רי"ף בבא בתרא דף ג ע"א

גמרא בבא בתרא דפים ה. – ו.

אורך השיעור ברי"ף הוא דקות

אורך השיעור בפוסקים הוא דקות

1. כותל חצר המבדיל בין שני שותפין שנפל. 1

2. אחד מן השותפין שבנה הכותל. 2

3. הקובע זמן לחבירו, ותבעו תוך הזמן 2

4. אין נפרעים מן היורש. 3

1. כותל חצר המבדיל בין שני שותפין שנפל

רמב"ם הלכות שכנים פרק ג הלכה א

כותל חצר המבדיל בין שני שותפין שנפל, יש לכל אחד משניהם לכוף על חבירו לבנותו עד גובה ד"א כדי שלא יראו זה את זה, אבל יתר על ארבע אמות אין מחייבין אותו, רצה האחד והגביה הכותל יותר על ארבע אמות, אם בא חבירו ובנה כותל אחד גבוה כנגד הכותל שביניהן מחייבין אותו ליתן חלקו בגובה שכנגד כתלו, כיצד בנה אחד כותל שביניהן והגביהו עשר אמות ובא חבירו ובנה כותל אחד /אחר/ כנגדו או בצדו לעשות לו בית והגביה הכותל האחר שש אמות מחייבין אותו ליתן חלקו בשתי אמות שמוסיף על ארבע אמות שהרי נראה ממעשיו שהוא רוצה בהן, וכן אם חקק בראש הכותל שביניהן מקום להניח בו הקורות או שבנה עליו קורה גדולה שהקורות נשענין עליה מחייבין אותו ליתן חלקו בשש האמות כולן שהוסיף חבירו על הארבע אמות אע"פ שלא בנה כל הכותל שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בכל הגובה הזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנז סעיף י

כותל חצר המבדיל בין שני השותפין שנפל, יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנותו עד גובה ארבע אמות. רצה האחד והגביהו יותר מארבע אמות, אין מחייבין אותו ליתן חלקו במה שהגביה יותר מארבע אמות, אלא (אם) כן בנה כותל אחר גבוה כנגד הכותל שביניהם, שאז מחייבין אותו לתת חלקו בגובה שכנגד כותלו. כיצד, בנה האחד כותל שביניהם והגביהו י' אמות, ובא חבירו ובנה כותל אחר כנגדו או בצדו והגביה כותל האחר שש אמות, מחייבין אותו ליתן חלקו בשתי אמות שהוסיף על ד' אמות, שהרי נראה ממעשיו שהוא רוצה בהם. וכן אם חקק בראש הכותל שביניהם מקום להניח בו הקורות, או שבנה עליו קורה גדולה שהקורות נשענים עליה, מחויבים אותו לתת חלקו בשש אמות כלם שהוסיף חבירו על הד' אמות, אף על פי שלא בנה כל הכותל, שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בכל הגובה הזה. הגה: וכן בארכו, אם הניח אבן נכנס ואבן יוצא כדרך שעושין בבנין כשרוצים להוסיף עליו, חייב בכל התוספות שהוסיף חבירו (טור מכ"ח). וה"ה אם היה לו כותל כבר ובנה דבר שניכר שחפץ במה שעשה חבירו (הגהות אשירי וב"י בשם ערוך). וכן אם נהנה בבניינו, אע"פ שלא עשה שום היכר שניחא לו, חייב לו כפי מה שנהנה (מרדכי ריש ב"ב והגהות פ"ג דשכנים).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנז סעיף י

כג] כותל חצר כו' שנפל. כן הוא נמי לשון המשנה [ב"ב ה' ע"א], ולרבותא נקטו שנפל, ללמדינו דאף אם מתחילה היה הכותל שביניהן גבוה מד' אמות, מ"מ כשנפל אין אחד כופה את השני לחזור לבנותו כ"כ גבוה, כי אם עד ד"א:

כד] מחייבין אותו ליתן חלקו בשתי אמות כו'. והיינו דוקא כשיעור אורך הכותל שבנה כנגדו ולא יותר, דאם הכותל המפסקת ביניהן ארכו עשרים אמה וכותל שבנה כנגדו אין ארכו אלא י' אמות בגובה שש אמות, אינו מחויב ליתן חלק תוספות השני הכ' אמה, כי אם עד עשר אמות, וכן מפורש בטור [סעיף כ"ח] ועיין פרישה:

כה] וכן אם חקק בראש כותל שביניהן. כן הוא לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות כ"ח], ולפ"ז אפשר לומר דאפילו אם לא בנה בחצירו כותל כנגד כותל המפסקת צריך לשלם כל הגובה. אבל בטור [שם] כתב ז"ל, ואם חפר בראשו כו', וקאי שם אכותל שבנה הוא נגדו, וכן פירש"י בגמרא [ב"ב ו' ע"א ד"ה ומודה ר"נ]. גם מ"ש מור"ם בהג"ה וכן בארכו כו', והוא מלשון הטור, קאי אכותל שסמך, ואפשר דלדינא לא פליגי. מיהו נראה דכשהחקיקה היא בכותל המפסקת, שצריכין לראות שהוא בעצמו חקקו, דאל"כ יכול זה לומר שבעל הכותל שהגביהו חקקו בלא ידיעתו כדי שלא תתקלקל חומתו כשאפייסנו לאחר זמן לבנות עלייהו, וק"ל:

כו] בשש אמות כולם. פירוש, שבחקיקת מקום בהנחת הקורות על החומה, גילה דעתו שרוצה להגביה גם החומה שבנה כנגדו כשיעור גובה הכותל המפסקת ביניהן. טור [שם] ע"ש:

כז] אע"פ שלא בנה כל הכותל. נראה דר"ל שלא בנה הנתבע אלא ד"א דלמטה במחיצה שביניהן, ולא השש אמות שהגביה חבירו, וגם לא בנה שום כותל כנגדו, וק"ל:

כח] חייב בכל התוספות כו'. היינו דוקא באורך החומה, אבל אין זה סימן לחייב תוספות הגבוה יותר מן ד' אמות. טור [שם] ע"ש:

2. אחד מן השותפין שבנה הכותל

רמב"ם הלכות שכנים פרק ג הלכה ב

אחד מן השותפין שבנה הכותל שמבדיל בינו ובין חבירו עד ארבע אמות ותבע חבירו ליתן חלקו בהוצאה ואמר נתתי חלקי, ה"ז בחזקת שנתן ונשבע היסת שנתן ונפטר עד שיביא ראיה התובע שלא נתן, אבל אם בא לתבוע אותו ליתן חלקו בהוצאת שאר הגובה שהוסיף על ארבע אמות מפני שסמך לו או כנגדו ואמר נתתי אינו נאמן, אלא חבירו נשבע בנקיטת חפץ שלא נתן לו ונוטל ממנו כדין כל הנשבעין ונוטלין, עד שיביא ראיה זה שנתן לו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קנז סעיף יא

ואם זה שבנה הכותל גבוה בא לתבוע לחבירו שיפרע חלקו בהוצאות שאר הגובה שהוסיף על ארבע אמות מפני שסמך לו (בצדו) או כנגדו, ואמר: נתתי, אינו נאמן, אלא חבירו נשבע בנקיטת חפץ שלא נתן לו, ונוטל ממנו, אא"כ הביא ראיה שנתן לו. ( מיהו אם קבע לו בנין קבוע, נאמן שנתן לו חלקו) (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנז סעיף יא

כט] מפני שסמך לו. ר"ל שבנה כותל בצידה וסמכה לכותל המפסקת בגובה, או שבנה כותל כנגד זה, והן הן הב' דברים שכתב בסעיף שלפני זה שמחייבין אותו על ידם:

ל] ואמר נתתי אינו נאמן. הטעם, משום דדין זה אינו פשוט שיתחייב ליתן חלקו בתוספות בשביל שסמך כותלו נגדו, ואמרינן דמשקר, משא"כ בגובה ד' אמות התחתונים שחיובו פשוט, משום הכי מהימנינן ליה, וכמ"ש המחבר לפני זה בסעיף ח':

לא] נשבע בנקיטת חפץ. הטור כתב על דברי הרמב"ם [המובאים בציונים אות ל"ב] שהרמ"ה [ב"ב פ"א סי' ז' ד"ה ברם] חולק וס"ל שנוטל בלא שבועה, דטפי הוה בחזקת שלא נתן מהקובע זמן לחבירו וא"ל פרעתיך בתוך זמני דנוטל בלא שבועה, עכ"ל. ואפשר דכיון שזה בא להוציא מחבירו משום הכי פסקו בעלי השו"ע כדברי הרמב"ם:

לב] מיהו אם קבע לו כו', משום דבזה ג"כ חיובו פשוט, ומה"ט כתב הטור [סעיף ל'] שאם קבע לו סוכה דמצוה יותר מח' ימים, או שחיברו בטיט, נאמן לומר דפרע חלקו בתוספות, ע"ש. והמחבר השמיט דין דהסוכה כאן וכתבו לעיל סימן קנ"ג [סעיף י"ז], משום שהוא נמשך אחר פירוש הרמב"ם [פ"ח משכנים ה"ז] שס"ל שהאי דין לענין חזקה למהוי הכותל שלו איתמר בגמרא [ב"ב ו' ע"ב]. ועיין דרישה [סעיף ל']:

3. הקובע זמן לחבירו, ותבעו תוך הזמן

שולחן ערוך חושן משפט סימן עח סעיף א

הקובע זמן לחבירו, ותבעו תוך הזמן, ואמר ליה: פרעתיך, אינו נאמן, דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו. ( והוא הדין דלא יכול לומר: מחלת לי) (מרדכי ריש ב"ב). ואפילו מיתמי, שמת הלוה בתוך הזמן והניח יתומים, אפילו קטנים, נפרעים מהם בלא שבועה, אם היה מלוה בשטר, או אפילו מלוה על פה והעמיד אביהם בדין ונתקבל העדות בפניו, דבמלוה ע"פ נמי איתא להאי דינא, ובלבד שיש עדים בהלואה ובקביעות הזמן, שאם אין עדים, נאמן בשבועת היסת, במיגו דלא היו דברים מעולם או לא קבעת לי זמן או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמנו. אם תבעו תוך זמנו ואמר ליה: פרעתיך, וחזר ותבעו אחר זמנו ואמר ליה: השתא פרעתיך, הוחזק כפרן ואינו נאמן. הגה: (הגהת אשר"י ס"פ השואל ובמהרי"ק שורש פ"ט) י"א דלא אמרינן חזקה זו אלא במלוה, אבל אם היו מעות מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך אחרים, הוי כשאר פקדון ויכול לומר דהחזירן, אפילו תוך הזמן שקבע (מהרי"ו סימן פ"ט). ושכירות, דינו כהלואה, ואינה משתלמת אלא בסופה, ואינו נאמן לומר שפרע תוך הזמן (טור ריש סימן שי"ז ונ"י ריש ב"ב). מיהו אם שכרו לכתוב לו ספר, כמה קונטרסים, כל קונטרס מיד זמנו הוא. וה"ה בכל מלאכה המתפרדת בכיוצא בזה (מרדכי ריש ב"ב).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן עח סעיף א

א] הקובע זמן לחבירו כו'. דוקא בקבע לו זמן, דגילה הלוה דעתו דצריך להמעות עד שיכלה הזמן, משא"כ בסתם הלואה, וכמ"ש המחבר והטור בסוף סימן זה:

ב] ותבעו תוך הזמן כו'. היינו כשהתובע טוען ברי, אבל לא כשטוען שמא. מרדכי ריש ב"ב [סי' תס"ח], ד"מ א':

ג] ואפילו מיתמי כו'. ולא חיישינן שאבוהון התפיס לבעל חוב צררי, דכיון שהוא בתוך הזמן ואי אפשר לנוגשו, אין מדרך האדם להתפיס צררי. אשר"י [ב"ב פ"א סי' ט']:

ד] אם היה מלוה בשטר. מדמסיק וכתב הטור [סעיף א'] והמחבר, או אפילו בעל פה ונתקבלה העדות בחיי אביהן, משמע דבשטר אין צריך קבלת עדים מחיים, והיינו מטעמא דקי"ל [סימן מ"ו סעיף ה'] דמקיימין שטר שלא בפני בעל דין, וה"ה בקטנים דכשלא בפניהן דמי, וכל שנתקיים השטר הרי הוא כאילו נתקיימו חתימתן בב"ד מיד בשעת חתימתן בעוד שאביהן קיים. וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפי"ב דמלוה [ה"ז], וכן פסק המחבר בהדיא לקמן סימן ק"י סעיף ו', וגם שם לפני זה בסעיף ד' ביורש גדול שנתן נכסי מוריש לקטן. ואף שהטור בשם הרא"ש [בתשובה כלל פ"ה סי' ט'] פסק שם [סעיף י"ב י"ג] בשניהן דאין מקיימין בקטנותו, הא כתבתי שם בדרישה [ובפרישה סעיף י"ב] ובסמ"ע [סקי"א] דהיינו דוקא במילי דצואה או כשמטא זמן לגבות, ע"ש ובסימן (מ"ז) [מ"ו בדרישה סעיף ח' ובסמ"ע סקי"א] מ"ש עוד מזה. ודוקא בשטר שכבר נחתמו בו עדים הקילו בקיומו, וכמ"ש [גיטין ג' ע"א] קיום שטרות דרבנן, אבל במלוה על פה אין מקבלין העדים שלא בפני בעל דין, וקטן כשלא בפניו דמי:

ה] ואמר ליה פרעתיך כו'. פירוש, ופסקו עליו דאינו נאמן, [אינו נאמן] לומר פרעתיך אפילו לאחר זמן, ועיין לקמן סימן ע"ט:

ו] מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך כו'. דע דבהגהות אשר"י [המובא בציונים אות ג'] חילק בין מלוה דלהוצאה ניתנה לידו, ובין פקדון שאסור לו ליגע ביה. (ומהרי"ק שורש) [ומהרי"ו סי'] פ"ט חילק בין מעות שניתנו להוצאה לטובתו דאינו נאמן, ובין מעות שניתנו לידו להוציאן לטובת הנותן לו דנאמן לומר החזרתי לך. ומור"ם ס"ל כאן זה לפשוט דבפקדון לא אמרינן החזקה דאין אדם מחזיר פקדון תוך זמנו, דהא לא אמרו אלא אין אדם פורע תוך זמנו, והיינו הלואה, וכמ"ש ג"כ המחבר בריש סימן זה, ובא כאן ללמדינו דאף במעות דניתנו לידו להוציאן, אם ההוצאה היא לטובת הנותן אין שייך בו החזקה ודמיא לפקדון, והא דקרי ליה פקדון, משום דאין על המקבל אחריות דומיא דפקדון, והיותר נראה להגיה, בידו ואסור ליגע בהן או עוסק, וכ"כ בד"מ [סעיף א']:

ז] ואינו נאמן לומר שפרע כו'. וסיים שם [בנ"י המובא בציונים אות ד'], וכן הדין בפדיון הבן:

ח] כל קונטריס מיד כו'. נראה דדוקא קונטריס קאמר ולא כל דף ודף, מפני שהדף הראשון מהקונטריס מדובק להאחרון, נמצא כל המונח תוכו שם אחד עליו:

ט] מלאכה המתפרדת. עיין לקמן בסימן קנ"ז בדברי הטור [סעיף כ"ד] והמחבר [סעיף ח'] בשוכר בנאים לבנות לו כותל:

4. אין נפרעים מן היורש

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה א

הפוגם את שטרו, או שעד אחד מעיד על שטרו שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפני הלוה, והטורף מיד הלוקח, והנפרעים מן היורש בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבועה כעין של תורה (ואומר) לו כשיתבע השבע ואח"כ תטול, ואם היה החוב לזמן ותבע בזמנו יפרע שלא בשבועה, עבר זמנו לא יגבה אלא בשבועה.

מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה א

הפוגם את שטרו או וכו'. משנה פרק כל הנשבעין (דף מ"ה) ובכתובות פרק הכותב (דף פ"ז ע"ב) ובגמרא שם ופירוש פוגם שהלה אומר התקבלת ממני מנה והוא אומר לא התקבלתי אלא חמשים, ודין היתומים בין גדולים בין קטנים מפורש בגמרא בהניזקין (דף נ') וה"ה לכל יורש וכן מוכיח פרק כל הנשבעין ולזה כתב רבינו ז"ל יורש נראה [שר"ל] אי זה יורש:

ואם היה וכו'. פ"ק דבבא בתרא (דף ה' ע"ב) נתבאר בגמרא שאם מת לוה תוך זמן גובה מן היתומים שלא בשבועה ודעת רבינו ז"ל שהוא הדין לכל השאר וראיתי מי שחולק בדין הבא ליפרע מן הלקוחות שאפילו תוך זמן אינו נפרע אלא בשבועה דהא היכא דאודי בשעת מיתה דלא פרעיה גבי מיתמי בלא שבועה וממשועבדים צריך שבועה הכא נמי לא שנא וכן מצוי בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל ע"כ דבריהם ואני אומר שאין הנדון דומה לראיה דהתם בדין הוא שלא תועיל הודאה אצל לקוחות משום חשש קנוניא ואין בידו להפקיע הלקוחות אבל גבי יורשים אין לחוש לקנוניא שהרי בידו להפקיע ירושתם בלאו הכי אבל בתוך זמנו משום חזקה היא שאין אדם פורע תוך זמן הילכך לקוחות ויתומים שוים ודברים נראים הן אבל אני חוכך בדין פוגם את שטרו דהא איבטילא לה חזקה דאין אדם פורע לגבי האי שהרי פרע והלה מודה לו במקצת וצ"ע:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קח סעיף יז

אין נפרעים מנכסי יורשים, אפילו גדולים, אלא בשבועה. ואם נפרע שלא בשבועה, היו מנדין אותו עד שישבע.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קח סעיף יז

נב] אפילו גדולים כו'. משום דמקטנים ג"כ מצינו דגובין בשבועה [משום הכי קאמר לשון "אפילו גדולים"], והיינו כשגובין מהן לכתובת אשה וכמו שכתבו הטור והמחבר בריש סימן ק"י, או למי ש[ה]לוה לצורך מזוני וכרגא וכמו שכתבו הטור והמחבר בסימן ק"ט [טור סעיף ה' ומחבר סעיף ג'], ע"ש. אבל בג' דרכים הנ"ל [סעיף א', ג'], דהיינו אם מת הלוה בתוך זמנו או שהודה בשעת מיתה או שמת בשמתא, שם גובין מהן אף בלא שבועה. גם בריבית אוכלת בהן דריש סימן ק"י דמיירי בגוי, לא שייך ביה תקנה דלא יפרע אלא בשבועה. ובשאר תביעות וענינים אין נזקקין לנכסי קטנים כלל אפילו בשבועה. ועיין פרישה [סעיף ו']: