רי"ף בבא בתרא דף מד
גמרא בבא בתרא דף פז. – פח.,
קידושין כ"ה: - כ"ז:
אורך השיעור אודיו הוא
4. קרקע כל שהוא, מקנין על גביו מטלטלים
5. הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחר
6. המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות
13. הנוטל כלים מן האומן על מנת לבקרן
רמב"ם הלכות
זכיה ומתנה פרק ג הלכה א
הנותן מתנה לחבירו אין המקבל זוכה
בה אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו, אם מטלטלין רוצה ליתן לו, עד שיגביה
או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה או יקנה באחד משאר הדברים שהמטלטלין נקנין בהן,
ואם קרקע או עבדים נתן לו עד שיחזיק כדרך שמחזיק הלוקח או עד שיגיע שטר מתנה לידו,
אבל בדברים לא זכה המקבל אלא כל אחד מהן עדיין יכול לחזור בו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רמא סעיף א
הנותן מתנה לחבירו, בין קרקע בין מטלטלין, אין
המקבל זוכה בה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהם, וכיון שקנה באחד מהדרכים ההם,
אפילו שלא בפני עדים, קנה, אם שניהם מודים. אבל בדברים לא זכה המקבל, אלא כל אחד
יכול לחזור בו. ואם אמר ליתן לחבירו מתנה מועטת, אם חוזר בו יש בו משום מחוסר
אמנה. הגה: וע"ל סימן רמ"ט ולעיל סימן ר"ד סעיף ח'. ראובן שאמר
לשמעון: בית לוי נתון לך, אף על פי שלוי מקבל קנין לקיים דבריו של ראובן, אינו
כלום (ריב"ש סימן ר"ז).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רמא סעיף א
א] בין קרקע בין מטלטלים. בטור
[סעיף א'] הוסיף וכתב ג"כ עבדים בדרך שנקנה בו, ופשוט הוא:
ב] אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה
בהם. והן מבוארים בטור ובדברי המחבר מסימן ק"ץ והלאה ע"ש, גם כאן פרט
הטור [סעיף א'] קצת מנהון:
ג] אם שניהם מודים. לשון גמרא
[קדושין ס"ה ע"ב] דלא איברו סהדי אלא לשקרא [וכ"כ הטור בסימן
קפ"ט [סעיף ב']], פירוש, מחששא שמא לא יודו זה לזה:
ד] מתנה מועטת. דאילו במתנה מרובה
לא סמכה דעתו של מקבל מעולם שיתן לו הנותן מתנה מרובה כזו, וכמ"ש המחבר בסימן
ר"ד סעיף ח' בהדיא האי טעמא, ולא כעיר שושן דתלה הטעם בהנותן דבמתנה מרובה לא
היתה דעתו מעולם ליתנו לו ע"ש, ובעיר שושן בעצמו כתב בסימן (רי"ד)
[ר"ד] כמ"ש המחבר שם:
ה] אינו כלום. נראה דאף אם ראובן
עשה קנין סודר לשמעון על הבית וכדרך הקנאות המתנות, אפ"ה אינו כלום, לפי
שקנינו של ראובן היה בדבר שאינו שלו, וכיון דבמתנה דראובן לאו כלום היא, קניינו
דלוי ג"כ לא חל כלל, דהא לא קנה אלא לקיים דבריו של ראובן ודבריו של ראובן לא
חלו:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק א הלכה ז
כיצד בשטר, כתב לו על הנייר או על
החרס או על העלה שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה, אע"פ
שאין שם עדים כלל, ואע"פ שאין השטר שוה כלום, במה דברים אמורים במוכר שדה
מפני רעתה, אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע שטר של מכר לידו ואפילו היו בו עדים
לא קנה עד שיתן את הדמים.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצא סעיף ב
במה דברים אמורים, במוכר שדהו מפני רעתה; אבל
בשאר קרקעות, אף על פי שהגיע שטר המכר בעדים לידו, לא קנה עד שיתן דמים.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצא סעיף ב
ד] מפני רעתה. דאז ודאי גמר
להקנותה להלוקח בשטר לחוד כדי שלא יוכל לחזור בו:
ה] עד שיתן דמים. פירוש, כל
הדמים, וכמ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה בסימן שלפני זה בסעיף ט"ז,
ומטעם שנתבאר שם. ואם מקנה לו שדה בחוב שחייב לו המוכר, וכתב לו שטר שדי מכורה לך,
קנאו בשטר לחוד, שודאי גמר להקנותו לו במה שנתחייב לו כבר, וכ"כ רשב"א
בתשובה הביאו הב"י [מחודש ב' - ג']:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ג הלכה א
אחד הבהמה ואחד שאר המטלטלין
נקנין במעות דין תורה, ומשנתן את המעות קנה ואין אחד מהן יוכל לחזור בו, אבל חכמים
תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצח סעיף א
דבר תורה מעות קונות; אבל חכמים תקנו שלא יקנו
המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה, דבר שאין דרכו להגביה, ( וכיון שמשך או הגביה, קנה
אף על פי שלא נתן המעות) (טור). כיצד, המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהם ועשה מהם
טעון גדול שאי איפשר להגביהו, אינו נקנה במשיכה, שהרי אפשר להתירו ולהגביהו עץ עץ.
אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלים או של שקדים וכיוצא בהם, שאין אחד יכול
להגביהו, הרי זה נקנה במשיכה. ( ויש חולקין וסבירא להו דאפילו בעצים נקנה במשיכה,
הואיל ואינה טורח להתיר ולהגביה). וע"ל סימן ר' סעיף ז' בדין משיכה והגבהה
(טור).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצח סעיף א
א] דבר תורה מעות קונות.
רש"י [ב"מ מ"ו ע"ב ד"ה סבר] פירש שהוא מדכתיב [ויקרא
כ"ז י"ט] ונתן הכסף וקם לו, (והר"ן) [והנמוקי יוסף] כתב שם
[כ"ח ע"ב מדפי הרי"ף] דאין למידין הדיוט מהקדש, אלא סברא הוא, כיון
דרוב הקנינים נעשים בכסף. ועיין פרישה [סעיף א'] שכתבתי [והבאתי ראיה על זה] דמן
התורה כסף קונה ולא משיכה ומסירה, ע"ש:
ב] אבל חכמים תקנו כו'. בסמוך
סעיף ה' כתב המחבר טעמן בתקנה זו:
ג] שלא יקנו המטלטלים כו'. עיין
פרישה [שם], שם כתבתי שנראה שאעפ"כ, שאם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן
הלוקח, שהיא מקודשת, דלחומרא לא עקרו בתקנתן דברי תורה, ע"ש:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ג הלכה ח
המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון
שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם בין שהיו שניהם במכר או
במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר הקרקע ונתן המטלטלין כיון שקנה קרקע
קנה מטלטלין.
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ג הלכה ט
במה דברים אמורים כשהיו אותן
המטלטלין צבורין באותה קרקע, אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה מטלטלין אגב
קרקע, אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלונית כיון
שקנה הקרקע נקנו המטלטלין אע"פ שאינן צבורין בתוכה, ואם לא אמר קנה אגב קרקע
לא קנה, וקרקע כל שהיא קונין על גבה כל מטלטלין שירצה. +/השגת הראב"ד/ אגב
קרקע לא קנה. א"א זה ההפרש שכתב בין צבורין לשאינן צבורין אינו מחוור דשמעתא
לא מיחזיא אלא לעולם אגב וקני בעינן אפילו בצבורין בה דאי לא היכי פסקה למילתיה
ואמר והלכתא אגב וקני בעינן צבורין לא בעינן והא זמנין דצבורין בעינן ואגב לא
בעינן עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רב סעיף ז
קרקע כל שהוא, מקנין על גביו מטלטלים הרבה. הגה:
והא דבעינן קרקע כל שהוא, לאפוקי אם ידענו בוודאי שאין לו. אבל כשאינו ידוע שאין
לו, והוא מקנה אגב קרקע, סגי בכך ואין צריך לסיים הקרקע שמקנה על ידה. ולכן מקנין
אגב קרקע ארבע אמות, אף על פי שאין יודעין שיש לו (ב"י בשם הרשב"א).
וע"ל סימן קי"ג. ויכול להקנות אגב מקומות של בית הכנסת, אע"פ
שהמקומות של רבים וכל אחד יושב על מקום אחד, הוי כמו שאול לו ומקנים על ידם (תשובת
רשב"א סימן תתקל"ד, ותתקל"ה).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רב סעיף ז
יד] אף על פי שאין יודעין שיש לו.
וסיים שם [הרשב"א המובא בציונים אות י"א], אע"פ שרגילין אצלו ואין
יודעין שיש לו קרקע, כיון שכתב כן בשטר, נאמן על עצמו. וכ"כ לעיל סימן
קי"ג סעיף ב', וכ"כ לקמן סימן ר"ז סעיף ט"ו לענין קנין
[ב]ב"ד חשוב:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רב סעיף א
המקנה קרקע ומטלטלין כאחד, כיון שקנה הקרקע באחד
מדרכי הקנייה נקנו המטלטלין עמהם, בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין
ונתן קרקע, בין שמכר קרקע ונתן מטלטלים, כיון שקנה קרקע קנה המטלטלין. וי"א
דאפילו הקרקע בשכירות ומטלטלין במתנה (ר' ירוחם נ"י ח"ב).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רב סעיף א
א] המקנה קרקע ומטלטלין כאחד.
כצ"ל, ודלא כספרים ישנים דכתבו כאן תיבת "או":
ב] נקנו המטלטלין עמהם. לשון משנה
וגמרא [קדושין כ"ו ע"א], נכסים שאין להם אחריות [דהיינו מטלטלים] נקנין
עם נכסים דיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. ובפרק קמא דקדושין [שם] ילפי לה
מדכתיב [דברי הימים ב' סימן (כ"ב) [כ"א ג']] בבני יהושפט, ויתן להם
אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות ביהודה, דר"ל דנתן להם
המטלטלים בקנין אגב הערים שנתן להם, ומינה, מה התם מטלטלי דלא ניידי, אף כל דוקא
מטלטלי דלא ניידי, לאפוקי עבדים אגב קרקע, דבהו בעינן דוקא שיעמדו בתוכו ויקנהו
אגב קרקע וכמ"ש בסמוך [סעיף ח']:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ג הלכה י
הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחר
אע"פ שאמר לו קנה המטלטלין על גבי קרקע והחזיק האחד בקרקע לא קנה השני
המטלטלין, ואם תפשן אחר שחזר בו המקנה אין מוציאין מידו, שהרי תפשן אחר שקנה חבירו
הקרקע שנקנו אלו על גבו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן רב סעיף ג
הקנה השדה לאחד והמטלטלים לאחר,
אע"פ שא"ל: קנה המטלטלין על גבי קרקע, והחזיק האחד בקרקע, לא קנה השני
מטלטלין. ואם תפסן אחר שחזר בו המקנה, אין מוציאין מידו, שהרי תפסן אחר שקנה חבירו
הקרקע שנקנו אלו על גבו. (ויש חולקין וסבירא להו דמוציאין מיד התופס, כדין כל ספק
ממון) (ר"ן פ"ק דקידושין).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן רב סעיף ג
ז] אף על פי שאמר ליה קנה
המטלטלין. משמע דאמר כן למי שזיכה לו המטלטלין. ולשון רש"י בגמרא [קדושין
כ"ז ע"א ד"ה שדה] אינו כן, אלא ז"ל, דאמר למי שהקנה לו השדה
קנה השדה לעצמך ואגבו יקנו מטלטלין לפלוני כו', ע"ש. והמחבר נראה דס"ל
דאפילו אמר לכל אחד מהן כן לא מהני:
ח] לא קנה השני כו'. איבעיא דלא
איפשטא היא בגמרא [שם], ואמרינן בה דהמוציא מחבירו עליו הראיה:
ט] כדין כל ספק ממון. נראה
דר"ל, דוקא ספק ממונא דאתיא מכח ספיקא דדינא, ותפס בו שלא ברשות. ועיין מה
שכתבתי בכללים דדיני תפיסה:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק א הלכה יט
המוכר לחבירו עשר שדות בעשר
מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, ואפילו היתה אחת מהן הר גבוה והשנית מצולה
שהרי תשמיש של זו אינה תשמיש של זו, אע"פ כן כיון שהחזיק באחת מהן קנה השאר.
רמב"ם הלכות
מכירה פרק א הלכה כ
במה דברים אמורים שנתן דמי כולן,
אבל אם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, לפיכך אם היו הכל במתנה קנה כולן,
וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן כל זמן השכירות, היו מקצת הקרקעות במכר
ומקצתן בשכירות, כיון שהחזיק בין במכירה בין בשכירות קנה הכל.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קצב סעיף יב
המוכר לחבירו עשר שדות בעשר
מדינות, כיון שהחזיק באחד מהם, קנה כולם, ואפי' היתה אחד מהם הר גבוה והשנית
מצולה, שהרי אין תשמיש של זו כתשמיש של
זו. בד"א, שנתן דמי כולם; אבל אם לא נתן דמי כולם, לא קנה אלא כנגד מעותיו.
לפיכך אם היו הכל במתנה, קנה כולם. ( ויש חולקין במתנה). (טור בשם הרא"ש).
והוא הדין בעשרה בתים, או בית ושדה, דינן כעשרה שדות (נ"י פ' המוכר בית).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קצב סעיף יב
יט] כיון שהחזיק באחת מהן כו'.
כלל דבריו הוא, דאפילו במקום שאין קונין בכסף בלא שטר, בחזקה בלא שטר קונה, דחזקה
עדיפא דעשה מעשה בגופה של שדה, לקנות אותה שדה לחוד מהני חזקה אפילו לא נתן מעות
כלל, אבל כשבא לקנות כמה שדות, לא מהני החזקה שהחזיק באחת מהן, אפילו הן סמוכות זה
לזה, אם לא שנתן לו דמי כולם, דאז קונה כולם בחזקה אחת, ואפילו במקום שאין קונין
בכסף לחוד ואפילו אינן סמוכות זה לזה. ולא כעיר שושן (שכתב) דמשמע מדבריו דכשהן
סמוכות זה לזה קונה כולם בחזקה אחת אפילו לא נתן דמי כולם, דזה אינו, כמו שהוכחתי
בדרישה מדברי הרא"ש, וכ"כ הטור [סעיף י"ג] בהדיא, ע"ש:
כ] שהרי אין תשמיש כו'. כלומר,
אע"פ שאין תשמיש של זה כו':
כא] שנתן דמי כולם. דאז מסתמא
הקנה לו המוכר כולם בחזקה אחת:
כב] אלא כנגד מעותיו. מיהו כנגד
מעותיו קנה אפילו עייל ונפיק אזוזי. ועיין בריב"ש סי' תע"ו:
כג] לפיכך אם היה הכל במתנה כו'.
דבמתנה הוא כאילו קיבל כבר דמיהן של כולם:
כד] ויש חולקין במתנה. טעמייהו,
דכיון שלא קיבל ממנו כלום מסתמא דעתו של הנותן שיהא הברירה בידו לחזור בו כל זמן
שלא קנאהו המקבל. ועיין פרישה [סעיף י"ז], שם כתבתי דאפילו החולקין במתנה
מודים בשכירות [דבסעיף שאחר זה] דבהחזיק באחת מהן קנה כולם אע"פ שג"כ לא
נתן להמשכיר עדיין כלום, דשאני שכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף, ומתחילת השכירות
הסכים עמו להיות המעות עליו בחוב ובמלוה עד סוף זמן השכירות, ע"ש:
כה] והוא הדין בעשרה בתים. פירוש,
לא תימא דוקא במכר לו עשר שדות דלית בהו דבר המפסיק כ"כ וסדנא דארעא חד, דינא
הכי, ולא בבתים שהן מופסקין ומחולקין כל אחד בנין בפני עצמו, קמ"ל דהקרקע[ות]
שהבתים עומדים עליהם מצרפין אפילו הן בעשר מדינות:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק ג הלכה יח
פשתן כשהוא מחובר לקרקע ויבש
שאינו צריך לקרקע ואמר לו יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה, כיון שתלש כל
שהוא קנה הכל מפני התנאי הזה, אבל אם (אמר לו) הקנה לו הפשתן הזה במכר או במתנה לא
קנה אלא מה שתלש שהרי הגביהו וכן כל כיוצא בזה.
מגיד משנה הלכות
מכירה פרק ג הלכה יח
פשתן שהוא מחובר לקרקע וכו'. שנינו
במשנה בפרק הספינה (דף פ"ד) הלוקח פשתן (מחובר) מחבירו כיון שתלש ממנו כל
שהוא קנה ומקשינן עלה בגמרא (דף פ"ז) משום דתלש ממנו כל שהוא קנה אמר רב ששת
הב"ע דא"ל לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליו ע"כ בגמרא
ובהלכות ופירשה רבינו בפשתן שא"צ כלל לקרקע דהיינו דאקשינן משום דתלש ממנו כל
שהוא קני דמטלטלין נינהו דהעומד ליתלש כתלוש דמי. ומ"ש הכל קנה מפני התנאי
הזה. יש לפרש דבאותה תלישה ובשכר היפוי ההוא קנה קרקע וקנה אגבו כל מה שעליה וכן
פירשוה קצת מהמפרשים ז"ל ולשון רבינו ז"ל כלשון הגמרא:
רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה ח
וכן המוכר יין או שמן לחבירו בסימטא או בחצר של שניהם או ברשות
לוקח, והיתה המדה של סרסור, עד שלא נתמלאת המדה הרי הן של מוכר, משנתמלאת המדה הרי
הן ברשות לוקח, ואין אחד מהן יכול לחזור בו. +/השגת הראב"ד/ וכן המוכר יין
וכו'. א"א ברשות לוקח לא דייק.+
שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ט
המוכר יין או שמן
לחבירו בסימטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח, והיתה המדה של סרסור, עד שלא
נתמלאה המדה, הרי הן של מוכר; משנתמלאה המדה, הרי הן ברשות לוקח ואין אחד מהם יכול
לחזור בו. וכן פירות שהיו צבורים בסימטא או בחצר של שניהם, והמדה אינה של אחד מהם,
והיה המוכר מודד, עד שלא נתמלאה המדה הרי היא ברשות מוכר, ומשנתמלאה המדה הרי היא
ברשות לוקח.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ט
כז] עד שלא נתמלאת המדה למוכר. דמסתמא הסרסור או אחר שמשאיל
המדה למדוד בו כונתו היתה דעד שתתמלא המדה תהיה שאולה להמוכר למדוד בו, והרי הוא
כאילו הן הפירות בכליו של מוכר, אבל כשתתמלא המדה דעת המשאיל להיות ברשות הלוקח עד
שיערה ממנו הפירות לתוך כליו של עצמו, הלכך עד שתתמלא המדה
רמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ב הלכה ז
כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן ואחר שקנה
הלוקח אמר ראובן איני רוצה למכור בדמים אלו מחזיר הלוקח שהרי לא פסק לו דמים ואמר
לו מכור לך בכך וכך, [כל] סרסור שאבד החפץ מידו או נגנב או נשבר חייב לשלם מפני שהוא
נושא שכר. +/השגת הראב"ד/ כל סרסור שהודיע ללוקח וכו' עד שהרי לא פסק לו דמים
וכו'. א"א כשהפקידו לו לא אמר לו כלום ואם אמר לו מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא
והרי מצא איך יחזור ויאמר איני רוצה דמים הללו עכ"ל+
שולחן ערוך חושן משפט סימן קפה סעיף ז
כל סרסור שאבד החפץ
מידו או נגנב, אפילו בשעת הליכה, חייב לשלם, מפני שהוא נושא שכר.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קפה סעיף ז
יח] אפילו בשעת הליכה חייב כו'. זה לשון המרדכי [המובא בציונים
אות י'], ואע"ג דאכתי לא מכר החפץ, ושמא לא ימכרנו ולא יטול שכר, אפילו הכי
הוה שומר שכר כו'. וכתב אפילו בהליכה, פירוש וכל שכן בחזרה, והיינו כשכבר מכר החפץ
ונאבד מידו המעות דנחשב שומר שכר, דהא מיד שמכרו דמי טרחתו קצוב לו מהמוכר. ולא
דמי להנוטל כלי על מנת למכרו כו' דבסימן קפ"ו סעיף ב', דחייב אפילו באונסין,
ואפילו בחזרתו, דהתם אין דין שליח עליו, אלא דין לוקח שנטלם מהאומן בכך וכך כדי
להשתכר בו:
יכול המוכר לחזור בו. וכתב הטור [סעיף י"ד] ע"ז,
אפילו יש בו רישומים לידע עד היכן הוא לוג או ב' לוגין ואמר לו כל רושם ורושם בכך
וכך, עכ"ל:
שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ז
סיטון שקונה (הרבה) ביחד ומוכר לחנונים, מקנח המדות שמודד בהם
דבר לח אחת לשלשים יום. ובע"ה שאינו מוכר כ"כ, די לו שיקנח אחת
לי"ב חדש. והחנוני שאינו צריך להטיף שלשה טיפין ונדבק בה הרבה, צריך לקנח
פעמים בשבת.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ז
י] שמודד בהם דבר לח. דדבר לח הוא נדבק במדות משום הכי צריך
לקנחו פעם אחת כל ל' יום, לאפוקי מהרמ"ה [ב"ב פ"ה סי' ט"ז]
שכתב דגם בדבר יבש צריך לקנח מדות שהן עמוקות והאבק נדבק בהם, משא"כ בכף
המשקולות דהכל מודים בדבר יבש:
יא] די לו שיקנח אחת לי"ב חדש כו'. כ"כ ג"כ
בטור [סעיף ח'], ועיין דרישה שכתבתי טעם למה לא פסקינן כרבן שמעון בן גמליאל השנוי
במשנתינו [שם פ"ח ע"א]:
יב] שאינו צריך להטיף כו'. כמו שכתבו הטור והמחבר בסעיף שלפני
זה:
רמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ב הלכה ב
עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה
הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן, אבל מי שאינן בני דעת
והן חרש שוטה וקטן אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח אחד הקטן ואחד הקטנה, לפיכך
השולח בנו קטן אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואבד את השמן ואת
האיסר החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת וכן
כל כיוצא בזה, ואם פירש ואמר שלח לי עם הקטן הרי זה פטור.
שולחן ערוך חושן משפט סימן קפח סעיף ב
עושה אדם שליח, איש או אשה, ואפילו אשת איש, ואפילו עבד ושפחה,
הואיל והם בני דעת וישנם במקצת מצוה, נעשים שלוחים למשא ומתן. אבל מי שאינם בני
דעת, והם: חרש, שוטה וקטן, אינם נעשים שלוחים ולא עושים שליח, אחד הקטן ואחד
הקטנה. לפיכך השולח בנו קטן אצל החנוני, ( ונתן בידו פונדיון שהוא שני איסרין
ונתנו לחנוני) ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואבד את השמן ואת האיסר, החנוני
חייב לשלם, שלא שלחו אלא להודיעו, ולא היה לו לשלח אלא עם בן דעת; וכן כל כיוצא
בזה. הגה: ועל הצלוחית שנתן המשלח ליד הקטן ומדד החנוני לתוכו, אם שברו הקטן,
החנוני פטור, אא"כ לקחו מידו ומדד לאחרים והחזירו לידו (טור). ואם פירש ואמר:
שלח לי עם הקטן, ה"ז פטור.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קפח סעיף ב
ב] ואפילו אשת איש. כן כתב הרמב"ם [המובא בציונים אות
ב'], ובפרישה [דרישה סעיף א'] כתבתי דנראה לי פירושו, דאפילו איש זה לאשתו של איש
אחר, וקא משמע לן בזה, דאף על גב דרשות אחרים עליה, ואינו דומה כל כך להמשלח,
ע"ש:
ג] ואפילו עבד ושפחה. פירוש, אפילו כנענים שהם בני מצוות קצת.
ואף על גב דלענין זיכוי עירוב על ידן ועל ידי אשתו שנותן לה מזונות אינו מזכה,
וכמו שכתבו הטור והמחבר באו"ח בסימן (שפ"ו) [שס"ו סעיף י'], שאני
התם דבעינן שיזכו בו האחרים, שמזכה להן העירוב שנשאר בידם, הוה ליה ידם כיד המזכה
וכאילו הן עדיין ביד המזכה, מה שאין כן בשליחות דלא שייך זה, דהן מוסרין הדבר ליד
מי שנשלחים אליו, ועיין פרישה [דרישה שם]:
ד] וישנם במקצת מצוות. ר"ל, אף על פי שאינם דומים להמשלח
ישראל לגמרי שחייב בכל המצוות, מכל מקום ישנם במקצת המצוות:
ה] שלא שלחו אלא להודיעו. פירוש, להודיעו שהוא צריך לשמן:
ו] ולא היה לשלחו אלא עם בן דעת. ודוקא בפונדיון שנשאר בעין
ביד החנוני הוא דאמרינן הכי, דכיון דהפונדיון דאבי הקטן הוא אין לו ליהנות ממנו עד
שיגיע לאב חליפין בעדו, מה שאין כן בצלוחית שלא נשאר ביד החנוני, אין עליו לשומרו
יותר מהאב עצמו שמסרו להקטן, ואף שלקחו החנוני בידו למדוד ביה להקטן, מה בכך,
אבידה מדעת אביו מעיקרא היתה, והוא הדין אם היה מחזיר הפונדיון בעין ליד הקטן ולא
היה רוצה לשלוח על ידו כלום, ונאבד מיד הקטן, היה פטור החנוני, ועיין פרישה [סעיף
ב']:
ז] ומדד לאחרים כו'. דאז הוה ליה שולח יד בשל חבירו, וחייב
באונסים עד שיעשה בו חזרה גמורה:
ח] ואם פירש ואמר כו'. הטעם פשוט, דהא אין שייך לומר דכונתו
היתה לשלוח על ידי בן דעת, דהא בפירוש אמר ליה לשלוח ע"י בנו הקטן:
שולחן ערוך חושן משפט סימן קפב סעיף ב
עבר השליח על דעת
משלחו, לא עשה כלום; ודוקא שהודיע שהוא שליח של פלוני, לפיכך אע"פ שמשך או
המשיך, אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח, ומחזיר; אבל אם לא הודיע שהוא שלוחו
של פלוני, נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קפב סעיף ב
ו] שמשך או המשיך. פירוש, כשקנה השליח ומשך, או מכר והמשיך למי
שלקח ממנו:
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ג הלכה טו
השואל שלא מדעת הבעלים הרי זה גזלן, היה כלי ביד בנו של בעל
הבית או ביד עבדו ולקחו אחד מהן ונשתמש בו הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו
ונתחייב באונסיו עד שיחזירנו לבעלים, לפיכך אם החזירו לקטן שהיה בידו או לעבד ואבד
מהן או נשבר חייב לשלם, וכן כל כיוצא בזה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן שנט סעיף ה
אפילו הלוקח בשאלה, שלא מדעת הבעלים, נקרא גזלן.
רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה יד
הנוטל כלים מן האומן על מנת לבקרן, אם היו דמיו קצובין ונאנס
בידו חייב בדמיו, הואיל ודמיו קצובין, מעת שהגביהו נעשה ברשותו, והוא שיגביהנו כדי
לקנות את כולו, ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח, אבל חפץ שהמוכר קץ בו והוא
מבקש ורודף למכרו, הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח אחר שפסק.
שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף יא
הנוטל כלי מבית האומן
על מנת לבקרו, אם היו דמיו קצובים ונאנס בידו, חייב, שהואיל ודמיו קצובים מעת
שהגביהו נעשה ברשותו ואין המוכר יכול לחזור בו, והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו,
ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח. אבל חפץ שהמוכר קץ בו, והוא מבקש ורודף
למכרו, הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח אחר שפסק. ואם גילה
דעתו שאינו חפץ בו, ונגנב או נאבד קודם שיחזירנו, יש אומרים שהוא כשומר שכר,
וי"א שהוא כשומר חנם.
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף יא
כט] והוא שיגביהנו כדי לקנות כו'. פירוש, מגביה אותו לקנותו
בסך דמים כדי קצבתו אם ייטב בעיניו, ומשו"ה אין המוכר יכול לחזור [בו],
והלוקח יכול לחזור בו ולומר להמוכר הגבהתיהו לקנותו כשייטב בעיני ולא טוב הוא
בעיני, ומ"מ חייב הוא באונסין כל זמן שלא גילה הלוקח דעתו קודם האונס שאינו
חפץ בו, כ"כ הרמב"ם [המובא בציונים אות כ"ח]. אבל התוס' [ב"ב
פ"ז ע"ב ד"ה הלוקח] והרא"ש [שם פ"ה סי' כ"א] והטור
[סעיף ט"ו] סבירא להו דאפילו לא הגביה הכלי כדי לקנותו, אפ"ה הוא ברשותו
להתחייב באונסין כל שלא גילה הלוקח דעתו שאינו חפץ והוא כלי הנמכר בקל ואין המוכר
קץ בו, דאמרינן מסתמא היתה דעתו לקנותו, דאל"כ לא היה נוטלו ממנו. ומהתימה על
מור"ם שהשמיט דעתם ולא כתב דיש חולקין על הרמב"ם בזה:
ל] עד שיפסוק הדמים ויגביהנו. הגבהה לאו דוקא, אלא ה"ה
אחד משאר קנינים, וכ"כ בטור [סעיף ט"ז] ז"ל, עד שיפסוק דמיו ויקנהו
הלוקח באחד מדרכי הקנאות:
לא] יש אומרים שהוא כשומר שכר. דדימה זה לדין הנוטל כלי מבית
האומן לשגרם לבית חמיו ולשלם לאומן אם יקבלם ממנו, שנתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל
סימן קפ"ו [סעיף א'] דאף בעת החזרה, שלא קיבלו ממנו, נעשה עליו שומר שכר
בההיא הנאה דהתפאר בו בבית חמיו, הכא נמי הנאה היה לו בזה שהברירה בידו לקחתם או
להחזירם לו, ואף שהיה לו שם הנאה טפי במה שנתפאר בבית חמיו, הלא כפי אותה הנאה
התנה עם האומן לשלם כשיחזור ליתנם לו וכמ"ש שם. וי"א דאפ"ה לא
הו"ל כאן אלא שומר חנם, משום דשאני התם דהיתה לו הנאה טפי, ועיין פרישה [סעיף
ט"ז]. וצ"ע למה השמיט המחבר וגם מור"ם לא הגיה ולהביא מ"ש
הטור [שם] בשם רשב"ם [ב"ב פ"ז ע"ב ד"ה חייב] והרא"ש
[ראה ב"מ פ"ח סי' י"ג] דחייב אפילו באונסין: