רי"ף בבא בתרא דף לד
גמרא בבא בתרא דפים סב. – סג.
אורך השיעור אודיו הוא
5. שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסי
6. שכיב מרע שאמר תנו חלק לפלוני בבור היין
7. המוכר בית לחבירו על מנת שדיוטא עליונה שלי
8. צריך לכתוב לו קנה לך מהקרקע התהום
רמב"ם הלכות
מכירה פרק כא הלכה יד
היה מצר ראובן מזרח ומערב ומצר
שמעון צפון ודרום צריך שיכתוב לו מצר ראובן משתי רוחות ומצר שמעון משתי רוחות.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן ריט סעיף ה
היה מצר ראובן מזרח ומערב, ומצר
שמעון צפון ודרום, צריך שיכתוב לו: מצר ראובן משתי רוחות ומצר שמעון משתי רוחות.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן ריט סעיף ה
יב] צריך שיכתוב לו מצר ראובן
משתי רוחות. דאל"כ לא קנה אלא החצי כזה. עוד כתב בטור [סעיף א'] ז"ל,
מצר לו של מזרח ארוך ושל מערב קצר ומצר לו צפון ארוך ומצר לו דרום קצר, פלגינן ליה
בשני ראש תור, עכ"ל הטור ובנוסחאות המדויקים מרא"ף. ונראה דר"ל
כזה, ובזה מעדיף להלוקח שיש לו שתי בליטות, הבליטה הדרומית כיון שמצר לו ג"כ
מצר דרומי, והבליטה המערבית משום דמצר לו גם מצר מערבי, והחלק שבין הבליטות אינו
נותן להלוקח. ויש נוסחאות אחרות בזה במקצת ספרי הטור, כתוב בהן ז"ל, ואם מצר
להן מזרח ומערב קצר ומצר דרום ארוך ומצר צפון קצר, פלגינן ליה בשני ראש תור, וכן
הנוסחא בספרי ב"י ובעיר שושן. ושם בעיר שושן כתוב ציור לנוסחא זו כזה. וקשה
לי דאין לנוסחא זו מקור לא בגמרא ולא בפוסקים. אבל נוסחא זו שכתבתי יש לה מקור,
דנלמד מדין הנ"ל [סעיף ג'] דמצר לו ב' מצרים אחד ארוך ואחד קצר, דמסקינן
בגמרא [ב"ב ס"ב ע"א] דנותנין לו בראש תור אחד, וממילא במצר לו ב'
ארוכים וב' קצרים נותנין לו ע"פ אותו דרך ב' ראש תור. ועיין פרישה [דרישה] מה
שהקשיתי עוד ע"ז הנוסחא והציור. ובשם מורי ורבי כתבתי בפרישה [בדרישה] ציור
אחר, ומוכח מתוכו שגרס נוסחא הנ"ל בראשונה שהוא עיקר, אבל לא עמדתי על סוף
דעתו בציורו וכמו שכתבתי שם, ע"ש ודו"ק:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן ריט סעיף ד
סיים לו את הזויות בלבד, ולא מצר לו את המצר של
כל רוח, או שסיים לו ב' מצרים כמין גם ( זה כנגד זה), או שסיים לו חלק מכל רוח
ורוח, הרי זה לא קנה את כולה, אלא יקנה ממנה כפי מה שמצר לו וכפי מה שיראו הדיינים.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן ריט סעיף ד
ט] סיים לו הזויות. כזה, וכתב,
ראובן בזויות מזרחית צפונית ושמעון בזויות מערבית דרומית, וכן לשני זויות האחרות:
י] כמין "גאם". כזה:
יא] חלק מכל רוח. כזה. דשמונה
שדות סובבים שדהו, מכל צד שנים, וכתב שדה אחת מכל צד למיצר והשני לא כתב לו,
ומשו"ה מחלקין השדה שמכר לו לשמונה חלקים, וקנה לארבע חלקים מהן, אותן שמצר
לו. ובמצר לו הזויות קנה בשתי וערב ברוחב הזויות שמצר לו כזה, ובכמין
"גאם" קנה ממנו רצועה אחת ברחבה של "גאם" שמצר לו כזה:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק כא הלכה טו
מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר
שלישי ולא מצר מצר רביעי קנה השדה כולה אבל מצר הרביעי לא קנה, ואם היה מובלע בין
המצרים ואין עליו רכב של דקלים ואין בו תשעה קבין קנה אף המצר הרביעי, ואם לא היה
מובלע ויש עליו רכב של דקלים, או שיש בו תשעה קבין לא קנהו, היה מובלע ויש עליו
רכב דקלים או שיש בו תשעה קבין, או שלא היה מובלע ואין עליו רכב דקלים ואין בו
תשעה קבין, הרי הדבר מסור לבית דין כפי מה שיראו לאיזו דרך שדעתן נוטה יעשו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן ריט סעיף ב
מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר
שלישי, ולא מצר מצר רביעי, קנה השדה כולה, אבל מצר הרביעי לא קנה. (כיצד), אם היה
מובלע בין המצרים ואין עליו רכב של דקלים ואין בו תשעה קבין, קנה אף המצר הרביעי.
ואם לא היה מובלע ויש עליו רכב של דקלים, או שיש בו ט' קבין לא קנהו, היה מובלע
ויש עליו רכב דקלים, או שיש בו ט' קבין, או שלא היה מובלע ואין עליו רכב של דקלים
ואין בו ט' קבין, הרי הדבר מסור לב"ד כפי מה שיראה לאיזה דרך שדעתן נוטה,
יעשו.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן ריט סעיף ב
ד] מצר הרביעי לא קנה. פירוש, הג'
מצרים קנה בכל ענין, משא"כ במצר הד' דלא קנהו בכל ענין אלא כאשר מבאר והולך,
ומשום הכי הוסיף בו כיצד, וק"ל:
ה] מובלע בין המצרים. כזה, אינו
מובלע כזה. וכלל דברי הטור [סעיף א'] והמחבר בזה הוא, אם יש בו תרתי לטיבותא,
דהיינו שאינו מובלע, ויש בו דבר חשיבות, שיש בו שיעור שדה דהיינו ט' קבין, או שיש
עליו רכב דקלים שהוא גם כן דבר חשיבות כמ"ש בסימן רט"ו ורי"ח, אזי
ודאי אינו מכור עמו. ואם יש בו תרתי לגריעותא, שהוא מובלע וגם אינו בו דבר חשיבות
הנ"ל כלל, אזי ודאי מכור עמו. ואם יש בו חד צד לטיבותא וחד צד לגריעותא, זה
מסור לבית דין, וק"ל:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק כא הלכה כג
היתה לו חצי שדה ואמר לחבירו חצי
שיש לי בשדה מכרתי לך, קנה החצי כולו, אמר לו חצי השדה שיש לי לא קנה אלא רביע,
אמר לו מצר שדה שממנה [נחלקת או שממנה נפסקת או שממנה] נחצת, אם אמר לו ואלו מצריה
קנה חציה, ואם לא מצר לו מצריה לא קנה אלא בית תשעה קבין.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן ריח סעיף כא
היה לו חצי השדה, ואמר לחבירו: חצי שיש לי בשדה
מכרתי לך, קנה החצי כולו. אמר ליה: חצי השדה שיש לי, לא קנה אלא רביע (ועיין לעיל
סימן רי"ד סעיף ז').
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף כא
נג] היה לו חצי שדה כו'. לשון
הטור [סעיף י"ט], ראובן שהיה לו שדה בשותפות עם שמעון ומכרו ללוי, ולא פירש
כמה מכר לו ממנו אלא כתב לו חצי כו':
שולחן ערוך חושן משפט
סימן ריט סעיף ו
היה לו שדה, ומכר מקצתו לשמעון
לצד מערב, ומצד מזרח עכב לעצמו, ומצר לו מצר מערב ולא מצר לו מצר מזרח, אלא כתב:
מצר מזרח דמינה פליגא, או דמינה פסיקא, אם כתב לו: ואילין מצרנהא, קנה חצי השדה;
ואם לא כתב לו כן, לא קנה אלא תשעה קבין.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן ריט סעיף ו
יג] מצר מזרח דמינה פליגא. פירוש,
שכותב לו שדה פלונית אני מוכר לפלוני, מצד מערב שלו הוא ראובן, ומצד צפון שמעון,
ומצד דרום לוי, ומצד מזרח שלו הוא הארעא דמינה פליגא. ורצה לומר, השדה שפלגתי
מאותו שדה שמכרתי לו הוא עומד במזרח והוא מצר מזרח שלו [והוא הדין אי לא מצר לו
אלא מצר מערב לחוד, ועל מצר מזרח כתב שהוא שדה דמינאי פליגא, וכנ"ל [סעיף א']
דבמצר לו מזרח ומערב לחוד סגי]. או שכתב לו כנ"ל, ובמקום ארעא דמינה פליגא
כתב לו ארעא דמינה פסיקא, ור"ל, השדה ששיירתי לנפשי ופסקתי משדה זו שמכרתי לו
הוא מצר מזרחי שלה, ולא פירש כמה מכר לו ממנו, וגם אין ידוע כמה שייר לנפשו ממנו:
יד] קנה חצי השדה. דדרשינן יתור
לשונו, דלא הוה צריך לכתוב ואילין מצרנהי כי אם ליפות כחו, כדי שלא תימא יד בעל
השטר על התחתונה:
טו] תשעה קבין. דיד בעל השטר על
התחתונה. ובציר ממנה אי אפשר, דהרי שדה מכר לו:
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק יא הלכה ז
שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסי,
יטול מחצה, תנו חלק לפלוני בנכסי, יטול אחד מששה עשר, ויש מי שהורה יטול רביע
הנכסים. +/השגת הראב"ד/ שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסי כו'. א"א הרב
ז"ל כתב כן ועיקר.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רנג סעיף כד
שכיב מרע שאמר: נכסי לפלוני ופלוני, חולקים בשוה
אפילו הם מאה. אמר: נכסי לפלוני ולבניו, חולקים, אותו פלוני נוטל מחצה וכל הבנים
מחצה. אמר: לפלוני ופלוני ולבני פלוני, נוטלים בני פלוני מחצה, ושנים הראשונים
מחצה. (יחלוק פלוני בנכסי, יטול מחצה). תנו חלק לפלוני בנכסי, יטול אחד מששה עשר.
ויש מי שהורה שיטול רביע הנכסים. הגה: ואם אמר: יטול פלוני חלק בנכסי, והוא שכיב
מרע ומחלק נכסיו לבניו, נוטל חלק כאחד מן הבנים (טור). מי שנתן נכסיו לבניו ולבתו,
נוטלת חלק כאחד מהן. ואם התנה שאם ישיאוה או תנשא בעצמה תטול נדונייתה ותסתלק,
דבריו קיימין. ואם השיאוה אחד מן האחין ופסק לה פחות מן חלק המגיע לה, לאו כל
כמיניה, שלא התנה אלא ישיאוה בניו ביחד או תנשא בעצמה, אבל לא אחד מהן (תשובת
רשב"א אלף מ"ג).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רנג סעיף כד
נא] אמר נכסי לפלוני ולבני כו' עד
בני פלוני מחצה. כל זה כבר כתבו הטור והמחבר לעיל סוף סימן רמ"ז ע"ש,
ונלמד ממ"ש במנחה [ויקרא כ"ד ט', והיתה] לאהרן ולבניו (תהיה), ואמרו
חז"ל [ב"ב קמ"ג ע"א] המחצה לאהרן ומחצה לבניו, משו"ה
נוטלין הנכללין הן בניו הן בני פלוני המחצה אף שהן מועטין או מרובין מהנפרטים:
נב] יטול אחד מששה עשר וי"מ
כו'. בפרישה [סעיף מ'] כתבתי במאי פליגי, וגם פה אכתבנו בקיצור כדי שתבין מ"ש
המחבר בסעיף זה ובסעיף שאחר זה. והוא, דבפרק המוכר את הבית [[ב"ב] ריש דף ס"ג]
אמרו שם ז"ל, פשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי, פלגא, תנו לפלוני חלק בנכסי מאי
[פירש ר"ש [בד"ה תנו חלק], אי אמרינן חלק לשון חלוקה הוא ופלגא שקיל, או
נימא חלק הראוי ליטול קאמר ובדעת הב"ד תלוי הדבר לשער בכמה הוה החלק ויכול
להיות אפילו כל שהוא], אמר רבינא בר קיסא ת"ש האומר תנו חלק לפלוני בבור,
סומכוס אומר אין פחות מרביעית, לחביות אין פחות משמינית, לקדירה אין פחות משנים
עשר, לטפיח אין פחות מששה עשר, עכ"ל הגמרא. ופירש הרמב"ם [פי"א
מזכיה ה"ח] דהאי בור מיירי בבור של יין [ולא כרשב"ם [שם בד"ה בבור]
דפירש בשל מים איירי]. והנה דעה קמייתא דכתבי הרמב"ם [שם ה"ז] והמחבר
דכתבו דיטול חלק מששה עשר, ס"ל דרבינא בר קיסא הנ"ל דאמר ת"ש כו',
פשט ליה מהסיפא, דמאחר דמצינו הני חלוקות הנזכרות באומר תנו חלק בבור ולחביות
ולקדירה ולטפיח, ואף דאין למידין מהן למקום אחר כי איכא למימר דוקא בהני היה קים
להו לחז"ל שסגי בהכי משא"כ בענינים אחרים וכמ"ש הרי"ף [שם
ל"ד ע"ב מדפי הרי"ף], מ"מ כיון דלא מצינו שאמרו לשון חלק
בפחות מט"ז, למידין ממנו דהאומר סתם חלק אינו פחות עכ"פ מט"ז.
והדעה השניה שכתבו הרמב"ם והמחבר דנוטל רביעית, סברי דפשיט ליה מרישא דברייתא
דקתני בהאומר תנו חלק לבור אין פחות מרביעית, דילפינן מינה דסתם חלק אינו פחות
מרביעית, דמאינך אין ללמוד, כנ"ל. ומור"ם שכתב בסוף סעיף שאחר זה
ז"ל, וי"א דבכולן אין לו חלק אלא כל שהוא, קאי נמי אמ"ש המחבר כאן
אהאומר תנו לפלוני חלק מנכסי, והיא דעת הרא"ש [פ"ד סי' ו'] וכמו שכתבתי
בפרישה [שם], וטעמו, דס"ל דסומכוס דאמר דהאומר תנו לו חלק בבור דנותן לו
רביעית, לטעמו אזל דס"ל [ב"ק מ"ו ע"א] ממון המוטל בספק
חולקין, והאומר תנו חלק מספקינן ביה אי ר"ל מחצה או חלק כל דהוא, דיכול להיות
אפילו כל שהוא כמו שהיה מסופק [בעל] האיבעיין הנ"ל, ומשו"ה נותנין לו
רביעית שהוא פלגא דפלגא מכח ספק, ואנן לא קי"ל כסומכוס אלא כרבנן [ב"ק
שם] דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ורבינא הנ"ל [ד]פשט ליה מהאי ברייתא, אי
משום דס"ל דהלכה כסומכוס, או משום דמדברי סומכוס נשמע להו לרבנן, דמדבריו
למדנו דלרבנן דס"ל בכל דבר שבממון שמספקינן ביה אמרינן המוציא מחבירו עליו
הראיה, ה"נ דמספקינן באומר תנו חלק אי ר"ל מחצה או ר"ל כל שהוא
דאין נותנין אלא כל שהוא. אבל י"מ ס"ל דסומכוס לא מכח ספיקא קאמר הני
שיעורי, אלא דהכי קים להו דסתם חלק הוא רביעית ולא פליגי רבנן עליה, וכן בחלק
לחביות ס"ל דקים להו שהוא שמינית וכן אינך, ומשו"ה כתבם המחבר בסעיף
שאחר זה לדינא דהאומר חלק לבור הוא רביעית וחלק לחביות הוא שמינית, וכך אינך,
ומסיק וכתב, ואין למידים מהשיעורים הללו לדין אחר, ר"ל משיעור שמינית ושנים
עשר וששה עשר אין למידין, אבל מרביעית דברישא למדו, דבאומר תנו לפלוני חלק מנכסי,
נותנין לו רביעית כמו בהאומר תנו לפלוני חלק מהבור וכמ"ש דמיניה פשט רבינא בר
קיסא הנ"ל. הרי נתבאר לפנינו טעם הג' דעות שכתבו הטור והמחבר. וכלל הדברים,
דדעת הראשונה דאמר חלק אחד מט"ז והשניה דאמרה רביעית, תרווייהו ס"ל דלא פליגי
רבנן אסומכוס בהא, אלא שהראשונה ס"ל שפשט מהסיפא, והשניה והיא דעת הרי"ף
[ב"ב שם] ס"ל דפשט מהרישא. ודעת השלישית דס"ל בכולהו בכל שהוא, היא
דעת הרא"ש ור"י [המובאים בציונים אות נ"א] אליבא דפירוש רשב"ם
[שם ס"ג ע"א ד"ה סומכוס] שפירש שסומכוס דאמר הני שיעורים לטעמו
אזל, ושמשו"ה אמר דנוטל רביעית באומר תנו חלק מבור משום דמספקינן בלשון חלק
הנ"ל, ועל דרך זה פירש נמי באינך שיעורים, והוא, דבחלק לחביות היה ידוע להן
דלחביות לא היו צריכין אלא חצי בור, והאומר תנו חלק לפלוני לחביות יש להסתפק אי
חלק לשון חלוקה נמצא כונתו היתה ליתן לו רביעית הבור, או נימא דחלק ר"ל לפי
ראות הב"ד ויכול להיות אפילו כל שהוא, ומשו"ה נותנין פלגא רביעית הבור
דהיינו שמינית, ובחלק לקדירה היה ידוע להן ששליש הבור סגי לקדירה, ובחלק לקדירה יש
להסתפק אי ר"ל לשון חלוקה ומחצה דהיינו שישית הבור, או חלק כפי ראות
ב"ד, ומשו"ה נותנין לו מספק חצי שישית דהיינו חלק אחד מי"ב שבבור,
ובחלק לטפיח היה ידוע להן שלטפיח סגי ברביעית הבור וממילא בחלק יש לספק אם היא
לשון חלוקה ור"ל שמינית הבור, או חלק כפי ראות ב"ד, ומספיקא נותנין לו
לסומכוס חצי שמינית דהיינו חלק אחד מט"ז, ומדברי סומכוס למדנו דלרבנן דפליגי
וס"ל דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אין נותנין לו בכולהו מספיקא אלא כל שהוא.
וזהו שסיים וכתב מור"ם ז"ל, וי"א דבכולן אין לו אלא כל שהוא,
עכ"ל. ולשון שאינו מדוקדק הוא קצת, דהו"ל למימר די"א דבכולן אין
נותנין לחלקו אלא כל שהוא, דהא מכח דמספקינן מה היתה כונתו באומר סתם חלק אי חלק
גדול או קטן, ס"ל דאין נותנין לו אלא כל שהוא, ודוק. ולא כעיר שושן דנראה
מלשונו במ"ש בסוף סעיף (כ"ד) [כ"ה], דהבין דמאן דאמר כל שהוא אינו
קאי אמ"ש בסעיף כ"ד די"א חלק ששה עשר וי"א רביעית, וגם כתב
בסעיף כ"ד טעם דהאומר חלק ששה עשר דכך שיערו חז"ל. וכמו שכתבתי הוא
מוכרח וכמו שכתבתי בפרישה, ע"ש. ובפירוש חלק לחביות ולקדירה ולטפיח, פירש
רשב"ם שם בגמרא חלק לחביות, ר"ל להשקאת בהמותיו ולא להשקאת שדותיו, דלזה
צריך כל הבור [ור"ש לטעמו דפירש בור של מים, אבל לשון רמב"ם שפירש בור יין,
צ"ל על דרך זה ג"כ חלק לחביות], וחלק לקדירה פירש, שיתן לו חלק מהבור
לתקן ממנו מאכלים, ובחלק לטפיח פירש, שטפיח הוא כלי קטן ששותין ממנו בני אדם:
נג] ואם אמר יטול פלוני חלק בנכסי
והוא שכיב מרע כו'. כ"כ הטור [סעיף מ'], ועיין מה שכתבתי בדרישה מזה:
נד] ופסק לה פחות כו'. וה"ה
אם פסק לה יותר משליש ג"כ אמרינן דלאו כל כמיניה, דלא בא אלא לגרוע לבתו אם
תנשא בעצמה והכניסה בנדוניתה פחות משליש שתסתלק, כ"כ ד"מ סוף סימן
ר"ן. ועיין עוד שם מדין אחד שהקדיש וציוה לעשות ב' ספרי תורות ואמר שיהיו כמו
שעשה פלוני להקדש, באיזה ענין צריך שיהיה דומה, ואם חזר אח"כ מהזמן שהגביל
לזה מקודם:
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק יא הלכה ח
שכיב מרע שאמר תנו חלק לפלוני
בבור היין שיש לי, יטול רביע היין, אמר תנו לו בו חלק לחבית, הרי מעוט ויטול
שמינית היין, אמר תנו לו בו חלק לקדרה נוטל חלק משנים עשר מן היין, אמר תנו לו בו
חלק לטפיח נוטל חלק מששה עשר מן היין שבבור, שהרי גילה דעתו שלחלק מועט נתכוון.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רנג סעיף כה
שכיב מרע שאמר: תנו חלק לפלוני בבור היין שיש
לי, יטול רביע היין. אמר: תנו לו בו חלק לחבית, הרי מיעט, ויטול שמינית היין. אמר:
תנו לו בו לקדרה, נוטל חלק שנים עשר מן היין. אמר: תנו לו בו לטפיח (פי' כלי קטן
לשתות בו), נוטל חלק מששה עשר מהיין שבבור, שהרי גילה דעתו שלחלק מועט נתכוין,
ואין למדים מהשיעורים האלו לדין אחר. הגה: וי"א דבכולן אין לו חלק אלא כל
שהוא (טור בשם ר"י והרא"ש). וכל זה דווקא במתנה, אבל במכר אמרינן בכי
האי גוונא הדמים מודיעים (המגיד פי"א דזכיה ונ"י בשם הר"ן).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רנג סעיף כה
נה] הדמים מודיעים. פירוש, לפי
הדמים שנותנים נותנים לו חלק, ועיין לעיל סימן ר"ך [סעיף ח']:
רמב"ם הלכות מכירה פרק כד הלכה טז
המוכר בית לחבירו על
מנת שדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו, ואם רצה להוציא בה זיזין מוציא, ואם נפלה חוזר
ובונה אותה, ואם רצה לבנות על גבה בונה כשהיה מקודם.
שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף ח
המוכר בית לחבירו על
מנת שדיוטא עליונה שלי, הרי זה שלו ואם רצה להוציא בה זיזין מוציא; ואם נפלה, חוזר
ובונה אותה. ואם רצה לבנות על גבה, בונה כשהיה מקודם. הגה: וה"ה אם אמר: חוץ
מבור ודות, וכל כיוצא בזה (ב"י בשם רמב"ן).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף ח
לג] על מנת שדיוטה עליונה שלי. רשב"ם [ב"ב ס"ג
ע"א ד"ה אמר ר"ל] פירש דיוטא, גג שיש בו מעקה גבוה [י' ורחב] ד',
ורמב"ן [שם ד"ה על מנת] פירש דיוטא הוא שורה העליונה שע"ג בנין
ביתו שמכר, ורגילין לבנות עליה בנין ואז נקראת דיוטא, [ועיין בדרישה [סעיף
י"א] שהארכתי בזה]. ולשני הפירושים לא היה צריך המוכר להתנות זה התנאי,
דמסתמא נמי הדיוטא אינה נמכרת בכלל הבית, ודרשינן יתור לשונו כדמסיק:
לד] ואם רצה להוציא בה זיזין מוציא. לשון הטור [סעיף
י"א], פירוש, שאם מכר החצר עם הבית יכול להוציא ממנו זיזין לחצר, דחשבינן
[יתור לשונו] כאילו שייר מקום בחצר להוציא זיזין, [דה"ק ע"מ שיהיה דיוטא
שלי בכל אופן כמו שהיה בראשונה], וכן אם לא מכר החצר יכול להוציא זיזין ממנו על
הדיוטא, עכ"ל:
לה] ואם נפלה חוזר ובונה אותה. ואף על גב דכתב המחבר לפני זה
בסעיף ו' דאף בלא יתור לשון כשנפלה העלייה אפילו בנויה ע"ג עמודים יכול המוכר
לחזור ולבנותה, שאני עלייה דחשיבה טפי מדיוטא, ועיין פרישה [סעיף י"ג]:
לו] כשהיה מקודם. הלשון משמע דה"ק, דוקא כשהיה בנויה על
גבה מקודם יכול לחזור ולבנות על גבה, ולאפוקי אם לא היה בנוי על גבה מתחילה. ועיין
דרישה [סעיף י"ג] שם כתבתי דהראב"ד [על הרמב"ם המובא בציונים אות
ו'] השיג על זה. ובעיר שושן כתב בזה ז"ל, כמו שהיה "מקודם" שמכרה.
ומהשגות הראב"ד דכתב עליו, אפילו בנין חדש מותר, משמע כמו שכתבתי ראשונה:
רמב"ם הלכות מכירה פרק כד הלכה טו
המוכר בית לחבירו אף על פי שכתב לו והקניתי לך עמקו ורומו צריך
לכתוב לו קנה לך מהקרקע התהום עד רום רקיע, שהעומק והרום אינו נקנה בסתם, וכיון
שקנה העומק והרום קנה הרום שהוא האויר בלבד והעומק שהוא עובי הארץ, אבל לא קנה
הבינונית שבמעמקים ושבאויר, וכיון שכתב לו מקרקע התהום עד רום הרקיע קנה הבור
והדות שבעובי הקרקע והמעזיבות והמחילות שבין המעזיבות למעלה. +/השגת הראב"ד/
המוכר בית וכו'. א"א זה שיבוש שאפילו בנין חדש בונה אם הוא רוצה עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף ג
המוכר בית לחבירו, אף
על פי שכתב לו: הקניתי לך עמקו ורומו, צריך לכתוב לו: קנה מקרקע התהום עד רום
רקיע, שהעומק והרום אינה נקנה בסתם, וכיון שקנה העומק והרום, קנה הרום שהוא האויר
בלבד והעומק שהוא עובי הארץ, אבל לא קנה הבנינים שבעמקים ושבאויר, וכיון שכתב לו:
מקרקע התהום עד רום הרקיע, קנה הבור והדות שבעובי הקרקע ומעזיבות והמחילות שבין
המעזיבות למעלה. הגה: וגם הגג, אף על פי שיש לו גובה עשר ורוחב ד'. אבל כל שאינו
רוחב ד' וגובה עשרה, בכלל בית הוא ואפילו לא כתב ליה: עומקא ורומא, קנה גג בזה
(ב"י בשם רמב"ן).
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף ג
ד] שהעומק והרום אינו נקנה בסתם. פירוש, עומק כולל עובי הארץ,
שיכול הלוקח לחפור תחת ביתו שקנה, ורום כולל האויר שע"ג הבית, שיכול הלוקח
לבנות ע"ג ביתו מה שירצה, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסעיף שאחר זה. ואם היו
נמכרים אף אם לא כתב הוה אמרינן דביתור לשון דכתב עומקא ורומא, בא המוכר ליפות כחו
דהלוקח ולהקנות לו אף הבנינים שהם בנויים מתחת הבית וע"ג, ומשו"ה כתב
דמסתמא לא היו נמכרין לו, ומשו"ה צריכין שיכתוב קנה מקרקעית התהום עד רום
הרקיע, שבזה הלשון נכלל הכל, ואז אין צריך שיכתוב לו ג"כ עומקא ורומא כמו
שכתבו הטור [סעיף ד'] והמחבר בסעיף שאחר זה ודו"ק:
טו] קנה גג בזה. כבר כתבתי בסמוך [סק"ח] דוקא גג דתליא
בחשיבות הוא דקאמר דבאין ד' אמות קנהו, אבל בור ודות לא קנה ע"ש, ולא כעיר
שושן דכתב כאן ז"ל, קנה גג וכל אלו: