רי"ף בבא בתרא דף נ

גמרא בבא בתרא דפים קג. – קו:

אורך השיעור אודיו הוא

1. האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל. 1

2. אמר בית כור עפר אני מוכר לך. 1

3. מה הוא מחזיר לו 2

4. דין חצי קב בגינה כדין ט' קבין בשדה. 4

5. המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה. 4

6. יד בעל השטר על התחתונה. 5

7. אמר לו בסימנין ובמצרים. 6

8. המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה. 7

1. האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל

רמב"ם הלכות מכירה פרק כח הלכה ה

האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, אם פחת כל שהוא מנכה לו מן הדמים ואם הותיר כל שהוא יחזיר לו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף ז

האומר לחבירו: בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, אם פיחת כל שהוא מנכה לו מן הדמים, ואם הותיר כל שהוא, יחזיר לו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף ז

כז] מדה בחבל. משמעות לשון זה הוא שמוכר לו בית כור בצמצום כמו שמודדין בחבל, אבל ג"כ משמע שאינו מדקדק שאם לא יהיה בית כור שלם שיהא המקח בטל, אלא שישלם לו לפי ערך, שאם ימעט מבית כור ינכה לו מדמי בית כור, ואם יהיה יתר יוסיף לו, משא"כ כשא"ל בית כור עפר סתם ואינו עומד בתוכו, דאם חסר או יתיר אפילו רובע לכור יכולים לבטל אף אם יאמר לו המוכר תנכה לי מהדמים מה שחסר לך, דהלוקח יכול לומר כונתי היתה דוקא אבית כור שלם. ומ"ש בטור [סעיף ו'] דאפילו חסר קב מבטל המקח, קב לאו דוקא הוא וכמו שכתבתי בפרישה [שם]. גם אינו דומה למ"ש הטור והמחבר לקמן בריש סימן רל"ב [ראה שם פרישה סעיף א' וסמ"ע סק"א] דכל דבר שנמכר במדה אפילו לית ביה שיעור אונאה המקח בטל, דהיינו דוקא כשהטעהו וא"ל שהוא מדה כך וכך ולא נמצא כן, אבל כאן לא א"ל בבירור שהוא כך וכך, אלא א"ל שימדדו אם הוא כור כמו שהוא סבור וינכה לו אם הוא פחות מכור, כ"כ התוס' [ב"ב ק"ד ע"א ד"ה פחות], ועיין פרישה [סעיף ז']:

2. אמר בית כור עפר אני מוכר לך

רמב"ם הלכות מכירה פרק כח הלכה ו

אמר בית כור עפר אני מוכר לך, הרי זה כמי שפירש ואמר בית כור עפר בין חסר בין יתר, ואם פיחת מן המדה אחד מארבעה ועשרים שהוא רובע לכל סאה או הותיר כך רובע לכל סאה הגיעו, יתר על כן יחשוב עמו על כל הרבעים כולן שחסרו או הוסיפו, וכל שפיחת מבית כור ינכה לו מן הדמים וכל שהוסיף על בית כור יחזיר לו. +/השגת הראב"ד/ בית כור עפר וכו'. א"א לא ידעתי מהו זה כי הפחות שבלשונות קולא היא לנתבע ואם נתן מעות הלוקח הוא התובע ואם לא נתן והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים הוא התובע ופעמים שחסר קולא או חומרא לנתבע וכן היתר עכ"ל.+

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף ח

א"ל: בית כור עפר אני מוכר לך, ה"ז כמי שפירש ואמר: בית כור עפר בין חסר בין יתר, ואם פיחת מהמדה א' מכ"ד, שהוא רובע לכל סאה, או הותיר רובע לכל סאה, הגיעו; יתר על כן, יחשוב עמו כל הרבעים שחסרו או הותירו, וכל שפיחת מבית כור ינכה לו מהדמים. הגה: י"א דוקא שפחת שעדיין נקרא בית כור, אבל יתר מכן, לא, דהא בית כור קאמר ליה. ודווקא שאין לו קרקע יותר, אבל מכר לו בית כור בשדותיו, נותן לו בית כור מכוון (ב"י בשם הר"ן); וכל שהותיר על בית כור, יחזיר לו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף ח

כח] בית כור עפר "זה" אני כו'. המחבר לא כתב תיבת "זה", דהוא העתיק לשון הרמב"ם [פכ"ח ממכירה ה"ו] והרמב"ם העתיק לשון הגמרא [ב"ב ק"ד ע"א], ואיבעיא דאיפשטא הוא בגמרא דבאומר בית כור סתם ולא הזכיר מדה בחבל ולא הן חסר הן יתיר, דדינו כאילו א"ל הן חסר הן יתיר ועד רובע לבית סאה הוה מחילה, רק שהתוס' [שם ד"ה אלא לאו] והרא"ש [שם פ"ז סי' א'] הקשו אזה, ומפרשים דהגמרא מיירי בדעומד בתוכו וכמו שכתבו הטור ומור"ם בסעיף ו', והר"י הלוי [שם ק"ג ע"ב ד"ה איבעיא] מפרש הגמרא דמיירי בא"ל בית כור עפר זה אני מוכר לך, ושניהן אמת לדינא, דגם כשאומר לו בפירוש בית כור "זה" אע"פ שלא עמד בתוכו לא על חנם א"ל "זה", משו"ה ה"ל כאילו אמר הן חסר הן יתיר:

כט] אחד מכ"ד שהוא רובע כו'. פירוש, אחד מכ"ד מהסאה, שהסאה ו' קבין וכל קב תחלוק לרבעין תמצא בסאה כ"ד רבעין:

ל] על כל הרבעין. פירוש, אף הרבעין עצמן ינכה לו או ישלמו לו, דכיון שבא לכלל חזרה במה שהוא הפחת או היתור ביותר מהרבעין דודאי לא ניתן למחילה, צריך לנכות או לשלם לו אף הרבעין עצמן, ודומה לזה בטור ובדברי המחבר לקמן בסימן רכ"ט [סעיף א'] (ור"ל) [וש"ל סעיף א'] ע"ש:

לא] אבל יתר מכן כו'. פירוש, אבל אם הפחת הוא כ"כ הרבה עד שבשביל פחת כזה לא נקרא בית כור, לא מהני הניכוי מהדמים, אלא מבטל המקח אם ירצה:

לב] נותן לו בית כור מכוון. פירוש, ולא מהני מה שרוצה לנכות לו מהדמים לפי ערך אף שא"ל הן חסר הן יתיר, כיון שיש לו קרקע מצידו להשלים לו הפחת. ובעיר שושן השמיט ב' דינים אלו שכתב מור"ם בהג"ה זו, ולא ידעתי למה:

3. מה הוא מחזיר לו

רמב"ם הלכות מכירה פרק כח הלכה ז

ומה הוא מחזיר לו, אם היתה התוספת פחותה מתשעה קבין מחזיר לו דמים כשעת המכירה ליפות כח המוכר, ואם היתה התוספת סמוכה לשדה אחרת של מוכר מחזיר לו אותה התוספת קרקע שהרי סומך אותה לשאר שדותיו ואינו מפסיד כלום, היתה התוספת יתרה על תשעה קבין נותנין רובע לכל סאה וסאה, והנשאר יתר על הרבעים אם יש בו תשעה קבין נותן לו כל הרבעים כולן עם היתר מן הקרקע ונותנו לו בשעה שלקחה ממנו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף ט

ומה הוא מחזיר לו, אם היה התוספות פחות מט' קבין מחזיר לו דמים כשעת המכירה, ליפות כח המוכר. ואם היתה התוספת סמוכה לשדה אחרת של מוכר, מחזיר לו אותה תוספת קרקע, שהרי סומך אותה לשאר שדותיו ואינו מפסיד כלום.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף ט

לג] פחות מט' קבין. ט' קבין הוא שיעור שדה וכמ"ש (המחבר) [הטור] בסעיף זה [סעיף ח']. ונראה דאף שגם מ"ש המחבר בסעיף זה הוא מדברי הרמב"ם [פכ"ח ממכירה ה"ז], מ"מ לא איירי כאן אלא בדבר שמודה בו ג"כ ר"ש והטור [המובאים להלן בציונים אות כ"ג], ופחות מט' קבין דכתב כאן מיירי עם הרבעין, וכגון דמכר לו ל"ד סאין והיה תוספת ל"ה (קבין) [רבעין], דלפי ערך מגיע יותר מרובע לבית סאה, ועדיין אינו שיעור שדה עד שיהא התוספת ל"ו רבעין דהוא ט' קבין, וכ"כ הטור [סעיף ח'] ע"ש. ומה שכתב ליפות את כח המוכר, קאי אמה שכתב דצריך ליתן לו דמים, ולא קאי אנשתנה השער [ראה לקמן סעיף י"א]. ובסעיף שאחר זה התחיל וכתב דעת הרמב"ם, והוא דאפילו יש בהיתרון עם הרבעין ט' קבין, אפ"ה צריך להחזיר לו דמים בנשתנה השער וכמ"ש שם [סקל"ה]:

לד] ליפות כח המוכר. פירוש, אבל אם ירצה המוכר ליקחנה בעינו צריך ליתנם לו, דלא אמרו ליתן לו דמים אלא ליפות כח המוכר. ועיין בטור [סעיף ח'] שכתב ז"ל, וכתב רשב"ם [ב"ב ק"ג ע"ב ד"ה יעשה] דלא מפלגינן בין פחות מט' קבין לט' קבין אלא ביתר מכאן, אבל אם פיחת טפי מרובע לבית סאה לעולם ינכה לו מהדמים, דכיון דליכא בהאי שדה טפי ליכא לחיוביה למיהב ליה משדה אחר, ונראה דה"ה נמי אם המוכר רוצה ליתן לו משדה אחר שיכול הלוקח לומר מה אעשה בשדה קטנה כזו בפני עצמה, וצריך לנכות לו מהדמים, עכ"ל הטור:

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף י

היתה התוספת יתירה על ט' קבין, נותנים רובע לכל סאה וסאה, והנשאר יתר על הרבעים, אם יש בו ט' קבין, נותן כל הרבעים כולם עם היתר מהקרקע, ונותנו לו כשעה שלקחה ממנו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף י

לה] היתה התוספת יתירה על ט' קבין כו'. המחבר כתב להלכה דברי הרמב"ם [פכ"ח ממכירה ה"ז - י'] מכאן עד סעיף י"ג, ודלא כמ"ש הטור [סעיף ח'] עם פירוש (רש"י) [ר"ש, ראה ב"ב ק"ד ע"א ד"ה התם ושם ע"ב ד"ה ואי], והרמב"ם כ"כ ע"פ פירושו לסוגית הגמרא [שם], וכבר הארכתי בזה בדרישה [שם] ונתתי טעם לדבריו, ושמשמעות סוגיא דגמרא הוא כדבריו, ושלפירוש ר"ש והטור צריכין לדחוק באותן המקומות בגמרא, וסילקתי ממנו תמיהת המגיד משנה [שם] ושל מור"ם [סעיף י"ב] שהניחו להרמב"ם בצ"ע, ע"ש. וכאן אקצר ואכתוב כלל כונת הרמב"ם, והוא זה, דס"ל להלכה בזה ג"כ כהטור דרובע לבית סאה ניתן למחילה באומר הן חסיר והן יתיר וטפי לא, ושאם הוא יתר מרובע לבית סאה צריכין להחזיר גם הרבעין עצמן ושיד המוכר בו על העליונה, בכל זה ס"ל להרמב"ם כהטור וכר"ש, אלא שמחולק עמהן באם הוא יותר מרובע קב לבית סאה והגיע היתרון עם הרבעין לט' קבין, דלר"ש והטור אין בזה יד המוכר על העליונה, אלא אם ירצה הלוקח מחזיר לו הקרקע בעינו בעל כרחו דמוכר, והרמב"ם ס"ל דגם בכה"ג יד המוכר על העליונה, אא"כ היה יתרון כ"כ שאחר שנתת לכל בית סאה רובע ישאר בהיתר עוד ט' קבין, ובזה דוקא אמרו שמחזיר לו הקרקע בעינו בעל כרחו ומטעם שאכתוב בסמוך. ואפילו כשהיתרון כ"כ הרבה ס"ל דעדיין יד הלוקח אינה על העליונה עכ"פ, דאם היתה הקרקע מתחילה בשעת הקניה ביוקר ועכשיו בשעת החזרה עומדת בזול, אין ביד הלוקח רשות להחזיר לו היתרון בקרקע בעינו, אלא צריך ליתן בעדה כ"כ דמים כמו שהיתה שוה בשעת הקנין, או מחזיר לו קרקע בשער הזול כשיעור אותן דמים שהיו שוים היתרונות בשעת הקנין, דא"ל המוכר ברשותך ובמזלך עמדו בזול הקרקעות, ואם היה בהיפוך שהיו בזול בשעת הקנין ועכשיו בשעת חזרה נתיקרו, אמרינן אדרבה דברשות מוכר נתיקרו דהיתרונות לא נמכרו לו מעולם. נמצא כלל דבריו דלעולם יד המוכר על העליונה, זולת אם הקרקעות במקח הראשון דאז צריך לקבל הקרקע, ודוקא כשהיו בהיתרונות כ"כ שהיה יתרון ט' קבין נוסף על הרבעין של כל סאה וסאה, וכל זה כתב ע"פ משמעות הסוגיא כמו שכתבתי בדרישה. ובאמת לא מצאתי טעם נכון לדבריו, גם המגיד משנה ומור"ם ז"ל תמהו בזה עליו, דכיון דעכ"פ נשאר ט' קבין והוא ראוי לשיעור שדה וראוי להמוכר, למה יהיה ידו על העליונה לכוף להלוקח ליתן לו דמים בעדו. ויש לדחוק ולישב זה ולומר דה"ט כיון דהרבעין לבית סאה ניתנו למחילה, משו"ה אף כשיש יתרון עליהם עד שבין כולם הוא ט' קבין, מ"מ אינו כדאי להיות להן דין חזרת קרקע בעל כרחו של המוכר, דיאמר לו המוכר אילו לא היה היתרון היה תופס בהן הלוקח בהרבעין בחנם באמרו שהן בכלל מקח שקנה, עכשיו שיש יתרון יתנם לי בע"כ, גם אני אומר שהן בכלל הקנין לענין זה שאינו יכול להכריחני ליקחם (מידי) [מידו] בעינו, אלא ישלם לי דמיהן כמו ששילם לי גוף השדה, עד שיהיה נוסף על כל הרבעין ט' קבין דאז ה"ל כאילו יש לו שדה סמוכה אצלו, וק"ל. אלו הן כלל דברי הרמב"ם, ועפ"ז יתבארו לך פרטי דברי המחבר שהן הן הדברים אות באות כמ"ש הרמב"ם:

לו] נותנין רובע לכל סאה כו'. אינו ר"ל דהרבעין ישארו ללוקח, אלא כלומר נותנין ומחשבין ורואין אם לאחר שיחלוק מהיתרון רובע לכל בית סאה ישאר עוד ט' קבין, אז יש כח ביד הלוקח להחזיר להמוכר הכל יחד בקרקע בעינו וא"צ ליתן לו בעדו דמים:

רמב"ם הלכות מכירה פרק כח הלכה ח

במה דברים אמורים כשהיא בזול בשעת ממכר והוקירה בשעת החזרת היתר, אבל אם היתה ביוקר והוזלה, אומרין ללוקח אם רצית ליתן לו דמי התוספת כולה תן לו דמים כפי הממכר ואם רצית ליתן לו קרקע תן לו כמו ששוה עכשיו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף יא

בד"א, כשהיתה בזול בשעת ממכר והוקירה בשעת החזרת היתר. אבל אם היתה ביוקר והוזלה, אומרים ללוקח: אם רצית ליתן לו דמי התוספת כולה תן לו דמים כפי הממכר ואם רצית ליתן לו קרקע תן לו כמו ששוה עכשיו.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף יא

לז] ומ"ש בד"א כו'. ר"ל, בד"א דיד הלוקח על העליונה ונותנה לו כשעה שלקחו ממנו:

לח] כשהיתה בזול כו'. ה"ה דהוי מצי למימר כשעמד הקרקע בשער הראשון, אלא דהרמב"ם [המובא בציונים אות כ"א] תפס לשון הברייתא והגמרא [ב"ב ק"ד ע"א] דאיירי שם כשלא עמדו בשער אחד, ומשו"ה נמי סיים בסעיף שלפני זה וכתב דנותנו לו כשעה שלקחה ממנו, משום דאיירי גם שם בגמרא כשנשתנה השער. ומ"ש [סעיף י"ב] שאם הותיר כו', עד אינו מחזיר לו אלא דמים. ר"ל דיד מוכר על העליונה וכמ"ש בסעיף ט' בשדה, דבפחות מט' קבין מחזיר לו דמים ליפות כח המוכר וכמ"ש שם. ומ"ש הותיר חצי קב כו', עד בדמים. ר"ל אם עמדה בזול צריך ליתן לו דמי שויה כמו שהיה בשעת הקנין או קרקע בזול בשעת החזרה וכנ"ל בדין שדה. ומ"ש מור"ם בהג"ה [שם] ז"ל, כל מה שכתב מתחילת סעיף ט' כו'. היינו משום דס"ל למור"ם דמ"ש בסעיף ט' אם היה התוספת פחות מט' קבין כו', ר"ל אפילו היה בו ט' קבין אלא שבלא הרבעים אינו ט' קבין, אפ"ה צריך להחזיר לו דמים וכנ"ל [סקל"ה], ומשו"ה כתב דזה אינו אלא לדברי הרמב"ם. אבל לענ"ד נראה כמו שכתבתי לעיל [סקל"ג], דמ"ש בסעיף ט' קאי אפילו לפירוש ר"ש והטור [המובאים להלן בציונים אות כ"ג], ומתחילה כתב דבר הפשוט דבזה דאין בו שיעור שדה צריך ליתן דמים ליפות כח המוכר, ושאפ"ה אם יש להמוכר שדה בצידו מחזיר לו קרקע, ואח"כ כתב לרבותא דאפילו יש בו ט' קבין עם הרבעין [אם אין לו שדה בצידו] צריך ליתן לו דמים, וק"ל. ומ"ש מור"ם דמסעיף ט' עד כאן הוא לשון הרמב"ם, צ"ע למה כתב עד כאן שהוא סעיף י"ב [ראה שינויי נוסחאות 7], הא גם סעיף י"ב אזיל דוקא לשיטת הרמב"ם ולא לפירוש ר"ש והטור (וכמש"ר) [וכמו שכתבתי] פירושו לפני זה [סקל"ה]. וצ"ל שהוא טעות סופר שנפל בדפוס, והג"ה זו צריכה להיות מסודרת אחר סעיף י"ב, ושם שפיר שייך לומר עד כאן, ור"ל עד סעיף י"ג, ודו"ק:

4. דין חצי קב בגינה כדין ט' קבין בשדה

רמב"ם הלכות מכירה פרק כח הלכה ט

ודין חצי קב בגינה כדין תשעה קבין בשדה, שאם הותירה בגינה פחות מחצי קב על הרבעים אינו מחזיר לו אלא דמים, הותיר חצי קב מחזיר לו את כל הרבעים עם היתר בדמים או קרקע כשעת הזול של עת החזרה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף יב

דין חצי קב בגינה כדין ט' קבין בשדה. שאם הותיר בגינה פחות מחצי קב על הרבעים, אינו מחזיר לו אלא דמים; הותיר חצי קב, מחזיר לו כל הרבעים עם היתר בדמים, או קרקע כשעת הזול של עת החזרה. (וכל מה שכתב מתחלת סעיף (ט') ע"כ ל' הרמב"ם פ' כ"ח מהלכות מכירה, והמגיד משנה הניחו שם בצריך עיון. והעיקר כדעת י"א כי כל שהוא פחות מט' קבין, הרשות ביד המוכר ליקח קרקע או מעות, ואם נותן לו מעות נותן כשעת הזול, בין היתה בזול והוקירה או היתה ביוקר והוזלה. אבל היתה לו שדה אחרת סמוכה לתוספת זו, נותן לו קרקע. וכן אם היתה התוספת ט' קבין. ומחשבים כל המותר, בין הרבעים בין הנשאר) (טור).

5. המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה

רמב"ם הלכות שכירות פרק ז הלכה ב

המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לחדשים נתעברה למשכיר, הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחדש י"ב דינר בשנה, בין שאמר לו שנים עשר דינר לשנה דינר בכל חדש הרי חדש העיבור של משכיר שהקרקע בחזקת בעלים ואין מוציאין דבר מיד בעל הקרקע אלא בראיה ברורה, וכן בעה"ב שאמר לזמן זה השכרתי לך והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא בעה"ב נשבע היסת ומוציאו מן הבית.

שולחן ערוך חושן משפט סימן שיב סעיף טו

המשכיר בית לשנה בסכום ידוע ונתעברה השנה, נתעברה לשוכר. השכיר לחדשים, נתעברה למשכיר. הזכיר לו חדשים ושנה, בין שאמר לו: דינר לחדש שנים עשר דינר בשנה, בין שאמר לו: שנים עשר דינר לשנה דינר בכל חדש, הרי חדש העיבור של משכיר, שהקרקע בחזקת בעליה. הגה: אבל מי ששכר מלמד לבנו ואמר ליה שני לשונות כאלו, והמלמד למד עמו חדש העיבור, אין צריך לשלם לו חדש העיבור (תשובת רשב"א סימן תרמ"ה).

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן שיב סעיף טו

כג] נתעברה לשוכר. בטור [סעיף י"ד] כתב ע"ז ז"ל, וכתב הרשב"א [ראה נדרים ס"ג ע"א ד"ה קונם] ז"ל, במה דברים אמורים כשעמד בראש השנה וא"ל שנה זו, א"נ השנה, דקי"ל דהוי כאומר שנה זו, אבל אם אומר לו שנה אחת אין לו אלא י"ב חודש כרוב שנים שאינן מעוברות, עכ"ל. והמחבר השמיטו וגם מור"ם לא הזכירו, והוא מטעם שהב"י תמה על הטור שכתבו, וכתב דהרשב"א גופא לא כתב כן אלא להלכה, אבל למעשה כתב הרשב"א עצמו [בתשובה ח"ב סי' ק"ל וסי' רצ"ד] לנהוג כשאר גאונים קדמונים שלא חילקו בזה. ועוד הביאו הב"י והד"מ כמה דעות שלא חילקו בין שנה זו לסתם. ואני הוספתי [בדרישה שם] תמיה נוסף על תמיהת הב"י, והוא, דדברי רבינו [הטור] בעצמו מ"ש כאן למ"ש ביו"ד סימן ר"ך לענין נדרים סותרין זה את זה, שכתב ז"ל, היה עומד תוך השנה ואמר שנה זו, אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ראש השנה כו', עד אמר שנה אחת או שנה סתם אסור מעת לעת, ואם שנה מעוברת אסור י"ג חודש מיום אל יום [והבאתי לשון הרשב"א דלמד מאיסור לממון ואיפכא וס"ל דשוין הן]. וישבתי את הכל בסייעתא דשמיא בישוב נאה ומקובל ומוכח מיניה וביה, והוא, שכאן התחיל וכתב ז"ל, בד"א שעמד בראש השנה ואמר כו', ס"ל דכשעמד בראש השנה ואמר שנה אחת או שנה סתם יהיה זה מושכר לך, או אסור, אז ודאי דעתו היתה דלא יהיה חודש העיבור בכלל, דאי הוה דעתיה ג"כ עליו ה"ל למימר שנה זו, אלא ודאי להכי דקדק לומר שנה סתם או שנה אחת, לגלות דעתו שכונתו על סתם שנה דאינו רגיל להיות מעובר, אבל ביו"ד התחיל בעומד בתוך השנה כו', ועלה מסיק וכתב דאם אמר שנה אחת או שנה סתם כונתו י"ג חדשים, דבעומד באמצע השנה לא הוה מצי למימר שנה זו יהיה זה מושכר לך, או אסור לך, דא"כ הוה משמע דאין כונתו רק עד כלות שנה זו דהיינו עד ראש השנה, והוא רוצה להשכיר או לאסור שנה תמימה, משו"ה הוצרך לומר שנה אחת או שנה סתם. ואף שבר"ן [נדרים שם ד"ה קונם יין] משמע שאינו מחלק בהכי, דעת הטור היא לפרש דברי הרשב"א כן כדי שלא יסתרו דבריו זה את זה, ובזה מיושב כל התמיהות שהקשו הב"י וד"מ ואשר עוררתי וכנ"ל. ועיין עוד בדרישה מ"ש עוד מזה, וכן נראה לענ"ד נכון לדינא ודוק:

כד] השכיר לחדשים נתעברה להמשכיר. זהו פשיטא, אלא משום סיפא נקטה, א"נ ללמדינו בא דלא תימא מאחר שחודש העיבור אינו אלא למלאות חדשי הלבנה, ה"ה כשישלם לו בעד כל י"ב חודש מהשנה הוה אמינא גם חודש העיבור הבא למלאותן ולהשוותן יהיה בכללו, קמ"ל:

כה] השכיר לחדשים ושנה בין שאמר כו'. האי שנה דקאמר מיירי דעמד בראש השנה ואמר השנה או שנה זו וכנ"ל [סקכ"ג] להרשב"א, דאז אם אמר שנה לחוד ולא חודש היה חודש העיבור בכלל ועל דרך שכתבתי. ובנ"י פרק השואל [ב"מ נ"ט ע"ב מדפי הרי"ף] כתוב, הא דמספקא לן, דוקא דכל הלשונות סמוכין הן זה לזה, אבל אם אינן סמוכין זה לזה לכו"ע האחרון עיקר וכדאמרינן גבי שטר חוב [ב"ב קס"ה ע"ב]:

כו] הרי חדש העיבור של המשכיר כו'. ז"ל הטור [סעיף י"ד], דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון וקרקע בחזקת בעליה עומדת, אפילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החודש שכבר דר בו צריך ליתן השכירות, עכ"ל. וכתב רש"י [ב"מ ק"ב ע"ב ד"ה ורב נחמן] דהטעם הוא משום שהספק לא עכשיו אחר שדר בו נולד, אלא מתחילת החודש נולד, והעמד הקרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר, עכ"ל. והיינו דוקא במקרקעי, אבל במטלטלין כל היכא דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או האחרון מי שתפס לא מפקינן מיניה [ועיין לעיל סימן ר' סעיף ז' באומר כור בל' סאה בסלע], והיינו דוקא במילתא דלא עבידא לגלויי, וכ"כ הטור והמחבר (לעיל סימן שי"א) [לקמן סימן שי"ז] בסוף סעיף ג', ע"ש ובהגד"מ בסימן זה סעיף ט"ו:

כז] שהקרקע בחזקת בעליה עומדת. עיין פרישה [סעיף י"ד], שם כתבתי הטעם למה כתב כאן הכל מודים בזה, ולעיל בסימן רי"ח [טור סעיף ט' ומחבר סעיף י"ד] באומר מדה בחבל הן חסר הן יתיר אני מוכר פליגי הגאונים ויש דס"ל דלעולם אין לו אלא כדין חסר ויתיר, ע"ש:

6. יד בעל השטר על התחתונה

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה טו

כתוב בו מלמעלה ספל ומלמטה קפל הכל הולך אחר התחתון שהקפל פחות מן הספל, כתוב בו מלמעלה קפל ומלמטה ספל חוששין שמא זבוב הסיר רגל הקוף ונעשית סמ"ך ואינו גובה אלא במדת קפל הקטנה וכן כל כיוצא בזה שיד בעל השטר על התחתונה, מעשה בשטר שהיה כתוב בו שש מאות וזוז אחד והרי הדבר ספק אם שש מאות זוז וזוז אחד או שש מאות אסתירא וזוז, אמרו חכמים יטול שש מאות אסתירא וזוז שיד בעל השטר על התחתונה, א"כ למה לא נאמר שש מאות פרוטה וזוז לפי שהפרוטות כולל אותן הסופר זוזין ואחר כך כותבין וכן כל כיוצא בזה בכל זמן ובכל מקום לפי דרכם הידוע על פיו עושין.

שולחן ערוך חושן משפט סימן מב סעיף ה

היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה: מנה, ולמטה: מאתים, או איפכא, הולכים אחר התחתון, והוא שלא יהיה בשטה אחרונה, ואין כתוב בשטר: והכל שריר וקיים. הגה: מיהו לאפקועי מבעל השטר למדין ואפילו משיטה אחרונה (נ"י פ' גט פשוט בשם ריטב"א והרמ"ה). ואם נמחק סכום של מטה, הכל פסול, דאפשר שהיה כתוב בו למטה רק דינר אחד (הגהות אשירי). ויש מי שאומר שאם למעלה היה פורט והולך, ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך, ופיחת או הוסיף, בזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון, ואחר הפרט אנו הולכים; ונראין דבריו. בד"א שהולכים אחר התחתון, כשאין האחד תלוי בחבירו. אבל אם היה כתוב בו: מאה שהם מאתים, או מאתים שהם מאה, אינו גובה אלא מאה, שהוא הפחות שבשניהם, דיד בעל השטר על התחתונה.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן מב סעיף ה

י] ואפשר לקיימן מקיימין כו'. בדרכי משה [סעיף ח'] נתבאר דאפילו אם הקיום הוא בדוחק מכל מקום מקיימין, משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תוך כדי דיבור:

יא] הולכין אחר התחתון. הטעם הוא, כיון דסותרין זה את זה והן שני דברים ודאי חזרה היא, ועיין מה שכתבתי בס"ק י"ב:

יב] שלא יהא בשטה אחרונה. בסימן מ"ד [סעיף א'] נתבאר טעמו דאין למדין משיטה אחרונה, משום דאין מדרך העדים לצמצם כ"כ לחתום נפשם סמוך לשטר ממש, וחיישינן שמא העדים הניחו ריוח בין חתימתן לכתיבת השטר כשיעור שיכולין להוסיף בו שיטה, והמלוה זייף וכתב באותה שיטה זכותו, ומהאי טעמא כשנמצא באותה שיטה חובתו למדין ממנה, וזה שכתב מור"ם על זה בהג"ה ז"ל, מיהו לאפקועי כו', וק"ל:

יג] ואין כתוב בשטר שריר וקיים. גם זה יתבאר בסוף סימן מ"ד [סעיף ט'] דכשכתב בו שריר וקיים ליכא למיחש לזיוף, ע"ש:

יד] שאם למעלה היה פורט והולך. בטור [סעיף ח'] ביאר וכתב, כגון אנו שכותבין בכתובה שהכניסה שימושי דירה בכך וכך ושימושי דערסא בכך וכך כו', ולבסוף כותבין ועלה מנין כל מה שהביאה לכך וכך, עכ"ל. והוא הדין כל כיוצא בזה, וק"ל:

טו] מאה שהם מאתים כו'. וטעמו, דכיון דהוא דיבור אחד ואי אפשר לחלק ביניהן לומר שהוא חזרה, משום הכי הולכין אחר הפחות. וזהו ג"כ הטעם מה שכתב הטור בסמוך [סעיף י"א - י"ב] דאם כתוב בו שחייב לו ק' זוזי דאינון ל' סלעים דאין הולכין אחר התחתון, וכ"כ בד"מ י"ב בשם בעל התרומות שער ס"ח [ח"א ס"ח] ע"ש:

טז] דיד בעל השטר על התחתונה. בפסקי מהרא"י סי' (נ"ו) [ר"ו] כתב, על שטר אחד שהיה כתוב בו וכל הא דלעיל קיבל עליו בקנין, ולא היה כתוב ביה במנא דכשר למיקניא ביה, ופסק דיש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בקנין חליפין, ויד בעל השטר על התחתונה, עכ"ל ד"מ י"ב:

7. אמר לו בסימנין ובמצרים

רמב"ם הלכות מכירה פרק כח הלכה יב

מכר לו בית כור ואמר לו בסימנין ובמצרים, פחת שתות או הותיר שתות הגיעו, פחת יתר על שתות ינכה לו מן הדמים, הוסיף לו יתר על שתות יתן לו דמים או קרקע הכל לפי השיור, אם הנשאר בשדה פחות מתשעה קבין ובגנה פחות מחצי קב ולא היה סמוך לשדה המוכר מחזיר לו הדמים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף טו

מכר לו בית כור ואמר ליה בסימניו ובמצריו, פיחת שתות או הותיר שתות הגיעו; פיחת יתר על שתות, ינכה לו מהדמים. הוסיף לו יתר על שתות, יתן לו דמים או קרקע, הכל לפי השיור; אם הנשאר בשדה פחות מט' קבין, ובגינה פחות מחצי קב, ולא היה סמוך לשדה המוכר, מחזיר לו דמים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף טו

מד] וא"ל בסימנים ובמצרים כו'. לשון הטור [סעיף י'], א"ל בית כור עפר אני מוכר לך כמו שהוא בתוך סימניו ומצריו כו'. ובפרישה [שם] כתבתי דדקדק וכתב שא"ל כמות שהוא, מפני דבעינן שיעמוד בתוכו או שיאמר לו בית כור זה וגם יאמר לו קחהו בתוך מצרים וסימנים שלו, דאז איכא יתור לשון, דכשעומד "בתוכו" או אמר "זה" ה"ל כדין חסר או יתר וכמ"ש בסעיף ח' [סקכ"ח], וכשהוסיף לומר קחהו בתוך סימניו ומצריו לטפויי אתא, ומשו"ה אומרים דעד שתות הגיעו, וזהו רימז הטור בכתבו כמות שהוא, דהיינו שאומר זה או שעמד בתוכו, ועיין פרישה, ולא כעיר שושן שהעתיק לשון רשב"ם [ב"ב ק"ו ע"א ד"ה בסימניו וד"ה פחות] ונתן מקום לטעות, ע"ש:

מה] פיחת יתר על שתות ינכה. פירוש, ינכה כל הפחת אף השתות כדין פיחת יתר מרובע הנ"ל [סעיף ח'] בהן חסר או יתיר, וכ"כ הטור [שם] אחר זה בהיותו יותר משתות דיתן לו דמים אף בעד השתות, וכתבו הטור שם משום דכתב עליו דינא באם היה היתרון פחות מט' קבין שיתן לו דמים או קרקע כו', ובחסרון אינו נותן לו המוכר קרקע ממקום אחר רק דמים צריך ליתן בעד הפחת וכמ"ש לעיל [סקל"ד]:

8. המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה

רמב"ם הלכות מכירה פרק כח הלכה יג

המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה, אפילו אמר לו יש במשיחתה מאתים ונמצאת בה מאה וחמשים הגיעתו שהרי ידעה וקבל עליו, וזה שהזכיר לו החשיבות, כלומר שהוא יפה כמו שדה אחרת שיש במשיחתה מאתים.

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף טז

המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה, אפילו אמר ליה: יש במדתה ק"ק, ולא נמצא אלא ק"נ, הגיעתו, שהרי ידעה וקיבל עליו ומה שאמר ליה חשבון ק"ק כלומר שהיא שוה כמו אחרת שיש במדתה מאתים.

סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף טז

מו] המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה. עיין בטור בסעיף (ג') [י"ג] שכתב האי דינא בלשון זה "המוכר שדה לחבירו וא"ל בסימניו ובמצריו" והלוקח מכירה ואת מצריה כו'. ועיין מה שכתבתי בפרישה עליו:

מז] ולא נמצא אלא ק"ן כו'. המגיד משנה [פכ"ח ממכירה הי"ג] כתב ע"ז דהמעשה כך היה דהיה חסר רביעית, אבל לאו דוקא, דה"ה אם היה חסר מחצה דאמרינן הגיעתו, ע"ש. ולא מצאתי מי שחולק עליו, ומהתימה שלא כתבו דעתו לא המחבר ולא מור"ם ז"ל:

מח] כלומר שהיא שוה כו'. בטור [שם] כתב שהרמ"ה [ב"ב פ"ז סי' כ'] כתב ע"ז דבעינן שיהא באמת טוב משדה אחרת ושויא כ"כ, ושרשב"ם [שם ק"ו ע"ב ד"ה א"ל] כתב דא"צ שיהא טוב, דלהשביח מקחו אמר כן, ושהסכים הטור עם הרשב"ם. ומהתימה למה סתם המחבר ומור"ם ז"ל בזה: