רי"ף בבא בתרא דף מג

גמרא בבא בתרא דפים פה: – פז.

אורך השיעור אודיו הוא

1. הכניס הלוקח את החמורים לביתו 1

2. אין הרשות קונה אלא"כ פסק דמים. 1

3. אין כליו של מוכר קונה ללוקח. 3

4. כור בשלשים סאה בסלע. 3

5. במה יקנה המקח. 4

6. קניין אגב. 5

7. גלגול שבועה על קרקעות ע"י מטלטלין: 5

8. קניית קרקע ע"י כסף: 6

9. קניית קרקע ע"י שטר. 6

10. אופן קניית הבהמה. 7

1. הכניס הלוקח את החמורים לביתו

רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה יג

לפיכך המושך חמרים ופועלים והכניסן לתוך ביתו, אם מדד עד שלא פסק הדמים אפילו היה הלוקח הוא המודד, או שפסק הדמים ואחר כך מדד המוכר שניהם יכולין לחזור בהן, פרקן הלוקח והכניסן לתוך ביתו, אם פסק הדמים ואחר כך מדד המוכר אין שניהם יכולין לחזור בהן שהרי סמכה דעתו למכור, ואם מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם שהרי לא סמכה דעתו עדיין למכור, ואפילו מדד הלוקח.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ח

הכניס הלוקח את החמורים לביתו עם התבואה שעליהם, אותה משיכה אינה כלום, אפילו אם פסק הדמים ומדד המוכר על החמורים, לא קנה. ויש מי שאומר שאפילו מדד לוקח על החמורים, לא קנה, שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה זו, דלמדידה בעלמא נתכוין. ויש חולקין וסבירא להו דאם מדד לוקח קנה, וכמו שנתבאר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ח

כו] אפילו אם פסק הדמים כו'. הטור [סעיף י"ג] מסיק ע"ז וכתב ז"ל, אלא א"כ פרקם והכניסם, שאז יקנה לו ביתו לכשיפסוק אם הוא במשא שאינו מונח בכליו של מוכר אע"פ שלא מדד, עכ"ל. וכתבתי בפרישה [שם] דר"ל אע"פ שפסק דמיו אחר המשיכה, כיון דבשעת הפסיקה עדיין מונחים ברשות הלוקח, קנה, ע"ש:

2. אין הרשות קונה אלא"כ פסק דמים

שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ז

אין הרשות קונה, ולא הכלי, ולא משיכה, ולא הגבהה, אא"כ פסק תחלה המדה בכך וכך; אבל כל זמן שלא פסק, אין לו שום צד שיקנה בו, דכל זמן שלא פסק לא סמכה דעת שניהם, שמא לא יסכימו על הסכום. ואם המקח דבר שדמיו קצובים, אע"פ שלא פסק, קנה. וכן אם א"ל: הריני מוכר לך כפי מה שישמוהו ג', קנה, אפילו אין דמיו קצובים. היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם, ואפילו היו ברשות לוקח, והיו בתוך כליו של מוכר, קבל עליו המוכר למכור והתחיל המוכר למדוד בתוך כליו של מוכר, אם א"ל: כור בשלשים סלע אני מוכר לך, יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, הואיל ועדיין הפירות בכליו ולא גמר כל המדה, וכליו של מוכר אינם קונים ללוקח אף על פי שהוא ברשות לוקח. הגה: וי"א דכל שגילה דעתו שאינו רוצה למכור רק הכור ביחד, אפילו היה ברשות לוקח ובכליו של לוקח, או שמשך או שהגביה, לא קנה אא"כ מדדו (טור בשם הרא"ש וכשיטת הרשב"ם). ואם א"ל: כור בשלשים סאה בסלע, ראשון ראשון קנה, כיון שפסקו דמים על (כל סאה וסאה), כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה נגמרה מכירתה, הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הרבים. ואילו לא היו הפירות בכליו של מוכר, כיון שהם ברשות לוקח קנה משפסק, אף על פי שלא מדד, כמו שנתבאר בס"ג. הגה: וי"א דלא קנה ראשון ראשון אלא מטעם שהוא מוחזק. ולכן אם לא נתן המעות, הלוקח יכול לחזור (טור בשם הרמ"ה). פתח לו המוכר חבית יין, וכשמדד לו החצי רוצה הלוקח לחזור ולא ליקח יותר, והמוכר אומר שהמותר יחמיץ, צריך הלוקח ליקח כולו או לקבל אחריות על המותר, אם יתקלקל שישלם לו כל החבית כפי מה שהיה שוה בשעה שקנאו (טור בשם הרא"ש כלל ק"ב סי' א'). וי"א דכל זה כשמדד המוכר; אבל אם מדד הלוקח, קנה בכל ענין, דמדידתו הוי כמשיכה (טור). ויש חולקין (טור בשם הראב"ד). כל שנקנה המקח אין אחד מהם יכול לחזור, אע"פ שנפלו חילוקים ביניהם ומיאן המוכר לתת לו מקחו, אלא ידונו אח"כ על מה שביניהם (ריב"ש סי' רכ"ב).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ז

יג] דבר שדמיו קצובים כו'. ופירש הרשב"ם פרק המוכר הספינה [ב"ב פ"ח ע"א ד"ה והני] כגון כלים שיש להם קצבה לתנם לעולם בכך וכך, וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ד דמכירה [הי"ב], ולאפוקי המגיד משנה שם [הי"ד] בשם הרשב"א [בחידושיו שם] דפירש דמיו קצובים מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש זה [ב]כך וכך כו', ע"ש שהאריך ובדרכי משה [סעיף י'] שהביאו, ע"ש:

יד] כפי מה שישומו שלשה. לאו דוקא שלשה, אלא ה"ה אם אמר כפי מה שישום אחד לדעת הרשב"א [בתשובה ח"ב סי' קפ"ה] שהביאו הב"י בסוף סימן ר"ו, ועיין פרישה [סעיף י'] מה שכתבתי עוד מזה:

טו] היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהן. פירוש, אפילו היו בכליו של לוקח, מ"מ כיון שדקדק לומר כור בשלשים אני מוכר לך, ולא אמר סאה בסלע, גילה דעתו שיהיה הכל קנין אחד ולא יקנה זה בלא זה, משו"ה יכולין לחזור בו קודם שיגמור למדוד כל הכור דהיינו ל' סאין, אבל אם היה המוכר מודד לתוך כליו של לוקח העומד ברשות הלוקח, כיון דאיכא תרתי לטיבותא, רשות וכלי הכל של לוקח, סבירא להו להרי"ף [ב"ב מ"ג ע"ב מדפי הרי"ף] והרמב"ם [המובא בציונים אות ט"ז] והרמ"ה [שם פ"ה סי' ק"ט המובא בטור סעיף י"א] דאינן יכולין לחזור שום אחד מהן ממה שכבר מדד לתוך כליו של לוקח אף שלא גמר המדידה, דבכה"ג אמרינן דגמרו דעתן לקנות ראשון ראשון כל מה שנמדד, ומשו"ה כתב ג"כ המחבר ואפילו היה ברשות לוקח והיו בתוך כליו של מוכר, דוקא בכה"ג שהן בכליו של מוכר ואמר כור בל' לא קנה עד שימדד כל הכור, משא"כ אם מדד לכליו של הלוקח, ועיין פרישה [סעיף י"א]:

טז] וכליו של מוכר אינם קונים כו'. זה נתינת טעם אמ"ש לפני זה הואיל ועדיין הפירות בכליו של מוכר אפילו אחר המדידה, וע"ז כתב וכליו של מוכר אינם קונים ללוקח, משא"כ אם מדד לכליו של לוקח וכמו שכתבתי [סקט"ו], וק"ל:

יז] וי"א דכל שגילה דעתו שאינו כו'. והיינו דא"ל כור בל' סלע אני מוכר לך, והיא דעת (רש"י) [ר"ש] והרא"ש [המובאים בציונים אות י"ז]. וכתב[ו] הטעם, דאמרינן ודאי היה צריך לקנות מקח או לשלם חוב בסך ל' סלעין, ופחות מזה לא יעלה המעות בידו לכלום, וכל שלא יהיה במכר כדי ל' סלעין לא ימכור כלל, ועיין פרישה [סעיף י"א]:

יח] אא"כ מדדו. פירוש, מדד לו כל הל' (סלעין) [סאין], דאז סמכה דעתו כשרואה שיהיה בידו דמים כדי צרכו:

יט] ואם אמר ליה כור בשלשים סאה בסלע כו'. ה"ה איפכא סאה בסלע כור בל' נמי הוה מספיקא דינא הכי, עיין פרישה [שם]:

כ] ה"ג כיון שפסקו דמים על כל סאה וסאה כל סאה שיגביה כו'. [ראה שינויי נוסחאות 7]:

כא] כיון שהם ברשות לוקח כו'. גם בסימטא ובחצר של שניהן מיקרי ברשות לוקח כיון שיש להלוקח רשות להניח כליו שם, וכעין שכתב המחבר בריש סעיף ג' דשם השוה ג"כ סימטא לרשות לוקח, וזהו שמסיק וכתב ז"ל, אע"פ שלא מדד כמו שנתבאר, ור"ל שם בסעיף ג' דכתב המחבר כן, וע"ש דכתב מור"ם דעת המחלקין בזה וס"ל דכשהוא בסימטא או ברשות שניהן בעינן שמדדו המוכר ג"כ:

כב] אלא מטעם שהוא מוחזק כו'. טעמייהו, דמספקא לן אי נלך אחר לשון ראשון דאמר כור בל', דמשמע שידקדק שלא יהא מכר עד שימדוד לו כל הכור, או נלך אחר לשון אחרון דאמר סאה בסלע, דאז אמרינן ראשון ראשון קנה, ומספיקא אמרינן המוחזק ידו על העליונה:

כג] אם לא נתן לו מעות כו'. פירוש, אע"פ שכבר מדד לכליו של לוקח העומדים ברשותו דלוקח, אפ"ה יכול לחזור בו הלוקח משום דהוא מוחזק במעות, דהמוציא מחבירו עליו הראיה:

כד] או לקבל אחריות על המותר כו'. בטור ובתשובת הרא"ש [המובאים בציונים אות י"ט] כתב עוד ז"ל, ויקבלנו המוכר בדמיו בשומת בי"ד כו'. ושם [בפרישה] פירשתי דנראה לי דר"ל דהבי"ד ישומו מה שהוא שוה זה שנשאר בחביות ויש עליו חשש חימוץ, וכפי אותו שומא צריך לנכות לו המוכר כשיבוא לשלם לו כל החביות כמו שמכר לו, וכן הוא כונת מור"ם אלא שקיצר:

כה] ויש חולקין. דברים אלו כתבן הדרכי משה בסעיף ו', וכתב ע"ז דכ"כ רבינו [הטור] בסעיף י"ג. והן הן הדברים שכתבן המחבר בסעיף שאחר זה, אלא שמור"ם העתיק כאן לשון (הגמרא) [הטור סעיף י"ב - י"ג] אגב שיטפא:

3. אין כליו של מוכר קונה ללוקח

רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה א

כליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קנה לו, כיון שנכנסו המטלטלין בתוך הכלי אין אחד מהן יכול לחזור בו והרי זה כמו שהגביהן או כמו שהונחו בתוך ביתו, לפיכך אין כליו של אדם קונה לו ברשות הרבים ולא ברשות המוכר, אלא אם אמר לו המקנה לך וקנה בכלי זה, וכן אם קנה הכלי תחלה והגביהו ואחר כך הניחו שם ברשות המוכר וחזר וקנה ממנו הפירות, כיון שנכנסו בתוך כלי זה קנה אותם, מפני שהנאת המוכר במכירת הכלי אינו מקפיד על מקומו.

רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה ב

כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אע"פ שהוא ברשות הלוקח.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ג

כליו של אדם, כל מקום שיש לו רשות להניחו, קנה לו, וכיון שנכנסו המטלטלים בתוך הכלי אין אחד מהם יכול לחזור בו והרי זה כמי שהונחו בתוך ביתו. הגה: ויש מחלקין דאם אינו ברשות לוקח רק בסימטא וכיוצא בזה אין כליו קונים, אא"כ מדד או עד שיאמר לו: זיל וקני (טור ותוס' והרא"ש פרק הספינה והגהות מיימוני פ"ד דמכירה). לפיכך אין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים, ולא ברשות המוכר, אלא אם כן אמר לו המקנה: לך וקנה בכלי זה, ואז קנה אם הוא ברשות המוכר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ג

ז] כל מקום שיש לו רשות להניחו. פירוש, כגון בסימטא או בחצר שהיא של שניהן, לאפוקי ברשות הרבים, וכ"ש בחצר דמוכר וכדמסיק:

ח] אלא אם כן מדד כו'. פירוש, מדדם המוכר ונתנם לתוך כליו דהלוקח העומד בסימטא, אבל אם מדד הלוקח, קנה במדידה אפילו בלא כליו, משום דבשעת המדידה משכן, וכמו שכתבו הטור בסימן זה סעיף י"ג ומור"ם סעיף ז' בהג"ה, ע"ש:

ט] לפיכך אין כליו של אדם כו' ולא ברשות המוכר כו'. המחבר נמשך אחר שיטת הרי"ף [ב"ב מ"ב ע"ב מדפי הרי"ף] והרמב"ם [פ"ד ממכירה ה"א - ב'] דסבירא להו דהוא איבעיא דאיפשטא בגמרא [שם פ"ה ע"ב] דכליו של לוקח ברשות מוכר אינן קונין, ומטעם דבעינן תרתי דוקא, כליו דלוקח ורשותו דלוקח, ומשו"ה נמי כתב אחר זה בסעיף ה' ז"ל, כשם שאין כליו של לוקח ברשות מוכר קונה לו, כך אין כליו דמוכר קונין לו ברשות לוקח, ומטעם דתרתי בעינן, ולא כשיטת הרא"ש [שם פ"ה סי' ט"ו] והטור [סעיף ז'] דסבירא להו דשניהן הוא איבעיא דלא איפשטא בגמרא אי הכלי בטל לגבי הרשות או לא, ויש בינייהו כמה נפק"מ לדינא כמ"ש הטור בסעיף ח'. עיין בב"י [סעיף ז'] ובדרישה [שם] מ"ש מזה עוד:

י] אם הוא ברשות המוכר. פירוש, לאפוקי אם הוא ברשות הרבים דבו לא מהני אמירתו לך וקנה:

4. כור בשלשים סאה בסלע

רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה ז

היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם, ואפילו היו ברשות לוקח והיו בתוך כליו של מוכר וקבל עליו המוכר למכור והתחיל המוכר למדוד בתוך כליו של מוכר, אם אמר לו כור בשלשים סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה הואיל ועדיין הפירות בכליו ולא גמר כל המדה וכליו של מוכר אינו קונה ללוקח אע"פ שהוא ברשות הלוקח, ואם אמר לו כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה שכיון שפסקו הדמים על כל סאה וסאה כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה נגמרה מכירתה, הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הלוקח ואילו לא היה הפירות בכליו של מוכר כיון שהן ברשות לוקח קנה משפסק אע"פ שלא מדד כמו שביארנו. +/השגת הראב"ד/ היו הפירות בסימטא וכו'. א"א ערבוב דברים אני רואה בכאן שלא פירש לאיזה כלי עירה והוא עוסק ובא לתוך כליו של מוכר כמ"ש בתחלת דבריו וא"כ אפילו מדד כל הכור לא קנה ואפילו בסימטא ולא אפילו הכניסן לרשות לוקח באותו כלי אבל לא היה לו לכתוב למעלה לתוך כליו של מוכר אלא אפילו לתוך כליו של לוקח הואיל ואמר לו כור בשלשים לא קנה ראשון ראשון אבל אם אמר לו כור בשלשים סאה בסלע והוא בסימטא ומערה לכליו של לוקח ראשון ראשון קנו לו כליו עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף י

היתה המדה של אחד מהם, והיו בה רשמים לידע חציה, שלישה ורביעה וכיוצא בהן, כיון שהגיע לרושם מהרשמים קנה ראשון ראשון, ואף ע"פ שלא נתמלאת המדה, שכל רושם מהם כמדה בפני עצמה, שהרי כל אחד מהם היא המדה והוא סומך על הרשמים שבה. ( וי"א דאם המדה של מוכר, לא קנה עד שיערה אותה) (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף י

כח] וי"א דאם המדה של מוכר כו'. דכיון דהמוכר הוא המודד ומודד לתוך מדה שלו, מסתמא אמרינן שלא היתה דעתו שיקנהו הלוקח עד שתתמלא המדה כדי שאם ירצה יכול לחזור בו, משא"כ כשהמדה היא של הלוקח והמוכר מודד בה. ואם הלוקח מודד בה כבר נתבאר בסעיף ח' דמיד כשהגביה הפירות בשעת מדידה שקנאן, כ"ש כשמודד במדה שלו וגם יש לו רישומים. וזה נראה פשוט דגם כשהמדה היא של המוכר והמוכר (מוכר) [מודד] בה, אם הלוקח אמר למכור לו ב' לוגין ומודד לו בכלי זה שיש בה רישומין, מיד שיגיע לרושם שיש בה ב' לוגין הרי הוא כאילו נתמלאה המדה, וגם המוכר אינו יכול לחזור בו:

5. במה יקנה המקח

רמב"ם הלכות מכירה פרק א הלכה ג

ובמה יקנה המקח, הקרקעות באחד משלשה דברים, בכסף, או בשטר, או בחזקה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קצ סעיף א

קרקע נקנה באחד מארבעה דברים: בכסף, בשטר, בחזקה ובקנין סודר. הגה: וכדין המקח כך דין שכירות קרקע כל ימי השכירות וע' לקמן סוף סי' קצ"ה.

רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכה א

אחד הבהמה ואחד שאר המטלטלין נקנין במעות דין תורה, ומשנתן את המעות קנה ואין אחד מהן יוכל לחזור בו, אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה.

רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכה ד

נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו, וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך דבר שאין בו הגבהה, או ימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו להמשיך, ומשהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשיך קנה ואין אחד משניהם יכול לחזור בו, וכופין את הלוקח ליתן את הדמים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קצח סעיף א

דבר תורה מעות קונות; אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה, דבר שאין דרכו להגביה, ( וכיון שמשך או הגביה, קנה אף על פי שלא נתן המעות) (טור). כיצד, המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהם ועשה מהם טעון גדול שאי איפשר להגביהו, אינו נקנה במשיכה, שהרי אפשר להתירו ולהגביהו עץ עץ. אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלים או של שקדים וכיוצא בהם, שאין אחד יכול להגביהו, הרי זה נקנה במשיכה. ( ויש חולקין וסבירא להו דאפילו בעצים נקנה במשיכה, הואיל ואינה טורח להתיר ולהגביה). וע"ל סימן ר' סעיף ז' בדין משיכה והגבהה (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קצח סעיף א

א] דבר תורה מעות קונות. רש"י [ב"מ מ"ו ע"ב ד"ה סבר] פירש שהוא מדכתיב [ויקרא כ"ז י"ט] ונתן הכסף וקם לו, (והר"ן) [והנמוקי יוסף] כתב שם [כ"ח ע"ב מדפי הרי"ף] דאין למידין הדיוט מהקדש, אלא סברא הוא, כיון דרוב הקנינים נעשים בכסף. ועיין פרישה [סעיף א'] שכתבתי [והבאתי ראיה על זה] דמן התורה כסף קונה ולא משיכה ומסירה, ע"ש:

ב] אבל חכמים תקנו כו'. בסמוך סעיף ה' כתב המחבר טעמן בתקנה זו:

ג] שלא יקנו המטלטלים כו'. עיין פרישה [שם], שם כתבתי שנראה שאעפ"כ, שאם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח, שהיא מקודשת, דלחומרא לא עקרו בתקנתן דברי תורה, ע"ש:

רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכה ב

כיצד המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהן ועשה מהן טעון גדול שאי אפשר להגביהו, אינו נקנה במשיכה, שהרי אפשר להתיר האגד ולהגביהו עץ עץ וכן כל כיוצא בזה, אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלין או של שקדים וכיוצא בהן והיה גדול שאין אחד יוכל להגביהו, הרי זה נקנה במשיכה, שאם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול וכן כל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ כיצד המקבץ עצים או וכו'. א"א זהו שאמרו הלוקח פשתן לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ומפרש לה בהגבהה וכן עיקר מיהו לא צריך להתירו ולהגביהו עץ עץ כמו שאמר אלא אע"פ שהוא טורח עליו להגביהו שלם ותאמר אין דרכו בהגבהה אפילו הכי ניחא ליה בהגבהה טפי ממשיכה משום דמישמט עכ"ל.+

6. קניין אגב

רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכה ח

המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר הקרקע ונתן המטלטלין כיון שקנה קרקע קנה מטלטלין.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רב סעיף א

המקנה קרקע ומטלטלין כאחד, כיון שקנה הקרקע באחד מדרכי הקנייה נקנו המטלטלין עמהם, בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר קרקע ונתן מטלטלים, כיון שקנה קרקע קנה המטלטלין. וי"א דאפילו הקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה (ר' ירוחם נ"י ח"ב).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רב סעיף א

א] המקנה קרקע ומטלטלין כאחד. כצ"ל, ודלא כספרים ישנים דכתבו כאן תיבת "או":

ב] נקנו המטלטלין עמהם. לשון משנה וגמרא [קדושין כ"ו ע"א], נכסים שאין להם אחריות [דהיינו מטלטלים] נקנין עם נכסים דיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. ובפרק קמא דקדושין [שם] ילפי לה מדכתיב [דברי הימים ב' סימן (כ"ב) [כ"א ג']] בבני יהושפט, ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות ביהודה, דר"ל דנתן להם המטלטלים בקנין אגב הערים שנתן להם, ומינה, מה התם מטלטלי דלא ניידי, אף כל דוקא מטלטלי דלא ניידי, לאפוקי עבדים אגב קרקע, דבהו בעינן דוקא שיעמדו בתוכו ויקנהו אגב קרקע וכמ"ש בסמוך [סעיף ח']:

7. גלגול שבועה על קרקעות ע"י מטלטלין:

רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ה הלכה ג

טענו כלים וקרקעות בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות בין שהודה במקצת הקרקעות וכפר במקצתן עם כל הכלים, בכל אלו נשבע היסת, אבל אם הודה במקצת כלים וכפר במקצתן עם כל הקרקעות מתוך שהוא חייב שבועה על מקצת הכלים שכפר בהן נשבע אף על הקרקעות שטענו עמהן שהכל טענה אחת, וכן הדין בטענו כלים ועבדים או כלים ושטרות הכל דין אחד הוא.

שולחן ערוך חושן משפט סימן צה סעיף ה

טענו כלים וקרקעות, בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות, בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים, בין שהודה במקצת הקרקעות וכפר בכל הכלים, פטור משבועת התורה. אבל אם כפר בכל הקרקעות, והודה במקצת הכלים וכפר במקצתם, חייב לישבע שבועת התורה על הכלים, ומגלגלים עליו שבועה על הקרקעות. וכן הדין בטענו כלים ועבדים או כלים ושטרות.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן צה סעיף ה

ט] פטור משבועת התורה. דאין חיוב שבועה דאורייתא אא"כ תהיה הכפירה וההודאה במטלטלין שגופן ממון:

8. קניית קרקע ע"י כסף:

רמב"ם הלכות מכירה פרק א הלכה ד

כיצד בכסף, מכר לו בית מכר לו שדה ונתן לו הדמים קנה, במה דברים אמורים במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שדרכן לכתוב שטר מכר לא קנה עד שיכתוב את השטר, ואין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קצ סעיף ז

בד"א שקנה בכסף לבדו, במקום שאין דרך לכתוב שטר; אבל במקום שדרכן לכתוב שטר, לא קנה עד שיכתוב את השטר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קצ סעיף ז

ח] לא קנה עד שיכתוב שטר. הן שמדרכם לכתוב (ב)שטר שכתוב בו שדה נתונה לך או מכורה לך לחוד, הן שמדרכן שאינו קונה עד שיכתוב לו שטר מכירה גמורה, הן שמדרכם עד שיכתבו שטר ראיה לחוד, כפי המנהג כן יקום. ועיין פרישה [סעיף ח'] ובדברי המחבר לקמן בסימן קצ"א [סעיף ג']:

9. קניית קרקע ע"י שטר

רמב"ם הלכות מכירה פרק א הלכה ז

כיצד בשטר, כתב לו על הנייר או על החרס או על העלה שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה, אע"פ שאין שם עדים כלל, ואע"פ שאין השטר שוה כלום, במה דברים אמורים במוכר שדה מפני רעתה, אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע שטר של מכר לידו ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קצא סעיף א

בשטר כיצד, כתב לו על הנייר או על החרס או על העלה. שדי נתונה לך שדי מכורה לך, כיון שהגיע השטר לידו, קנה, אף על פי שאין שם עדים כלל.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קצא סעיף א

א] או על החרס כו'. אע"ג דחרס ועלה הן דברים שיכולין לזייף הכתב שעליו, ומה"ט אין כותבין שטר חוב עליו אפילו לגבות לאלתר כמו שכתבו הטור והמחבר לעיל ריש סימן מ"ב, שאני התם דילפינן מקרא [ירמיה ל"ב י"ד] דבעינן שיהא ראוי להתקיים ימים רבים, משא"כ בשטר קנין דלעולם לא בעינן שיהא ראוי להתקיים אלא שיקנה בו לשעתו:

ב] שדי נתונה לך שדי מכורה לך. פירוש, או שכתב ליה שדי מכורה לך, וכל אחד כפי ענינו. ודין קנין שדה דמתנה בשטר כתב רבינו לקמן בסימן רמ"ה [סעיף א' - ד'], והאריך שם כי שם מקומו. ובמתנה אין חילוק בין שדה רעה לטובה אלא בכל ענין קנהו בשטר, והמחבר וגם הטור לא כתבוהו כאן אלא אגב גררא דשדה מכורה, ולשון הברייתא [קדושין כ"ו ע"א] נקטי:

ג] אף על פי שאין בו עדים כלל. דלא איברו סהדי אלא לשקרא, כדי שלא יוכל לכפור, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסימן קפ"ט:

10. אופן קניית הבהמה

רמב"ם הלכות מכירה פרק ב הלכה ה

הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה אע"פ שאפשר להגביה אותה לא הצריכוהו להגביה, מפני שמתחבטת בארץ, ואם הגביה קנה, וההגבהה קונה בכל מקום, אבל המשיכה אין קונין בה אלא בסימטא או בחצר של שניהם ואין קונין בה ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קצז סעיף א

בהמה בין דקה בין גסה אינה נקנית במסירה אלא במשיכה ואינו צריך להגביה. הגה: וי"א דאף מסירה קונה בבהמה גסה (הגהות מיימוני פ"ב דמכירה בשם ראבי"ה); וי"א אף בדקה (טור תוס' ואשירי ריש פ' הספינה ופ"ק דקידושין בשם רש"י ור"ת), אם הוא בפני המוכר (רש"י וריב"א). וע"ל סי' קצ"ח ס"ח עד י"ג בדיני מסירה. א"ל לקנות במשיכה ושינה, בין לגריעותא כגון למסירה, או למעליותא כגון שהגביה, לא קנה אלא במשיכה כמו שאמר ליה (טור בשם ר"י והרי"ף והרא"ש).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קצז סעיף א

א] אינה ניקנית במסירה. כ"כ הב"י [סעיף א'] שהיא דעת התוס' [קדושין כ"ה ע"ב ד"ה בהמה, ב"ב ע"ו ע"א ד"ה ספינה] והרא"ש [קדושין פ"א סי' ל"ג, ב"ב פ"ה סי' ד'] ורוב הפוסקים, ושהטור טעה. ובדרישה [סעיף ז'] ובהגד"מ [הגהות דו"פ אות א'] כתבתי מה שנ"ל מוכרח מדעת התוס' והרא"ש ורוב הפוסקים כדעת הטור שגם מסירה קונה בכה"ג אם היא עומדת ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם דהן מקומות שאין קונין שם במשיכה, משו"ה לא הטריחוהו חז"ל למושכה מרשות הרבים לרשותו או לסימטא אלא די במסירה. מיהו דוקא בבהמה ס"ל דמהני מסירה, דומיא דספינה דמסירה דידהו הוי כמו משיכה דבנענוע כל דהו הולכת הספינה מעצמה, וכיון דשם משיכה עליו, אע"פ דבשאר דברים בעינן שימשוך מרשות הרבים לרשותו או לסימטא, בהני שבמשיכתן לרשותו יש טורח הקילו בו לומר שסגי במסירה בזה ששם משיכה עליה, משא"כ בשאר מטלטלין אפילו כשהן ברשות הרבים, וכמ"ש הטור בשם ר"י [ב"ב ע"ו ע"א תוד"ה אי] ורא"ש [שם פ"ה סי' ג'] בסימן קצ"ח סעיף י"ב, ע"ש ובדרישה בסמוך סעיף ז':

ב] וי"א אף בדקה. בטור מוכח דס"ל דמסירה קונה בבהמה דקה, שהרי בריש סימן זה כתב ז"ל, בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה כו', ועלה מסיק וכתב בסעיף ז' ז"ל, ומסירה ג"כ קונה בבהמה, ומדסתם משמע דקאי גם אבהמה דקה שהתחיל בה, וכן מוכח מדכתב לשון ג"כ. ועוד, דבסימן קצ"ח סעיף (י"ד) [י"ב] כתב הטור בשם ר"י [ב"ב ע"ו ע"א תוד"ה אי] והרא"ש [שם פ"ה סי' ג'] ז"ל, דלא מקנה במסירה אלא ספינה ובעלי חיים כו', הרי דכתב סתם בעלי חיים. וגם הטעם דכתב שם משום דגם משיכתו היא בכל דהו וכנ"ל [סק"א], וזהו שייך ג"כ בבהמה דקה: