יבוטל תשמישו וכמ"ש [סק"ו] ודוק: