רי"ף בבא בתרא דף מב

גמרא בבא בתרא דפים פג: – פה:

אורך השיעור אודיו הוא

1. המוכר לחבירו שוה ארבע בחמש. 1

2. משיכה מהני בכליו של מוכר. 1

3. השוכר המקום שאותן המטלטלין הנמכרין מונחין בו 2

4. המקבץ עצים או פשתן 3

5. כליו של אדם. 4

6. המוכר יין או שמן לחבירו בסימטא. 4

7. היה מוכר מודד לתוך כליו של לוקח. 5

8. היו מטלטלין ברשות הלוקח. 5

1. המוכר לחבירו שוה ארבע בחמש

רמב"ם הלכות מכירה פרק יב הלכה יג

המוכר לחבירו שוה ארבע בחמש שהרי המקח בטל כמו שביארנו ולא הספיק להראות לתגר או לקרובו עד שהוקר ועמד בשבע, לוקח יכול לחזור בו ולא המוכר, שהרי הלוקח אומר למוכר אילו הוניתני לא היית יכול לחזור ועתה שהוניתני תחזור היאך יהיה החוטא נשכר.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רכז סעיף י

המוכר לחבירו שוה ארבע בחמש, שהרי המקח בטל, ולא הספיק להראותו לתגר או לקרובו, והוקר ועמד בשבע, לוקח יכול לחזור בו ולא המוכר, שהרי הלוקח אומר למוכר: אלו לא הוניתני לא היית יכול לחזור ועתה שהוניתני תחזור היאך יהא חוטא נשכר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רכז סעיף י

כא] ולא המוכר. אפילו לדעת היש אומרים שכתב מור"ם לעיל בסמוך בסעיף ד' דס"ל דאף המאנה יכול לחזור בו אא"כ נתרצה המתאנה, שאני הכא דמיד שהוקר מסתמא לא יחזור בו עוד הנתאנה. ומ"מ הנתאנה עצמו יכול לחזור בו עד שיראה לתגר, דאף אם נתיקר אמרינן מסתמא דעתו הוה דכל שיש לו זמן לחזור אינו גומר בדעתו לגמור המקח עד שיכלה זמנו, ועיין פרישה [סעיף י"ב]:

רמב"ם הלכות מכירה פרק יב הלכה יד

וכן מוכר שמכר שוה חמש בארבע וזל ועמד בשלש, מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח, שהרי אומר לו המוכר ללוקח לא מפני שהוניתני תחזור בך.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רכז סעיף יא

וכן מוכר שמכר שוה חמש בארבע, וזל ועמד בשלש, מוכר יכול לחזור ולא לוקח, שהרי אומר לו המוכר ללוקח: לא מפני שהוניתני תחזור בי.

2. משיכה מהני בכליו של מוכר

רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה ה

טעון של פירות שהיה מונח ברשות הרבים, ומשכו לוקח לרשותו או לסימטא אחר שפסק הדמים קנה אע"פ שעדיין לא מדד, וכן אם מדדן הלוקח ברה"ר קנה ראשון ראשון בהגבהה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ו

משיכה מהני בכליו של מוכר, שאם מדד המוכר ונתן לתוך כליו, ומשכו הלוקח בפניו, קנה, ואפילו לא אמר לו: משוך הכלי לקנות מה שבתוכו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ו

יב] משוך הכלי לקנות מה שבתוכו. לעיל סימן קצ"ז סעיף ו' כתב המחבר דלשון לקנות לא מהני אפילו לקנות הכלי עצמו, וכ"ש לקנות על ידו מה שבתוכו דלא מהני לשון לקנות, אלא דלא נחית כאן לדקדק באיזה לשון מקניהו, אלא בא לומר דכל שמשכו בפני המוכר א"צ שיאמר לו המוכר משכהו וקניהו באופן המועיל, וק"ל:

3. השוכר המקום שאותן המטלטלין הנמכרין מונחין בו

רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכה ז

וכן השוכר המקום שאותן המטלטלין הנמכרין מונחין בו קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו ואע"פ שלא הגביה ולא משך ולא נמסרו לו, שהרי נעשה ברשותו, וכבר ביארנו ששכירות קרקע נקנה בכסף או בשטר או בחזקה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קצח סעיף ה

ולמה תקנו חכמים שלא יהו מעות קונות, גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, כגון שתפול דליקה וישרף, או יבואו לסטים ויטלוהו, ואם היה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יציל, לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר, כדי שישתדל ויציל. לפיכך אם היה ביתו של לוקח, שיש בו החפץ שנמכר, מושכר למוכר, העמידוהו על דין תורה, שהרי מצוי הוא אצל ביתו ויכול להציל. וכן השוכר המקום שאותם המטלטלים הנמכרים מונחים בו בא' מדרכי קניית השכירות שנתבארו בסי' קצ"ה (סעיף ט'), קנה המטלטלים שבו ואין שום א' מהם יכול לחזור בו; והוא שתהא חצר המשתמרת לדעת השוכר, או שהוא עומד בצד המקום ההוא. הגה: וי"א דאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה, נקנו במעות (הגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב). וכן אם התנו בהדיא דמעות יקנו, קנו (ב"י).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קצח סעיף ה

ז] יתמהמה המוכר ולא יציל. וא"ת, מהאי טעמא גם בקנין סודר לא היה לו לקנות. וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות מציל הוא הפירות, כי לא ניחא ליה לילך אח"כ עם הלוקח בדינא ודיינא. ומזה הטעם נמי (בסימטא) [בסיטומתא] קניא כמו שכתבו הטור והמחבר בסימן ר"א [סעיף א'], ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חיטיך בעליה, ע"ש. וא"ת, השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר להלוקח, אחר שנותן לו מעות ולא משך, נשרפו מעותיך בעליה. וי"ל דבמעות דאין טירחא בהצלתן ודאי יצילם המוכר, משא"כ בפירות דיש טירחא בהצלתן. והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תיקנו שלא יקנה עד דאיכא תרווייהו נתינת מעות ומשיכה. משום תקנת השוק שיכולין לקנות מהר במשיכה לחוד, אי נמי, משום חשש שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות, ויבוא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם, ויאמר למוכר נשרפו חיטיך בעליה, ועיין דרישה [סעיף י"ג]:

ח] כדי שישתדל ויציל. ואף אם אינו יכול להשתדל ולהציל, צריך להחזיר ללוקח מעותיו אף אם לא חזר בו המוכר, וכן כתבו הרמב"ם [פ"ג ממכירה ה"ו] והטור כאן [סעיף י"ד] בהדיא, והמחבר כתבו בסימן ר"ד סעיף ב', ע"ש:

ט] לפיכך אם היה ביתו של לוקח כו', עד שהרי מצוי הוא אצל ביתו כו'. כ"כ גם הטור [סעיף ט"ו] טעם הדבר, ור"ל דאף דאין הלוקח דר בהבית כמו המוכר [ולאפוקי מדעת הרבינו ירוחם [נתיב י' ח"ב] דכתב דבעינן שידור בו הלוקח], מ"מ, כיון דהבית הוא של הלוקח, מצוי הוא שם אע"פ (ששכרו) [שהשכירו] לאחרים, כיון שהוא מצוי שם יציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו, ואגב יהיו גם הפירות ניצולים, משא"כ בפירות בלא בית, דאף שקנאן, מ"מ אינו מצוי אצלן עדיין, וגם לאו כו"ע דיני גמירי, וסברי שעל המוכר להצילן כיון שהן עדיין בידו. וכטעם זה כתב הטור ג"כ בדין השני [בסעיף ט"ז] במוכר שהשכיר ללוקח חדר בביתו והלוקח דר באותו חדר, אף שאין הפירות מונחים באותו חדר, מ"מ, כיון שהוא מצוי באותו הבית שהפירות מונחים שם, ודאי יתן דעתו להצילן, אבל המחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות ח'] שכתב דינא דסיפא במשכיר להלוקח אותו חדר שהפירות מונחים שם, ומטעם דהרי הן כמונחין בחצר הלוקח ולא בחצר המוכר, ולכך מסיק דבעינן שיהא אותו מקום משתמר לדעת הלוקח השוכר או שיהא עומד בצידן, דאל"כ אין לו דין חצר שיקנה דבר המונח כו', וכ"כ המגיד משנה שם אדברי הרמב"ם. ולפי"ז קשה על המחבר דלא הו"ל למימר האי דינא דסיפא בלשון וכן השוכר המקום כו', כיון דלאו חד טעמא לרישא וסיפא. ועל הרמב"ם גופא לא קשה מידי, דמשמעות דבריו דברישא דמעות קונות, ג"כ אינו משום דמצוי הוא אצל ביתו, אלא דס"ל דכיון דהבית של הלוקח הוא, אע"פ שהשכירו למוכר ושכירות ליומא ממכר הוא, מ"מ לענין זה מחשב כשלו, שיהיה כחצירו לענין שהוא קונה לו מה שהוא בתוכו, וכן פירש המגיד משנה בהדיא דברי הרמב"ם, ע"ש בפ"ג דמכירה [ה"ו], וכתב שכן היא משמעות לשונו דהרמב"ם שם, שכתב ז"ל, לפיכך אם היה ביתו של לוקח כו', לא תיקנו בו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כו', וכן השוכר כו', ע"ש. והמחבר שו"ע אזל לטעמו שכתב שם בכסף משנה וגם כאן בב"י [סעיף ט"ו] דאין נראה לו פירוש דברי הרמב"ם כמו שהבינו המגיד משנה, אלא שר"ל שהרי המקח ברשות הלוקח, כלומר, כיון שהוא מצוי בביתו ודאי יהיה ניצול אגב ביתו, וכמ"ש כאן. והוא דוחק, דלפי"ז לא יהיה טעם דרישא וסיפא שוים, ולא היה לו להרמב"ם לכתבו בלשון וכן, וכמו שכתבתי. גם בב"י קשה, דעל דברי רבינו [הטור בסעיף ט"ז] דכתב בסיפא ג"כ הטעם כיון שהוא דר בבית המוכר ודאי יציל הפירות, כתב ב"י שכ"כ הרא"ש [ב"מ פ"ד סי' ח'], והביא עליו דברי המגיד משנה דכתב דמיירי שאותו מקום משתמר לדעת הלוקח או עומד בצידו. וידוע שהמגיד משנה לא כ"כ אלא לשיטת הרמב"ם שמצריך שיהא אותו חדר שהפירות מונחים שם מושכר להלוקח ומטעם חצירו וכמו שכתבתי, אבל [ל]הרא"ש והטור אין צריך שיהא משומר אלא לדעת המוכר, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסימן ר' [סעיף א'], ע"ש. ובעיר שושן כתב כדברי המחבר, וסיים בסוף וכתב ז"ל, וכן לוקח השוכר מהמוכר המקום כו', באחד מדרכי קניות כו', עד והוא שדר הלוקח באותו בית או שתהא החצר משתמרת לדעת השוכר כו', עד שאם תיפול דליקה הוא עצמו טורח להציל פירותיו שבבית המוכר, עכ"ל. הרי שעירבב הדברים, התחיל וכתב ששכר אותו מקום באחד מדרכי הקניות כו', דזה צריך דוקא אם ירצה שאותו מקום ששכר יקנה לו המטלטלין, וא"כ לא הו"ל למימר מיד אחר זה והוא שדר הלוקח באותו בית, אלא הו"ל למימר תחילה והוא שתהא חצר המשתמרת כו', ואח"כ הו"ל למימר או שהוא דר שם, ועליו הו"ל למימר שאם תיפול דליקה כו', שהוא שייך למה שהוא דר שם, לא למה שהוא משתמר וקנהו בתורת חצר, ודוק:

י] דליכא למיחש לדליקה כו'. ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי:

יא] וכן אם התנו כו'. בין שהתנה הלוקח, בין שהתנה המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחילת המקח, ועל דרך שכתבו הטור והמחבר ריש סימן ר"ז [סעיף א'], ועיין בד"מ ובהגהותיו כאן:

4. המקבץ עצים או פשתן

רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכה ב

כיצד המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהן ועשה מהן טעון גדול שאי אפשר להגביהו, אינו נקנה במשיכה, שהרי אפשר להתיר האגד ולהגביהו עץ עץ וכן כל כיוצא בזה, אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלין או של שקדים וכיוצא בהן והיה גדול שאין אחד יוכל להגביהו, הרי זה נקנה במשיכה, שאם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול וכן כל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ כיצד המקבץ עצים או וכו'. א"א זהו שאמרו הלוקח פשתן לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ומפרש לה בהגבהה וכן עיקר מיהו לא צריך להתירו ולהגביהו עץ עץ כמו שאמר אלא אע"פ שהוא טורח עליו להגביהו שלם ותאמר אין דרכו בהגבהה אפילו הכי ניחא ליה בהגבהה טפי ממשיכה משום דמישמט עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן קצח סעיף א

דבר תורה מעות קונות; אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה, דבר שאין דרכו להגביה, ( וכיון שמשך או הגביה, קנה אף על פי שלא נתן המעות) (טור). כיצד, המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהם ועשה מהם טעון גדול שאי איפשר להגביהו, אינו נקנה במשיכה, שהרי אפשר להתירו ולהגביהו עץ עץ. אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלים או של שקדים וכיוצא בהם, שאין אחד יכול להגביהו, הרי זה נקנה במשיכה. ( ויש חולקין וסבירא להו דאפילו בעצים נקנה במשיכה, הואיל ואינה טורח להתיר ולהגביה). וע"ל סימן ר' סעיף ז' בדין משיכה והגבהה (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קצח סעיף א

א] דבר תורה מעות קונות. רש"י [ב"מ מ"ו ע"ב ד"ה סבר] פירש שהוא מדכתיב [ויקרא כ"ז י"ט] ונתן הכסף וקם לו, (והר"ן) [והנמוקי יוסף] כתב שם [כ"ח ע"ב מדפי הרי"ף] דאין למידין הדיוט מהקדש, אלא סברא הוא, כיון דרוב הקנינים נעשים בכסף. ועיין פרישה [סעיף א'] שכתבתי [והבאתי ראיה על זה] דמן התורה כסף קונה ולא משיכה ומסירה, ע"ש:

ב] אבל חכמים תקנו כו'. בסמוך סעיף ה' כתב המחבר טעמן בתקנה זו:

ג] שלא יקנו המטלטלים כו'. עיין פרישה [שם], שם כתבתי שנראה שאעפ"כ, שאם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח, שהיא מקודשת, דלחומרא לא עקרו בתקנתן דברי תורה, ע"ש:

רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכה יח

פשתן כשהוא מחובר לקרקע ויבש שאינו צריך לקרקע ואמר לו יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה, כיון שתלש כל שהוא קנה הכל מפני התנאי הזה, אבל אם (אמר לו) הקנה לו הפשתן הזה במכר או במתנה לא קנה אלא מה שתלש שהרי הגביהו וכן כל כיוצא בזה.

כסף משנה הלכות מכירה פרק ג הלכה יח

פשתן שהוא מחובר לקרקע וכו'. כתב בעל נימוקי יוסף דכיון שלא קנה אלא מדין שכירות קרקע יש לו להזכיר בפירוש מקום הקרקע שעומד בו הפשתן מושכר לך ביפוי זה דהא בעלמא אשכחן הכי כדאמרינן גבי עישור וכו' ומקומו מושכר לו וכך מטין דברי רבינו:

5. כליו של אדם

רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה א

כליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קנה לו, כיון שנכנסו המטלטלין בתוך הכלי אין אחד מהן יכול לחזור בו והרי זה כמו שהגביהן או כמו שהונחו בתוך ביתו, לפיכך אין כליו של אדם קונה לו ברשות הרבים ולא ברשות המוכר, אלא אם אמר לו המקנה לך וקנה בכלי זה, וכן אם קנה הכלי תחלה והגביהו ואחר כך הניחו שם ברשות המוכר וחזר וקנה ממנו הפירות, כיון שנכנסו בתוך כלי זה קנה אותם, מפני שהנאת המוכר במכירת הכלי אינו מקפיד על מקומו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ג

כליו של אדם, כל מקום שיש לו רשות להניחו, קנה לו, וכיון שנכנסו המטלטלים בתוך הכלי אין אחד מהם יכול לחזור בו והרי זה כמי שהונחו בתוך ביתו. הגה: ויש מחלקין דאם אינו ברשות לוקח רק בסימטא וכיוצא בזה אין כליו קונים, אא"כ מדד או עד שיאמר לו: זיל וקני (טור ותוס' והרא"ש פרק הספינה והגהות מיימוני פ"ד דמכירה). לפיכך אין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים, ולא ברשות המוכר, אלא אם כן אמר לו המקנה: לך וקנה בכלי זה, ואז קנה אם הוא ברשות המוכר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ג

ז] כל מקום שיש לו רשות להניחו. פירוש, כגון בסימטא או בחצר שהיא של שניהן, לאפוקי ברשות הרבים, וכ"ש בחצר דמוכר וכדמסיק:

ח] אלא אם כן מדד כו'. פירוש, מדדם המוכר ונתנם לתוך כליו דהלוקח העומד בסימטא, אבל אם מדד הלוקח, קנה במדידה אפילו בלא כליו, משום דבשעת המדידה משכן, וכמו שכתבו הטור בסימן זה סעיף י"ג ומור"ם סעיף ז' בהג"ה, ע"ש:

ט] לפיכך אין כליו של אדם כו' ולא ברשות המוכר כו'. המחבר נמשך אחר שיטת הרי"ף [ב"ב מ"ב ע"ב מדפי הרי"ף] והרמב"ם [פ"ד ממכירה ה"א - ב'] דסבירא להו דהוא איבעיא דאיפשטא בגמרא [שם פ"ה ע"ב] דכליו של לוקח ברשות מוכר אינן קונין, ומטעם דבעינן תרתי דוקא, כליו דלוקח ורשותו דלוקח, ומשו"ה נמי כתב אחר זה בסעיף ה' ז"ל, כשם שאין כליו של לוקח ברשות מוכר קונה לו, כך אין כליו דמוכר קונין לו ברשות לוקח, ומטעם דתרתי בעינן, ולא כשיטת הרא"ש [שם פ"ה סי' ט"ו] והטור [סעיף ז'] דסבירא להו דשניהן הוא איבעיא דלא איפשטא בגמרא אי הכלי בטל לגבי הרשות או לא, ויש בינייהו כמה נפק"מ לדינא כמ"ש הטור בסעיף ח'. עיין בב"י [סעיף ז'] ובדרישה [שם] מ"ש מזה עוד:

י] אם הוא ברשות המוכר. פירוש, לאפוקי אם הוא ברשות הרבים דבו לא מהני אמירתו לך וקנה:

6. המוכר יין או שמן לחבירו בסימטא

רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה ח

וכן המוכר יין או שמן לחבירו בסימטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח, והיתה המדה של סרסור, עד שלא נתמלאת המדה הרי הן של מוכר, משנתמלאת המדה הרי הן ברשות לוקח, ואין אחד מהן יכול לחזור בו. +/השגת הראב"ד/ וכן המוכר יין וכו'. א"א ברשות לוקח לא דייק.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ט

המוכר יין או שמן לחבירו בסימטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח, והיתה המדה של סרסור, עד שלא נתמלאה המדה, הרי הן של מוכר; משנתמלאה המדה, הרי הן ברשות לוקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו. וכן פירות שהיו צבורים בסימטא או בחצר של שניהם, והמדה אינה של אחד מהם, והיה המוכר מודד, עד שלא נתמלאה המדה הרי היא ברשות מוכר, ומשנתמלאה המדה הרי היא ברשות לוקח.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ט

כז] עד שלא נתמלאת המדה למוכר. דמסתמא הסרסור או אחר שמשאיל המדה למדוד בו כונתו היתה דעד שתתמלא המדה תהיה שאולה להמוכר למדוד בו, והרי הוא כאילו הן הפירות בכליו של מוכר, אבל כשתתמלא המדה דעת המשאיל להיות ברשות הלוקח עד שיערה ממנו הפירות לתוך כליו של עצמו, הלכך עד שתתמלא המדה יכול המוכר לחזור בו. וכתב הטור [סעיף י"ד] ע"ז, אפילו יש בו רישומים לידע עד היכן הוא לוג או ב' לוגין ואמר לו כל רושם ורושם בכך וכך, עכ"ל:

7. היה מוכר מודד לתוך כליו של לוקח

רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה ו

היה מוכר מודד לתוך כליו של לוקח לא קנה שאין כליו של לוקח קונה לו ברה"ר, היו הפירות ברשות הלוקח כיון שקבל עליו המוכר למכור קנה לוקח ואע"פ שעדיין לא מדד, היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו לא קנה הלוקח עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכיוצא בו כמו שביארנו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ב

היו ברשות המוכר, או ברשות אדם אחר שהם מופקדים אצלו, לא קנה הלוקח עד שיגביה המטלטלין או עד שימשכם, כמו שנתבאר. הגה: ומיהו אם שכר המקום שמונח בו או נתנו לו במתנה ובקנין, או אפילו בדבור בעלמא, קנאו, דהשתא הוי ברשותו וקונה לו. והא דמהני דבור בעלמא, היינו ברשות אחר. אבל אם מונח ברשות המוכר ואומר: יזכה חצרי ללוקח במקח שקנה ממני, לא קנה עד שישכיר לו מקומו ויקנה לו בא' מדרכי הקנייה (טור בשם הרא"ש ור' ירוחם נ"י ח"ב). ואם היו הפירות מופקדים ביד אחר, לא סגי שיאמר: תקנה חצרי ללוקח, עד שיאמר כן מדעת המוכר (ב"י בשם הרמב"ן והמגיד פ"ד דמכירה).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ב

ד] ובקנין או אפילו בדבור. פירוש, בקנין מהני השכירות או המתנה בין שהוא ברשות אחרים בין ברשותו דמוכר, משא"כ בדיבור דלא מהני כשהוא ברשותו דמוכר וכדמסיק, משו"ה קאמר ובקנין או אפילו בדיבור כו':

ה] אבל אם מונח ברשות המוכר כו'. הטעם כתב [הטור] בשם הרא"ש [המובאים בציונים אות ט'] ז"ל, שאין אדם יכול לקנות בשל עצמו לחבירו שלא ע"י אחרים, אלא צריך שיגביהנו או ישכור את מקומו בכסף או בשטר וחזקה, משא"כ כשהוא בחצר אחר, דיכול לומר בעל החצר יזכה חצירי לפלוני במקח שקנה מפלוני, דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו כידו של אחרים, עכ"ל:

ו] עד שיאמר כן מדעת המוכר. ז"ל הב"י [סעיף ב'] ודרכי משה [סעיף ד'], ונראה מדברי הרמב"ן [בחידושיו בב"ב פ"ה ע"א] אם קיבל עליו הנפקד שיהא מעתה רשותו של הלוקח, לא מהני אלא א"כ קיבל עליו במעמד המוכר, לאפוקי [אם] א"ל הלוקח פירות שברשותך מכרן לי פלוני, וקיבל עליו הנפקד לתתם לו, לא קנה עד שיאמר לו המוכר וקיבל עליו על פי מאמרו:

8. היו מטלטלין ברשות הלוקח

שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף א

היו מטלטלין ברשות הלוקח המשתמר לדעתו, הגה: ויש חולקין וסבירא להו דבמכר או מתנה אם משומר לדעת המוכר או הנותן, סגי, וקנה (עיין בב"י), וכן נראה להורות, מיהו אם המוכר השכיר לו חצר עצמו, והמטלטלין שמוכר לו מעורבין עדיין עם שאר מטלטלין של מוכר, מקרי חצר שאינו משומר ולא קנה (הגהות מרדכי פ"ק דמציעא). או שהוא עומד בצד אותו רשות ( וי"א דבעינן דוקא בתוכו אבל חוצה לו לא) (המגיד פט"ז דגזילה), כיון שקבל עליו המוכר למכור, קנה לוקח ואף על פי שעדיין לא מדד, והוא שפסק דמים. וי"א דארבע אמות של אדם קונין לו כמו במציאה (עיין בב"י).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף א

א] המשתמר לדעתו. פירוש, לאפוקי אם אין משתמר לדעת הלוקח, אף שהוא משומר לדעת המוכר, אינו קונה, דחצירו דומיא דידו ושלוחו בעינן, דהם משומרים לדעתו דלוקח או שלוחו כמותו, וכמו שכתבו הטור והמחבר לקמן סימן רס"ח [טור סעיף ו' ומחבר] סעיף ג'. והיש חולקים סבירא להו דדוקא במציאה בעינן לקמן שיהא משומר לדעת הזוכה בה, משום דלית שם דעת אחרת מקנה לו, אבל במכר ומתנה דיש אחר דמקנה להלוקח או להמקבל מתנה, שמירתו דהמקנה הוה כשמירה דהקונה, וזוכה באותו חצר המשומר לדעת המקנה לו:

ב] מעורבין עדיין כו'. לאו דוקא מעורבין קאמר, אלא ר"ל מונח בצידו כל זמן שלא נחלק ממנו לגמרי, דהא שם בהגהות מרדכי [המובא בציונים אות ג'] כתב ז"ל, אם אין הפסק בין אותן פירות לפירות בעל הבית, לא קנה ומיקרי חצר שאינו משתמרת, ע"ש:

ג] כמו במציאה. וכ"כ הר"ן [בחידושיו] פ"ק דמציעא [י' ע"א ד"ה ארבע] בשם ירושלמי דגיטין [פ"ח ה"ג]. וטעמו, כיון דדעת אחרת מקנה אותן, הוא עדיף ממציאה שד' אמות קונות לו. אלא שחילק הר"ן שם וכתב, דדוקא כשקדם הוא לכלי, שנתנו הכלי לתוך ד' אמות שלו, משא"כ אם קדם הכלי לאדם, לא קנה, אבל רבינו ירוחם נתיב י' ח"ב לא חילק. וכ"כ בתו' שם. ומדסתם מור"ם כאן, משמע דלא חילק, ודו"ק:

רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה ז

היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם, ואפילו היו ברשות לוקח והיו בתוך כליו של מוכר וקבל עליו המוכר למכור והתחיל המוכר למדוד בתוך כליו של מוכר, אם אמר לו כור בשלשים סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה הואיל ועדיין הפירות בכליו ולא גמר כל המדה וכליו של מוכר אינו קונה ללוקח אע"פ שהוא ברשות הלוקח, ואם אמר לו כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה שכיון שפסקו הדמים על כל סאה וסאה כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה נגמרה מכירתה, הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הלוקח ואילו לא היה הפירות בכליו של מוכר כיון שהן ברשות לוקח קנה משפסק אע"פ שלא מדד כמו שביארנו. +/השגת הראב"ד/ היו הפירות בסימטא וכו'. א"א ערבוב דברים אני רואה בכאן שלא פירש לאיזה כלי עירה והוא עוסק ובא לתוך כליו של מוכר כמ"ש בתחלת דבריו וא"כ אפילו מדד כל הכור לא קנה ואפילו בסימטא ולא אפילו הכניסן לרשות לוקח באותו כלי אבל לא היה לו לכתוב למעלה לתוך כליו של מוכר אלא אפילו לתוך כליו של לוקח הואיל ואמר לו כור בשלשים לא קנה ראשון ראשון אבל אם אמר לו כור בשלשים סאה בסלע והוא בסימטא ומערה לכליו של לוקח ראשון ראשון קנו לו כליו עכ"ל.+

מגיד משנה הלכות מכירה פרק ד הלכה ז

היו הפירות בסימטא וכו' ואפילו היו ברשות לוקח וכו' ואם אמר לו וכו'. דין זה ודאי אמת הוא דבה"ג ודאי פשיטא דיכול לחזור בו אלא שאר המפרשים הוסיפו עליו ואמרו ופירשו (דף פ"ו:) מימרא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה דוקא בכליו דלוקח ובסימטא או בחצר של שניהם ואין צ"ל ברשותו ואז כליו קנה לו הא לתוך כליו של מוכר לעולם לא קנה אלא המדה הזו של לוקח היא ושם המוכר מודד וכשא"ל כור בשלשים לא קנה הלוקח ראשון ראשון מפני שזה מקפיד שלא למכור פחות ואינו רוצה לגמור המכר לחצאין וטרם מדידה היו הפירות בכליו של מוכר אם הרשות הזאת רשות לוקח או ע"ג קרקע אם היו בסימטא. זו שיטת רש"י והרשב"א ז"ל והרב רבינו יונה ז"ל וזה דעת הר"א ז"ל בהשגות. ובהלכות נראה כדברי המחבר שכתוב שם על מימרא זו ומשכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו של מוכר דאי ברה"ר הא קי"ל דאין כליו של לוקח קונה לו ברה"ר ואי ברשות מוכר הא קי"ל נמי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואי ברשות לוקח וליתנהו בכליו של מוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרן ע"כ, נוטין דבריו לדברי המחבר אלא דאפשר דטרם מדידה קאמר אבל בשעת מדידה לכליו של לוקח הוא מודד וצ"ע והשיטה האחרת עיקרית:

כסף משנה הלכות מכירה פרק ד הלכה ז

ראשון ראשון קנה לא קאי אלא ארשות לוקח דוקא וכדמסיים בה ומערה לתוך כליו של מוכר ואילו לא היו הפירות בכליו של מוכר כיון שהן ברשות לוקח קנה דכיון שהמודד הוא המוכר והמדה ג"כ שלו צריך שיהיו הפירות ברשות לוקח ושהמוכר יגביה המדה ויערה אבל כשהמדה של סרסור אפילו בסימטא כיון שנתמלאת המדה קנה ואין צריך להגביה ולערות שהמדה מושאלת היא ללוקח כשתתמלא כיון שאינה של מוכר. וכל זה כשהפירות הם בתוך כליו של מוכר אבל אם הם צבורים בסימטא אע"פ שמוכר מודד כיון שנתמלאת המדה קנה אע"פ שלא הגביה ועירה כמו בבבא דרישא ואם היו במדה רשמים כיון שהגיע לרושם קנה ראשון ראשון ואע"פ שהמדה של מוכר דרשמים עדיפי מנתמלאה אי נמי היתה המדה של אחד מהם היינו של לוקח דוקא ומש"ה קנה בהגיע לרושם אבל אם היתה של סרסור לא קנה אלא בנתמלאת המדה ולא בהגיע לרושם דנתמלאת המדה עדיף מרשמים:

ואם א"ל וכו'. וא"ת מאחר שגם אחר המדידה הם בכליו של מוכר כמבואר בדברי רבינו מאחר שהוא ז"ל פסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה א"כ היכי אמרינן דכיון שהם ברשות לוקח קנה צ"ל דכיון שהמוכר עצמו הוא מודד ה"ל כאילו אמר ללוקח זיל קני וס"ל לרבינו דזיל קני מהני בכליו של מוכר ברשות לוקח: