רי"ף בבא בתרא דף מו

מד] אין מוציאין פירות כו'. גם דין זה לא כתבו הרא"ש והטור, דס"ל דבארץ ישראל דוקא אסרוהו משום ישוב ארץ ישראל, ולא בחו"ל אפילו במקום שרוב ישראל. א"נ משום דבמדינות הללו בעו"ה אין מצוי רוב ישראל וה"ל כדבר שאינו נהוג, משו"ה לא כתבוהו:

2. אסור לעשות סחורה בארץ ישראל

רמב"ם הלכות מכירה פרק יד הלכה ד

אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש, אלא זה מביא מגרנו ומוכר וזה מביא מגרנו ומוכר כדי שימכרנו בזול, ובמקום שהשמן מרובה מותר להשתכר בשמן.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף כג

אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש, אלא זה מביא מגרנו ומוכר, וזה מביא מגרנו ומוכר, כדי שימכרו בזול. ובמקום שהשמן מרובה, מותר להשתכר בשמן.

רמב"ם הלכות מכירה פרק יד הלכה ג

ואין משתכרין פעמים בביצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד.

3. אין משתכרין בביצים פעמים

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף כב

אין משתכרין בביצים פעמים, אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר, והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד. ויש מי שאומר שמותר להשתכר בביצים עד הכפל, אבל לא יותר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלא סעיף כב

לט] אלא התגר הראשון כו' עד בקרן. פירוש, "בקרן" שלו, והיינו כאשר קנאן מלוקח ראשון. ודוקא בביצים שאין שכיחי למכור אלא איש אחד מחזיר וקונה מהרבה בעלי בתים א' א' ומוכרן, ונמצא דנתיקר השער, אבל בשאר ענינים מותר דאם ימכור זה ביוקר ימצאו אחרים שימכרו בזול, כ"כ רשב"ם סוף פרק הספינה [[ב"ב] ריש דף צ"א [ד"ה תגר]]:

מ] ויש מי שאומר שמותר להשתכר כו'. לשון הברייתא [שם] הוא אין משתכרין פעמים בביצים, ואיכא בה תרי לישני בגמרא א' מפרש תגר לתגר וא' מפרש עד הכפל:

מא] בביצים עד הכפל. ברשב"ם כתוב שם [ד"ה בביצים] ב' טעמים, חדא שאין בהן כ"כ חיי נפש [וכ"כ הטור [סעיף כ"ח] והמגיד משנה [פי"ד ממכירה ה"ב] ודלא כב"י [שם]], ועוד דיש בו טורח מרובה וריוח מעט לעני המחזיר בעיירות לקנות ביצים, עכ"ל:

רמב"ם הלכות תעניות פרק ב הלכה א

אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם, על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השדפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החלאים, ועל המזונות, ועל המטר.

רמב"ם הלכות תעניות פרק ב הלכה יד

על המזונות כיצד, הרי שהוזלו דברים של סחורה שרוב חיי אנשי אותה העיר מהן, כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל, ונתמעט המשא והמתן עד שיצטרך התגר למכור שוה עשרה בששה ואחר כך ימצא לוקח, הרי זו צרת צבור ומתריעין עליה וזועקין עליה בשבת.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקעו סעיף א

כשם שמתענים ומתריעים על הגשמים כך היו מתענים על שאר הצרות; כגון כותים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם צרה אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו; וכל הערים שסביבותיהם מתענים אבל אין מתריעין, אא"כ תקעו להתקבץ לעזרתם; ואפילו לא באו אלא לעבור דרך ארצם, שאין להם מלחמה עמהם אלא על כותים אחרים, ועוברים על מקום ישראל מתענין ומתריעין.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקעו סעיף י

וכן על המזונות. כיצד, הרי שהוזלו דברים של סחורה שרוב חיי אנשי אותה העיר מהם, כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל, ונתמעט המשא והמתן עד שיצטרך התגר למכור שוה עשרה בששה, הרי זו צרת צבור ומתריעין עליה, ובשבת זועקים עליה; אבל אין תוקעין עליה בשבת.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תקעו סעיף י

(כט) ה"ז צרת צבור - ומתענין [לבוש]:

(ל) זועקים עליה - בפה לומר עננו [לבוש]:

4. אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ

רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ט

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.

כסף משנה הלכות מלכים פרק ה הלכה ט

אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל. יתבאר בסמוך. ומ"ש אלא ללמוד תורה וכו'. בפ"ק דע"ז (דף י"ג) תניא ואם היה כהן מיטמא בחו"ל לדון ולערער עם העכו"ם וכו' וללמוד תורה ולישא אשה ונתבאר שם שאפילו יש בא"י מי שילמדהו יוצא אחר רבו לחו"ל שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד:

ומה שכתב ולהציל מן העכו"ם הוא לדון ולערער עם עכו"ם שכתבתי בסמוך:

ומה שכתב ויחזור לארץ כלומר אבל אפילו לשום אחד מאלו הדברים לא יצא לח"ל להשתקע שם ולמד כן מדאמרינן בסוף כתובות (דף קי"א) ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דרבי חנינא א"ל מהו למיחת וליבמה אמר ליה אחיו נשא עכו"ם ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו ומשמע מהאי עובדא דאפילו לישא אשה אינו יכול לצאת וקשה אהא דפ"ק דע"ז דיוצא לישא אשה ומתרץ רבינו דהא דשרינן בפ"ק דע"ז היינו כשדעתו לחזור והא דאמרינן בסוף כתובות דאסור דהיינו כשאין דעתו לחזור וכן תירצו התוספות בפ"ק דע"ז. ומ"ש אבל יוצא הוא לסחורה נתבאר בסמוך:

אבל לשכון בחו"ל וכו'. בבתרא ס"פ הספינה (דף צ"א) ת"ר אין יוצאין מא"י לח"ל אא"כ עמדו סאתים בסלע ומשמע ליה לרבינו דהיינו שוה דינר חטים בשני דינרים מדאמרינן בפרק כיצד משתתפין (דף פ"ב:) רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע:

במה ד"א כשהיו המעות מצויות וכו'. שם על הברייתא שכתבתי בסמוך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע יוצאין דאמר ר' יוחנן נהירנא כלומר זכורני כד הוו קיימן ד' סאים בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריה מדלית איסר פרשב"ם אבל מעות ביוקר שהפרקמטיא זלה מאד. והוי יודע דבברייתא שכתבתי בסמוך מסיים בה אמר רשב"א +לפנינו ר"ש סתם+ אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדו סאה בסלע לא יצא וכיון דלא תני רשב"א אומר משמע דלפרושי מילתיה דת"ק אתא וא"כ צריך טעם למה לא כתב רבינו חילוק זה ונראה לי דמדאמר רבי יוחנן לא שנו אלא מעות בזול וכו' משמע דס"ל דליתא לדרשב"א דאם איתא הכי הל"ל לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע ואפילו מוצא ליקח יוצאין ומדלא תנא הכי שמע מינה ליתא לדרשב"א:

ואף על פי שמותר לצאת וכו'. שם בסוף הברייתא שכתבתי בסמוך וכן היה רשב"י אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מא"י לח"ל ומשמע לרבינו דכיון דגדולי הדור היו מסתמא לא יצאו אלא כשחזק הרעב באופן שהיו יכולין לצאת כפי הדין ואפילו הכי נענשו וה"נ אמרינן בתר הכי אמר ריב"ק ח"ו שאפילו מצאו סובין לא יצאו ואלא מפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו:

מכר לו זרעים הנאכלין לך ולא צמחו

רמב"ם הלכות מכירה פרק טז הלכה ב

מכר לו זרעים הנאכלין כגון חטים ושעורים וזרען ולא צמחו אינו חייב באחריותן, אפילו היה זרע פשתן שרוב בני אדם קונין אותה לזריעה, הואיל ואוכלין אותה אינו חייב באחריות זריעתו, ואם הודיעו שהוא קונה לזרע חייב באחריותן, והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף כא

מכר לו זרעים הנאכלים, כגון חטים ושעורים, וזרען ולא צמחו, אינו חייב באחריותן, אפילו היה זרע פשתן שרוב בני אדם קונים אותו לזריעה, הואיל ואוכלים אותו אינו חייב באחריות זריעתו. ( מיהו אם לא נתן עדיין המעות, י"א דיכול הלוקח לומר: לזריעה קניתי (טור בשם הרמ"ה), ועיין למטה סעיף כ"ג). ואם הודיעו שהוא קונה לזרע, חייב באחריותו. והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכן כל כיוצא בזה. הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום, אינו יכול לומר: החזר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם; ואפילו אבד או נגנב (אחרי שהודיעו), הרי הוא ברשות מוכר. ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני. ואם לא היה יודע שהיה בו מום, פטור מהוצאת ההולכה, ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה. ואם לא הודיע למוכר שמוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא בו שם מום, הרי זה ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף כא

מח] כגון חיטין ושעורין. כן הוא לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות ל"ג] ריש פט"ז דמכירה. ולשון הטור [סעיף י"ח] מסודר יותר ז"ל, אבל שאר זרעים [שאינם מזרעי גינה], לא מבעיא חיטין שרובן לאכילה כו' אלא אפילו מכר לו זרע פשתן כו' הואיל ואוכלים אותו [פירוש, יכולין לאכול אותו ומקצת בני אדם קונים אותו לאכילה] יכול המוכר לומר לאכילה מכרתים לך, והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומשו"ה מסיק מור"ם וכתב והיינו דוקא כשכבר נתן המעות, דאז בא הלוקח לחזור ולהוציאן מיד המוכר ועליו הראיה:

מט] ואם הודיעו כו'. גם אחיטין הנ"ל קאי, וכ"כ בטור [שם]:

נ] הלוקח מקח מחבירו כו'. דין זה כתב הרמב"ם [שם ה"ג] שלמדו מדין זרעים הנ"ל שהן משנה [ב"ב צ"ב ע"א] וגמרא [שם צ"ג ע"ב]:

נא] ואפילו אבד או נגנב הרי כו'. ברמב"ם [שם] [והטור [סעיף י"ט] ג"כ הביאו כן] כתב ז"ל, ואם אבד או נגנב אחר שהודיעוהו הרי הוא כו', והמחבר השמיטו בכיון, דלטעמו אזל שכתב בפנים בב"י ובכסף משנה פירושן דהני שתי תיבות "אחר שהודיעוהו" דר"ל אחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה אחרת, ולפ"ז סתמא כפירושו דמי, דהא אזה קאי שהודיעו. אבל בפרישה כתבתי, דנ"ל עיקר דר"ל אחר שהודיעו שחוזר במקחו כי נמצא בו מום, דאם לא כן מצי המוכר למימר אם הודעתני שאתה חוזר במקחך הייתי שולח מיד אחר מקחך ולא היה נגנב, והיה הפסד גניבה ואבידה על הלוקח. מיהו אם היה נגנב בעוד שלא היה שהות להלוקח להודיעו, אפשר דס"ל דהוא ברשות המוכר, דמה היה לו לעשות, אלא דלא איירי הרמב"ם כאן בזה. וב"י דחה פירוש זה ע"ש, ואני הוכחתי בדרישה דדעת הרמב"ם כן היא, ע"ש:

נב] ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה. בטור בשם הרמ"ה [המובאים בציונים אות ל"ו] סיים וכתב, דטרחת החזרה היא על הלוקח. והמחבר השמיטו משום דהרמב"ם לא ס"ל כוותיה, וכמ"ש המחבר לפני זה דאין המוכר יכול לומר החזר לי מקחי לכאן אלא המוכר צריך לטפל להביא ממכרו או למכרה שם. ולפ"ז לא ה"ל להמחבר לכתוב דאין חייב אלא בהוצאת החזרה, כיון דגם הטיפול מוטל עליו, אלא אגב שיטפא דלשון הרמ"ה נקט במה שס"ל כותיה. ומהתימה על עיר שושן שכתב שני דברים הסותרין זה את זה בסעיף אחד, שמתחיל וכתב כדברי הרמב"ם שהלוקח מקח מחבירו ומודיעו שרוצה להוליכו למדינה אחרת ונמצא בו מום שהמוכר מטפל בחזרת הבאתם, וסיים וכתב כדברי הרמ"ה שהמוכר נותן דמי הוצאת החזרה מיהו על הלוקח מוטל לטרוח בהבאתם הואיל ולצרכו הביאם שם, ועיין מה שכתבתי בדרישה [סעיף כ']:

נג] עד שיחזיר המקח במומו למוכר. בפרישה [סעיף י"ט - כ'] כתבתי דאינו ר"ל דיתנו לידו, אלא שיביאו לעיר שהמוכר דר שם, ויאמר לו הנה מקחך לפניך בביתי כי אני חוזר בו:

5. המוכר לחבירו זרעוני גנה

רמב"ם הלכות מכירה פרק טז הלכה א

המוכר זרעוני גינה שאין עצמן של זרעונים נאכל לחבירו ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר לו את הדמים שלקח ממנו שחזקתן לזריעה, והוא שלא צמחו מחמת עצמן אבל אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו אינו חייב באחריותן שמא מחמת הברד לא צמחו וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף כ

המוכר לחבירו זרעוני גנה שאין עצמן של זרעונים נאכל, וזרען ולא צמחו, חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו, חזקתן לזריעה. והוא שלא צמחו מחמת עצמן, אבל אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו, אינו חייב באחריותן שמא מחמת הברד לא צמחו, וכן כל כיוצא בזה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף כ

מו] חייב באחריותן. ואף שלא ידע גם המוכר שהם רעים, מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתיה שמא הן רעים ויפסיד זרעו. ומשום הכי נמי צריך להחזיר לו כל דמיו אף שהוא כבר כלה ונרקב בארץ, ואין המוכר יכול לומר להלוקח החזר לי זרעי ואני אחזיר לך המעות, אבל מה שטרח והוציא בזריעתן אין צריך המוכר ליתן להלוקח:

מז] והוא שלא צמחו מחמת עצמן כו'. דמסתמא אמרינן שלא צמחו מחמת עצמן, אם לא שהיה שינוי זמן לפנינו כברד וכיוצא בו, וכ"כ הרא"ש [ב"ב פ"ו סי' א'] והטור [סעיף י"ח] ע"ש:

6. המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן

רמב"ם הלכות מכירה פרק טז הלכה ה

המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, במה דברים אמורים בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה, אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד הרי זה מקח טעות וחוזר, וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף כג

המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, אם אין להוכיח אם קנאו לחרישה או לשחיטה, כגון שהוא אדם שהוא קונה לזה ולזה, וגם אין הוכחה בדמים, כגון שנתייקר הבשר כדמי שור לחרישה, אינו מקח טעות שיכול לומר: לשחיטה מכרתיו, אע"פ שהרוב קונים לחרישה ולא אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר. אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח, לא מבעיא אם רובם קונים לחרישה, אלא אפילו כי הדדי נינהו, המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם הלוקח אינו רגיל לקנות אלא לחרישה, והמוכר מכירו, הרי זה מקח טעות. ואם אינו רגיל לקנות אלא לשחיטה, מסתמא לשחיטה קנאו. ואם הוא רגיל לקנות לשחיטה ולחרישה, אם יש הוכחה בדמים, אם נתן דמי שור לחרישה אומרים לחרישה קנאו והוי מקח טעות; ואם נתן דמי שור לשחיטה, אומרים לשחיטה קנאו. הגה: כל מקום דהוי מקח טעות וצריך להחזיר לו דמיו ואית ליה זוזי, צריך ליתן לו מעות, דהוי כבעל חוב (נ"י ריש פרק המוכר פירות); ודלא כי"א דיכול ליתן לו קרקע (תשובת מיימוני דמשפטים סימן י"ג).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף כג

נז] ונמצא נגחן. פירוש, ואז אסור לקיימו חי מפני שהוא מזיק:

נח] כגון שנתייקר הבשר. פירוש, בשעת מכירה היה הבשר ביוקר כדמי שור לחרישה, ונמצא דאין ראיה מהדמים:

נט] אינו מקח טעות. פירוש, אין הלוקח יכול לומר לחרישה קניתיהו ועכשיו אצטרך להיות לי טרחא לשחוט הבהמה למכור הבשר ולקנות לי בדמים שור לחרישה, כן כתב ר"ש [רשב"ם ב"ב צ"ב ע"א ד"ה לטרחא] דהמקח טעות הוא בכה"ג בנתייקר הבשר, מכח הטירחא:

ס] אם יש הוכחה בדמים כו'. ז"ל הטור [סעיף כ"ב] ואף על גב דקי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה, הני מילי גבי צמד בקר [לעיל סימן ר"כ [סעיף ה' בטור]] שהדמים מכחישים את עיקר הלשון, דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד, אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור לכולי עלמא, בזה הולכין אחר הודעת הדמים, עכ"ל. ועיין פרישה [שם] מה שכתבתי בזה:

7. עשר חנויות תשע מוכרות בשר שחוטה

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ח הלכה יא

עשר חנויות תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת נבלות ולקח בשר מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח הרי זה אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש, אם היו רוב המוכרים עכו"ם אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר.

שולחן ערוך יורה דעה סימן קי סעיף ג

ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח, הרי זה אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל בשר הנמצא בשוק, או ביד עובד כוכבים, מותר, כיון שרוב החנויות מוכרות בשר שחוטה, דכל דפריש מרובא פריש. זהו דין תורה, אבל חכמים אסרוהו אף על פי שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל. הגה: ועיין לעיל סימן ס"ג. והא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, היינו שלא פירש לפנינו, אבל אם פירש לפנינו או שרואה כשהא"י לקחו, הוי כאילו לקחו משם בידו (טור בשם רשב"א ותוס' פרק ג"ה דף צ"ה ור"ן שם והג"א בשם ר"י ותוס' ואגודה פ' התערובות ורא"ש בתשובה כלל כ' סימן ט"ו /י"ז/ וסמ"ג סוף דף נ"ב וסמ"ק סימן רי"ד וש"ד סימן מ"ו ור' ירוחם נט"ו והמ"מ פ"ה מהמ"א בשם המפרשים).

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן קי סעיף ג

יד תשע חנויות כו' - כתב הרא"ה בס' בדק הבית דף ק"ך סוף ע"א דה"ה אם היו בעיר עשר חנויות מוחזקות לנו כולן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו היא ואח"כ נתברר לנו שא' מחנויות אלו בשר נבילה דאסור דלא דמי לפירש שאין תולדות הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות שנתברר עכשיו שא' מהן אסורה ומתוך כך נולד בה ספק על אותה שעה שהיה פירשה בידי הלוקח מהן ואם כן ספק זה אינו מחודש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא שתחלתה היה נעלם ממנו שהיה סבור שכולן מותרות וכשנתברר שהיא אסורה איגלאי מילתא למפרע שבשעת מקח חתיכה זו כשפירשה מהן באותה שעה היה ספק שלה וזה ברור עכ"ל ואף הרשב"א במשמרת הבית שם מודה לו בזה אלא שמחלק שם וביאר דבריו שבתורת הבית שהעתיקם המחבר בס"ה דדוקא כשנולד ספק טרפה במקולין כגון שנתערב טרפה בין הכשרות בחה"ל או אפילו ודאי טרפה ולא נודע אלא עד אחר שלקח ויש ספק אם היתה הודאי טרפה במקולין זו שלקח אבל מ"מ יודע הוא מאיזה מקולין לקח נמצא אין הספק מצד ברירת החנויות אלא שאינו יודע אם לקח מן הכשרה או מן הטריפה וא"כ כיון שלקח קודם שנמצאת הטריפה לא אזלינן בתר האי שעתא אלא בתר השתא דהוי פירש ממילא ושרי כן הוא דעת הרשב"א במשמרת הבית שם ע"ש ודוק אבל הר"ן כתב בפג"ה אקבוע דט' חנויות וז"ל וכתבו התוס' דלא מקרי קבוע אלא כשהיה האיסור נודע קודם שלקח אבל אם לא נודע האיסור בשעה שלקח אע"פ שלאחר שלקח נתגלה האיסור ונעשה קבוע לא אמרינן דלהוי קבוע למפרע ונ"מ למי שלקח בשר מן המקולין ואח"כ נודע שהיתה טרפה ביניהם דשרי דכיון דבשעה שלקח לא היה קבוע דדין קבוע שיהא כמחצה על מחצה חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו ואילך כלומר משנעשה קבוע אבל למפרע לא עכ"ל וכן לפי מה שפירשו הב"ח והאחרונים דברי הטור דס"ל אם ידוע שיש טרפה בחנות אחת ולא נודע באיזה מהן ולקח מא' מהן וידוע מאיזה מהן לקח ה"ל קבוע כיון דאין תערובות בחתיכות אלא כל חתיכה עומדת בפ"ע והתערובות הוא בחנות א"כ מוכח דס"ל להטור כהר"ן דהא כתב ע"ז וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דכל מה שלקחו קודם ספיקא הכל מותר ולאחר שנולד הספק הכל אסור עכ"ל אבל באמת לא משמע כן בתשובת הרא"ש כלל ך' סימן י"ז דמיירי התם להדיא בנתערבו החתיכות זו בתוך זו דאע"פ שהן חה"ל שרי כשלקחו קודם ספיקא מטעמא דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע מאחר שאז היו כולן בחזקת היתר ועדיף טפי מפירש ממילא אבל לא בספיקא דחניות וגם דברי הטור לכאורה לא משמע כן וגם הב"י הבינם דמיירי בתערובות דחתיכות וכ"כ בדרישה סי"ט בשם הב"י ע"ש:

טו שכל קבוע כמחצה כו' - הכי ילפינן בב"ק (דף מ"ד ע"ב) ובפרק קמא דכתובות (דף ט"ו ע"א) מקרא דוארב לו וקם פרט לזורק אבן לחבורת אנשים שעמדו שם ט' ישראלים וחד עובד כוכבים דפטור משום ספק נפשות להקל דאף על גב דרוב ישראלים מ"מ ה"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי, ודע דהא דקי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה הוא בין לקולא ובין לחומרא כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבילה וא' בשר שחוטה ולקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח הוי כמחצה על מחצה ולא אסור אלא משום ספיקא ולא אמרינן דהוי כרובא הכי אמרינן בהדיא בפרק קמא דכתובות שם:

טז אבל בשר כו' - אפילו הוא חה"ל כך פשוט בפוסקים:

יז הנמצא כו' - דוקא כאן בחנות הא' ניכרת בפני עצמה אבל היכא דידוע שיש טרפה אחת בחנות ולא נודע באיזה חנות אע"ג דהוי קבוע כמו שכתוב בס"ק י"ד מ"מ אם פירש שלא בפניו נראה דלהרא"ש וסיעתו דאסרי לקמן ס"ק ל"ה גבי קבוע דחה"ל פירש ממילא אע"ג דכל דפריש מרובה פריש מגזרה דשמא יקח מן הקבוע ומחלקים דל"ד לט' חנויות דהאיסור נודע איזה מהן נבילה וכשירה ולכך ליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע א"כ הכא כיון דאין האיסור נודע נמי איכא למיחש שמא יקח מן הקבוע וכן משמע בב"ח ס"ו גבי מ"ש אבל מ"ש הרא"ש אח"ז דרך כלל דלא אשכחן דאסר ש"ס משום גזירה שמא יקח מן הקבוע קודם שנולד הספק כל זמן שעומדים בחזקת היתר כו' כל זה כתב להיכא שהאיסור עומד בפ"ע בקבוע אלא שאין נודע מקום קביעות האיסור עכ"ל עיין שם ועיין בתשובת הרא"ש שם:

יח או ביד עובד כוכבים כו' - כתב הרוקח סי' ת"פ דלקחו קטן דינו כלקחו עובד כוכבים ע"ש:

יט דכל דפריש כו' - דכיון דנייד הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא ולא נולד הספק אלא כשפירש ועיין בתשו' מהרי"ל סימן קנ"ט:

כ אבל חכמים אסרוהו כו' - משום בשר שנתעלם מן העין כדלעיל סי' ס"ג וכבר נתבאר שם על נכון באיזה ענין אנו מתירין משום בשר שנתעלם מן העין וכה"ג מותר כאן פירש ממילא:

כא אבל אם פירש לפנינו כו' - משום דהספק נולד במקום הקביעות, והעט"ז כתב בסעיף זה דברים מעורבים בדיני מין במינו ומין בשאינו מינו ופשוט הוא שאין ענינם לכאן דבקבוע אפילו מין במינו ה"ל כמחצה על מחצה ובפירש אפילו שלא במינו מרובא פריש וכבר נתבאר בסימן ק"ט על נכון דין יבש ביבש במינו ובשאינו מינו ובסימן צ"ח ס"ב נתבארו דיני מין במינו ובשאינו מינו בלח בלח ע"ש:

8. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות

רמב"ם הלכות שחיטה פרק ו הלכה יב

מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה, ואם נקבה נקב מפולש לתוך חלל בית הכוסות, ונמצאת טיפת דם במקום הנקב טרפה שודאי קודם שחיטה ניקב, אבל אם אין דם במקום הנקב הרי זה מותר שודאי אחר שחיטה דחקה המחט ונקבה. +/השגת הראב"ד/ מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כשרה ואם ניקבה נקב מפולש. א"א אין זה מיושר. /השגת הראב"ד/ ונמצאת טיפת דם במקום הנקב. א"א הטיפה צריכה שתמצא מבחוץ.+

שולחן ערוך יורה דעה סימן מח סעיף ח

אם נמצא באחד מהם תחובה מחט או קוץ ולא ניקב מעבר אל עבר, הופכין אותו ובודקין אותו מבחוץ אם נמצא עליו קורט דם בידוע שניקב כולו וטריפה, ואם לאו, כשרה (תוס' והג"מיי פ"ו בשם סמ"ג וכל הפוסקים) ( אפילו לא נשאר רק מעט מעור החיצון שלא ניקב) והוא שלא מלחו ולא הדיחו, ואפילו ראש העב שלו לצד חוץ. הגה: ויש מקילין להתיר אם לא ניקב מעבר לעבר והודח ונמלח, או שנאבד ולא בדק מבחוץ אם היה עליו קורט דם (כך משמע בהגהות סמ"ק ורמב"ם ורא"ש דלקמן וע"פ) (ויש לסמוך עלייהו במקום הפסד מרובה). ואם עבר המחט מעבר אל עבר ועודנו תחוב בו, בודקים אותו אם נמצא קורט דם סביב המחט (וכל שכן עליו) (מרדכי ופוסקים והוא ש"ס ערוך פא"ט דף נ"א וכתובות דף ע"ו) בידוע שקודם שחיטה ניקב כולו וטריפה; ואם לאו, אחר שחיטה דחק ועבר, וכשרה אם לא מלחו ולא הדיחו, דכיון שהמחט עודנו שם אילו עבר מחיים היה הדם סביבו. אבל כשאין המחט לפנינו, אסור כשניקב כולו אפי' אין בו קורט דם. הגה: כל מקום שצריך בדיקה, אם לא בדקוהו כגון שנאבד או לקחו המחט משם, טריפה, דהוי כאילו הדיחו ומלחו (רשב"א סימן תש"ס). יש אומרים דבזמן הזה דאין אנו בקיאין בבדיקות יש להטריף אם נקבה המחט משני צדדין, אפילו לא נמצא קורט דם ולא חלודה, דאין אנו סומכין בזה על בדיקתנו מאחר דניקב משני צדדין (א"ז והאו"ה) והכי נהוג. מחט או קוץ הנמצאים בהמסס ובית הכוסות בחללו ולא נתחב בהן כלל, כשר בכל ענין ואין צריך שום בדיקה (הגהות מיימוני) ויש מקילין דאפי' בניקב המחט מצד אחד אין צריך לבדוק מבחוץ אם יש עליו קורט דם (רמב"ם והרא"ש) ויש לסמוך עלייהו אם הוא הפסד מרובה וא"א לבדוק, כגון שנמלח או הודח או נאבד.

ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן מח סעיף ח

טז באחד מהם - כלומר בא' מהם הנזכרים דהיינו בהמסס או בבית הכוסות וק"ל:

יז אם נמצא עליו כו' - אבל נמצא קורט דם סביבות הנקב כשירה עד שימצא קורט דם כנגד פי המחט מרדכי בשם ראבי"ה ושאר גדולים וב"י ות"ח:

יח קורט דם כו' - דאם אין שם מכה קורט דם מנין, ש"ס:

יט ואם לאו כשרה - משמע אפילו בהמסס לדעת המחבר וסייעתו ול"ד לישב לה קוץ בושט לעיל סי' ל"ג דחיישינן שמא הבריא י"ל דודאי כרס שהוא נח לעולם דאם איתא דעבר מעבר לעבר בתחלה כמו שהיה אז כך היה לו להמצא עתה וגם קרום לא היה יכול לעלות שם כי המחט העומד שם היה מעכבו מלעלות ומדלא נמצא עתה כ"א מצד אחד א"כ כך היה מתחלה ולא ניקב מעולם מעבר לעבר אבל גבי ושט דאכלה ביה ופעיא ביה וגמדה ליה ופשטה ליה כדאמר ש"ס בר"פ א"ט דכיון שהוא מתנענע תמיד איכא למיחש שמא מעיקרא ניקבו שני העורות של וושט מעבר לעבר ומחמת הנענוע חזרה המחט ונכנסה קצת בפנים ואז עלה הקרום מבחוץ דמסתמא עליית הקרום אינו יכול לעלות כל זמן שהמחט שם עכ"ל הר"ף בסמ"ק סימן ר"א דף צ"ו והובא בהגהת ש"ד וכן מסיק הרא"ש פא"ט בשם ר"ת:

כ כשרה - כבר נתבאר דיש חולקים בהמסס ושנוהגים להטריף שלא במקום הפסד מרובה וע"ל ס"ק י"ד:

כא אפילו לא נשאר רק מעט כו' - כן פסק בתרומת הדשן סי' קס"ה ע"ש והוכיח כן בראיות ברורות ודלא כהב"ח:

כב רק מעט מעור החיצון - של בית הכוסות אפילו למאן דאוסר בהמסס מודה הכא כמו שהוכיח בת"ה שם וכתב הטעם דבשלמא בדבר שדופנו דק איכא למיחש שמא הבריא משום דאין דרך המחט לינקב וליכנס רק מעט קצת לארכו ובדופן דק בדבר מועט שתפש תעבור הדופן אבל בדופן עב שיש לפניה ליכנס ולעבור הרבה ועדיין לא תעבור את כל הדופן לית לן למימר שהבריא וע"ש שהאריך בראיות וכל זה דלא כס' תורת חיים דף קל"ד ע"ד שכ' בכאן דברים שאינם נראים ואשתמיטתיה דברי תרומת הדשן הנ"ל ע"ש:

כג והוא שלא מלחו כו' - זה למד המחבר מתשובת הרשב"א וכ"כ האחרונים ע"ש הרשב"א ולפעד"נ דגם הרשב"א מודה דהיכ' דמלחו או הדיחו כשר ודוקא היכא דניטלה המחט ומפני דקותה לא ניכר מקום נקיבתה וא"א לבדוק אם נקבה לחוץ הוא דכתב הרשב"א בתשובה סי' ר"ג דטרפה משום דצריך בדיקה להכשירה משום דבספק איסור עומדת דילמא ניקב לחוץ והלכך כל כמה דלא בדק להוציאה מחזקת איסור טריפה אבל כשידוע שלא ניקבה לחוץ דאז היא בחזקת היתר וא"כ הבדיקה לראות אם יש שם קורט דם היא להוציאה מחזקת היתר א"כ כל כמה דאין שם קורט דם בבירור כשר:

כד ואפילו ראש העב כו' - כלומר שחודה הוא לצד חלל בית הכוסות וראש' העב הוא לצד חוץ דכה"ג גבי כבד בסי' מ"א טרפה משום דאמרינן דרך הושט נכנסה לדקין ונקבה הדקין הכא כיון דאיכא אוכלים ומשקים אמרי' אוכלים ומשקים דחקוה ש"ס וכ' בת"ח ריש כלל צ"ד ואין חילוק בזה בין אם המחט היא קטנה או גדולה:

כה או שנאבד - לכאורה נראה לפרש דהיינו שנאבד הבית הכוסות והיה ידוע שלא ניקב לחוץ כדכתב ברישא אם לא ניקב מעבר לעבר אבל היכא דנאבד ולא הי' ידוע אם ניקב לחוץ או לא טרפה אף במקום הפסד מרובה אבל בת"ח כלל צ"ד דין ב' ובסימנים שם משמע דמכשיר אף בכה"ג בהפסד מרובה ומ"מ צ"ע דמשמע שם דהוציא כן ממ"ש בשם תשובת הרשב"א סי' תש"ס דאם לקחו המחט משם בלא בדיקה הוי כאילו הודח או נמלח עכ"ל וא"כ כי היכי דבהודח או נמלח מכשירים בהפסד מרובה ה"ה הכא ובתשובת הרשב"א לא נמצא דבר ולא משמע מידי וכן משמע בב"ח דבכה"ג טרפה אף בהפסד מרובה מיהו דעת מהרש"ל שם נראה להכשיר אף בכה"ג וכן הוא דעת הרא"ש וכמ"ש בס"ק ל"ב:

כו סביב המחט - וכתב בהגהות שבסוף ס' או"ה דמסתמא אם הוא רחוק קצת מן הנקב כרוחב קש וכה"ג נמי טרפה כו' ומביאו הב"ח וכתבו מהרש"ל שם והב"ח דבניקב משני צדדין טרפה בנמצאת קורט דם סביב המחט בין מבפנים ובין מבחוץ וכ"כ הדרישה וכ"פ בפרישה בס"ס ל"ז:

כז ואם לאו אחר שחיטה כו' - דכיון דיש כאן מחט למסרך דם אם איתא דניקב קודם שחיטה היה דם סריך ש"ס:

כח אם לא מלחו כו' - בזה כ"ע מודו דכיון דניקב משני צדדין הרי הוא בחזקת איסור והבדיקה היא כדי להכשיר להוציאה מחזקת איסור וכל כמה דאין ידוע בבירור שאין שם קורט דם באיסורו הוא עומד:

כט כל מקום כו' - ק"ק לאיזה צורך כ' הרב זה דמהיכי תיתי נימא דעדיף נאבד או לקחו המחט מהדיחו או מלחו ועוד דהא כבר כתב לעיל בהג"ה או שנאבד כו' דמשמע דנאבד הוי כמלחו והדיחו ונראה דאתא לאשמועינן דנאבד ולקחו המחט שוה בכל דיניו למלחו והדיחו ונ"מ להיכא דניקב מצד א' וקודם שבדקו אם ניקב לחוץ נאבד או לקחו המחט משם כשרה בהפסד מרובה כמו במלחו והדיחו וכן כתבתי בס"ק כ"ה שזהו דעת הר"ב בת"ח:

ל מאחר דניקב מב' צדדים כו' - ונ"ל דה"ה בהמסס אם לא ניקב מב' צדדין כשר כשאין שם קורט דם כלל אפילו להאוסרים בהמסס היינו כשיש שם קורט דם בפנים וכמ"ש בס"ק י"ד והיא גופא חומרא בעלמא והבו לה דלא לוסיף עלה דנימא דאין אנו בקיאין ועוד דהאוסרי' אוסרים מטעם דחיישינן שמא הבריא א"כ איכא כאן ספיקי טובי ועוד דגם בניקב מב' צדדים כתב הב"ח דיש להכשיר בהפסד מרובה בזמן הזה וכן ראוי להורות דהא מהרש"ל ושאר אחרונים לא כתבו כלל חומרא זו דא"א בקיאין וגם העט"ז השמיטה:

לא וא"צ שום בדיקה - משמע הא כל שנמצא קורט דם מבחוץ אפילו לא נתחב כלל טרפה דאם אין שם מכה קורט דם מנין וכן דעת הר"ב בהג"ה לעיל סי' ל"ג סעיף ט' גבי ושט ועמ"ש שם:

לב ויש מקילין כו' - כן כתוב בדרכי משה ובת"ח ע"ש הרמב"ם והרא"ש ונמשך אחר דברי הב"י שכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם וכן משמע מדברי הרא"ש אם הפכה ומצא קורט דם טרפה עכ"ד והב"ח כתב ע"ז וז"ל ותמה אני כו' עד ודלא כב"י והר"ב בהגהת ש"ע דחשבו על הרמב"ם והרא"ש דין שאינו אמת ע"כ לשונו ומפשט דבריו משמע דכוונתו להשיג דצריך בדיקה אחר קורט דם דאי לראות אם ניקב לחוץ מזה לא הזכירו הב"י והר"ב כלום וא"כ קשה מאי מביא ראיה מריאה דהתם צריך לראות אם ניקב לחוץ וה"ה הכא כיון דתחוב כאן לפנינו צריך בדיקה אם לא ניקב מצד השני כמו שניקב לפנינו מצד זה אבל אחר קורט דם מנ"ל דצריך בדיקה דילמא כי היכי דאין כאן קורט דם מבפנים ה"ה ליכא מבחוץ ועוד תימה איך ערבב לשון הרא"ש והשיג על הב"י והרב ואישתמיטתיה דברי הרא"ש גבי תחב לה קוץ בושט דפסק דא"צ בדיקה אם יש נקב והביא ראיה מבית הכוסות וכ"כ הב"ח גופיה בסימן ל"ג סי"ח לדעת הרא"ש ע"ש אלמא דבבית הכוסות פשיטא דא"צ בדיקה (וגם להב"י והר"ב אשתמיטו דברי הרא"ש אלו וק"ל) וגם על הטור יש לתמוה שכתב כאן הופכים ובודקים כו' וממ"ש לעיל סימן ל"ג ופא"ט ברמזים מבואר דא"צ בדיקה להרא"ש גבי ושט וא"כ כ"ש הכא ואע"ג דבריאה לא מכשירין אלא בנפיחה וכדכתבו הרא"ש והטור גופייהו בס"ס ל"ו וע"ש בב"י בע"כ צריך לחלק דהתם כל זמן שאין נופחין אותה יש לחוש שמא יש כאן נקב לפנינו ואינו ניכר משא"כ הכא דכיון דלפי אומד הדעת אינו נקוב לחוץ א"צ להפוך ולבדוק ועוד י"ל דשאני ריאה דקרומיה דקים מאד וכן חילק בס' מ"מ דף קס"ב ע"א ועוד יש לחלק בכמה גווני וק"ל:

לג ויש לסמוך עלייהו כו' - כתב הב"ח משמע דלמאן דמצריך בדיקה בניקב מצד א' אין להתיר אם נמלח או הודח ולעיל כתב בהג"ה שאע"פ דצריך לבדוק לכתחלה מ"מ בדיעבד היכא דהודח ונמלח כשר וכאן חזר וסתר את דברי עצמו עכ"ל ואיני רואה שום סתירה וחזרה בכאן דלעיל הביא דעת הסמ"ק וכדכתב בת"ח דמשמע מדבריו דמצד א' מתיר בדיעבד ולא הוזכר בדברי הסמ"ק דאין צריך בדיקה לכתחלה וכאן הביא סברת הרא"ש והרמב"ם דלא מצרכי בדיקה כלל להורות דעליהם יש לסמוך אף בזמן הזה בהפסד מרובה והשתא א"ש הא דכתב כלל הכא סברת היש מקילים ושיש לסמוך עליהם דהא כבר כתבו לעיל אלא אתא לאשמועינן דל"ת כיון דאנן השתא לא בקיאינן אם כן כיון דאיכא ריעותא דמלחו והדיחו יש להטריף דדילמא יש קורט דם לפנינו וא"א בקיאין אלא סמכינן במצד א' אהמקילים וכן משמע להדיא בד"מ ובת"ח שכתב דהיכא דניקב מצד א' יש להכשיר אף בזמן הזה דאין זה בקיאות גדול כו' ועוד דהרי הרמב"ם והרא"ש ס"ל דא"צ בדיקה אפי' לכתחלה עכ"ל וזה ברור:

לד וא"א לבדוק כו' - אבל היכא דבדק וליכא קורט דם מבחוץ כשר אפילו שלא במקום הפסד מרובה ודוקא בבית הכוסות אבל בהמסס אפילו ליכא קורט דם מבחוץ אלא מבפנים טרפה שלא במקום הפסד מרובה וכמו שנתבאר בס"ק י"ד:

9. השוחט את הבכור ומכרו

רמב"ם הלכות בכורות פרק ג הלכה ט

השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא נאכל יקבר ויחזיר את הדמים, וכן הדין במאכיל את הטרפה כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר.

רמב"ם הלכות מכירה פרק טז הלכה יב

השוחט את הבכור ומכרו ונודע לו שלא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים, והנשאר מן הבשר ביד הלקוחות יקבל ויחזיר להם את הדמים, וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים ומה שלא אכל יחזיר את הבשר לטבח ויחזיר לו את הדמים. +/השגת הראב"ד/ ויחזיר להם הדמים וכו'. א"א המשנה אמרה הבשר יקבר ויחזיר לו את הדמים וכן עיקר, ונ"ל שחסר מכאן השוחט את הבהמה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יחזיר הבשר לטבח, עכ"ל.+

שולחן ערוך יורה דעה סימן שי סעיף ב

השוחט הבכור שלא על פי מומחה, ומכרו ואכלוהו, מחזיר להם הדמים; לא אכלוהו, יקבר ויחזיר להם הדמים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלד סעיף א

השוחט את הבכור ומכרו, ונודע שלא הראהו למומחה, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים, והנשאר מהבשר ביד הלקוחות יקבר, ויחזיר להם את הדמים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלד סעיף א

א] שלא הראהו למומחה. רבותא קמ"ל, דאע"פ דיכול להיות שיש בה מום, מ"מ כיון דסתם בהמה בחזקת שאין בה מום וממילא אסורה דאורייתא, משא"כ בדיקת בהמה מטריפותיה דמספיקא עומדת בחזקה שאינה טריפה ואינה צריכה בדיקה אלא מדרבנן וכמ"ש מור"ם בהג"ה סעיף ג', משו"ה כתבו הטור והמחבר אחר זה [טור סעיף א' ומחבר] בסעיף ב' ז"ל, וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טריפה, פירוש, נטרפה בודאי. ועוד, דבכור שלא נבדק אע"פ שנתודע אח"כ שהיה בו מום אפ"ה הוא אסור בהנאה מדרבנן כדאיתא במשנה פרק עד כמה [בכורות כ"ח ע"א], וכתבו הטור ביו"ד סימן ש"י, וכיון דהיה אסור בהנאה אין מנכה לו מן הדמים וכמ"ש בסוף סימן זה [סעיף ד'], משא"כ בבהמה שלא נבדקה דאינה אסורה בהנאה וק"ל, ועיין פרישה [סעיף א']:

ב] יקבר ויחזיר כו'. בפרישה [שם] כתבתי דר"ל דהלוקח יקברנו ולא יחזירנו להמוכר שיקברנו, שלא האמינו לו ע"ז שמא ימכרנו לגוים ויהנה ממנו והוא אסור בהנאה, משא"כ במכר טריפה שבסעיף ב' דשם מותר בהנאה למכור הבשר לגוים, משו"ה מחזירין לו הבשר הנשאר ולא חיישינן שיאכלנו, דהנחשד לאיסור קל דלפני עור כו' לא נחשד לאיסור חמור דיאכלנו וכמ"ש ביו"ד סימן קי"ט, וגם ליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל כמו שעשה בראשונה להנאות ממון, שהבשר כשר הוא ביוקר מהטריפה, שהרי כל טבח שיצא מכשול כזה מתחת ידו מעבירין אותו ומכריזין עליו שלא יקנו ממנו שום דבר, וכמ"ש הטור והמחבר ביו"ד בסוף סימן (י"ט) [י"ח סעיף י"ט] ובסוף סימן ס"ד [סעיף כ"א] וקי"ט [סעיף ט"ו]:

10. המוכר עבד או שפחה

רמב"ם הלכות מכירה פרק טו הלכה יב

המוכר עבד או שפחה, אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומין שאין מבטלין אותו ממלאכתו והן הנקראין סמפון, שאם היה זה סמפון גלוי כבר ראהו, ואם אינו נראה כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או החוטם וכיוצא בהן הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו אינו מחזיר, שאין העבדים לתשמיש המטה אלא למלאכה.

רמב"ם הלכות מכירה פרק טו הלכה יג

נמצא בו שחין רע, או חולי המתיש את כחו, או שהיה נכפה או משועמם, הרי זה מום מפני שמבטלו ממלאכתו, וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בה מדברים אלו המגואלים הרי זה מום, מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה, וכן אם נמצא ליסטים מזויין הרי זה מום המאבד את כולו מפני שהמלך תופס אותו והורגו, וכן אם נמצא מוכתב למלכות הרי זה מום ומחזירו מפני שהמלך תופשו למלאכתו בכל עת שירצה, אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות, או בורח תמיד, או זולל וסובא וכיוצא בדברים אלו, אינו יכול להחזיר, שכל העבדים בחזקת שיש בהן כל הדעות הרעות אלא אם כן פירש. +/השגת הראב"ד/ אלא א"כ פירש. א"א והלא אמרו פ"ק דקדושין בגמ' הנהו קלא אית להו ומה שאמרה התוספתא פ' המוכר פירות נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך לא שיאמר לוקח אל המוכר אלא המוכר אומר ללוקח כמו ברישא דאמר הגיעו המוכר ללוקח וה"ק הרי שלך לפניך שאתה היית יודע, אך יש לפרש הנהו קלא אית להו כלומר אין לחוש בעבד שלקחו כהן מישראל שמא ליסטים מזויין ומקח טעות שאם היה כן הקול יצא עליו וכיון שלא יצא הקול מסתמא אין לו לחוש לזה הטעות, מיהו אם יודע הדבר שהוא כן מקח טעות הוא וחוזר בו ואומר טול את שלך והחזר לי מעותי ועל דרך זה הלך המחבר, ועכשיו שיש בזה שני דרכים הללו הנה הדין הזה ספק אם נתן הדמים לא יטול ואם לא נתן לא יתן עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף י

המוכר עבד או שפחה, אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומין שאין מבטלין אותו ממלאכתו, והם הנקראים סמפון, שאם היה סמפון זה גלוי, כבר ראהו; ואם אינו נראה, כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או ריח החוטם וכיוצא בהם, הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו אינו מחזיר, שאין העבדים לתשמיש המטה אלא למלאכה. נמצא בו שחין רע או חולי המתיש כחו, או שהיה נכפה (פירוש שיש לו שגעון שמפיל אותו לארץ) או משועמם (פי' ת"י ובתמהון לבב (דברים כח, כח), ובשעמימות לבא), הרי זה מום מפני שמבטלו ממלאכתו. וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בו מדברים המגואלים, הרי זה מום, מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתיה. וכן אם נמצא לסטים מזוין, הרי זה מום המאבד את כולו, מפני שהמלך תופס אותו והורגו. וכן אם נמצא מוכתב למלכות, ה"ז מום ומחזירו, מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה. אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות או בורח תמיד או זולל וסובא וכיוצא בדברים אלו, אינו יכול להחזיר, שכל העבדים בחזקת שיש בהם כל הרעות, אלא אם כן פירש. הגה: ויש אומרים דגונב נפשות הוי כמו מוכתב למלכות, אבל משחק בקוביא לא הוי מום (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף י

כ] והם הנקראים סמפון. פ"ק דקדושין [י"א ע"א] קראן הגמרא כן:

כא] שומא בבשר. כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות י"א]. ופירוש שומא, יבלת. בבשר, בכל מקום שנמצא בבשרו אפילו בפניו. אבל אינו ר"ל "בבשר" שהיא כולה בשר, לאפוקי אם נמצא בה עצם, וכדמחלקינן בבכור [בטור יו"ד [סוף] סימן ש"ט] דאם יש בה עצם נחשב מום, ע"ש, דודאי בעבד העומד למלאכה וכדמסיק אין לחלק בהכי, ובטור [סעיף ט'] כתב סתם שומא:

כב] אבל משחק בקוביא לא הוי מום. לשון שאינו מדוקדק הוא, דגם גונב ממון וחוטף ובורח וזולל וסובא הנ"ל אינו מום, דהרי לא פליגי היש אומרים כי אם אגונב נפשות הנ"ל. אלא שמור"ם ז"ל נמשך אחר לשון הטור [שם] שכתב ז"ל, גנב או קוביוסטום אינו מום, ופירש"י [קדושין י"א ע"א] קוביוסטוס הגונב נפשות, וכן כתב הרמב"ם [סוף פט"ו ממכירה], ויש מפרשים דגונב נפשות חשוב כמו מוכתב למלכות ופירשו קוביוסטוס הוא משחק בקוביא, וכן פירשו ר"ח [המובא בתוס' קדושין שם ד"ה קוביוסטוס] ועיקר, עכ"ל. וזהו שכתב נמי מור"ם ז"ל אבל משחק בקוביא כו', וכאילו אמר ויש מפרשים דקוביוסטוס אין פירושו גונב נפשות כדס"ל לדעה שכתב המחבר לפני זה שהיא כדעת הרמב"ם, אלא פירושו משחק בקוביא, והוא שמונהו בדברים שאין לו מום בהם, וק"ל: