רי"ף בבא בתרא דף לה

גמרא בבא בתרא דפים סד. – סז.

אורך השיעור אודיו הוא

1. אין הבור והדות מכורים בכלל הבית. 1

2. מוכר בעיין יפה מוכר. 2

3. המוכר את הבית מכר כל הדברים הקבועים. 3

4. פסול מיים שאובין במקווה. 4

5. המוכר את החצר. 5

1. אין הבור והדות מכורים בכלל הבית

רמב"ם הלכות מכירה פרק כה הלכה ב

המוכר את הבית לא מכר את החדר שלפנים ממנו, אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה עשרה טפחים ויש בו רחב ארבע אמות, ולא את הבור החפור בקרקע ולא את הדות הבנוי בבור אף על פי שמכר לו העומק והרום כמו שביארנו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף ב

המוכר את הבית, לא מכר את החדר שלפנים ממנו, אף על פי שמצר לו מצרים החיצונים ( וי"א דוקא בחדר שרחב ארבע אמות) (טור בשם הרא"ש וב"י בשם הרמב"ן) ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים ויש לו רוחב ארבע אמות; ולא את הבור (פי' בור בחפירה, דות בבנין) ולא את הדות, אעפ"י שכתב לו שמכר לו עומקא ורומא ( ואעפ"י שמצר לו המצרים החיצונים). הגה: וכתב לו ג"כ: ולא שיירית בזבינא אילין כלום (טור); ויש חולקין אם כתב לו: ולא שיירית וכו' (ר"ן וב"י פ' המוכר את הבית). וצריך המוכר לקנות דרך מהלוקח כדי להכנס לבור זה או לדות זה ששייר. ואם אמר ליה: מכרתי לך הבית חוץ מהבור או הדות, אינו צריך לקנות לו דרך. וכן המוכר בור אות דות בלבד, אין הלוקח צריך לקנות לו דרך, אלא נכנס לתוך ביתו של מוכר עד הדות וממלא. ( בד"א, שאין ללוקח דרך אחר חוץ מזה; אבל אם יש לו דרך אחר, אין לו דרך בביתו של מוכר) (ריב"ש סימן רמ"ח).

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף ג

המוכר בית לחבירו, אף על פי שכתב לו: הקניתי לך עמקו ורומו, צריך לכתוב לו: קנה מקרקע התהום עד רום רקיע, שהעומק והרום אינה נקנה בסתם, וכיון שקנה העומק והרום, קנה הרום שהוא האויר בלבד והעומק שהוא עובי הארץ, אבל לא קנה הבנינים שבעמקים ושבאויר, וכיון שכתב לו: מקרקע התהום עד רום הרקיע, קנה הבור והדות שבעובי הקרקע ומעזיבות והמחילות שבין המעזיבות למעלה. הגה: וגם הגג, אף על פי שיש לו גובה עשר ורוחב ד'. אבל כל שאינו רוחב ד' וגובה עשרה, בכלל בית הוא ואפילו לא כתב ליה: עומקא ורומא, קנה גג בזה (ב"י בשם רמב"ן).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף ב

ו] את החדר שלפנים ממנו. רגילין היו לבנות חדר לפנים מהבית להצניע שם ממונם וכליהן, ואין תשמישן לדור בו כתשמיש הבית והיציע, משו"ה י"א דאף שאין בו ד' אמות וגם הוא בתוך המצרים אינו נמכר בכלל הבית, משא"כ ביציע דהכל מודים בו שאם אין בו ד' אמות והוא בתוך המצרים דהוא נמכר בכלל הבית כמ"ש בסעיף א', אלא שהרא"ש והטור [המובאים בציונים אותיות ב', ו'] ס"ל דדין חדר ויציע שוים הם, והן הי"א שכתב מור"ם ז"ל בסעיף א' ב':

ז] ולא את הגג. אפילו אינו מקורה ומגופף. נמוקי יוסף [ב"ב ל"ג ע"א מדפי הרי"ף]:

ח] הבור ודות. שניהן חפירות בקרקע נינהו מכונס בו מים ששואבים בני הבית והחצר ממנו, אלא שהבור הוא חפור בקרקע קשה שאינו מאבד את מימיו בקרקעות שלו, ודות הוא חפירה בקרקע שאינו קשה ואין המים משתמרים בתוכו עד שיעשה סביבו כותל של בנין בתוך החפירה. גמרא [שם ס"ד ע"א] ור"ש [ד"ה בחפירה וד"ה בבנין]. ובבור ודות אפילו אינן רחבים ד' אינן נמכרין עם הבית. ונראה דמשו"ה דקדק מור"ם וכתב בסוף סעיף שאחר זה ז"ל, אבל כל שאינו רחב ד' אמות כו' עד קנה גג בזה, עכ"ל, ואילו בור ודות לא הזכיר. ולא כמ"ש בעיר שושן שם ז"ל, קנה הגג וכל אלו, עכ"ל, דס"ל דשוין הן, ולא דק:

ט] ואף על פי שמצר לו מצרים החצונים וכתב לו גם כן ולא שיירית כו'. נראה דכולה הג"ה אחת היא ומקומה במקום הג"ה השניה, והמחבר לא כתב אע"ג "דמצר לו מצרים חצונים", דסמך אמ"ש כן בתחילת הסעיף בחדר, אלא כתב אע"פ שמכר לו עומקא ורומא, וקאי ג"כ אגג שלפניו, "ובעומקא" קמ"ל דלא תימא דבור ודות החפורים בקרקע יהיו בכלל עומקא, "וברומא" קמ"ל דלא תימא שהגג הוא בכלל, אלא שמור"ם אגב דבעי להוסיף ולכתוב אע"ג דכתב לו ג"כ ולא "שיירית בזביני אילין כלום", וזה קאי אמצר לו מצרים, משו"ה הוסיף נמי וכתב תחילה אע"פ שמצר לו מצרים וכתב לו ולא שיירית כו', וק"ל:

י] וכתב לו גם כן ולא שיירית כו'. עיין דרישה [תחילת] סימן רט"ו, שם כתבתי דאם מצר לו מצרים וכתב לו קנה לך כל מה שבתוכו, דכו"ע מודים דנמכר כל מה שבתוכו, דלשון זה מהני טפי מכתיבת ולא שיירית בזביני אילין, ע"ש:

יא] לקנות לו דרך כו'. דהמוכר בעין יפה מוכר. ובפרישה [סעיף י"ד] כתבתי דדוקא בכעין זה דהבור ודות מעצמן נשארו להמוכר בלא תנאי, ואפשר להתקיים שיורו דבור ודות על ידי קניית הדרך מהלוקח, אבל במוכר דקלו לחבירו ושייר פירותיו לנפשו, כיון שגילה דעתו שמבקש לשייר לנפשו, גם א"א לו להיות השיור דפירות אם לא ששייר לו מקום מוצא פירות הדקל, בזה אמרינן דבעין יפה שייר לנפשו כל הצריך לו, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסימן ר"ט [סעיף ז'] ע"ש:

יב] אין צריך לקנות לו דרך. דכיון דלא היה צריך להתנות שיורו דבור ודות, אמרינן דלכך התנה כדי שישארו בידו כדמעיקרא, דהיינו עם הדרך שיכנס ויצא בו:

יג] וכן המוכר בור ודות. פירוש דהאי וכן הוא ללמדינו, דגם בזה אמרינן דבעין יפה מכר לו ומכר לו עם הדרך, ולא דמי למוכר לחבירו פירות דקלו דלא אמרינן דבעין יפה מכר לו עם מקום מוצא הפירות כמו שכתבו הטור והמחבר לעיל בסימן ר"ט [טור סעיף ג' ומחבר סעיף ד'], דשאני התם דמה שמכר לו לא חל בו קנין כיון שאינו בעולם, ולא שייך בו לומר בעין יפה מכר:

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף ג

יד] שהעומק והרום אינו נקנה בסתם. פירוש, עומק כולל עובי הארץ, שיכול הלוקח לחפור תחת ביתו שקנה, ורום כולל האויר שע"ג הבית, שיכול הלוקח לבנות ע"ג ביתו מה שירצה, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסעיף שאחר זה. ואם היו נמכרים אף אם לא כתב הוה אמרינן דביתור לשון דכתב עומקא ורומא, בא המוכר ליפות כחו דהלוקח ולהקנות לו אף הבנינים שהם בנויים מתחת הבית וע"ג, ומשו"ה כתב דמסתמא לא היו נמכרין לו, ומשו"ה צריכין שיכתוב קנה מקרקעית התהום עד רום הרקיע, שבזה הלשון נכלל הכל, ואז אין צריך שיכתוב לו ג"כ עומקא ורומא כמו שכתבו הטור [סעיף ד'] והמחבר בסעיף שאחר זה ודו"ק:

טו] קנה גג בזה. כבר כתבתי בסמוך [סק"ח] דוקא גג דתליא בחשיבות הוא דקאמר דבאין ד' אמות קנהו, אבל בור ודות לא קנה ע"ש, ולא כעיר שושן דכתב כאן ז"ל, קנה גג וכל אלו:

2. מוכר בעיין יפה מוכר

שולחן ערוך חושן משפט סימן רטז סעיף ד

מכר לו שדה ואמר: חוץ מהאילנות, אם יש בו דקלים בלבד, שייר הדקלים, ואם יש בו גפנים בלבד, שייר הגפנים; וכן שאר האילנות. היו בה גפנים ודקלים, לא שייר אלא הגפנים. ( וכן בדקלים ואילנות שייר האילנות). היו בה אילנות וגפנים, שייר האילנות ומכר הגפנים, שהמוכר בעין יפה מוכר. הגה: אמר לו: חוץ מחרוב זה, לא קנה כל החרובין שבשדה, והא דקאמר: חוץ מזה, כדי לשייר לו דרך (הכל בטור). וע"ל סימן רט"ו ס"ה. ואם הדקלים שייר, לא שייר אלא כל דקל גבוה שעולים לו בחבל, והשאר הרי הם של לוקח. ( מיהו אם כולם נמוכים, שייר כולם) (טור). ואם שאר האילנות הוא ששייר, לא שייר בהם אלא כל שאין העול כובשו, וכל שהעול כובשו הרי הוא של לוקח ובכלל השדה נחשב. (מיהו אם כולם דקין שהעול כובשן, שייר כולן) (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רטז סעיף ד

ז] אם יש בו דקלים לבד כו'. קמ"ל דאף דקלים וגפנים בכלל שם האילנות הן כשאין בשדה זולתם, אבל כשיש בשדה ג"כ סתם אילנות, אמרינן דלא שייר אלא סתם אילנות, ואם אין בשדה אלא דקלים וגפנים, גפנים הן יותר בכלל שם אילנות סתם מדקלים, מש"ה אמרינן דמשייר לנפשו הגפנים ולא הדקלים:

ח] וכן שאר אילנות. קצת קשה דכ"ש הוא, ודוחק לומר דמשום סיפא כתבו ללמדינו דאף באילנות לא שייר לנפשו כי אם אותן שאין העול כובשו. לכן היה נראה דמ"ש וכן שאר אילנות, ר"ל שאר אילנות החשובים כגון של תאנים ורימונים או של זיתים, וס"ל דאם היו שאר אילנות עמהן לא היינו אומרין דשיירן כמו בדקלים וגפנים, אבל השתא דליכא עמהן שאר אילנות ודאי דעתו הוה עלייהו ושיירן. ועיין פרישה [סעיף ד'], שם כתבתי לשון הגמרא [ב"ב ס"ט ע"ב] והטור [סעיף ד'] דלא משמע הכי קצת:

ט] וכן בדקלים ואילנות. פירוש, כמו שאמרינן שמכר דקלים ושייר הגפנים, כן הדין באם היו בו אילנות ודקלים דאמרינן דמכר דקלים, ולא אמרינן בזה דשייר האילנות הגרועים וכ"ש הדקלים הטובים וכנ"ל:

י] שהמוכר בעין יפה מוכר. פירוש, ומש"ה לא אמרינן ששייר לנפשו שניהם גפנים ודקלים, אלא כל מה שנוכל לומר שלא שייר אמרינן דודאי מכר לו:

יא] אמר לו חוץ מחרוב זה. פירוש, חוץ מחרוב המורכב דבזה דוקא דינא הכי, משום דאף דלא שייריה מסתמא נמי לא היה מכור בכלל השדה וכמ"ש הטור והמחבר בסימן שלפני זה [טור סעיף ז' ומחבר סעיף ה'], מש"ה אמרינן דבשיורו בפירוש לטפויי אתא לשייר לנפשו ג"כ דרך לאותו חרוב, דמסתמא לא היה לו דרך כמ"ש הטור [שם סעיף ח'] והמחבר שם בסוף סעיף ה', אבל אם אמר אחרוב שאינו מורכב חוץ מחרוב זה, אין כאן יתור לשון ואין לו דרך לאותו חרוב, וגם שאר חרובים שאינם מורכבים אינם משוירים:

יב] שעולין לו בחבל. שהדקל הוא גבוה ופירותיו הן סמוך לראש האילן, ואין לדקל ענפים מהצדדים שיוכל לעלות בהן ללקוט פירותיו מראש האילן וצריכין לעלות בחבל וללקוט הפירות, וקאמר דאם אינו גבוה כ"כ אינו בכלל שם דקל סתמא והוא מכור. ובטור [סעיף ד'] סידר דין זה אאומר חוץ מאילנותיו ולא היו בו אלא דקלים דאמרינן דשיירו לנפשו, ולרבותא כתבו שם דגם בזה אמרינן כל שאין עולין בחבל הוא מכור, ואע"ג דלא שייריה בלשון דקל אלא בלשון אילן וסתם אילן אינו גבוה כ"כ, ועיין פרישה [שם]:

יג] שאין העול כובשו. דרכם היה לחרוש סביב האילנות, ואם העול כופף את האילן ועובר השור לדרכו ואין האילן מעכבו אינו חשוב. וכאן לא שייך לומר עליית בחבל, דשאר אילנות יש להן ענפים מן הצד לעלות בהן. ובדקל אף אם העול כובשו כל שעולין לו בחבל חשוב הוא, ואמרינן דדעתו היתה גם כן עליו במה שאמר חוץ מדקל:

3. המוכר את הבית מכר כל הדברים הקבועים

רמב"ם הלכות מכירה פרק כה הלכה ה

המוכר את הבית מכר את התנור ואת הכיריים, ואת מלבנות הפתחים המחוברין בטיט ואת הדלת ואת הנגר ואת המנעול אבל לא המפתח, ומכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת, ומכר את האיצטרוביל אבל לא את הכלי שהקמח יורד לתוכו שהוא כמו כפיפה של עץ, ולא מכר את מלבנות כרעי המטה ולא את מלבנות החלונות אף על פי שהן מחוברין בטיט מפני שהן לנוי, ובזמן שאמר הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף יא

המוכר את הבית מכר כל הדברים הקבועים כגון דלת ונגר ומנעול והאצטרובל ומכתשת הקבועה והתנור והכירים והריחים, אם הם קבועים, ואת מלבנות הפתחים המחוברים בטיט. (וי"א דחיבור ביתדות לא מקרי חיבור) (עיין בב"י). ולא מכר את המפתח, אפילו הוא קבוע בדלת, ולא מכתשת המיטלטלת ולא את הקלת ולא את מלבנות כרעי המטה ולא את מלבנות החלונות, אע"פ שהם מחוברים בטיט, מפני שהם לנוי. ואם אמר ליה: הוא וכל מה שבתוכו, כל אלו מכורים אבל לא גג ויציע ובור ודות ומחילות (הר"ן ונ"י פ' המוכר את הבית). ( וי"א דאם כתב לו: כל מה שבתוכו, הוי כאלו כתב לו: ולא שיירית וכו' וע"ל סימן זה סעיף ב').

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף יא

מב] ונגר. פירוש, בריח הקבוע בכותל:

מג] האצטרובל. הוא העיגול שסביב אבן הרחיים והוא ג"כ קבוע:

מד] מלבנות הפתחים. הם כמו לבזבזים סביב מזוזת הבית והדלת שוקף עליהן:

מה] המחוברים בטיט. איבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא [ב"ב ס"ט ע"א] במחוברים ביתידות אי אמרינן דבטילין במזוזת הבית ונמכרין עמו או לאו, וקאמר שם דאם מחוברים בטיט לא קמיבעיא ליה דפשיטא דמחשב מחובר, ומשו"ה נמי פסקו כל הפוסקים דמחובר בטיט היא ודאי נמכרת עם הבית, וביתידות פסקו דאין נמכרת עמו, ככל תיקו דממונא דהיא חומרא לתובע וקולא לנתבע דהמוציא מחבירו עליו הראיה והמוכר הוא הנתבע. ומור"ם כתב בהג"ה ז"ל, וי"א דחיבור ביתידות לא הוה חיבור, עכ"ל. לא ידעתי מאן קא פליג עליה, ודוחק לומר משום דאחר איבעיא הנ"ל איתא שם בגמרא ז"ל, בעי ר' זירא מלבנות של חלונות מהו כו', ופירש רשב"ם [ד"ה בעי ר' זירא] דאיבעיא ליה באת"ל, את"ל דמלבנות של פתחים היכי דמחברי ביתידות הוה חיבור ונמכרים עם הבית, מלבנות של חלונות המחוברים ביתידות מהו, מי אמרינן כיון דהני דשל חלונות אינן נקבעין שם כי אם לנוי משו"ה לא הוה חיבור, או לא כו', וכיון דלפירוש רשב"ם זה, באת"ל קאמר דחיבור יתידות בשל פתחים הוה חיבור, משו"ה כתב מור"ם ז"ל די"א דלא הוה חיבור, ור"ל דיש דלא ס"ל כפירוש רשב"ם בזה, אלא ס"ל דפירוש האיבעיא הוא כדפירשו המגיד משנה [פכ"ה ממכירה ה"ה], דפירש האיבעיא של מלבנות של חלונות אהיכי דמחברי בטיט קאי, וקאמר את"ל דשל פתחים הוה חיבור, בשל חלונות דעבידי לנוי מהו. אבל פירוש זה הוא דוחק, דכיון דהמחבר גופו כתב המחוברים בטיט, מוכח דס"ל דדוקא בשל טיט הוה חיבור ולא ביתידות, ושוב לא יתישב עליו מ"ש וי"א דבשל יתידות לא הוה חיבור, דמאי קמ"ל, והו"ל למימר איפכא די"א [דהן המפרשים האיבעיא כרשב"ם] דגם ביתידות הוה חיבור. ועוד, דאין שייך לומר בכזה דהאת"ל הוא פשיטותא דאיבעיא הראשונה כיון דכבר סלקו בתיקו, ולא ה"ל להגמרא לסתום ולכתוב בלשון תיקו כיון דנפשט מכח האיבעיא דאח"כ. הלכך אני אומר סמי מכאן תיבת וי"א, אלא מור"ם בא לפרש דברי המחבר דכתב המחוברים בטיט, כדי שלא תטעה לומר דמכ"ש המחוברים ביתידות, דמן הסברא המחובר ביתידות הוא מחובר קבוע ועומד בבית טפי ממה כשהוא מחובר בטיט, משו"ה כתב מור"ם דזה אינו, אלא דוקא קאמר, ודחיבור ביתידות לא מיקרי חיבור. ואפשר דהטעות נפל בדפוס, כיון דהג"ה זו שייכי לסעיף י"א, יכול להיות שהיה מסומן כתוב בצידו י"א לרמוז ששייכא לסעיף י"א, וטעה הסופר או המעתיק והוסיף וי"ו וכתב וי"א דחיבור כו' וק"ל. [ולפי מה שכתבתי לעיל בכמה מקומות דדרך מור"ם לכתוב בלשון ויש מי שאומר אף שאין בו פלוגתא, א"כ לא קשה מידי, דגם כאן צ"ל כן]. ואין לתמוה על המחבר דכתב בפשיטות דמלבנות חלונות אפילו מחוברים בטיט אינם נמכרים ולרשב"ם הנ"ל הם נמכרים בכה"ג. דבזה י"ל דנמשך אחר פירוש המגיד משנה. ועיין בפסקי הרי"ף והרא"ש דלא הביאו האבעיא ודין דמלבנות בפסקיהן, ועיין דרישה [פרישה סעיף י"ז] שם כתבתי טעם להדבר:

מו] ולא את מלבנות כרעי המטה. פירוש, דרכן היה להניח חתיכת עץ תחת כרעי המטה כדי שלא ירקבו בקרקע, וגם הוא איבעיא דלא איפשטא בגמרא והוה קולא לנתבע, ואפילו אם מחוברים הם בקרקע בטיט או ביתידות, כיון דאין להן שייכות כלל לקרקע כי אם להמטה, משו"ה אין נמכרין בכלל הבית. ולא כעיר שושן דכתב אמלבנות כרעי המטה דמיירי דאינן מחוברין בקרקע. ולא דק, דלא מיבעיא לפירוש המגיד משנה [שם] דהאיבעיא דקאמר בגמרא דאיבעיא ליה היכי דלא מטלטלי, ר"ל שהוא מחובר בקרקע ועלתה בתיקו, דאליביה מוכח מהגמרא דאפילו מחוברין אינן נמכרין, אלא אפילו לפירוש רשב"ם [שם ד"ה מלבנות] דפירש היכא דלא מיטלטלי עם המטה, ולא נשמע מיניה דמיירי דמחובר בקרקע, אפ"ה נראה דגם הוא מודה דאינו נמכר עם הבית אף אם הוא מחובר לקרקע, כיון דאין לו שייכות להבית, והכי משמע מדברי הטור [סעיף י"ז] שתמה על הרמב"ם למה הוצרך לכתבו, ולא ניחא ליה דמיירי במחובר לקרקע ודוק:

מז] כאלו כתב ולא שיירית כו' עד סעיף ב'. פירוש, שם כתב בהג"ה דיש חולקים וס"ל דבדכתב להו ולא שיירית כו' קנה הבור והדות ואינך. ולסברא הראשונה שכתב שם והוא דעת הטור [סעיף א'] דגם אי כתב ולא שיירית כו' לא מהני למכירתן, כ"ש דלא מהני כאן אי (לא) כתב וכל מה שבתוכו וכמ"ש המחבר כאן. ועיין בסימן מ"ש רט"ו סוף סעיף א':

4. פסול מיים שאובין במקווה

רמב"ם הלכות מקוואות פרק ו הלכה ו

החוטט בצינור מקום לקבל בו הצרורות המתגלגלין במים כדי שלא ירדו עם המים אם היה הצינור של עץ וחפר בו כל שהוא פוסל שהרי כל המים שיורדין באין מתוך כלי שנעשה לקבלה, ואפילו שקבעו אחר שחקק בו הואיל והיה עליו תורת כלי שהיה תלוש, אבל אם קבעו בקרקע ואח"כ חקק בו בית קיבול אינו פוסל, ואם היה צינור של חרס אינו פוסל עד שיהיה בחקק כדי לקבל רביעית, אע"פ שנתמלא המקום החקוק שבצינור צרורות המתחלחלין בתוכו הרי הוא בפיסולו ואינו כסתום, ירד לתוך המקום שחקק עפר או צרורות וסתמו ונכבש הרי זה כשר.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף לד

אין הכלי חשוב לפסול המים שבו משום שאיבה, אלא אם כן הוא ראוי לקבל קודם שיקבענו ושיתמלא לדעת, ואז פוסל בין אם הוא כלי גדול המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, בין אם הוא כלי קטן ביותר, ואפילו הם כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה.

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף לד

(מא) ושיתמלא לדעת. - פירוש שהמילוי שם יהיה לדעת אבל א"צ שיתכוין ליתנם למקוה וכן פירש בפרישה והוא פשוט:

(מב) כלי גדול. - פירוש שלענין קבלת טומאה יצא בזה מתורת כלי וכן בקטן מ"מ כאן פסול לענין שאובין:

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף לד

עה ושיתמלא לדעת - ר"ל שיתמלא לצרכיו אבל לא בעינן שיתמלא לדעת לשפכו למקוה, פרישה וע"ל סעיף מ"א:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף לו

צינור שאין לו ד' שפות אינו חשוב כלי וראוי להביא על ידו מים למקוה; ואם חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעו, אם הוא של עץ אפילו אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה על ידה כלי וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובים; ואם הוא של חרס, אין החקיקה פוסלתו אלא אם כן היא מחזקת רביעית, ואם נפלו צרורות או עפר בגומא אינו חשוב סתימה לבטלו מתורת קבלה אלא אם כן יהיו מהודקים לתוכה. סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע, אינו חשוב קבלה לפסול בו המקוה. הגה: ולכן מותר לעשות מקוואות ע"י צנורות וסלונות של עץ שמביאין מים מן הנהר או שאר מעין אל המקוה (מרדכי דקדושין בשם הר"ר שמריה ור"ן ה"נ ותשובת רא"ש וכן הוא דעת הטור ורמב"ם), או צנורות של הגגות (מהרי"ק שורש נ"ד /נ"ו/); ולא חיישינן שמא נעשה בהן גומא מכח לחלוחית ומקבלים, דלא מקרי קבלה אף אם היה בהן גומא הואיל ולא עשאו אדם בכונה (שם טעמא דהר"ש). ואם המים באים אל הצינור על ידי כלים הקבועים בגלגל והם נקובים בדרך שלא מקרי כלי, מותר לטבול בהן אם יש מ' סאה במקוה (מרדכי הלכות נדה בשם רוקח); אבל אם אין בה מ' סאה, אין לטבול שם דלא מקרי חבור לנהר ע"י זה ועיין בא"ח סימן קנ"ט (ב"י ס"ס זה ולא כרוקח).

ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה סימן רא סעיף לו

(מד) אם היא של עץ. - פי' וראוי לחקוק בה יותר הוה כאילו חקק כבר מה שאין כן בשל חרס:

5. המוכר את החצר

רמב"ם הלכות מכירה פרק כה הלכה ו

המוכר את החצר מכר בורות שיחין ומערות שבתוכה, וכל הבתים החיצונים והפנימים ובתים שיש בהן החול והחנויות הפתוחים לתוכה, אבל שאינן פתוחות לתוכה אינם נמכרים עמה, היו פתוחות לכאן ולכאן אם רוב תשמישן לתוכה נמכרות עמה ואם לאו אינן נמכרות עמה, ולא מכר את המטלטלין שבתוכה, ובזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה הרי כולם מכורין, בין כך ובין כך לא מכר את המרחץ ולא בית הבד שבתוכה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רטו סעיף א

המוכר את החצר מכר בורות שיחין ומערות שבתוכה וכל הבתים החיצונים והפנימים ובתים שיש בהן החול וחנויות הפתוחות לתוכה, אבל שאינן פתוחות לתוכה אינן נמכרות עמה. היו פתוחות לכאן ולכאן, אם רוב תשמישם עמה, נמכרות עמה; ואם לאו, אינן נמכרות עמה. ולא מכר את המטלטלין שבתוכה ( שאינן נמכרין בכלל הבית) (טור ס"ב). ובזמן שאמר ליה: היא וכל מה שבתוכה, הרי כל תשמישי הבית אף על פי שמיטלטלין מכורין ( בר מחיטי ושערי) (טור ס"ג). בין כך ובין כך לא מכר את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה. (וי"א דאם מצר לו מצרים החיצונים, הכל מכור (נ"י פ' המוכר את הבית בשם הרשב"א), כדאמרינן לגבי בור ודות; וכבר נתבאר לעיל סי' רי"ד דיש חולקין גבי בור ודות וה"ה כאן).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רטו סעיף א

א] המוכר את החצר כו'. דשם חצר כולל כל הבנוי בתוכה ומיוחד לבני החצר, לאפוקי מרחץ ובית הבד דיש להן שמות בפני עצמן, והרבה חצירות ישנן דאין מרחץ ובית הבד בתוכן. והא דכתבו הטור והמחבר בסימן שלפני זה [טור סעיף ה' ומחבר] בסעיף ד' ה' חילוקי דעות במוכר את החצר אי קנה את האויר, וכאן משמע דפשוט דקנהו מדקנה אפילו כל הבתים והבור והדות ואינך דקחשבי, כתבתי בפרישה [סעיף א'], דלעיל מיירי דאינו מוכר לו סתם חצר אלא א"ל קרקע רחבה כך וכך אני מוכר לך לחצר, דאז סברא הוא דאין בכלל אלא מה שבפרט, ועיין דרישה [סימן רי"ד סעיף ה'] מ"ש עוד מזה:

ב] הבתים החיצונים והפנימים. עיין בפרישה [סעיף א'] שם כתבתי (דהר"ן) [דהנ"י ב"ב ל"ו ע"א מדפי הרי"ף] פירש פנימית שאין לה פתח לחצר, ודריסת רגלים לחצר הוא דרך בית החיצון שפתוחים לתוכו:

ג] וחנויות הפתוחים לתוכו. פירוש, שמיוחדים לבני החצר למכור להן צרכיהן:

ד] שאינן נמכרין בכלל הבית. פירוש, אותן המטלטלים שאינן נמכרין מן הסתם עם מכירת הבית כמבואר בסימן שלפני זה [סעיף י"א], אינן מכורין ג"כ בכלל מכירת חצירו מהסתם:

ה] בר מחיטי ושערי. דהן מידי דמיכל ועומדין למחייתו, שאדם רגיל ליקחן עמו במקום שהוא:

ו] הכל מכור כדאמרינן לעיל כו'. פירוש, לעיל סימן רי"ד סעיף ב', שם מסיק בהג"ה ז"ל, ויש חולקין אם כתב לו ולא שיירית כו', וה"נ מיירי בדמצר לו מצרים וגם אמר לו כל מה שבתוכו, דהג"ה זו קאי אמ"ש המחבר לפני זה, ואמירת כל מה שבתוכו ה"ל ככתיבת ולא שיירית בזביני אילין כלום, וכ"כ בנ"י [המובא בציונים אות ד'] ע"ש, וכ"כ מור"ם בהג"ה בסימן רי"ד בסעיף י"א, ועיין מה שכתבתי שם [סקמ"ז] עליו עוד:

ז] דיש חולקין גבי בור ודות וה"ה כאן. פירוש, כמו שחולקין שם לענין בור ודות [והוא מ"ש המחבר שם בסימן רי"ד סעיף ב' ע"ש] ה"ה שחולקין כאן לענין מרחץ ובית הבד, אבל לענין בור ודות פשיטא דנמכרין במכירת סתם חצר, וכמ"ש הטור והמחבר בריש הסעיף בפשיטות, והוא משנה וגמרא [שם ס"ז ע"א], ועיין מ"ש שם בסימן שלפני זה סעיף ב' [סק"י], דאם מצר לו מצרים וכתב דמכר לו כל מה שבתוך המצרים, נראה דהכל מודים דהכל מכור, דהוא עדיף מכתב לו ולא שיירית ליה בזביני אילין כלום, דאז י"ל דבור ודות במכירת בית, או מרחץ ובית הבד במכירת חצר, לאו בכלל זביני אילין נינהו דאין נכנסין בגדר שם סתם בית או חצר, משא"כ כשכותב לו בהדיא וכל מה שבתוך המצרים, וי"ל דאמירת כל מה שבתוך המצרים עדיף מאומר הריני מוכר לך החצר וכל מה שבתוכה ואח"כ מצר לו מצרים, וצ"ע: