רי"ף בבא בתרא דף מח

גמרא בבא בתרא דפים צח. – צט:

אורך השיעור אודיו הוא

1. המוכר יין לחבירו 1

2. המוכר חבית של יין לחבירו כדי למכרה. 1

3. המקבל חבית של יין מחבירו כדי להוליכה. 2

4. המוכר חבית של שכר. 2

5. אמר לו יין ישן אני מוכר לך. 3

6. המוכר מקום לחבירו לעשות בית. 3

7. אסרו חכמים על האיש שידור בבית חמיו 4

8. מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו 4

9. מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו 5

1. המוכר יין לחבירו

רמב"ם הלכות מכירה פרק יז הלכה ג

המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ מיד אינו חייב באחריותו, ואע"פ שאמר לו לתבשיל אני צריך לו, ואם ידע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות, מכר לו יין והרי הוא בקנקניו של מוכר והחמיץ, אם אמר לו למקפה אני צריך והחמיץ מחזיר ואומר לו הרי יינך וקנקנך שאני לא קניתי לשתותו אלא לבשל מעט מעט, ואם לא אמר למקפה הוא אינו יכול להחזיר, שהרי אומר לו למה לא שתית אותו, ולא היה לך לשהותו עד שיחמיץ.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רל סעיף ה

המוכר יין לחבירו, ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ מיד, אינו חייב באחריותו. ואף על פי שאמר ליה: לתבשיל אני צריך לו. ואם ידוע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות ( אם אמר לו למקפה) (טור).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רל סעיף ה

י] ונתנו הלוקח בקנקניו כו'. ואפילו הקנקנים חדשים וטובים, אפילו לא טלטל הלוקח הקנקן על כתיפו כלל, אפילו הכי אמרינן מכח העירוי שעירהו מקנקן המוכר לקנקן הלוקח הוא שגרם לו להתקלקל, וז"ש [ב"ב צ"ו ע"ב] חמרא אכתפיה דמרא שוור, אינו רוצה לומר דוקא כשטלטלו על כתיפו, אלא כשנתעסק בו ע"י כתפים והן פועלים שסייעוהו (לעירוהו) [לערות] מחבית לחבית, וכן פירשוהו ר"ן [ב"ב צ"ו ע"ב ד"ה ושמואל והובא בב"י סעיף א'], וכן צ"ל לרי"ף [מ"ח ע"א מדפי הרי"ף] ורמב"ם [פי"ז ממכירה ה"ג] והרא"ש [ב"ב פ"ו סי' י"ב] וטור [סעיף א'], ועיין פרישה [ד"ה אבל]:

יא] שיינו מחמיץ. פירוש, דרכו להחמיץ בשיהוי זמן מועט, כי כן היה בשנים שעברו:

יב] אם אמר לו למקפה. פירוש, אבל אם לא אמר לו למקפה, יכול המוכר לומר לו לא היה לך לשהותו, ועין בטור [שם] שכתב לפני זה בשם רב האי גאון ז"ל [ספר המקח שער מ"ז], הני מילי, היכא דשהה הלוקח טפי ממאי דראוי לשהויי כו', ע"ש, וה"ה בזה נמי דינא הכי, וכמ"ש מור"ם נמי בסעיף שאחר זה, והוא מלשון רב האי גאון זה שכתב הטור, ועיין פריששולחן ערוך חושן משפט סימן רל סעיף ו

מכר לו יין, ונשאר בקנקניו של מוכר והחמיץ, אם אמר ליה: למקפה אני צריך, או שאמר ליה: לשתות מעט מעט אני צריך, והחמיץ, מחזיר ואומר לו: הרי יינך וקנקנך. ואם לא אמר ליה: למקפה, וגם לא אמר ליה: לשתותו מעט מעט, אינו יכול להחזיר, שהרי אומר לו: למה לא שתית אותו ולא היה לך להשהותו עד שיחמיץ. הגה: ודוקא ששהה אותו יותר משיעור יומיה דאורחיה דהאי לוקח למשתי כהדין חמרא (טור בשם רבינו האי).

2. המוכר חבית של יין לחבירו כדי למכרה

רמב"ם הלכות מכירה פרק יז הלכה ה

המוכר חבית של יין לחבירו כדי למכרה מעט מעט והחמיצה במחציתה או בשלישה חוזרת למוכר, ואם שינה הלוקח הנקב שלה או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר הרי היא ברשות הלוקח, וכן המקבל חבית של יין מחבירו כדי להוליכה למקום פלוני למכרה שם וקודם שהגיע שם הוזל היין או החמיצה הרי זה ברשות המוכר, מפני שהחבית והיין שלו, וכן כל כיוצא בזה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רל סעיף ח

המוכר חבית של יין לחבירו כדי למכרה מעט מעט, והחמיצה במחציתה או בשלישיתה, חוזרת למוכר. ואם שינה הלוקח הנקב שלה, או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר, הרי היא ברשות הלוקח.

3. המקבל חבית של יין מחבירו כדי להוליכה

שולחן ערוך חושן משפט סימן רל סעיף ט

וכן המקבל חבית של יין מחבירו כדי להוליכה למקום פלוני למכרה שם, וקודם שהגיע שם הוזלה היין או החמיצה, הרי זה ברשות מוכר, מפני שהחביות והיין שלו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רל סעיף ט

טו] וכן המקבל חבית יין כו'. כן הוא לשון הרמב"ם שם בפי"ז דמכירה [ה"ה]. וה"ק, וכן, כמו שבמוכר לחבירו כדי למוכרה מעט מעט הוא באחריות המוכר, כן נמי בהמקבל חבית מחבירו כדי למכרה במקום פלוני, כיון שידע שישהה, והוזל ביני ביני, הוא ברשות הנותן. מיהו אינו דומה לגמרי, דברישא מיירי אפילו במוכר לחבירו, ובדין זה כתב המקבל מחבירו, וכ"כ הטור [סעיף ה'] עליה דרבינו יונה [ב"ב צ"ח ע"א ד"ה עלה], וכתב דוקא בכה"ג דמקבל מחבירו, אחריות זול וחומץ הוא על המוכר, אבל אם לקחה ממנו לגמרי, אע"ג דאמר דקנהו אדעתא דהכי להוליכה לאותו מקום ששם היין ביוקר והוזל, אפ"ה הלוקח אינו יכול לחזור ואחריות הזול עליו. מיהו מסיק וכתב שר"ח לא כתב כן וס"ל דגם בכה"ג יכול לחזור, ושכ"כ הרמ"ה [ב"ב פ"ו סי' ס"א], אלא שחילק וכתב דהיינו דוקא כשעדיין לא נתן המעות ואמר שלא יתנם עד שיוליך היין שם כו' ע"ש, ועיין במגיד משנה [שם] שכתב ג"כ דעות וגירסות הגמרא בזה:

טז] וקודם שהגיע שם הוזל כו'. כבר כתבתי [סקט"ו] דהטור [סעיף ד'] כתב האי דינא בהמקבל יין בעיסקא ע"מ להוליכה למקום פלוני, וכתב ע"ז ז"ל, ודאי האחריות דגניבה ואבידה הוא על שניהן, אבל אם הוזל או החמיץ קודם שהגיע שם, האחריות על המוכר, עכ"ל. ופירש רשב"ם [ב"ב שם ד"ה דינא] הטעם, כיון דאי בעי למכרה כאן היה הנותן מוחה בידו לאמר הוליכה לאותו מקום שהת[נ]נו בינינו כי שם תמכרנו ביותר יוקר, משו"ה קיימא באחריות הנותן לענין זה:

4. המוכר חבית של שכר

רמב"ם הלכות מכירה פרק יז הלכה ד

המוכר חבית של שכר לחבירו והחבית של מוכר והחמיצה בתוך שלשה ימים הראשונים, הרי זה ברשות המוכר ומחזיר את הדמים, מכאן ואילך ברשות הלוקח.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רל סעיף ז

המוכר חבית של שכר לחבירו, והחבית של מוכר, והחמיצה בתוך ג' ימים הראשונים, הרי היא ברשות מוכר ומחזיר את הדמים; מכאן ואילך ברשות לוקח.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רל סעיף ז

יג] המוכר חביות של שכר כו'. ז"ל הטור [סעיף ו'], שכר אין דינו כדין יין, שהיין תלוי במזל אדם טפי, לפיכך אפילו אם נמצאו חומץ תוך ג' ימים אין המוכר חייב באחריותו, שאנו אומרים יין היה כשקנאו ומזלו גרם לו שמיהר להחמיץ [והיינו דוקא בדהיה יכול לשתותו בתוך ג' יום אם היה שותה כדרכו וכנ"ל], משא"כ בשכר, לפיכך המוכר חביות של שכר כו'. והטעם דאמרינן שהיין תלוי במזלו טפי, הוא מדאיתא בגמרא סוף פרק המוכר פירות [ב"ב] דף צ"ח [ע"א], דדרשינן מדכתיב [חבקוק ב' ה'] ואף כי היין בוגד גבר יהיר, ופירש רשב"ם [ד"ה שנאמר] גאוותו של אדם שהגיס דעתו בדבר שאין בו, גורם שהיין בוגד בו, שסבורין שהוא יין ונמצא פתאום חומץ, מדה נגד מדה, עכ"ל ע"ש:

יד] והחמיצה בתוך ג' ימים. המחבר קיצר להעתיק לשון הרמב"ם [המובא בציונים אות יד]. וז"ל הטור [שם], לפיכך אם החמיץ תוך ג' ימים הוא באחריות המוכר, ואפילו קיבל המעות צריך להחזירם, דכיון שנמצא חומץ תוך ג' ימים ודאי התחיל להחמיץ כבר, ואע"ג דריחיה חלא וטעמא שכרא קי"ל שכרא [ב"ב צ"ו ע"א], מ"מ אשכרא כי האי לא יהיב אינש דמי, כיון שכבר התחיל הקלקול שממנו נתקלקל, ואפילו טעמו והוה ריחא וטעמיה שכרא, ודאי לא טעמו שפיר. החמיץ אחר ג' ימים הוא באחריות הלוקח, ואפילו לא נתן המעות חייב ליתן כיון דטעמיה והוה בסים, ומיהו אי לא טעמו, המוציא מחבירו עליו הראיה כיון דספיקא הוא. בד"א כשהניחו בכליו של מוכר כו'. ועיין דרישה, שם כתבתי דלא דמי לנמצא נקב בבית הכוסות לאחר ג' ימים לקנייתו דפסקו הטור והמחבר בסוף סימן רכ"ד [סעיף ב'] ובסימן רל"ב [טור סעיף י' ומחבר סעיף י"א] דאף דספק הוא אם נעשה הנקב בבית המוכר או בבית הלוקח מ"מ ההפסד הוא ללוקח, ואפילו אם עדיין לא נתן הלוקח צריך ליתנם לו, דשאני הכא דכל שכר עומד להחמיץ כשמשהין אותו ואין לן בו להעמידו על חזקתו, משא"כ בהמה דאית לה חזקת בריאות ע"ש. ובסוף סימן זה חזר וכתב מור"ם האי דין דקנה חבית של שכר ולא חידש בו כלום. ואפשר דאגב שיטפא לא ראה שכבר כתבו המחבר, משו"ה חזר וכתבו בסוף הסימן דשם כתבו ג"כ הטור, וכן מצינו טובא, ומ"מ תימה שלא כתב שם לכל דברי הטור, וצ"ע:

5. אמר לו יין ישן אני מוכר לך

רמב"ם הלכות מכירה פרק יז הלכה ו

האומר לחבירו יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד עצרת, אמר לו יין ישן אני מוכר לך נותן לו משל שנה שעברה, מיושן משל שלש שנים, וצריך שיעמוד ולא יחמיץ עד החג, ובמקום שיש מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רל סעיף י

האומר לחבירו: יין מבושל (או מבושם) (טור והרי"ף והרא"ש) אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרת (אם הוא בקנקנין של מוכר) (טור). אמר ליה: יין ישן אני מוכר לך, נותן לו משל שנה שעברה. מיושן, משל שלשה שנים. וצריך שיעמוד ולא יחמיץ עד החג. ובמקום שיש מנהג ידוע, הכל כמנהג המדינה. הגה: שכר אין דינו כיין, וכל שהחמיץ תוך שלשה לקנייתו הרי זה ברשות מוכר, לאחר שלשה: ברשות לוקח. ואם נתנו הלוקח לקנקניו, הרי זה מיד ברשות לוקח (טור). ראובן תובע לשמעון: מכרת לי יין בחזקת יין טוב, ושמעון אומר: מה שטעמת אתה נוטל, הדין עם המוכר. ואם אומר שאחר כך ערבו וזה כופר, ישבע ויפטר (מרדכי ס"פ הזהב).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן רל סעיף י

יז] עד העצרת. דמשם ואילך מתרבה החמימות ודרך היין להתקלקל:

יח] משל ג' שנים. פירוש, מיין הנתגדל לפני שתי שנים ושנה זו שעומדים בה היא השלישית, שהרי עתה חזר וגדל היין שלישי בכרם, עיין פרישה [סעיף ב']:

יט] ולא יחמיץ עד החג. הוא זמן בציר של שנה שלישית:

כ] שכר אין דינו כדין היין כו'. כבר כתבו המחבר בסמוך בסעיף ז', ועיין מה שכתבתי שם [סקי"ג וסקי"ד] לשון הטור:

כא] מה שטעמת אתה נוטל. פירוש, ואפילו מודה לו שעירבו אלא אומר לפני קנייתך טעמתהו וקניתהו ממני, הדין עם המוכר, דמסתמא טעמו קודם קנייה וכדתניא [ב"מ ס' ע"א] מותר לערב בדבר הנטעם, אבל אי טוען עליו אמת שטעמתיהו ואחר כך ערבתהו, בזה צריך לישבע ונפטר, כן הוא שם במרדכי והביאו בד"מ [הובאו בציונים אות כ']:

6. המוכר מקום לחבירו לעשות בית

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף יג

המוכר מקום לחבירו לעשות בית או רפת בקר, וכן המקבל מחבירו לעשות לו בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו ( או שקבל עליו לעשותו) (טור), עושה לו ד' אמות על ו'. מכר לו בית גדול, עושה ח' על י'. מכר לו מקום טרקלין, עושה י' על י'. תרבץ (פי' חצר גדול שעושים השרים בצד אפדני שלהם, ותרבץ ע"ש שמרביצין אותו במים להשכיב העפר, רשב"ם) (של) חצר, י"ב על י"ב ( מלבד עובי המחיצות) (טור); ורום כל בית ובית, כחצי ארכו וחצי רחבו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף יג

מט] המוכר מקום לחבירו כו' וכן המקבל מחבירו לעשות כו'. המחבר שהתחיל בלעשות "בית" סתם וכתב עליו "וכן" המקבל עליו לעשות "בית חתנות", לשון המשנה דפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ח ע"ב] נקט כאשר היא בנוסחאות הרי"ף [שם מ"ח ע"ב מדפי הרי"ף] והמגיד משנה [פכ"א ממכירה ה"ה] ע"ש. ולשון הטור [סעיף כ'] מסודר יותר, שכתב ז"ל, המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית סתם או רפת בקר או בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו, או המקבל עליו לעשותם, עושה אותם ד' על ו' כו'. ואתי שפיר דאכולהו כתב, הן שמוכר מקום לחבירו שחבירו יבנה עליו אחד מכל אלו, או שמקבל המוכר על עצמו לעשות בקרקעות שלו ועל הוצאותיו אחד מכל אלו. ומור"ם שהוסיף וכתב, או שקיבל עליו לעשותו, נראה דפירש דברי המחבר שכתב המקבל מחבירו, דר"ל מקבל דמים מחבירו דמי מחיר בנינים הללו לעשות לו, והוסיף וכתב או שקיבל עליו לעשות כן לחבירו בחינם, וק"ל. וכל זה דוקא במקבל עליו או מוכר לעשות לו בית באחד מאלו מתחילה, אבל אם אומר בית אני מוכר לך, יכול ליתן לו בית ד' על ד', כ"כ ר"ן [שם צ"ח ע"ב] והביאו הב"י והדרכי משה [סעיף כ'], ולא ידעתי למה השמיטוהו כאן בשו"ע:

נ] בית חתנות לבנו כו'. בימיהן היה האב משיא לבנו בביתו והיה דר עם אשתו אצלו, ובונה לו בשעת נישואין חדר אחד בצד ביתו שידור בנו עם אשתו שמה. ובית אלמנות לבתו, היינו כשנתארמלה וחזרה מבית חמיה לאביה, דקודם שנתאלמנה היתה דרה אצל בעלה כמ"ש, דדרכן היה דהבנים היו רגילין לדור עם נשותיהן אצל אביהן, ואז כשחזרה לאביה באלמנותה בונה לה חדר לדור בו:

נא] טרקלין. עשוי למושב שרים ולא לתשמישן, על כן מרובע בעינן:

נב] תרביץ. לשון הטור [סעיף כ'] תרביץ אפדני. והוא חצר גדול שעושים השרים בתוך אפדנייהו, ועל שם שמרביצין אותו תמיד במים להשכיב העפר קרי תרביץ:

נג] כחצי ארכו וחצי רחבו. כגון בבית סתם או רפת הנ"ל דשיעורו ד' על ו' רומו ה', דזהו חצי ארכו דהיינו ג' וחצי רחבו דהיינו ב', ורומו דבית גדול ט', ושל טרקלין י', ושל אפדני י"ב:

7. אסרו חכמים על האיש שידור בבית חמיו

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה טו

ואכסנאי אסור בתשמיש המטה עד שיחזור לביתו וכן אסרו חכמים על האיש שידור בבית חמיו שזו עזות פנים היא, ולא יכנס עמו למרחץ. +/השגת הראב"ד/ שידור בבית חמיו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אם ייחד לו בית למשכב מותר וכן אכסנאי ובלבד שיישן בטלית של עצמו עכ"ל.+

8. מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו

רמב"ם הלכות שכנים פרק ו הלכה יג

מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ, ושניהם עושין פותחת על הבור, בעל הבור כדי לשמור את מימיו, ובעל חצר משום חשד אשתו שלא תכנס לשם אלא מדעתו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קסט סעיף א

מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו, ויש לו דרך עליו, אין לו רשות ליכנס שם אלא ביום, בשעה שדרך בני אדם ליכנס. ( ודוקא בור; אבל חדר, נכנס שם בין ביום בין בלילה) (נ"י פ' המוכר פירות). ואין לו רשות להכניס בהמותיו שם, אלא ממלא ומוציא לחוץ. וכל אחד מהם עושה מפתח לבור, שלא יכנס שום אחד מהם אלא מדעת חבירו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קסט סעיף א

א] מי שיש לו בור. עם מים מכונסים או מים חיים, שקנאהו מבעל הבית בסתם, או שנפלה בחלקו שם והותנה ביניהן בשעת חלוקה שיהיה לו דרך [ב]בית חבירו:

ב] אלא ביום. דמסתמא לא נתרצה לו לקום בלילה ממיטתו ולפתוח לו:

ג] וכל אחד עושה מפתח כו'. פירוש מסגרת, וסוגר בו הדלת של הבור. ובגמרא [ב"ב צ"ט ע"א] מפורש הטעם, והוא דבעל הבור עושה המסגרת כדי שלא ישאבו ממנו מי שירצה בלי רשותו, ובעל הבית עושה מסגרת משום חשד אשתו, ור"ל אם יכנס שם אימת שירצה יזנה עם אשתו, ולא יהיה נתפס כגנב על הכניסה כי יתנצל לומר לשאוב מים נכנסתי, משא"כ עתה שידע בעל הבור שלא יוכל לשאוב בלי מפתח דבעל הבית שיפתח בו מסגרתו, ואם יכנס בשאר העתים יהיה נתפס כגנב ויורגש ערמתו, ואף אם לא יזנה עמה מ"מ העולם יחשדוהו בכך, כ"כ הנ"י [שם מ"ח ע"ב מדפי הרי"ף]. [ומ"מ אם יש לו (חור) [חדר] שם, דדרך ליכנס שם בלילה, יכנס שם]. אבל משום חשד גניבת כליו מביתו לא היה צריך לעשות מסגרת, דהא אשתו דבעל הבית היא שם תמיד ומשמרתן, כן פירש ר"ש [שם צ"ט ע"ב ד"ה משום]:

9. מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו

רמב"ם הלכות שכנים פרק ו הלכה יד

מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואין מכניס לתוכה תגרים ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת, והחיצון זורע את הדרך, החזירו את הדרך מן הצד מדעת שניהם ה"ז נכנס ויוצא בשעה שהוא רוצה ומכניס לתוכה תגרים ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת, וכל אחד מהן יש לו לעכב על חבירו בזריעת הדרך שנתנו מן הצד.

שולחן ערוך חושן משפט סימן קסט סעיף ב

מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו, אין לו רשות ליכנס בה בלילה ולא להכניס לתוכה תגרים ( והוא הדין לבית שהוא לפנים מבית חבירו) (נ"י הנ"ל), ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת, ( אלא אם כן הוא צורך גינתו) (שם בנ"י); והחיצון זורע את הדרך. נתן לו דרך מן הצד, מדעת שניהם, נכנס בה באיזו שעה שירצה ומכניס לתוכה תגרים, אבל לא יכנס מתוכה לשדה אחרת; ושניהם אינם רשאים לזורעה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן קסט סעיף ב

ד] ולא להכניס לתוכה תגרים. פירוש, הלוקחים ממנו ירקות:

ה] והחיצון זורע כו'. ואף שהזריעה מעכב קצת ההליכה שלא יוכל לילך בטוב לגינתו, מ"מ כיון דהוא באמצע שדהו יהיה לו הפסד גדול אם לא יזרעהו, ומסתמא אדעתא דהכי דוקא נתן לו הדרך כדי שיהיה לו רשות לזרוע שם, משא"כ כשהדרך הוא מן הצד דאין לו הפסד כל כך, ומסתמא נתן לו להליכה לבדה ואין לו לזרעה, ומשו"ה מסיים בזה הטור [סעיף ג'] ז"ל, ושניהם "אינן" יכולין לזרוע, וכן הוא שם במשנה [ב"ב צ"ט ע"ב] ופיר"ש(י) [שם ד"ה וזה] ונ"י ובכל הפוסקים, וגם הרמב"ם בסוף פ"ו דשכנים מסיים וכתב בזה ז"ל, וכל אחד יש לו לעכב על חבירו בזריעת הדרך שנתן לו מן הצד, עכ"ל. ומה שנדפס בשו"ע ושניהן רשאין כו', הוא ט"ס, וצריך להגיה תיבת "אינם" רשאים, וכן הוא בדפוס השו"ע הישנים, וק"ל: