רי"ף בבא בתרא דף לט
גמרא בבא בתרא דפים עו: – עח.
אורך השיעור אודיו הוא
2. אותיות, אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה
3. אמר לשנים: זכו בשדה זו לפלוני
4. אמר להם: זכו לו בשדה זו על מנת שתכתבו
5. המקנה לחבירו קרקע כל שהוא, והקנה לו על גבו שטר
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ג הלכה ג
הספינה הואיל ואי אפשר להגביהה
ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים, לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה
וכן כל כיוצא בזה, ואם אמר לו המוכר לך משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה
כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו, שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זה אלא במשיכה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצח סעיף ז
הספינה, הואיל וא"א להגביה
ויש במשיכתה טורח גדול, ואינה נמשכת אלא לרבים, לא הצריכוה משיכה אלא נקנית
במסירה, וכן כל כיוצא בזה. ואם אמר לו: לך משוך וקני, אינו קונה הספינה עד שימשכנה
כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו, שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זה אלא במשיכה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצח סעיף ז
יג] ואינה נמשכת אלא לרבים.
פירוש, אין יחיד יכול למושכה, אלא צריכין רבים כדי למשכה, שאז היא נמשכת מכחן של
רבים:
יד] אלא נקנית במסירה. פירוש,
כשהיא עומדת ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהן:
טו] ואם אמר לו משוך וקנה כו' עד
עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום כו'. כבר כתבתי בסעיף ג' [סק"ו] דלשון זה
משמע שימשכנה מלא ארכה. ולמאי דאיירי לפני זה [לעיל סקי"ד] בעומדת ברשות
הרבים או בחצר שאינה של שניהן, לא סגי במשיכה מלא ארכו ברשות הרבים לחוד, אלא
(בענין) [בעינן] שימשכנה מרשות הרבים לסימטא או לחצר של שניהן, ושם לא בעי דיחזור
וימשכנה מלא ארכו וכמ"ש המחבר בסמוך סעיף י"ד, והמחבר קיצר כאן וסמך
אמ"ש שם (לעיל), ולא בא אלא ללמדינו דלא מהני לו בכה"ג דקפיד מסירה
לחוד, אלא בעינן שימשכנה כולה, וכדינא דמשיכה:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ו הלכה י
המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו
במתנה, אינו נקנה במסירת השטר לידו, שלא מסר לו אלא הראיה שבו ואין הראיה נתפסת
ביד.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן סו סעיף א
אותיות, אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה. הגה: מיהו
יכול לתפוס הנייר עד שיחזיר לו דמיו (רבינו ירוחם נתיב י"ד). וכן אם אין
למוכר לשלם ללוקח, מוציאין מן הלוה ונותנין לקונה, כדלקמן סימן פ"ו,
ואע"פ שלא קנה השטר (ב"י בשם הרשב"א). וכן אם קבל עליו המוכר
אחריות אם לא יגבה הלוקח השטרות, צריך לקיים המוכר מה שקבל עליו, אע"פ שלא
קנה הלוקח השטרות (תשובת הרשב"א). ובמקום דלא קנה הלוקח השטר, ואומר שהמוכר
עדיין יכתוב וימסור לו, והמוכר חוזר במכירה, י"א דאינו חייב לקבל מי שפרע
ויכול לחזור בו אע"פ שקבל המעות (ב"י בשם התרומות). הילכך האי מאן
דמזבין שטרא לחבריה, צריך למכתב ליה: קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה. ואם לא כתב
כן, לא קנה המלוה שבו, ואפי' הנייר לצור
על פי צלוחיתו לא קנה, אלא מקח טעות הוא, ומחזיר הנייר ויחזיר לו הדמים. הגה:
י"א דשטר שכתוב בו: אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו, נקנה בחליפין או במסירה
בלא כתיבה (ת"ה סי' של"א). אבל אם לא כתוב בו כך, רק שנכתב על שם הלוקח
מתחילה, צריך כתיבה ומסירה. ודוקא שהיה השטר של מוכר רק שהיה נכתב על שם הלוקח,
אבל אם אמר מתחילה לעדים: כתבו שטר ללוקח ותנו לו, דעיקר הכתיבה היתה ללוקח, אין
צריך כתיבה ומסירה. ועיין בסמוך סעיף ד' ה' (ב"י בשם הרשב"א והתרומות
והרי"ף).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן סו סעיף א
א] אותיות אינן נקנין כו'. לשון
הגמרא [ב"ב ע"ז ע"א] מילי נינהו ואין קונין מילי במילי, ר"ל
דאין קנין סודר וחליפין חלין כי אם אדבר שגופו ממון והוא בידו, משא"כ שטר זה
דאינו אלא לראיה שכך וכך חייב ושהשדות של הלוה משועבדים לו, אבל עדיין אינו שלו,
דקי"ל כרבא [פסחים ל' ע"ב] דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, ולכך
אפילו מסר השטר ביד הזוכה (כו') ואמר לו בע"פ קני לך איהו וכל שעבודיה עדיין
מילי במילי הוא, עד שיכתוב לו אתה פלוני קנה שטר זה ממני על פלוני איהו וכל
שעבודיה, דכתיבה זו מחשב מעשה והוא עצמו הקנין וא"צ קנין אחר, דומה למה שאמרו
[קדושין כ"ו ע"א] קרקעות נקנין בשטר, והיינו שכותב על נייר שדה פלונית
קנויה או נתונה לך כמ"ש בסימן קצ"א [סעיף א'], אלא שבקנין שטרות בעינן
עוד שימסור לו השט"ח עם נייר זה שכתוב בו קני לך איהו וכל שעבודו. והוא הדין
אם כתב על השט"ח בעצמו קני לך איהו וכל שעבודו נמי סגי בהכי. ועיין פרישה
[סעיף א'] שכתבתי והוכחתי זה דלא סגי בכתיבת הני תיבות לחוד, אלא צריך לכתוב אני
פלוני בן פלוני מקנה לך פלוני בן פלוני שטר זה על פלוני בן פלוני איהו וכל
שעבודיה, ע"ש: הג"ה. עיין בהר"ן פרק הכותב [כתובות מ"ד
ע"ב מדפי הרי"ף] ובנ"י פרק מי שמת [ב"ב ס"ט ע"א
מדפי הרי"ף] אי מכירת שטרות דאורייתא, ונ"מ אי מוכר שטרותיו לגוי, ועיין
ד"מ א':
ב] מיהו יכול לתפוס הנייר כו'.
הג"ה זו אינה נדפסת בסדר, שהרי קאי אמה שכתב אח"כ ואפילו הנייר כו' לא
קנה, וצ"ל הג"ה זו בסוף סעיף זה, והג"ה הנדפסת בסוף סעיף זה מקומה
הוא כאן: הג"ה. וכתב מהרי"ו סי' קס"ב, הואיל ואין המקח קיים, אינו
על המעות רק שומר שכר אע"ג דנתן לקונה שטר על המעות, ונאמן לומר פרעתי במיגו
דנאנסו עכ"ל. ד"מ (ג') [א']:
ג] עד שיחזיר לו דמיו. וכן אם תפס
הלוקח אין מוציאין מידו כמ"ש לקמן סעיף י"ז, ועיין מה שכתבתי שם בס"ק
(ל"ד) [מ"ו]:
ד] מוציאין מהלוה כו'. היינו
מדרבי נתן שיתבאר דינו בסימן פ"ו:
ה] צריך לקיים המוכר מה שקיבל
עליו. פירוש, שחייב לשלם כפי שיווי השטר לגבות בו כיון דקיבל עליו אחריות,
דאל"כ מאי קמל"ן, הא דמי המכירה בלאו הכי צריך להחזיר לו, ועיין לקמן
סעיף ל"ב ול"ד:
ו] לקבל מי שפרע. דינו דמי שפרע
עיין לקמן בסימן ר"ד. ונראה דדוקא מי שפרע קאמר דא"צ לקבל עליו כיון דלא
קנה דבר שגופו ממון, אבל מ"מ יש בו משום מחוסרי אמנה שנתבאר שם ג"כ בטור
בסימן ר"ד [סעיף י"א], ז"ל שם, ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אעפ"י
שלא נתן דמים ולא רשם המקח ולא נתן משכון, [ו]כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר הרי
זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו, עכ"ל. ולא כמו שכתב בעיר שושן
בסעיף זה אדין זה ז"ל, אינו חייב לקבל עליו מי שפרע ויכול לחזור בו,
אעפ"י שקיבל המעות, לא היה כאן אלא קנין דברים ודברים אין בהן משום מחוסרי
אמנה, עכ"ל. דלא הוה ליה למימר ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, ומור"ם
לא כתב ויכול לחזור בו אלא לענין שא"צ לקבל עליו מי שפרע וק"ל:
ז] ואפילו הנייר כו'. הטעם, כיון
דדעת הקונה היתה לקנות החוב והשעבוד וזה לא קנה, משום הכי לא חל הקנין כלל שאין
קנין לחצאין:
ח] ולכל מי שמוציאו נקנה כו'.
עיין לעיל סוף סימן נ' שכתב מור"ם ז"ל, וכן שטר שכתוב בו פלוני חייב
לפלוני או לכל מי שמוציאו, חייב לשלם לכל מי שמוציאו, ודוקא שבא מחמתו כו', והכא
לא חילק. גם שם כתב כן סתמא וכאן כתבו בשם י"א. שאני הכא דמיירי שיש לו עדים
או שטר ראיה שמכרו לו, ומשום הכי אפילו בא מחמת עצמו מהני, משא"כ שם דאין לו
עדים שמכרו לו, וק"ל, ועיין לעיל סימן ס"א סעיף ד'. ואפשר דאף דמחשב בעל
דבר ואינו צריך כתיבה ומסירה, מ"מ לעינן מחילה מצי מלוה ראשון למחול להלוה,
כיון דכתב בו אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו, משמע שמלוה הראשון הוא העיקר ואליו
נשתעבד עכ"פ, ועיין לקמן ס"ק ס"ד מה שכתבתי עוד מזה, ועיין (פרישה)
[דרישה סעיף כ"ה]:
ט] ועיין בסמוך סעיף ד' ה'.
כצ"ל [וכן מצאתי כתוב בהג"ה דהועתק מכתיבת יד מור"ם ז"ל], ששם
בסעיף ה' מיירי בענינים אלו, וגם בסוף סעיף ד' שכתב ראובן שיש לו שטרות כו', מיירי
מענינים אלו וכמו שכתבתי שם [סקט"ז], לכן נראה, דתיבת זה צ"ל ד' ה',
ונתחלף הד' "בזיין" ומזה בא הטעות לדפוס "זה", ודוק:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ו הלכה יד
המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה
לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה, ונראה לי
שגם זה יכול למחול אחר שמכרו, וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון
שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא. +/השגת הראב"ד/ כיון שהחזיק
הלוקח וכו'. א"א והוא דא"ל אגב וקני, עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רמג סעיף ו
אמר לשנים: זכו בשדה זו לפלוני
וכתבו שטר עליו והחזיקו בשדה, יכול הנותן לחזור בו בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה,
אע"פ שאינו יכול לחזור במתנה עצמה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רמג סעיף ו
ט] יכול הנותן לחזור בו בשטר עד
שיגיע כו'. ור"ל, אף שהחזיקו בשביל המקבל בהשדה דשוב אינו יכול הנותן לחזור
בנתינת גוף השדה. ובטור [סעיף ו'] מסיק וכתב ז"ל, ואע"פ שהקנה לו השדה
ע"י קנין. ור"ל, אע"פ דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד, וכמ"ש
הטור והמחבר לעיל סימן ל"ט [טור סעיף ה' ומחבר סעיף ג'], היינו דוקא כל זמן
שלא מיחה בהעדים, אז הרשות ביד העדים לכתוב להמלוה או להמקבל או להלוקח שטר על דבר
הקנין וא"צ ליטול רשות על זה מהמקנה, אבל אם חזר המקנה ומיחה בעדים, אפילו
כבר כתבו השטר, מחאתו מחאה, ואסורים ליתן להמקבל שטר, מטעם דיכול לומר לא ניחא לי
דליפשו עלי שטרי ויזולו נכסי. ובתשובת הרא"ש כלל ל"ד דין ג' [וכ"כ
הטור בסימן זה בשמו [כלל ס"ו סי' א'] סעיף י"ד והמחבר בסעיף י'] כתב
הטעם דיכול לחזור בכתיבה או בנתינת השטר, אף דהקנין היה גם על השטר, משום דהוה
קנין דברים, ע"ש [סמ"ע סקי"ט] מה שכתבתי בביאורו:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ו הלכה טו
האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו
לו את השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע, יש לנותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה,
ואע"פ שאינו יכול לחזור בשדה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רמג סעיף ז
אמר להם: זכו לו בשדה זו על מנת
שתכתבו לו את השטר או על מנת שתתנו לו ק"ק זוז, אע"פ שהחזיקו בשדה יכול
לחזור בו שלא יכתבו לו שטר או שלא יתנו לו ק"ק זוז ותתבטל גם המתנה. ואפילו
כתבו לו השטר, כל זמן שלא מסרוהו בידו, אם מיחה בהם מלמסרו לו, בטלה המתנה. הגה:
וה"ה בשנים שעשו קנין שישאו זה את זו, ואמרו על מנת שיכתבו השטרות, ואחר כך
חזר האחד קודם כתיבת השטרות ומוחה בכתיבת השטר, נתבטל הקנין הואיל ואמרו ע"מ
שיכתבו השטרות (הרא"ש כלל ל"ד סימן ג') (וע"ל ריש סימן ל"ט
סעיף ד').
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רמג סעיף ז
י] על מנת שתכתבו לו השטר כו' עד
ותתבטל גם המתנה כו'. הטעם, כיון דאמר על מנת הרי תלויה המתנה בהכתיבה, וזולת
הכתיבה לא תחול המתנה, וכיון דמהני מחאתו לענין השטר, מתנת השדה התלויה בה ממילא
בטלה, משא"כ בסעיף דלפני זה, דשם מיירי שלא אמר על מנת:
יא] או שלא יתנו לו מאתים זוז
ותתבטל כו'. ז"ל הרא"ש [ב"ב פ"ה סי' ה'], ולא אמרינן בזה
דיקיימו הן התנאי ליתן לו מאתים זוז [משלהן דאין בו חובה לנותן השדה] בעל כרחו
ויתקיים המעשה למפרע, והטעם, משום דתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא, שהוא טובתו
של לוקח, ועליה רמיא לאתנויי ולא על המוכר, ותנאי כזה לאו תנאי הוא. ואין לומר,
כיון דלאו תנאי הוא א"כ הוה כאילו אינו ויתקיים המעשה, דזה אינו, דדוקא לטובת
הלוקח הוא כאילו אינו, כיון דלא התנהו איהו, אבל מה שיש בהתנאי טובת המוכר במקומו
עומד התנאי, דהיינו כל שחוזר בהתנאי מבוטל המעשה, שהרי תלאן זה בזה:
יב] וה"ה בשנים שעשו קנין
כו'. שם בתשובת הרא"ש [המובא בציונים אות ז'] ליתא כן, אלא שעשו קנסות ביניהן
למי שיעבור, ועל אותן קנסות עשו קנין בעל מנת שיכתבו השטרות. וכה"ג דוקא
מצינו דחל הקנין, שהוא דבר שבממון, ומקנה לו ממונו שיהיה משועבד לו ממנו סך הממון
אם לא יקיים מה שקיבל עליו, ויש בו חילוקי הדין דאמר על מנת שיכתוב או לא אמר על
מנת, אבל קנין על חיוב שישאו זה את זו גרידא כמ"ש מור"ם כאן לא מצינו,
דה"ל כקנין דברים. ומשו"ה נראה דרגילין לכתוב בהתנאים, ערבים בעד הקנס
פלוני ופלוני, דאילו ערבים לישא זה את זו, לא חל הקנין עליו:
יג] ואמרו על מנת שיכתבו השטרות
כו'. דוקא באומר על מנת, שתלה קנין השידוכין בכתיבת השטרות, משו"ה כשמוחה
בכתיבת השטר ויש בידו למחות וכנ"ל [סק"ט], נתבטל ג"כ קנין
השידוכין, וכמו שנתבאר במתנת שדה על מנת שיכתבו לו השטר, אבל בלא אמר על מנת לא
נתבטל קנין השידוכין וחייב בקנס על הבושת, וכן מוכח שם בתשובות הרא"ש בהדיא.
ועל דרך זה צריכין לפרש לשון מור"ם בהגהתו באה"ע סימן נ' סעיף ו', דכתב
שם דגובין הקנסות דשידוכין משום בושת, ומסיק וכתב ע"ז ז"ל, ודוקא אם כבר
נכתבו שטרי הקנסות כו'. ואף דלשונו דחוק, דהל"ל ודוקא כשקיבל עליו קנס ולא
תלהו בעל מנת שיכתבו השטרות, דהא אם לא תלהו בעל מנת אף אם לא נכתבו ומיחה
אח"כ מלכתוב גובה הקנס, אבל עכ"פ כונתו ג"כ כן, דהא מסיק שם וכתב
ז"ל, אבל אם קיבלו קנין על מנת לכתוב כו' ומיחה כו', הרי לפנינו דתלה הדבר
באומר על מנת. וברישא הכי קאמר, ודוקא אם נכתבו השטרות, אזי אף אם אמר מתחילה על
מנת שיכתבו עכ"פ יגבו ממנו הקנס, דהרי כבר נכתבו, משא"כ אם עדיין לא
נכתבו ובא למחות. מיהו מ"ש שם, דוקא אם נכתבו השטרות, כתיבה לאו דוקא הוא, אלא
ר"ל שנכתב וגם נמסר, הא כל שלא נמסר יכול לחזור בו, וכמ"ש הטור והמחבר
כאן [טור סעיף ח' ומחבר] בסעיף ז':
יד] ומוחה בכתיבת השטר נתבטל
הקנין. לפי מ"ש הטור והמחבר לפני זה מוכח דאף אם כבר נכתבו התנאים, רק שעדיין
לא נמסרו להצדדין ומחה מלמסרן, דאין מוסרין, וכן מוכח מתשובת הרא"ש שכתב כן
בהאי דינא וכמו שאכתוב בסמוך. ועיין בעיר שושן שכתב דין זה בשם מור"ם
ז"ל, וסתר הדין וכתב ז"ל, נ"ל דהכא אפילו נעשה הקנין בעל מנת לא
ביטל במחאתו חתימת התנאים, דהא הטעם דאמרינן דבטל הוא ולא אמרינן יקוים התנאי בעל
כרחו והמעשה קיים, משום דעל המקבל היה לו להתנות ולא התנה הוא אלא הנותן,
משו"ה אמרינן דהוי פטומי מילי בעלמא [וכנ"ל [סקי"א]], וזה לא שייך
הכא בתנאים שקנו בקנין סודר שישאו זה את זו על מנת שיכתבו השטרות, שהתנאי הוא צורך
וטובת כל אחד מהן, שכל אחד התנה שיהא לו שטר על שכנגדו לתבעו בו אם יעבור, ולא
התנה שיהא לשכנגדו שטר עליו, משו"ה יקיימו העדים תנאי השטרות ומעשה הקנין
יתקיים למפרע בעל כרחו, כן הוא תוכן דבריו, ע"ש. והנה יש לתמוה עליו, שהוא
תלה דין זה במור"ם ז"ל, ולא שת לבו לחקור אחר מקור דין שהוא מדברי
הרא"ש שכתב כן בתשובותיו בעצמו כלל ל"ד סי' ג', ושם בתשובה כתב מילתא
בטעמא ז"ל, כיון דכתיבת השטר היא חובתו, איך יכולין לכתוב השטר לחובתו בלי
רשותו, והיכא דעשאן שלוחין לכתוב השטר גם הוא יכול לבטל שליחותו, גם בנידון זה
[שהמעשה היה שעשו קנין שישאו זה את זו על מנת שיכתבו על כל אחד שטר בסך כך וכך,
ויתנו השטרות ליד אחד מעדי הקנין שיתן שני השטרות כשיעבור אחד מהן ליד המקיים]
נתינת השטר ליד הנאמן היא חובתו, והוא עשה שלוחים לתיתו בידו, וקודם שבא לידו הוא
מבטל שליחותן, וכיון שנתבטלה שליחות נתינת השטר ליד נאמן נתבטלה ג"כ נתינת
[נ"ל דצ"ל כתיבת] השטר, דהא בהא תליא, ושלא כדין נכתב השטר וחספא בעלמא
הוא, עכ"ל הרא"ש. הרי מבואר בדברי תשובת הרא"ש שלא כדברי עיר שושן,
ושגם הרא"ש ס"ל דאין הטעם בביטול תנאי זה דעל מנת שיכתבו השטרות משום
דהוי פטומי מילי, שהרי הרא"ש לא הזכיר האי טעמא שם בתשובה. גם בפרק הספינה
[ב"ב פ"ה סי' ה'], אף ששם כתב הרא"ש האי טעמא, לא כתבו כי אם
בראובן שאומר לעדים קנו ממני בקנין סודר שאתן שדה זו לשמעון על מנת שתתנו אתם לו
מאתים זוז, דאין בנתינה זו שיתנו העדים מאתים להמקבל שום חובה להנותן, בהא כתב שם
טעם הביטול משום דהוא פטומי מילי [וכמו שכתבתי לעיל [סקי"א]], משא"כ באומר
על מנת שתכתבו לו השטר שכתיבה זו היא חובה להנותן דיפשו עליו שטרי וכנ"ל
[סק"ט]. ומ"ש עיר שושן שכונת החתנים בכתיבת שטרי שידוכין היא לטובתן
שיהיה בידו דכל אחד שטר לתבוע לשכנגדו אם יחזור בו, י"ל דס"ל
להרא"ש שכונת כל אחד בקנינו שיכתבו שטרות שני הצדדים, והרי חובה יש בדבר
כשיכתוב שני השטרות ויתן ביד אחד. ועוד, אף אם בשעת קנין על כתיבת השטר היתה כונתו
דכל אחד לטובתו כמו שכתב עיר שושן, מכל מקום כיון שאח"כ נתחרט בהשידוכין
והכתיבה היא חובתו, יכול לבטל השליחות שהיא לחובתו. ואי משום דקנה קנין סודר על
הכתיבה, הא כבר נתבאר [בסק"ט] דקנין דברים הוא. אלא שבאת לומר שהעדים יקיימו
התנאי בעל כרחו ויקוים הקנין סודר דהשידוכין, על זה כתב הרא"ש הטעם, דלא
אמרינן הכי אלא באמר תנו לו מאתים זוז ולא באומר כתבו לו השטר דהוא חובתו, וכיון
דתלאן זה בזה, נתבטלה כתיבת השטר נתבטל ג"כ קנין דהשידוכין מעיקרא. ומ"ש
בעיר שושן עוד, דכיון דאין לתקן בושת זה שכנגדו, איך יפטר מהקנס, ולא דמי לחוזר
בכתיבת השטר הלואה או שטר מקח, דשם יכול הלוקח [לקמן סעיף ח'] או המלוה לומר החזר
לי מעותי וכמ"ש בסימן ל"ט [סעיף ז'], גם זה אינו קושיא, דכאן מחל כל אחד
על בשתו באם ימחה שכנגדו בכתיבת השטר, דאל"כ לא הוה ליה לשתוק כשהתנה זה
בקנינו דהשידוכין ואמר על מנת שיכתבו השטר, וכל שכן אם שניהן התנו בקנין כך, דהרי
ראינו ששניהן לדבר אחד נתכונו באמרם על מנת. ועיין שם עוד בתשובת הרא"ש שסיים
וכתב ז"ל, ועוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעינן קנין
בב"ד חשוב כמ"ש ר"ח ור"ת, ע"ש. וידוע שזה הטעם אינו של
עיקר, דהא כתבו הטור והרא"ש [נדרים פ"ג סי' י' ובתשובה כלל ל"ד סי'
ב'] דעיקר הטעם דגובין קנס ולא מחשב אסמכתא משום בושת דשכנגדו, וכמ"ש הטור
בשמם באה"ע סוף סימן נ' ובחו"מ סוף סימן ר"ז [סעיף כ"א].
וצריכין לומר שהרא"ש בעי למיכתב שם, כיון דמן הדין לא היה לגבות קנס היכא דלא
קנו בבית דין חשוב, אלא משום בושת תיקנוהו, משו"ה מצרכינן כל הטעמים, ואם לאו
אין מוציאין ממון הקנס מצד העובר, אף שיש לו בושת, וק"ל. כל זה נ"ל ברור,
ודלא כעיר שושן שתמה מאד בדין זה על מור"ם ז"ל, וכבר כתבתי שהרא"ש
שכתב הטעם משום פטומי מילי, הוא עצמו כתב דגם בדין זה תלויין אהדדי, ושניהן נתבטלו
כשחוזר בכתיבת השטר, והדברים ברורים וצודקים בטעמן ונאים להאומרן, ודוק:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן סו סעיף י
המקנה לחבירו קרקע כל שהוא, והקנה
לו על גבו שטר חוב, הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה, והוא
שיאמר לו על פה: קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. הגה: וי"א דשטר אינו נקנה
באגב (טור בשם ר"ח והרא"ש). ולענין הלכתא נקטינן כסברא הראשונה, דנקנה
באגב. ודוקא שטר שכבר נכתב, אבל לא יוכל להקנות לו באגב, שטר שעדיין לא נכתב
(ריב"ש סימן ר"י).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן סו סעיף י
כד] הרי זה קנה השטר בכל מקום
שהוא. פירוש, אפילו אינו על גבי הקרקע שמקנהו לו אגבה, וכמו שכתב הטור לקמן בסימן
ר"ב [סעיף א'] בדין קניית אגב, ע"ש:
כה] בלא כתיבה ומסירה. דכל שמקנה
אגב קרקע דינו כקרקע, והקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה ובקנין, וכמו שכתב הטור בריש
סימן ק"ץ. ומיהו אמירה ע"פ כתבו הרא"ש והטור [המובאים בציונים אות
כ"ב] דצריך, וזהו שכתב המחבר והוא שיאמר כו':
כו] דשטר אינו נקנה באגב כו'.
וכתב הרא"ש בתשובה כלל (ע"ו) [ע"ה] סי' ג' דמ"מ משתעבד באגב,
עכ"ל ד"מ י"א:
כז] שטר שעדיין לא נכתב.
משא"כ בשאר דברים דיכול להקנות ולומר קנה אגבן פרה או טלית לכשאקנהו,
וכמ"ש בסימן ל"ז [בטור סעיף ט'] ובסימן (ס"א) [ס' סעיף א'] דיכול
להשתעבד מטלטלים בדאקני, ע"ש:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ו הלכה ו
וכן מעות הרעות שפסלתן מלכות או
המדינה או דינרין שאינן יוצאין באותה מדינה ואין נושאין ונותנין בהן עד שמשנין
אותן למטבע אחר, הרי הן כפירות לכל דבר ונקנין בקנין, וקונין את המעות, ואין המעות
קונות אותן כשאר כל הפירות.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רג סעיף א
כל המטלטלין קונים זה את זה בחליפין; אין צריך
לומר אם אין המקנה מקפיד לידע שיווי החפץ שנוטל בחליפין, כעין שקונין בסודר, שזהו
קנין גמור שמועיל לכל הדברים, בין קרקע בין מטלטל (חוץ משטרות ועיין לעיל סימן
ס"ו), בין בעלי חיים. ופירות נמי, אף על פי שאין קונין בהם נקנים בחליפין,
חוץ ממטבע שאינו נקנה בחליפין ולא קונה. וכן דבר שאין בו ממש אין קנין מועיל בו,
כגון שקנו ממנו שילך עם פלוני למקום פלוני, או שיחלקו חצר שביניהם (ועיין לעיל סי'
קנ"ז סעיף ב') וכיוצא באלו, שהם קנין דברים ואין לו על מה לחול. הגה: וטובת
הנאה לאו ממון, ואינה נקנה בחליפין (הגהות מיימוני פ"ה דמכירה). ועיין לקמן
סימן רמ"ה, האומר: אתן דבר לפלוני, אי הוי קנין דברים. מי שקנו ממנו שיעשה
שטר מחילה לחבירו, הוי קנין דברים, דשטר מחילה אינו אלא סילוק בעלמא. אבל אי קנו
ממנו להחזיר לחבירו כל זכיותיו שיש לו עליו, לא הוי קנין דברים (תשובת רשב"א
אלף ל"ג). אלא אפילו מקפיד לידע שיווי החפץ שנוטל, דהשתא דומה לדמים, אפילו
הכי נקנה. כיצד, היה לזה פרה ולזה חמור, והעריכו אותם כמה שוה כל אחד מהם, והסכימו
להחליפם זה בזה, כיון שמשך בעל הפרה את החמור, נקנית פרתו לבעל החמור בכל מקום
שהיא, ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו. ( וי"א דאם העריכו זה כנגד זה, קונין
אף בפירות; ויש חולקין. ועיין בב"י שתי הדעות).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רג סעיף א
א] כל המטלטלין קונין זה את זה
בחליפין כו'. ילפינן לה [ב"מ מ"ז ע"א] מדכתיב [במגילת רות [ד' ז']]
וזאת לפנים בישראל לקיים כל דבר שלף איש נעלו. וילפינן מיניה דקונין דוקא בכלי
דומיא דנעל כמ"ש לעיל סימן קצ"ה [סעיף ב' וסמ"ע סק"ה], אבל
להיות נקנה בחליפין מרבינן [שם] אפילו פירות מדכתיב לקיים "כל" דבר,
וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בסעיף זה:
ב] אם אין המקנה מקפיד לידע שיווי
החפץ כו'. פירוש, ואח"כ נותן לו כל דמי החפץ, דאל"כ אלא תאמר שזהו דמי תשלומיו,
קשה, הא אפילו בלא חליפין הוא קונה כמ"ש הטור והמחבר בריש סימן קצ"ט
בהיו בידו מעות בלי מנין כו', ועיין פרישה [סעיף א]:
ג] ופירות נמי אע"ג שאין
קונין בהן כו'. כל דבר שאינו כלי ואינו בעל חיים נכלל בשם פירות, ועיין לעיל סימן
קצ"ה [סעיף ב' בהגה וסמ"ע ס"ק ז' - ח']. ובפרישה [סעיף א'] כתבתי
דס"ל להטור [סעיף ג', ח'] וכמה גאונים, דדוקא בתורת קנין סודר שאינו בשיווי
דמים הוא דאינו קונה בפירות, אבל חליפין שהם בתורת שיווי דמים עושין בפירות,
ע"ש, ומור"ם כתבו בפלוגתא בסוף סעיף זה בהג"ה:
ד] חוץ ממטבע כו'. משום דעיקר
סמיכת דעת של הקונה והמקנה כשעושין חליפין במטבע היא על הצורה, והצורה עבידא דבטלה
ע"י המלך שפוסלה, והוה כאותיות שאינן קונין ונקנין:
ה] אלא אפילו מקפיד לידע כו'.
אדלעיל קאי, אמה שכתב בריש הסעיף אין צריך לומר אם אין המקנה מקפיד כו', ע"ז
מסיק ואמר כאן אלא אפילו מקפיד לידע כו':
ו] נקנית פרתו לבעל החמור כו'.
וממילא נמי אם מתה הפרה או נתיקרה או הוזלה אחר שמשך זה החמור, דאז מתה או הוקרה
או הוזלה הפרה ברשות בעל החמור:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רג סעיף ט
המטבע, אין דרך שיזכה בו מעתה מי שאינו ברשותו
אלא על גב קרקע, כגון שקנה קרקע ועל גבו מעות, או שישכור מקום המעות, כיון שזכה
בקרקע, בכסף או בשטר או בחזקה או בקנין, זכה במעות; והוא שיהיו אותם מעות קיימים,
כגון שהיו מופקדים במקום אחר ולא כפר המפקיד.
אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון, והקנה ללוי קרקע ועל גבו החוב, לא קנה
החוב, אבל יכול הוא להקנות לו החוב (של ישראל) במעמד שלשתן, כמו שנתבאר בסימן
קכ"ו; וכן יכול הוא להקנותו לו על ידי שימכור לו או יתן במתנה שטר החוב, כמו
שנתבאר בסימן ס"ו. ( וע"ל סי' קכ"ג בדיני הרשאה).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רג סעיף ט
טז] שיזכה בו מעתה. דקדק וכתב
שיזכה בו, דאילו דרך מקח וממכר יש דרך שיקנה בו, וכמ"ש לעיל [סעיף ד' ועוד]
דאם משך ראובן מטלטלין של שמעון נתחייב ראובן לשמעון דמי שוין של המטלטלין, אבל
שיזכה בהן במתנה, אין דרך כי אם ע"י אגב קרקע, או ע"י ששוכר או ק שולחן ערוך חושן משפט סימן רג
סעיף ט
המטבע, אין דרך שיזכה בו מעתה מי שאינו ברשותו
אלא על גב קרקע, כגון שקנה קרקע ועל גבו מעות, או שישכור מקום המעות, כיון שזכה
בקרקע, בכסף או בשטר או בחזקה או בקנין, זכה במעות; והוא שיהיו אותם מעות קיימים,
כגון שהיו מופקדים במקום אחר ולא כפר המפקיד.
אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון, והקנה ללוי קרקע ועל גבו החוב, לא קנה
החוב, אבל יכול הוא להקנות לו החוב (של ישראל) במעמד שלשתן, כמו שנתבאר בסימן
קכ"ו; וכן יכול הוא להקנותו לו על ידי שימכור לו או יתן במתנה שטר החוב, כמו
שנתבאר בסימן ס"ו. ( וע"ל סי' קכ"ג בדיני הרשאה).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רג סעיף ט
טז] שיזכה בו מעתה. דקדק וכתב
שיזכה בו, דאילו דרך מקח וממכר יש דרך שיקנה בו, וכמ"ש לעיל [סעיף ד' ועוד]
דאם משך ראובן מטלטלין של שמעון נתחייב ראובן לשמעון דמי שוין של המטלטלין, אבל
שיזכה בהן במתנה, אין דרך כי אם ע"י אגב קרקע, או ע"י ששוכר או קונה
מקום המעות דאז הו"ל המקום חצירו וקונה לו חצירו המעות שבתוכו, ומשום הכי נמי
כתב שיזכה בו "מעתה", ר"ל מעתה מיד בלי שום משיכת דבר אחר כנגדו.
גם י"ל דמ"ש מעתה, קאי אמה שכתב לפני זה, והכי קאמר, מעתה דנתבאר דאין
קונין המטבע בחליפין, נמצא דאין להן זכייה כי אם על ידי אגב כו'. וראשון נראה
עיקר. ועיין פרישה [סעיף י'] מ"ש עוד מזה:
יז] והוא שיהיו אותן מעות קיימים
כו' ולא כפר המפקיד כו'. אהקנאה אגב קרקע דלפני זה קאי, דאם כפר או שהוא בידו
בתורת חוב לא שייך ביה לומר שיקנהו לו חצירו או על גב קרקע, כיון דאין כאן דבר
בעין שיקנה, וגם נתבאר לעיל בריש סימן קכ"ג דאין כותבין הרשאה מן הדין אלא
מכח תקנה, ומזה לא איירי כאן, כי אם במי שבא להקנותו לחבירו לגמרי ומכח דין, וזה שכתב
[הרמ"א] עיין לעיל בסימן קכ"ג "בדיני הרשאה". גם י"ל
שרומז למ"ש שם [הטור סעיף ה' ומחבר סוף סעיף א'] דלהרא"ש [ב"ק
פ"ז סי' ד'] כותבין הרשאה אפילו אמלוה על פה מכח דינא דגמרא, וכמ"ש שם
בסמ"ע [סק"ז] ובפרישה [סעיף א' וה'] ע"ש:
יח] אבל יכול הוא להקנות החוב של
ישראל. דקדק מור"ם לכתוב של ישראל, דאי בשל גוי יש בו חילוקי דינים, כמו
שכתבו הטור והמחבר בסימן קכ"ו [טור סעיף כ"ט ומחבר] סעיף כ"ב:
ונה מקום המעות דאז הו"ל המקום חצירו וקונה
לו חצירו המעות שבתוכו, ומשום הכי נמי כתב שיזכה בו "מעתה", ר"ל
מעתה מיד בלי שום משיכת דבר אחר כנגדו. גם י"ל דמ"ש מעתה, קאי אמה שכתב
לפני זה, והכי קאמר, מעתה דנתבאר דאין קונין המטבע בחליפין, נמצא דאין להן זכייה
כי אם על ידי אגב כו'. וראשון נראה עיקר. ועיין פרישה [סעיף י'] מ"ש עוד מזה:
יז] והוא שיהיו אותן מעות קיימים
כו' ולא כפר המפקיד כו'. אהקנאה אגב קרקע דלפני זה קאי, דאם כפר או שהוא בידו
בתורת חוב לא שייך ביה לומר שיקנהו לו חצירו או על גב קרקע, כיון דאין כאן דבר
בעין שיקנה, וגם נתבאר לעיל בריש סימן קכ"ג דאין כותבין הרשאה מן הדין אלא
מכח תקנה, ומזה לא איירי כאן, כי אם במי שבא להקנותו לחבירו לגמרי ומכח דין, וזה
שכתב [הרמ"א] עיין לעיל בסימן קכ"ג "בדיני הרשאה". גם
י"ל שרומז למ"ש שם [הטור סעיף ה' ומחבר סוף סעיף א'] דלהרא"ש
[ב"ק פ"ז סי' ד'] כותבין הרשאה אפילו אמלוה על פה מכח דינא דגמרא,
וכמ"ש שם בסמ"ע [סק"ז] ובפרישה [סעיף א' וה'] ע"ש:
יח] אבל יכול הוא להקנות החוב של
ישראל. דקדק מור"ם לכתוב של ישראל, דאי בשל גוי יש בו חילוקי דינים, כמו
שכתבו הטור והמחבר בסימן קכ"ו [טור סעיף כ"ט ומחבר] סעיף כ"ב:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק כז הלכה ב
המוכר את הקרון לא מכר את הפרדות
בזמן שאינן קשורות עמו, מכר את הפרדות לא מכר את הקרון, מכר את הצמד לא מכר את
הבקר, מכר את הבקר לא מכר את הצמד, ואפילו במקום שקורין מקצתן לצמד בקר.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רכ סעיף ב
המוכר את הקרון לא מכר את הפרדות,
בזמן שאינם קשורות עמו. מכר את הפרדות, לא מכר את הקרון. הגה: היו קשורין זה בזה,
מכר הקרון מכר הפרדות; מכר הפרדות לא מכר הקרון (טור).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רכ סעיף ב
ז] מכר הפרדות לא מכר הקרון. דעל
הפרידות יכולין לרכוב ולבוא למקום חפצו בלא הקרון, משא"כ בעגלה בלא פרידות,
והרי הן קשורין יחד:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רכ סעיף ד
מכר את הצמד לא מכר את הבקר. מכר את הבקר לא מכר
את הצמד, אפילו במקום שקורין (מקצתן) לצמד בקר. הגה: ודוקא שאינן קשורין ביחד, אבל
קשורין ביחד, מכורים (טור בשם הר"י הלוי והמגיד פרק כ"ז דמכירה ונ"י
פרק הספינה).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רכ סעיף ד
ט] את הצמד. העול שנותנים על שני
השוורים כשמוליכים אותן יחד לחרישה או בשאר משא, נקרא צמד:
י] שקורין לצמד בקר. גם במיימוני
פכ"ז דמכירה [ה"ב], גם בסמוך בהג"ה סעיף ח' כתב מור"ם כן. ואם
לאו טעות סופר הוא צ"ל דקאי אמאי דסיים מכר הבקר לא מכר הצמד, וע"ז שפיר
קאמר אפילו קורין לצמד ג"כ בקר. אבל בסמוך סעיף ח' בהג"ה כתב מור"ם
ז"ל, ואם הכל קורין לצמד בקר ולצמד לבד מפרשים צמד לבד כו', הכל מכור,
ור"ל וזה דלא אמר צמד לבד אלא מכר סתם צמד, הכל מכור אפילו בקר, משם מוכח
דמור"ם פירשו דאמכר את הצמד קאי אי בקר הוי בכלל מכירת צמד. לכך נראה להגיה
דמ"ש לצמד בקר, צ"ל צמד לבקר, וכן צ"ל בטור [סעיף ו'], ואתי שפיר
ג"כ בטור דצ"ל שקורין לבקר צמד וקאי אמ"ש מכר הצמד לא מכר הבקר.
ועיין בהג"ה בסמוך סעיף ח' דשייך לכאן, דשם נתבאר דמ"ש המחבר כאן אפילו
קורין צמד לבקר או איפכא, היינו דוקא כשאין הכל קורין צמד לבקר, דאי הכל קורין
אותו כן הוה אמרינן דהדמים מודיעין שמכר גם הבקר בכלל צמד, ולפעמים אפילו בלא דמים
מודיעין היו ג"כ בקר בכלל צמד או צמד בכלל בקר, והוא כשהכל קורין לבקר צמד
ולצמד אומרים צמד לבדו וכמ"ש שם, ולא מצאתי פלוגתא בזה, ואדרבה כן מוכח בגמרא
ריש פרק המוכר את הבית [ב"ב ס"א ע"ב], וכמ"ש הטור (והמחבר)
[והרמ"א] ג"כ בסימן רי"ד [טור סעיף י' ורמ"א] סעיף ז' בהמוכר
לחבירו בית בבירה גדולה ע"ש, ושם כתב עוד פרטי דינים שייכין כאן, גם הטור [כאן]
סידרם וביאר(ם) יפה חילוקי הדינים ע"ש, אלא דמור"ם סידר דבריו על דברי
המחבר שכתב אחר כל הדינים כלל אחד שאין הדמים מודיעין וק"ל:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק כז הלכה ג
המוכר את העול מכר את הפרה, מכר
את הפרה לא מכר את העול, מכר את העגלה מכר את הבקר, מכר את הבקר לא מכר את העגלה,
ואין הדמים ראיה בכל אלו הדברים וכיוצא בהן. +/השגת הראב"ד/ מכר את העגלה
וכו'. א"א אע"פ שהוא כן בתוספתא אין סומכין עליה שאין הטעם שלה ברור
והרב ז"ל לא הביא אותה עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רכ סעיף ח
בכל אלו הדברים אין הדמים ראיה,
שאם טעה בכדי שהדעת טועה יש לו אונאה או ביטול מקח, כדין כל מוכר ולוקח; ואם טעה
בכדי שאין הדעת טועה, לא בטל המקח, שזה מתנה נתן לו. הגה: ודווקא במקום שקורין
לבקר בקר ולצמד צמד, אבל אם רוב בני אדם קורין לצמד בקר, אז אמרינן הדמים מודיעים
(טור בשם הרמ"ה). ואם כל בני אדם קורין לצמד בקר, ולצמד לבד מפרשים: צמד לבד,
אפי' בלא הודעת דמים הכל מכור (שם). וי"א הא דאמרינן מכר בקר לא מכר הצמד,
היינו בסתם, דאימור לשחיטה זבניה; אבל אם פירש: לרדיא, מכר הצמד עם הבקר (שם בשם
הרמ"ה הכל בטור).
סמ"ע על שולחן ערוך
חושן משפט סימן רכ סעיף ח
טו] אין הדמים ראיה. פירוש,
אע"פ שאמר לו מכור לי הצמד או הקרון ונתן בעדו מאה זהובים, לא אמרינן ודאי לא
נתן בעד הצמד או הקרון לבד מאה זהובים כי אם בצירוף הפרידות והבקר, קמ"ל דלא:
טז] שאם טעה בכדי שהדעת טועה כו'.
כלומר אלא רואין כמה נותן לו עודף, אם העודף אינו כ"כ יותר ואפשר לומר שכונתו
היתה על העגלה או הצמד לבד ובטעות נתן לו העודף, אז רואין אם העודף הוא רק שתות
אזי המקח קיים ומחזיר אונאה, ואם העודף יותר משתות אזי דין ביטול מקח יש לו,
וכמבואר דיניהן בסימן רכ"ז, ואם העודף כ"כ דאי אפשר לתלות דנתן לו בטעות
בעד הצמד לבד כ"כ, בזה אמרינן דיודע היה דאין הצמד שוה כ"כ, ולא מיבעיא
דאין נותנין ללוקח הבקר וגם אין הלוקח יכול לבטל המקח, אלא גם כל המעות שנתן ישארו
ביד המוכר ואמרינן דבמתנה נתן לו כל העודף. ובטור [סעיף ה'] כתב עוד, דאפילו אם
עדיין לא נתן הלוקח כל הדמים וגם כבר משך הצמד והבקר, אפ"ה מוציאין מיד הלוקח
כל הדמים וגם הבקר ונותנין אותן להמוכר ע"ש:
יז] קורין לצמד בקר אז כו'.
כצ"ל, ופירוש דלצמד בקר כתבתי לפני זה בסעיף ד' [סק"י] ע"ש:
רמב"ם הלכות מכירה
פרק יג הלכה יג
הבהמה, והמרגלית, והסייף, וספר
תורה הרי הן כשאר מטלטלין ויש בהן הונייה, אין לך דבר שאין בו הונייה חוץ מארבעה
דברים שמנו חכמים, והוא שיהיה מוכר קונה בנכסי עצמו כמו שביארנו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רכז סעיף טו
בכל המטלטלים שייך אונאה, אפילו
בספרים ואפילו באבנים טובות ומרגליות, ויש ללוקח לחזור בהם עד שיראה אותם לתגרים
הבקיאים בהם בכל מקום שהם, שאין הכל בקיאין בדברים אלו. לפיכך אם לא היה מכיר
באותה מדינה, והוליך המקח למקום אחר, או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה,
הרי זה חוזר.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רכז סעיף טו
כה] אפילו בספרים כו'. עיין פרישה
[סעיף י"ד], שם כתבתי דהוצרכו הפוסקים לפרוט הני, לאפוקי מר' יודא דאמר
[ב"מ נ"ו ע"ב] אין אונאה לס"ת ובהמה ומרגליות, ס"ת משום
דאין קצבה לדמיה, בהמה ומרגליות משום דאדם רוצה לזווגם, דשור רע מקלקל שור טוב
בהליכתן יחד בעול המחרישה, וגם מי שיש לו מרגלית נאה קונה עוד אליה מרגלית אחרת
אפילו ביותר משויה כדי לזווגה עם זו שבידו להעמידם יחד במשבצות זהב, ע"ש בפרק
הזהב [דף נ"ח ע"ב]:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק כז הלכה ד
וכן המוכר את החמור מכר את המרדעת ואת האוכף
אע"פ שאינן עליו, אבל לא מכר את השק ולא מרכבת הנשים ואפילו היו עליו בשעת
המכר.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רכ סעיף ז
המוכר את החמור מכר את המרדעת
(פי' כעין אוכף שמניחין על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם) ואת האוכף (פירוש כלי
עץ נתון על המרדעת לרכיבה או כדי למנוע חכוך המשאוי), אע"פ שאינם עליו; אבל
לא מכר את השק ולא מרכבת הנשים, ואפילו היו עליו בשעת המכר. ( אלא אם כן אמר ליה:
הוא וכל מה שעליו מכור לך) (טור בשם הרי"ף ור"י והרא"ש).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רכ סעיף ז
יב] מכר את המרדעת כו'. מפורש
בגמרא [ב"ב ע"ח ע"א] הטעם משום דסתם מכירת חמור הוא לרכיבה,
ומש"ה קנה בהדיה האוכף והמרדעת שהן כלי רכיבה, משא"כ שק ודסקיא ומרכבת
הנשים דעבידין למשוי דגם האשה במרכבת יושבת עליו כמשוי, ומש"ה אם פירשו בשעת
מכירה והקנייה שקונה אותו בין לרכיבה בין למשוי קנה גם השק ומרכבת הנשים
וכמ"ש הטור [סעיף ט'], ואף שכתב כן בדברי הרמ"ה [שם פ"ה סי'
ל"ו] נראה דליכא מאן דפליג עליה בהא:
יג] ואפילו היו עליו בשעת המכר.
כן כתב נמי הטור [שם] לדעת הרי"ף ור"י והרא"ש [הובאו בציונים אות
י"א], ופסק כוותייהו, אבל מוכח מהגמרא [שם] וגם מדברי הרי"ף והרא"ש
דהא דשק ומרכבת הנשים אינן נמכרין בעודן עליו, הוא מכח דהוא איבעיא דלא איפשיטא
בגמרא אי גם בעודן עליו פליגי רבנן ואמרי דאינן מכורין והוה חומרא לתובע וקולא
לנתבע, וממילא אם כבר באו ליד הלוקח והמוכר בא להוציא מידו המוציא מחבירו עליו
הראיה, וכן מפורש בדברי הרמ"ה [שם] ע"פ שיטתו וכתבו הטור [שם] ע"ש,
ועיין פרישה שם מבואר:
יד] אא"כ אמר ליה הוא וכל מה
שעליו. ה"ה אם אמר ליה וכל מה שראוי להיות עליו, וכ"כ הטור [שם] בשם
הרמ"ה [שם], ונראה דלא פליגי בזה: