רי"ף בבא בתרא דף מה

וכמה, בלח אחד למאה וביבש אחד לארבע מאות. כיצד מכר לו עשר ליטרין לח נותן לו גירומין אחד מעשרה בליטרא, ואם מכר לו עשרים ליטרין יבש נותן לו גירומין אחד מעשרים בליטרא, וכן לפי חשבון זה בין רב בין מעט.

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה יד

במה דברים אמורים במקום שנהגו למכור עין בעין אבל במקום שנהגו להכריע חייב להכריע לו טפח.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף יד

מקום שנהגו להכריע, צריך להכריע טפח. ובמקום שלא נהגו להכריע, שוקל עין בעין, וצריך להוסיף אחד מק' בלח ואחד מד' מאות ביבש. אם היה שוקל י' לטרים לא יאמר לו: שקול לי כל ליטרא וליטרא לבדה עם הכרעה, אלא שוקל את כולן בבת אחת והכרע אחת לכולן. היה שוקל לו שלשה רביעי ליטרא לא יאמר לו: שקול לי כל רביע ורביע בפני עצמו, אלא ישקול לו ליטרא ויתן רביע ליטרא עם הבשר, שאם אתה אומר יתן חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת שמא יפול רביע הליטרא ולא יראהו הלוקח.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף יד

כא] מקום שנהגו להכריע כו'. גם בטור [סעיף י"ט] סידר זה אחר דין שיעור המאזנים הנ"ל, ושם בפרישה כתבתי דלא קאי אכל המשקולות הנ"ל, כי משנה בפני עצמו הוא [ב"ב פ"ח ע"ב], ולא קאי אלא אחנוני שמוכר דבר מאכל וכיוצא בו, ושם [פ"ט ע"א] מפורש ג"כ דשיעור הכרע משקל החנוני הוא טפח. ובעיר שושן כתב ז"ל, צריך להכריע טפח שהוא מעט יותר ממה שדרך להכריע, עכ"ל. ולא ידעתי מאי קאמר, ולמה כתב שהוא "מעט" יותר, הלא יותר "הרבה" הוא גם במקום דאין מכריעין טפח שם שוקלין עין בעין אלא דנותנים הוספה וכמו שכתבו הטור והמחבר בסמוך. ואי משום דא"א לצמצם, אי משום הא כך לפעמים פוחת מעט כמו דלפעמים מוסיף מעט:

כב] צריך להכריע טפח. וכתב הרשב"ם [שם פ"ח ע"ב ד"ה וחייב] ז"ל, נ"ל דלפחות מליטרא לא בעינן הכרע טפח, דנפיש מדאי הכרע טפח בדבר קל. ב"י וד"מ סעיף י"ט:

כג] וצריך להוסיף כו'. פירוש, במקום ששוקלין עין בעין, צריך להוסיף במקום ההכרע שנותנין בשאר מקומות:

כד] אחד מד' מאות ביבש. דבדבר לח נדבק ונשאר מדבר הנמכר במדת המוכר, משו"ה הצריכוהו להוסיף בו יותר. וכל זה למדו רז"ל [שם] מדכתיב [דברים כ"ה ט"ו] איפה שלימה וצדק יהיה לך, מיתורא דצדק דרשו צדק משלך ותן לו יותר:

כה] והכרע אחד לכולן. עיין פרישה [סעיף כ'] שם כתבתי לשון ר"ש [שם פ"ט ע"א ד"ה לא יאמר] שכתב שאף שעולה לשיעור אחד הכרעה טפח של כל המשקל ביחד והכרע דכל אחד ואחד, שהרי לפי כובד המשאוי כשיכריע טפח צריך להיות העודף דבר גדול, מ"מ כיון דא"א לצמצם, יעלה יותר כשישקול י' פעמים לשוקל בפעם אחת, ע"ש שכתבתי דר"ל דבפעם אחת אפשר לצמצם אותו פעם יותר מאשר יצמצם בי' פעמים, דא"א שיצמצם כל הי' פעמים:

כו] ויתן רביע ליטרא עם הבשר. בפרישה [סעיף כ"א] כתבתי לשון ר"ש [שם ד"ה אלא שוקל], דהיינו דוקא במקום שאין מכריעין, דבמקום שמכריעין לא יעשה כן, דיהיה בזה הפסד להמוכר דיצטרך ליתן לו הכרע גם לרביע העודף על משקל ליטרא שהניח בכף מאזנים חנם, כי אף שהניח רביע ליטרא לצד הבשר, הלא ההכרע כולו הוא מהבשר ולא מאותו רביע משקל, נמצא דהבשר יכריע כל משקל הליטרא שהניח בכף מאזנים:

כז] שמא יפילו. פירוש המוכר יפילו בערמה, וטעם זה הוא מלשון הרמב"ם שם בפ"ח דגניבה [הי"ט] ע"ש:

2. מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה טז

מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה, בגסה לא ימוד בדקה, למחוק לא יגדוש ויוסיף בדמים, וכן אם נהגו לגדוש לא ימחוק ויפחות מן הדמים, אלא מודד כמנהג המדינה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ח

במקום שנהגו למוד בדקה, לא ימדוד בגסה אפילו אם יתן ג' גסות בשביל ד' דקות. וכן במקום שנהגו למוד בגסה לא ימדוד בדקה. ובמקום שנהגו לגדוש, לא ימחוק אפילו אם ירצה לתת לו שלשה מחוקות בשביל שנים גדושות. ואפילו במקום שמוכרים סאה גדושה בג' דינרים, ואמר ליה: תן לי סאה מחוקה בב' דינרים, אסור. וכן במקום שנהגו (למחוק, אין לגדוש).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ח

יג] למוד בדקה כו'. פירוש דקה כגון לוג, וגסה כגון קב, וכשמודד בדקה היה להלוקח עודף מעט לכל לוג דאי אפשר לצמצם, משא"כ כשימדוד לו בקב דלא יהיה לו אלא עודף אחד לששה לוגין דרע ללוקח, ובהיפך הוא רע להמוכר. ועיין פרישה [סעיף ט'] שכתבתי שכן פירש רשב"ם [ב"ב פ"ח ע"ב ד"ה בדקה וד"ה לא ימוד בגסה], ושמלשון הטור [שם] לא משמע לי כן, אלא גסה ודקה ר"ל בשניהן סאה או קב, והיינו שאחד גדול יותר שתות מהשניה דמותר להוסיף כדלקמן [סעיף ט"ו], ואמר שמקום שנהגו למדוד סאה קטנה לא ימדוד בהגדולה או איפכא אע"פ שרוצה לנכות לו או להוסיף לפי ערך, ע"ש ודו"ק:

יד] ג' מחוקות בשביל כו'. דכן השיעור דגודש הוא תילתא מלבר מהמדה, וה"ט נמי דאמר אחר זה דיתן בעד מדה מחוקה ב' דינרים כיון דהגודש הוא שיעור שליש. וטעם האיסור לכל הני הוא משום דילפינן בגמרא [שם פ"ט ע"א] מקרא דצריכין ליזהר בכל דבר שיכולין לבוא על ידו לידי טעות ורמאות, ואם במקום שנהגו לגדוש, לא ימחק הוא, אף שלא יהיה הפסד בזה להלוקח שיתן לו ג' בעד ב', מ"מ חיישינן שהרואה יראה שמודד לו מחוק וסובר שמודדין בעיר הזאת במדה מחוקה ויקנה ע"י מדה מחוקה כשער הגדוש, וכן איפכא יהיה טעות למוכר:

3. קשה עונשן של מדות

רמב"ם הלכות גניבה פרק ז הלכה יב

קשה עונשן של מדות יתר מעונשן של עריות שזה בינו לבין המקום וזה בינו לבין חבירו, וכל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים שהיא תחילת הצווי, וכל המקבל עליו מצות מדות הרי זה מודה ביציאת מצרים שהיא גרמה לכל הצוויין.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף יט

עונש המדות והמשקלות קשה מאד, שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה, והרי הוא ככופר ביציאת מצרים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף יט

לד] לשוב בתשובה הגונה. פירוש, משום דא"א להשיבו לבעלים כיון דלא יוכל לידע למי מדד וכמה פעמים מדד להן, ואף דיש לו תשובה קצת במאי דיכול לעשות בו צרכי רבים וכמו שאמרו [ב"ק צ"ד ע"ב] בגזלנים ובמלוה בריבית דאינן יודעין ממי גזלו וממי לקחו ריבית, מ"מ אין זה תשובה הגונה, משא"כ בשאר עבירות אפילו גדולות כעריות ועבודה זרה, דהן חטאים בינו ובין המקום יתברך, יש להן תשובה בחרטה ובוידוי ובסיגופים:

לה] ככופר ביציאת מצרים. מפני דכל המעוות במדות הוא מסתיר דרכו שלא יביטו בו בני אדם, ומהקב"ה אינו מתירא בסברו שאין השגחה מהש"י על מעשה בני אדם, וכל הכופר בהשגחה כופר ביציאת מצרים, ששם נתברר גודל השגחה שנגלה עלינו הש"י בכל אותות ומופתים שעשה למצרים. ועיין פרישה [סעיף כ"ה] מה שכתבתי עוד מזה בביאור דברי הטור:

4. חייבים ב"ד להעמיד ממונים על החנויות

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה כ

חייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין את השערים, וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מדה חסרה או מאזנים מקולקלין רשות יש להן להכותו כפי כחו ולקנסו כפי ראות בית דין לחזק הדבר, וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו וכופין אותו ומוכר כשער השוק.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ב

חייבים ב"ד להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החניות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים רשאים להכותו ולקנסו כאשר יראה לבית דין.

5. המידות שעושין במשקולות

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ט

המשקולות עושין אותם ליטרא, וחצי ליטרא, ורביע ליטרא. אבל לא יעשה שליש ליטרא ולא חמישית ליטרא ולא שלשה רביעית ליטרא, מפני שמטעים בהם.

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה טו

היה שוקל לו עשר ליטרין לא יאמר לו שקול אחת אחת והכרע אלא שוקל לו עשרה בבת אחת והכרע אחד לכולן.

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה יט

המבקש לשקול שלשה רביעי ליטרא נותן ליטרא בכף מאזנים והבשר ורביע ליטרא בכף שניה, שאם אתה אומר נותן חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת שמא יפול רביע הליטרא ואין הלוקח רואהו.

6. אופן עשיית המאזניים

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה ח

מוכרי עששיות של ברזל וכיוצא בהן צריך להיות חוט המאזנים שאוחז השוקל בידו תלוי באויר שלשה טפחים וגבוהין מן הארץ שלשה טפחים ואורך קנה המאזנים ואורך החוטים שנים עשר טפח.

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה ט

מאזנים של מוכרי צמר ושל מוכרי זכוכית יהיה אורך החוט שהן תלויין בו שני טפחים וגבוהין מן הארץ שני טפחים והקנה והחוטין ארכן תשעה טפחים.

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה י

מאזנים של חנוני ושל בעל הבית יהיה אורך החוט שהן תלויים בו טפח וגבוהין מן הארץ טפח ואורך הקנה ואורך החוטין ששה טפחים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף יג

המאזנים צריך שיהיו מיושרים כל אחד לפי מה שהוא. כיצד, מוכרי עששיות (פירוש נגזר מן עשת שן (שיר השירים ה, יד), כלומר חתיכות גדולות) של ברזל וכיוצא בהם, צריך להיות חוטי המאזנים שאוחז השוקל בידו, תלוי באויר שלשה טפחים, וגבוהים מהארץ ג' טפחים, ואורך הקנה שכפי המאזנים תלוים בב' ראשיו י"ב טפחים, ואורך החוטים שכפי המאזנים תלוים בהם י"ב טפחים. ושל מוכרי צמר ושל מוכרי זכוכית, יהיו גבוהים מהארץ ב' טפחים, ואורך החוט שהם תלויים בו ב' טפחים, ואורך החוטים ואורך הקנה ט' ט' טפחים. ושל חנוני ושל בעל הבית יהיו גבוהים מהארץ טפח, ואורך החוט שהם תלויים בו טפח, ואורך הקנה ואורך החוטים ו"ו טפחים. ושל מוכרי כסף וזהב ושל מוכרי ארגמן טוב ושאר עניינים דקים, יהיו גבוהים מהארץ שלשה אצבעות, ואורך החוט שהם תלוים ג' אצבעות, ואורך הקנה ואורך החוטים לא נתנו בהם שיעור, אלא כפי מה שירצה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף יג

יט] באויר שלשה טפחים. שלפי ריבוי המשקל צריך להיות ההכרע יותר גדול, משו"ה במוכר עששיות דההכרע שלשה טפחים צריך להיות הריוח למטה מהכף שלשה טפחים וגם למעלה מהקנה שלשה טפחים, ואז צריך בשעת ההכרע דיוכל לירד כף אחת למטה שלשה טפחים והשניה תעלה למעלה שלשה טפחים. וההכרע של מוכרי צמר שאין המשקל כ"כ גדול, ב' טפחים, וכן אינך לפי ערך משקלן, ולפיהן יהיה ריוח למעלה ולמטה, וכ"כ ר"ש [ב"ב פ"ט ע"א ד"ה טורטני] ונ"י [שם מ"ה ע"א מדפי הרי"ף] וכמו שכתבתי בפרישה וע"ש, וכמ"ש בסמוך בסעיף י"ד שצריך להכריע טפח:

כ] ואורך הקנה י"ב טפחים. טעם דשיעורים הללו דבפחות אין מכריע המאזנים בשביל דבר מועט לפי כובד משאה:

7. אופן עשיית המשקולות

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה ד

אין עושין משקלות לא של בדיל ולא של עופרת ולא של שאר מיני מתכות כאלו מפני שמעלין חלודה ומתחסרין, אבל עושין של צחיח סלע ושל זכוכית ושל אבן שוהם וכיוצא בהן.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף י

אין עושין משקלות ממיני מתכת, אלא מחצית סלע. ויש מי שאומר שמשקלות של כסף וזהב ושל דבר יבש עושים אותם של מתכת, אם ירצו. הגה: וכן נהגו. ומשקולת קטנה ששוקלין בה כסף וזהב יש לחפותה בעור שבשחיקה מועטת מביא היזק גדול (ב"י בשם תוספות).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף י

טו] אין עושין המשקולות כו'. ברמב"ם פ"ח דגניבה [ה"ד] מפורש הטעם מפני שמיני מתכות מעלין חלודה (ומחסרין) [ומתחסרין], ולפ"ז יש ליזהר אפילו במשקל דדבר יבש. ור"ת [המובא בציונים אות ה'] נתן הטעם משום דהלחות דבוק בהן ומתיבש עליהן ומכביד, וזהו טעם דהי"א דס"ל דמשקולות בדבר יבש מותר לעשות בשל מתכות:

טז] וכן נהגו. אדלעיל קאי שנוהגין לעשות משקולות של דבר יבש ממיני מתכות, ואח"כ מתחיל ענין בפני עצמו וכתב דלמשקולות של כסף וזהב צריך לעשות חיפוי עור [וכן מצאתי בהגהות של כתב שכתוב בהן "ומשקלות" בוי"ו לענין בפני עצמו], משא"כ למשקולות ששוקלין בהן בדיל ועופרת והדומה לו שאין באין לידי הפסד גדול אא"כ ישחקו הרבה וזה אינו שכיח, משו"ה לא הקפידו, וכ"כ התוס' [המובא בציונים אות ו']:

8. אופן עשיית המחק

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה ה

אין עושין את המחק לא של דלעת מפני שהוא מיקל ולא של מתכת מפני שהוא מכביד, אבל עושהו של זית ושל אגוזים ושל שקמה ושל אשכרוע וכיוצא בהן.

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה ו

אין עושין את המחק צדו אחד קצר וצדו אחד עבה, ולא ימחוק מעט מעט מפני שמפחיתו למוכר, ולא ימחוק בבת אחת מפני שמפחיתו ללוקח.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ה

אין עושים המחק (פי' כעין מטה שמעבירין ע"פ המדה למוחקה) מדלעת מפני שהוא קל ורע למוכר; ולא משל מתכת, מפני שהוא כבד ורע ללוקח, אלא עושין משל אגוז שקמה ואשכרוע (פירוש מן עץ בוס"ו בלע"ז). ואין עושין אותו מצד אחד עב ומצד אחד קצר. ולא ימחוק מעט מעט, מפני שהוא מפחית ללוקח; ולא ימחוק בבת אחת (במהירות), מפני שהוא מפחיתו למוכר, אלא בפעם אחת במתון.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ה

ה] אין עושין המחק. פירוש, במקום שאין גודשין המדות אלא ממלאין המדה ומוחקין אותה ע"ג. וקאמר דלא יעשה העץ שמוחקין בו מדבר קל שאז עובר מעל גבי דבר הנמדד ואינו מוחק יפה ורע למוכר, ואם הוא נעשה מדבר כבד ביותר אז נכנס בעומק וימחוק ביותר ואז רע ללוקח, לכך עושין אותו ממין דבר אמצעי:

ו] מצד א' עב כו'. מפני שהעב אינו נכנס כ"כ בתבואה ועובר מעל גביו ורע למוכר, והקצר נכנס ביותר ורע ללוקח, וחיישינן שבצד העב יבוא למחוק כשיבוא לקנות ובצד הקצר כשיבוא למכור, וכ"כ בטור [סעיף ה'] בהדיא:

ז] ולא ימחוק מעט מעט כו'. דהעושה כן הוא מוחק הכל בכח ונכנס בעומק התבואה ורע ללוקח, וההיפך כשמוחק בבת אחת:

9. אין טומנין את המשקלות במלח וכדו'

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה ז

אין טומנין את המשקלות במלח כדי שיפחתו, ולא ירתיח במדת הלח בעת שמודד, ואפילו היתה המדה קטנה ביותר, שהרי התורה הקפידה על המדות בכל שהוא שנ' ובמשורה והיא מדה קטנה אחד משלשה ושלשים בלוג.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף יא

אסור להטמין המשקלות במלח.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף יא

יז] המשקולות במלח. הטור [סעיף ט"ו] כתב הטעם שהמלח מקילו וימכור בו, כ"כ ר"ת [בתוס' ב"ב פ"ט ע"ב ד"ה שלא] (ורשב"ם) ורמב"ם [פ"ח מגניבה ה"ז], [ורשב"ם שם ד"ה במלח] כתב(ו) שהמלח מכביד ויקנה בו, ובדבר כזה נאמר ויראת מאלקיך:

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ו

כשמודד דבר לח, לא יעשה בענין שתעלה הרתיחה ויראה המדה כאילו היא מלאה, אפי' היא קטנה מאד שאין ברתיחה שוה פרוטה. וצריך להשהותה אחר שיפסיק הקילוח, כדי שיטופו ממנה שלשה טיפין. בד"א, בבעל הבית המוכר. אבל חנווני, אינו צריך להטיף.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ו

ח] וצריך להשהותה כו'. פירוש, כשמערה המדה מכליו אל כלי הלוקח אז אחר שיצא דבר הלח מהמדה בקילוח ישהנה הפוכה עוד ע"ג כלי דהלוקח עד שיטיפו ממנה ג' טיפין:

ט] אבל חנוני כו'. דחנוני הוא מוכר תדיר ואין לו פנאי לשהות:

10. אסור לאדם להשהות מדה חסרה

רמב"ם הלכות גניבה פרק ז הלכה ג

כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה שנ' לא יהיה לך בכיסך וגו', ואפילו לעשות המדה עביט של מימי רגלים אסור, שאע"פ שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה, ואין לוקין על לאו זה שהרי אין בו מעשה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ג

אסור לאדם להשהות מדה חסרה (בביתו) אפילו שאינו מודד בה, ואפילו לעשות עביט של מי רגלים, שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה. ואם יש מנהג בעיר שאין מודדים אלא במדה הרשומה ברושם הידוע, וזו אינה רשומה, מותר להשהותה.

11. מכמה עושים המדות

רמב"ם הלכות גניבה פרק ז הלכה ז

עושה אדם מדותיו סאה וחצי סאה ורביע סאה וקב וחצי קב ורובע הקב וחצי הרובע ושמין הרובע, אבל לא יעשה קביים שלא תתחלף ברובע הסאה שהוא קב ומחצה. וכן במדות הלח עושה הין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין ולוג וחצי לוג ורביעית ושמין ואחד משמונה בשמינית, ולא אסרו לעשות שלישית הין ורביעית הין אף על פי שמתחלפין זה בזה הואיל והיו במקדש מימות משה רבינו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ד

מכמה עושים המדות, מסאה, וחצי, סאה, ורובע סאה, קב, וחצי הקב, ורובע הקב, וחצי רובע הקב, ושמינית הרובע. אבל לא יעשה קביים, שלא תתחלף ברובע הסאה שהוא קב ומחצה. ומדות הלח עושין הין, וחצי הין, ושלישית הין, ורביעית הין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית הלוג, ושמינית, ואחד משמנה בשמינית.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף ד

ב] ושמינית הרובע. כ"כ ג"כ בטור [סעיף ד'], ועיין דרישה [שם] מה שכתבתי דרשב"ם [ב"ב פ"ט ע"ב ד"ה תומן] דחה גירסא זו:

ג] שלא תתחלף ברובע הסאה. דברביעית טעו אינשי אבל בתילתא לא טעו במדות, ומשו"ה לא חיישינן דתתחלף רובע הסאה שהוא קב ומחצה עם קב:

ד] ושלישית ורביעית ההין. אע"ג דברביעית טעו אינשי, כיון דבמקדש היו המדות הללו לא מיחו חז"ל גם במדינה, ובמקדש לא חששו משום דכהני זריזין הן ולא טעי, כן הוא בגמרא [שם צ' ע"א] וברמב"ם [פ"ז מגניבה ה"ז]:

12. בני מדינה שרצו להוסיף על המדות

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה יז

בני מדינה שרצו להוסיף על המדות או על המשקלות לא יוסיפו יתר על שתות, שאם היה הקב מכיל חמשה ועשאוהו מכיל ששה הרשות בידן, יתר על ששה לא יעשו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף טו

בני מדינה שרצו להוסיף על המדות או על המשקלות, לא יוסיפו יותר על שתות; שאם היה הקב משל (גי' ב"ה מכיל) חמש ועשאוהו שש הרשות בידם, יותר על ששה לא יעשו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף טו

כח] לא יוסיפו יותר על שתות. דעד שתות מצינו שהוסיפו, שהסלע דאורייתא היה מתחילה עשרים גרה ולבסוף עשוהו כ"ד דהיינו שתות מלבר, ויותר לא יוסיפו משום פסידא דמוכרים הבאים ממקומות אחרים, דשמא לא ידעו שהגדילו המדות וימכרו תבואות במדות הגדולות בדמי מדה קטנה, אבל עד שתות לא חשו כיון שמצינו שהוסיפו שתות בסלע כנ"ל. ועוד, דעד שתות לא יבואו המוכרים הבאים ממקומות אחרים לידי הפסד קרן אלא להפסד ריוח, שעד שתות משתכרין בדברים של אוכל נפש כמו שכתבו הטור [סעיף כ"ו וכ"ח] והמחבר בסמוך סעיף כ', ולא יותר. ואע"ג דזבין וזבין תגרי איקרי [ב"ב צ' ע"ב], מ"מ כיון דרוב פעמים תוודע למוכר שהוסיפו המדות, ואף אם לפעמים לא נודע להן, כיון דעכ"פ לא היה לו הפסד קרן לא חשו חז"ל. והא דלא קאמר ג"כ הדין דאם ירצו לפחות שיעור המדות, אפשר משום דבפחת אין בו הפסד למוכר, והלוקחין הן על רוב בני העיר, והן הן הפוחתין ויודעין בזה ולית בהו פסידא, משו"ה פוחתין כמו שירצו:

כט] שאם היה הקב משל חמש כו'. כצ"ל, וכן הוא בטור סעיף כ"ב, וברמב"ם פ"ח דגניבה [הי"ז] כתוב מכיל חמש, וג"כ אתי שפיר:

רמב"ם הלכות מכירה פרק יד הלכה א

כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו הונייה, ואפילו אמר זה לקחתי בסלע ובעשר אני מוכר מותר, אבל בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין לכך, ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות.

13. אימתי מותר לאצור פירות

רמב"ם הלכות מכירה פרק יד הלכה ו

מותר לאצור פירות שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית, ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור מפני שמכניס מארה בשערים, וכל המפקיע שערים או שאצר פירות בארץ או במקום שרובו ישראל הרי זה כמלוה ברבית.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף כה

כל המפקיע שערים, או שאצר פירות בארץ ישראל או במקום שרובו ישראל, הרי זה כמלוה ברבית.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף כה

מג] הרי זה כמלוה בריבית. פירוש, ועובר על וחי אחיך עמך [ויקרא כ"ה ל"ו]:

רמב"ם הלכות מכירה פרק יד הלכה ה

אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל וכן בכל מקום שרובו ישראל שהרי מגיע מדבר זה צער לישראל, במה דברים אמורים בלוקח מן השוק אבל המכניס משלו מותר לעשות לו קבו אוצר.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף כד

אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל, וכן בכל מקום שרובו ישראל. בד"א, בלוקח מהשוק, אבל לאצור הגדל בשלו, מותר. ובשנת בצורת לא יאצור יותר מכדי פרנסת ביתו לשנה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף כד

מב] אין אוצרין כו' עד שרובו ישראל. כ"כ ג"כ הטור [סעיף כ"ט] והרא"ש [ב"ב פ"ה סי' כ"ט]. ומדלא כתבו [הרמב"ם פי"ד ממכירה ה"ד והמחבר] ג"כ בדין הנ"ל [סעיף כ"ג] דאסור לעשות סחורה בדברים שיש בהם חיי נפש, דהל"ל דה"ה בחו"ל במקום שיש רוב ישראל, משמע דס"ל דאפילו בכה"ג מותר בחו"ל, כיון דנתנו שיעור דאסור להשתכר יותר משתות מותר אפילו לסחור בו. והשתא אתי שפיר דהשמיטו הרא"ש והטור להאי ברייתא [שם צ"א ע"א] ולא כתבו להאי דינא [דסעיף כ"ג] כלל. וכן מוכח נמי מדכתבו ואין משתכרין ב' פעמים בביצים כו', משמע הא בשאר דברים מותר, וכמו שכתבתי [סקל"ט] בשם רשב"ם, וצ"ע: