רי"ף בבא בתרא דף ג
ע"ב
גמרא בבא בתרא דפים ו. –
ו:
אורך השיעור ברי"ף הוא דקות
אורך השיעור בפוסקים הוא דקות
1. אמר לו בפני עדים מנה לי בידך
2. האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי
3. חקק בראש הכותל שביניהם מקום
4. חפר שמעון בכותל זה והכניס בו קורה אחת
5. מי שהוריד מי גגו על חצר חבירו
6. המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק ו הלכה ו
אמר לו בפני עדים מנה לי בידך אמר
לו הן למחר תבעו בדין והביא עדים ואמר משטה הייתי בך ואין לך בידי כלום פטור ונשבע
היסת שאין בידו כלום, ואפילו אמר לא היו דברים מעולם שהרי לא אמר להם אתה עדי ודבר
שאינו עדות אין אדם זוכרו, ולפיכך אם אמר לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן.
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק ז הלכה ה
כבר בארנו שהודיה בבית דין או
עדות בבית דין כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו, במה דברים
אמורים בשלא קבל את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שבארנו, אבל שנים שבאו לדין ותבע
אחד מהן את חבירו ואמר מנה לי בידך ואמר לו הנתבע הן יש לך בידי, בין שאמרו הדיינין
חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו,
לפיכך אם התובע חזר לדיינים ואמר כתבו לי הודייתי אין כותבין לו שמא פרעו, וכן מי
שנתחייב שבועה בבית דין ויצא ואמר נשבעתי נאמן ואין משביעין אותו שנשבע, היו העדים
מעידין אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן לעולם לומר נשבעתי עד
שיודה לו בעל דינו או יביא עדים שנשבע בפניהם.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן עט סעיף י
מנה לי בידך, אמר לו בפני עדים:
הן, למחר אמר ליה בפני בית דין: תנהו לי, אמר לו: נתתיו לך, נשבע היסת, ונפטר. אבל
אם אמר ליה: מעולם לא היה לך בידי, והעידו עדים שהודה לו, הוחזק כפרן, שכבר הודה
שהיה לו בידו, והודאתו כמאה עדים דמי. אם אמר ליה: אין לך בידי, סתם, לא הוחזק
כפרן, שיכול לתקן דבריו הראשונים ולומר: אין לך בידי שאמרתי היינו לומר שפרעתי לך.
וה"ה אם אמר: איני חייב לך, או: שקר אתה טוען, (או שאומר: איני יודע מה אתה
אומר) (מרדכי פ"ק דכתובות), שיכול לתקן דבריו.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן עט סעיף י
כו] אבל אם אמר ליה מעולם לא היה
לך בידי. פירוש, שלא חזר ואמר נתתי לך אלא אמר להד"מ, והעידו העדים שהודה לו,
פירוש שאמר ליה הן כנ"ל, בזה הוא הוחזק כפרן. אבל אם לא חזר ואמר להד"מ,
אלא לאחר שאמר תחילה הן אמר לו למחר אין לך בידי, בזה יכול לתרץ דבריו ולומר אמת
שהיה לך בידי ומשום הכי אמרתי תחילה הן, ואח"כ פרעתי לך ומשום הכי אמרתי לך
אח"כ אין לך בידי, וק"ל:
כז] הוחזק כפרן. ועיין בב"י
מחודש סעיף (ו') [ה'] שהאריך בתשובת רשב"א [ח"ב סי' קמ"ח] באחד
שהיה טוען שלא קיבל כלום מחמת האשה מבעלי דיניה, ואח"כ נודע בעדים שקיבל,
הוחזק כפרן ולא יכול לומר שנתן לה מה שקיבל, ע"ש מ"ש עוד מזה:
כח] שיכול לתקן דבריו הראשונים.
שלא בדקדוק כתב דבריו הראשונים, אלא ר"ל דיכול לתקן עתה דבריו שדיבר לפני זה
התיקון, ועיין פרישה [סעיף ט']:
רמב"ם הלכות
טוען ונטען פרק ו הלכה ג
מנה הלויתיך כפר בבית דין ואמר לא
היו דברים מעולם, ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו, והמלוה אומר לא נפרעתי הרי
זה חייב לשלם, שכל האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר לא פרעתי דמי, ונמצא הלוה
אומר לא פרעתי והעדים מעידים אותו שפרעו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואין המלוה
חייב שבועה שהרי הוחזק זה כפרן, וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא
היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי, אם הוחזק כתב ידו בבית דין או שבאו עדים שהוא
כתב ידו הרי זה הוחזק כפרן ומשלם. +/השגת הראב"ד/ מנה הלויתיך וכו' עד שהרי
הוחזק כפרן. א"א אין צורך לזה הטעם עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן עט סעיף א
טענו: מנה הלויתיך, וכפר
בב"ד ואמר: לא היו דברים מעולם, ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו, והמלוה
אומר: לא נתפרעתי, הרי זה חייב לשלם. הגה: דכל האומר: לא לויתי, כאלו אומר: לא
פרעתי דמי, ונאמן על עצמו יותר מק' עדים, ומה שאומר לא לוה, הרי הוכחש בעדים
(טור), ואין המלוה חייב שבועה, שהרי הוחזק זה כפרן. ואם לאחר שפרעו חזר ותבעו,
ואמר: פרעתיך שני פעמים, אין משביעין אותו היסת על טענה זו. וכן אם הוציא עליו כתב
ידו שהוא חייב לו, ואמר ליה: לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי, אם הוחזק כתב
ידו בבית דין או שבאו עדים שהוא כתב ידו, הרי זה הוחזק כפרן, ומשלם.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן עט סעיף א
א] וכפר בב"ד. פירוש, לאפוקי
חוץ לב"ד, וכמ"ש בסמוך בסעיף ט'. וכתב הריב"ש סי' (שכ"ג)
[שנ"ד], דאף שהעדים העידו בב"ד אחר, נעשה הוחזק כפרן, עכ"ל.
ד"מ ו':
ב] יותר מק' עדים. בטור [סעיף א']
וגם ברמב"ם פ"ו מטוען [ה"ג], לא כתבו האי לישנא דיותר מק' עדים,
אלא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכתבתי שם [בפרישה] דהיינו טעמא, דאע"ג
דתרי עדים שאומרים שפרעו הו"ל כמאה, אפ"ה אין צ"ל שהוא נאמן
בהודאתו יותר ממאה עדים, שהרי עיקר מה שנתחייב לשלם עליו הוא מכח שאמר לא לויתי,
וע"ז הוחזק כפרן שהרי עדים הכחישו אותו, אלא שתאמר הרי גם הם אומרים שפרע, על
זה קאמר, עדות העדים שאומרים שפרע מסלקינן אותן מעדותייהו, כיון שמתוך דברי הלוה
נשמע שמודה שלא פרע, והרי גם הודאתו כמאה עדים, וסלק זה כנגד זה ונשאר הוחזק כפרן
במה שאמר שלא לוה. וא"כ צ"ע על מור"ם שג"כ סיים בהאי טעמא
שכתבתי, שהרי כתב ז"ל, ומה שאומר לא לוה הרי הוכחש בעדים, וא"כ לא
הו"ל לשנות דברי הרמב"ם והטור ולכתוב יותר ממאה עדים. ונראה דכתב כן,
משום דסיים המחבר וכתב דאם לאחר שפרעו חזר ותבעו ואמר פרעתיך ב' פעמים אין משביעין
אותו היסת על טענה זו, ושם משמע למור"ם דהוא מהאי טעמא דהודאת פיו היא יותר
ממאה עדים, דאל"כ קשה הא כבר נתבאר בטור [בסוף סימן כ"ט] ובסוף סימן
מ"ו [סעיף ל"ו] דכל היכא דאמרינן סלק עד נגד עד כמי שאינו, עדיין נשארת
תביעת התובע וחייב לישבע עליה היסת כאילו תבעו בלא עד, משום הכי כתב דשאני הכא
דהודאתו שהודה שלא פרעו הוא עדיף מעדים שכנגדו ומגרעין תביעתו, כצ"ל דעת
מור"ם. אבל בפרישה כתבתי דגם שם א"צ להאי טעמא, אלא היינו טעמא, דלא
תיקנו שבועת היסת אלא משום החזקה דאין אדם תובע למי שאין לו עליו כלום, משא"כ
זה שבא לתובעו על שפרעו ב' פעמים והוא כבר הודה בב"ד שלא פרעו מתחילה. ועיין
בעיר שושן [סעיף א'] שדבריו מגומגמין, שכתב כאן כלשון מור"ם ובסמוך כתב טעם
אחר [קש"כ], ובלאו הכי נמי נראים דבריו מגומגמין שם וכמ"ש בסמוך
[סק"ד]:
ג] שהרי הוחזק זה כפרן. ואינו
דומה לחשוד שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה כמ"ש הטור והמחבר בסימן צ"ב [טור
סעיף י' ומחבר סעיף ז'], דשאני התם דלא נעשה נחשד בהאי ממונא אלא בענין אחר, אבל
זה הוחזק כפרן בהאי ממונא, וכמ"ש בפרישה [סעיף א'], גם לעיל בסימן ע"ה
סעיף ד' [סמ"ע סקט"ו], ע"ש:
ד] אין משביעין אותו היסת כו'.
כבר כתבתי בסמוך [סק"ב] טעם על דבריו. ובעיר שושן [סעיף א'] כתב ז"ל,
אין משביעין אותו היסת הואיל והוחזק כפרן לממון זה, עכ"ל. ולא דק, דאף אם אין
הוחזק כפרן אין משביעין אותו, מטעם דכבר הודה שלא פרעו מתחילה, דכל האומר לא לויתי
כאומר לא פרעתי, ואיך יטעון עליו עתה שכבר פרעו מתחילה, וכ"כ הטור [סעיף א']
בהדיא, וק"ל:
ה] וכן אם הוציא עליו כתב ידו
כו'. בדין הראשון אשמועינן רבותא טפי, אעפ"י שעדים מעידים שלוה ופרע,
אפ"ה חייב לשלם, משא"כ כאן דאין כאן עדות שפרע. ומ"מ כתב לשון
"וכן" כו', משום עיקר הדין ללמדנו דינו דאפילו בכתב ידו נעשה הוחזק
כפרן. וכלשון המחבר הוא לשון הרמב"ם בפ"ו מטוען [ה"ג]. ובסמוך
בסעיף ז' חזר וכתב המחבר האי דינא, ושם [סקט"ו] כתבתי טעמו למה חזר וכתבו,
ע"ש:
רמב"ם הלכות
שכנים פרק ג הלכה א
כותל חצר המבדיל בין שני שותפין
שנפל, יש לכל אחד משניהם לכוף על חבירו לבנותו עד גובה ד"א כדי שלא יראו זה
את זה, אבל יתר על ארבע אמות אין מחייבין אותו, רצה האחד והגביה הכותל יותר על
ארבע אמות, אם בא חבירו ובנה כותל אחד גבוה כנגד הכותל שביניהן מחייבין אותו ליתן
חלקו בגובה שכנגד כתלו, כיצד בנה אחד כותל שביניהן והגביהו עשר אמות ובא חבירו
ובנה כותל אחד /אחר/ כנגדו או בצדו לעשות לו בית והגביה הכותל האחר שש אמות
מחייבין אותו ליתן חלקו בשתי אמות שמוסיף על ארבע אמות שהרי נראה ממעשיו שהוא רוצה
בהן, וכן אם חקק בראש הכותל שביניהן מקום להניח בו הקורות או שבנה עליו קורה גדולה
שהקורות נשענין עליה מחייבין אותו ליתן חלקו בשש האמות כולן שהוסיף חבירו על הארבע
אמות אע"פ שלא בנה כל הכותל שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בכל הגובה הזה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קנז סעיף י
כותל חצר המבדיל בין שני השותפין שנפל, יש לכל
אחד מהם לכוף את חבירו לבנותו עד גובה ארבע אמות. רצה האחד והגביהו יותר מארבע
אמות, אין מחייבין אותו ליתן חלקו במה שהגביה יותר מארבע אמות, אלא (אם) כן בנה
כותל אחר גבוה כנגד הכותל שביניהם, שאז מחייבין אותו לתת חלקו בגובה שכנגד כותלו.
כיצד, בנה האחד כותל שביניהם והגביהו י' אמות, ובא חבירו ובנה כותל אחר כנגדו או
בצדו והגביה כותל האחר שש אמות, מחייבין אותו ליתן חלקו בשתי אמות שהוסיף על ד'
אמות, שהרי נראה ממעשיו שהוא רוצה בהם. וכן אם חקק בראש הכותל שביניהם מקום להניח
בו הקורות, או שבנה עליו קורה גדולה שהקורות נשענים עליה, מחויבים אותו לתת חלקו
בשש אמות כלם שהוסיף חבירו על הד' אמות, אף על פי שלא בנה כל הכותל, שהרי גילה
דעתו שהוא רוצה בכל הגובה הזה. הגה: וכן בארכו, אם הניח אבן נכנס ואבן יוצא כדרך שעושין
בבנין כשרוצים להוסיף עליו, חייב בכל התוספות שהוסיף חבירו (טור מכ"ח).
וה"ה אם היה לו כותל כבר ובנה דבר שניכר שחפץ במה שעשה חבירו (הגהות אשירי
וב"י בשם ערוך). וכן אם נהנה בבניינו, אע"פ שלא עשה שום היכר שניחא לו,
חייב לו כפי מה שנהנה (מרדכי ריש ב"ב והגהות פ"ג דשכנים).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קנז סעיף י
כג] כותל חצר כו' שנפל. כן הוא
נמי לשון המשנה [ב"ב ה' ע"א], ולרבותא נקטו שנפל, ללמדינו דאף אם מתחילה
היה הכותל שביניהן גבוה מד' אמות, מ"מ כשנפל אין אחד כופה את השני לחזור
לבנותו כ"כ גבוה, כי אם עד ד"א:
כד] מחייבין אותו ליתן חלקו בשתי
אמות כו'. והיינו דוקא כשיעור אורך הכותל שבנה כנגדו ולא יותר, דאם הכותל המפסקת
ביניהן ארכו עשרים אמה וכותל שבנה כנגדו אין ארכו אלא י' אמות בגובה שש אמות, אינו
מחויב ליתן חלק תוספות השני הכ' אמה, כי אם עד עשר אמות, וכן מפורש בטור [סעיף
כ"ח] ועיין פרישה:
כה] וכן אם חקק בראש כותל
שביניהן. כן הוא לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות כ"ח], ולפ"ז אפשר
לומר דאפילו אם לא בנה בחצירו כותל כנגד כותל המפסקת צריך לשלם כל הגובה. אבל בטור
[שם] כתב ז"ל, ואם חפר בראשו כו', וקאי שם אכותל שבנה הוא נגדו, וכן
פירש"י בגמרא [ב"ב ו' ע"א ד"ה ומודה ר"נ]. גם מ"ש
מור"ם בהג"ה וכן בארכו כו', והוא מלשון הטור, קאי אכותל שסמך, ואפשר
דלדינא לא פליגי. מיהו נראה דכשהחקיקה היא בכותל המפסקת, שצריכין לראות שהוא בעצמו
חקקו, דאל"כ יכול זה לומר שבעל הכותל שהגביהו חקקו בלא ידיעתו כדי שלא תתקלקל
חומתו כשאפייסנו לאחר זמן לבנות עלייהו, וק"ל:
כו] בשש אמות כולם. פירוש,
שבחקיקת מקום בהנחת הקורות על החומה, גילה דעתו שרוצה להגביה גם החומה שבנה כנגדו
כשיעור גובה הכותל המפסקת ביניהן. טור [שם] ע"ש:
כז] אע"פ שלא בנה כל הכותל.
נראה דר"ל שלא בנה הנתבע אלא ד"א דלמטה במחיצה שביניהן, ולא השש אמות
שהגביה חבירו, וגם לא בנה שום כותל כנגדו, וק"ל:
כח] חייב בכל התוספות כו'. היינו
דוקא באורך החומה, אבל אין זה סימן לחייב תוספות הגבוה יותר מן ד' אמות. טור [שם]
ע"ש:
רמב"ם הלכות
שכנים פרק ח הלכה ז
כותל שבין ראובן ושמעון אם היו
שותפין בה שניהם משתמשין בו זה חופר מצד זה ומכניס קורותיו כל שהן, וזה חופר מצד
זה ומכניס קורותיו, היה הכותל של ראובן לבדו אין שמעון יכול להשתמש בו, חפר שמעון
בכותל זה והכניס בה קורה אחת ושתק ראובן ולא מיחה בו החזיק במקום הקורה, אפילו
היתה קטנה ורצה שמעון להחליפה בקורה גדולה ועבה מחליף, היתה הקורה סוכת עראי כל
שלשים יום לא החזיק בה סתם שהרי ראובן אומר לא מחלתי והנחתיך אלא מפני שהוא עראי
לאחר שלשים יום החזיק שאין זה עראי, ואם סוכת ימי החג היא כל שבעת ימי החג לא
החזיק לאחר שבעה החזיק, ואם חיבר ראש הקורה בכותל בטיט מיד החזיק והוא שיביא ראיה
שראובן סייע עמו או ראה ולא מיחה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קנג סעיף טז
חפר שמעון בכותל זה והכניס בו
קורה אחת, ושתק ראובן ולא מיחה בו, החזיק במקום הקורה; אפילו היתה קטנה ורצה שמעון
להחליפה בקורה גדולה ועבה, מחליף. הגה: ובחזקת סולם ונעיצת קורות, י"א דבעינן
חזקה ג' שנים וטענה (טור בשם ר"ת ואביו הרא"ש וה"ה בפ"א
מה"ח בשם התוס' והר"ר יונה והרשב"א), ויש חולקין בכל חזקות אלו (שם
בשם רשב"ם ובשם הגאונים והרמב"ם שם וכן כתב הרב המגיד שם בשם
הרמב"ן).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף טז
לב] ובחזקת סולם כו' עד ויש
חולקים בכל חזקות אלו. עיין לקמן סימן קנ"ה סעיף ל"ה שהכריע מור"ם
כדעת הרמב"ם [המובא בציונים אות מ"ג] דאין צריך ג' שנים. ונראה דאותה
הכרעה לאו הכרעה כללית היא, דא"כ קשה למה כתב זה כמה פעמים, בפלוגתא לעיל
בסוף סימן קמ"ב גבי פתיחת חלון ובסימן זה סעיף ב' גבי זיז ובסעיף (ז') [ו']
גבי מזחילה, ובסעיף זה לענין חזקת סולם ואינך דקחשיב גם בסימן קנ"ד סעיף ז'
גבי פתיחת חלון, ובשום אחד מהמקומות הללו לא כתב הכרעתו ושבק עד סימן קנ"ה
סעיף ל"ה. לכן נראה לחלק ולומר דדוקא שם גבי הרחקת גפת מהכותל או סולם מהשובך
או משרה מהירק וכל אינך הרחקות דקחשיב התם, דהמזיק עושה הדבר בשלו ואינו נהנה בשל
חבירו כלום, אלא שחייב להרחיק משום שחבירו ניזק על ידו, בהן הכריע שאין צריך
להחזיק ג' שנים, משא"כ בחזקת זיז או מזחילה או שהעמיד סולם בחצר חבירו או נעץ
קורות בכותל של חבירו, דבכל אלו בא להשתמש בשל חבירו, וכן פתיחת חלון דנהנה מאור
אויר של חבירו, וכל שכן היכא דמזיק בראייתו, אף שהגאונים [המובאים בציונים שם] והרמב"ם
[שם] ס"ל דגם בכל אלו אין צריך חזקה ג' שנים כיון דאינם מזיקים בגופו של
קרקע, והמחבר סתם בכל המקומות הנ"ל כוותייהו, מכל מקום מור"ם נסתפק בהני
כיון דר"ת ורבינו יונה והרא"ש ויתר רבני צרפת [המובאים בציונים אות
מ"ב] ס"ל דגם בכל הני בעינן ג' שנים וטענה. גם בד"מ בסימן
קנ"ה [סעיף נ"א] אחר שהזכיר פלוגתת הרמב"ם ור"ת, כתב
שקי"ל כהרמב"ם משום המוציא מחבירו עליו הראיה, ועל פי דבריו של נ"י
[ד' ע"א מדפי הרי"ף] הכריע שם מור"ם כהרמב"ם, והיינו טעמא,
דהמוציא מחבירו עליו הראיה הוא דוקא בדין נזקי הרחקות שעושה בשלו וחבירו בא להוציא
מידו, משא"כ באינך הנ"ל שמשתמש בשל חבירו דשם הניזק מיקרי מוחזק. ואדרבה
על פי טעם זה היה נ"ל להכריע איפכא, דבכל הנ"ל בעינן ג' שנים וטענה, אלא
מפני שלא שייך מוציא מחבירו בתשמישין הנ"ל כמו ששייך איפכא כשבא להרחיק את זה
משלו, לכן נסתפק מור"ם ולא הכריע באלו. מיהו בסימן קנ"ד סוף סעיף ז' גבי
פתיחת חלון, אחר שכתב הפלוגתא כתב ז"ל, ועיין לקמן סימן קנ"ה סעיף
ל"ה, עכ"ל. נראה קצת דגם שם דעתו נוטה להכריע דאין צריך ג' שנים, והיינו
טעמא, כיון דפתח בשלו אלא שנהנה מאויר חצירו הבא ממילא, משום הכי מיקרי חבירו הבא
לבנות נגדו לסתמו קצת מוציא ממנו, משא"כ גבי הוצאות זיז ומזחילה ששם משתמש
בשל חבירו בפועל. וזה אינו, דא"כ יש להקשות מסברא זו ארשב"ם הנ"ל
[בציונים אות מ"ג] דבהעמדת סולם ונעיצת קורות אינו מצריך ג' שנים, ובחלון כתב
[שם נ"ט ע"ב ד"ה לך] דצריך. ע"כ צ"ל דבחלון דיש בו היזק
ראיה מחשב חסרון קרקע, ע"ש ובסימן קנ"ד סעיף ט"ז ס"ק
(ל"ז) [ל"ח]. והא דלא כתב מור"ם כלום בסימן קנ"ה סעיף
מ"ג אדברי המחבר שסתם שם כדברי הרמב"ם, משום דסמך אמקומות הנ"ל
וס"ל כוותיה בדין הרחקה הנ"ל. גם נלמד מיניה לשאר ענינים ודוק. ובעיר
שושן כתב בסימן קנ"ה סעיף ל"ה על הכרעת מור"ם הנ"ל הטעם, משום
דמסתמא אין אדם רואה לחבירו שעושה דברים כאלו ושותק, עכ"ל. וזהו כלשון
הרמב"ם [פ"ז משכנים ה"ז] שכ"כ בכל דינים הנ"ל, ומשמע
דס"ל דמור"ם הכריע כן בכל הדינים הנ"ל. ולעד"נ דזה אינו אלא
כמו שכתבתי ודוק:
רמב"ם הלכות
שכנים פרק ח הלכה ו
מי שהוריד מי גגו על חצר חבירו
ולא מיחה בו והחזיק בדבר זה אם המים מנטפין ורצה לקבצם למקום אחד ולעשותם צינור
עושה, וכן אם היו באין דרך צינור ממקום אחר וחלקן על רוחב הכותל והחזירן נוטפין
עושה, ואפילו לבנות על גגו כמין צריף עד שירדו המים במהרה לחצר חבירו בונה שהרי
הוחזקו מימיו של זה לירד לחצר חבירו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קנג סעיף י
מי שהוריד מי גגו על חצר חבירו ולא מיחה בו,
והחזיק בדבר זה, אם המים מנטפים ורצה לקבצם למקום אחר ולעשותם צנור, עושה. וכן אם
היו באים דרך צנור ממקום אחד וחילקן על רוחב הכותל והחזירן נוטפים, עושה. ואפילו
לבנות על גגו כמין צריף (פירוש מלון של שומרי שדות שאין לו גג, אלא הקורות למעלה
נוגעים זו בזו והולכות ומתרחבות למטה) עד שירדו המים במהרה לחצר חבירו, בונה, שהרי
הוחזקו מימיו של זה לירד לחצר חבירו.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף י
כד] ואפילו לבנות על גגו כמין
צריף כו'. לשון הגמרא [ו' ע"א] רב יוסף אמר המחזיק לנוטפי ולשופכי אחזיק נמי
לצריפי דאורבני, (ופירשב"ם) [ופירש"י] שם [ד"ה אבל], צריפי דאורבני
הוא בית המכוסה בענפי ערבה והיינו אורבנא, ומתוך שהטיפין סמוכין מאד אין בעל החצר
יכול להשתמש תחתיהן. ואפ"ה ה"ל לבעל הגג חזקה. ועל דרך זו פירשו נמי
הטור סעיף י"ח, אלא שלא כתב ואינו יכול לשמש תחתיהן, אלא ואינו נח לשמש
תחתיהן. וכתב הטור סעיף ט"ז בשם הרמ"ה [פ"ג סי' רס"ז] דנלמד
מזה דיש בידו להגביה הגג עם הצינור אעפ"י שקילוחו חזק יותר. אבל הרמב"ם
[המובא בציונים אות כ"ז] נראה דלא פירש צריפי דאורבנא כפירוש (הר"ש)
[רש"י] והטור הנ"ל, שהרי אחר שכתב שיכול לשנות המים המנטפים בכל אורך
הגג לקבצם ולהורידם דרך צינור במקום אחד כו', והיינו נטפי ושפכי הנ"ל בגמרא,
סיים וכתב דיכול לבנות על גגו כמין צריף, מוכח מזה דכן פירש הוא צריפי דאורבנא,
ולא הזכיר שמכוסה הצריף בענפי ערבה שהנוטפין הן סמוכין ותכופין. ונראה שהוא פירש
צריפי דאורבני שהוא בנין מכוסה בשיפוע הרבה, ומחמת רוב השיפוע המים יורדין במהרה לחצר
חבירו, ומזה אין לבעל החצר היזק כל כך כמו אם הגביה הגג עם הצינור, ומשו"ה
ס"ל להמגיד משנה דאף דכתב הרמב"ם דיש לו חזקה ורשות לעשות צריף בשיפוע,
מ"מ אין לו חזקה ורשות להגביה הגג מאשר היה בתחילה, וכמ"ש המחבר בסעיף
שאחר זה, ומסיק המחבר שם וכתב דיש מתירין גם בזה, והיא דעת הרמ"ה הביאו הטור,
והיינו טעמא משום דפירש צריפי דאורבני בענין אחר וכמ"ש ודוק:
רמב"ם הלכות
שכירות פרק ו הלכה א
המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה
משתמש בזיזיה ובכותליה עד ד"א ובתרבץ של חצר וברחבה שאחורי הבתים, ומקום
שנהגו להשתמש בעובי הכותלים משתמש בעובי הכותלים ובכל אלו הדברים הולכין אחר מנהג
המדינה והשמות הידועין להם כדרך שאמרנו בענין מקח וממכר.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן שיג סעיף א
המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה, משתמש בזיזים
ובכותלים עד ארבע אמות, ובתרבץ של חצר וברחבה שאחורי הבתים, ומקום שנהגו להשתמש
בעובי הכתלים. ובכל אלו הדברים הולכים אחר מנהג המדינה והשמות הידועים להם.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן שיג סעיף א
א] המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה
כו'. כן הוא לשון הגמרא [ב"ב ו' ע"א], ופירש רש"י [שם ע"ב
ד"ה בירה] בירה הוא בית ארוך וחלוק בתוכו להרבה חדרים וקיטוניות, והשכיר לזה
אחד מהן, ה"ז משתמש בחורי הכותל על פני ארכה מבחוץ עד ד' אמות אף שלא כנגד
ביתו, ובזיזין היוצאין מכותליה, ובעובי הכותל בראשו, כגון אם השכיר לו עלייה
בהבית, עכ"ל. וכ"כ הנמוקי יוסף [שם ג' ע"ב מדפי הרי"ף] שהאי
שימוש בעובי הכותל מיירי כששכר העלייה, והוסיף לבאר על מה שאמרו בגמרא במקום
שנהגו, לשמש בשלו, דהיינו שאין מקפידין הן מלהשתמש שם, גם זה השוכר ישתמש שם. ולאו
דוקא בכותל בירה שהוא לפני פתחי החדרים אלא אף בכותל גן עדנו [והוא תרבץ אפדני הנזכר
בגמרא [שם] וברמב"ם [המובא בציונים אות א'] ובדברי המחבר] יכול להשתמש,
וברחבה שאחורי הבתים, כיון שביתו פתוח נמי שם, עכ"ל. וגם רש"י [שם
ד"ה אבל בתרבץ] כתב בכותל גינתו ע"ש. ומשמע מפירושם שלא התירו שימוש
בגינה עצמה כי אם בכותליה [אבל ברחבה לא הזכיר כותל, ומשמע דסבירא ליה דגם ברחבה
עצמה מותר לשמש], וצ"ע אם כן למה סתמו הפוסקים ולא כתבו כן. ובפרישה [סעיף
א'] כתבתי לישב דברי הטור שהוא סמך אמ"ש אחר זה [סעיף ג'] שבמשכיר לו בית
בחצר, דאין לו בחצר כי אם דריסת הרגל ולא שימוש בגוף החצר, וכמו שכתב בטור אחר דין
זה, וכ"ש שאין לו שימוש בגינה עצמה שהוא מקום מוצנע ומיוחד טפי מהחצר. אבל
דברי הרמב"ם והמחבר א"א לישב בזה, שהן לא כתבו כאן דין זה שכשמשכיר לו
בית בחצירו דאין לו בחצר כי אם דריסת הרגל. ונראה דהרמב"ם ס"ל דהגמרא
התירה לשמש באויר החצר כמו ברחבה וכנ"ל, ואפשר שכן ג"כ דעת הטור שסתם
ולא כתב כותל בגינה ודו"ק: