רי"ף בבא בתרא דף נא
גמרא בבא בתרא דפים קו:
– קח.
אורך השיעור אודיו הוא
2. שני אחים שחלקו ובא להן אח ממדינת הים
5. האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך
רמב"ם הלכות
שכנים פרק ב הלכה יא
האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל
כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן בהנייה שנעשית להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו
עליו גמר כל אחד מהן ומקנה לחבירו. +/השגת הראב"ד/ האחין שחלקו ועשו ביניהם
גורל וכו' עד ומקנה לחבירו. א"א לא נתחוורו דבריו עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעג סעיף ב
אם חלקו בגורל, לאחר שעלה הגורל לאחד מהם
נתקיימה החלוקה לכולם. הגה: מיהו הרא"ש כתב (בתשובה, והביאו הטור) דאין הגורל
קונה, רק מברר החלקים, ואם החזיק אחד בחלקו, החלוקה קיימת וע"ל סימן קנ"ז
סעיף ב'.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קעג סעיף ב
ג] אם חלקו בגורל. הטור [סעיף ב']
כתב לפני זה, אם נתרצו לחלוק דיכולין לחזור בהן אפילו לקחו בקנין כו', ע"ש,
והמחבר השמיטו, שסמך אמ"ש הטור והמחבר האי דינא בריש סימן קנ"ז סעיף ב'
ע"ש:
ד] נתקיימה החלוקה לכולם. המגיד
משנה (פכ"ב) [פ"ב] מהלכות שכנים [הי"א] פירשו, דר"ל אם הם
שנים, אם אחד מהן זכה בחלק זה על פי הגורל זכה גם השני בחלקו, ואם הם ג' או יותר
קנו כולם, דזה זכה בחלקו על פי [גורל] לגמרי, והאחרים קנו לענין שאין אחד מהן יכול
לחזור ולומר לא בגורל אני חפץ אלא בעילוי, אלא כיון שעלה הגורל לאחד מהם יחלוקו
כולם בגורל, ועוד פירשו בעינן אחר ע"ש. והטעם דנתקיימה החלוקה לכולם, פירש
(רש"י) [רשב"ם ב"ב ק"ו ע"ב ד"ה אמר רב אשי]
ע"פ הגמרא דבההיא הנאה דשמעי להדדי לחלוק בגורל ליטול כל אחד חלקו דאינן
חפצין עוד בשותפות, גמרי ומקני אהדדי כדי שלא יהיה עוד עיכוב בהדבר:
ה] רק מברר החלקים ואם החזיק כו'.
פירוש, כמו שאם ביררו בפירוש ואמרו אני חפץ ברוח זה והשני בזה, מהני אח"כ
חזקה של אחד מהן שלא יוכלו לחזור במה שביררו כל אחד לנפשו כמ"ש בריש סימן
קנ"ז [סעיף ב'], כן אחר שנתרצו לחלוק בגורל ועלה הגורל לאחד מהן, הו"ל
כאילו שניהן ביררו בפירוש, ומהני חזקה שהחזיק אפילו אחד בחלקו שלא יוכל השני לחזור
בו, ועיין בטור בסימן זה [סעיף ב'] ולעיל ריש סימן קנ"ז [סעיף ב']:
רמב"ם הלכות
נחלות פרק י הלכה א
שני אחים שחלקו ובא להן אח ממדינת
הים, וכן שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן אפילו נטל זה קרקע וזה
כספים בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין השאר בשוה.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעה סעיף ג
שני אחים שחלקו ואחר כך בא אח שלא היו יודעים
בו, בטלה החלוקה. ואפילו שהיה להם שלשה שדות ונטל כל אחד מהם אחת מהן, והשלישית
חלוקה ביניהם, וכשבא האח השלישי נפל חלקו באותה שחלקו ביניהם, לא נאמר ישאר כל אחד
מהם בשלו, אלא אי זה מהם שירצה יכול לבטל
כל החלוקה, ויפילו גורל אחד לכולם. ואפי' נתרצה האח השלישי ליטול מעט מזה ומעט מזה
בלא גורל, אפילו הכי יכול כל אחד מהשנים לבטל החלוקה, כיון שהיתה בטעות.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קעה סעיף ג
ד] נפל חלקו באותו כו'. כגון
שכתבו השלש שדות בשלשה קלפים, ונטל האח הבא עתה אחד מהקלפים והיה כתוב בו השדה
שנחלק ביניהן, לא אמרינן הרי נסתלק זה בשדה זו וישאר כל אחד בשלו, דכאן שבאו ליטול
מה שירשו מאביהן שאני:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעה סעיף ד
וכן אם בא בעל חוב של אביהם וגבה
חובו מחלקו של אחד מהם, כגון שעשאו אפותיקי, בטלה החלוקה וחולקין חלוקה אחרת.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קעה סעיף ד
ה] כגון שעשאו אפותיקי כו'. כן
כתב גם כן בטור [סעיף ד'], ור"ל דאי לאו הכי לא הוה גובה כל חובו מהאחד לבד.
ודין האפותיקי נתבאר בטור ובדברי המחבר בסימן קי"ז [סעיף א'] ע"ש. מיהו
בלא אפותיקי מצינו נמי שגובה כל חובו מאחד, כגון שלא הגיע לחובו אלא כשיעור שדה
אחת, ואז אינו יכול לדחותו שיגבה חצי חובו מהשני, וכמ"ש הטור והמחבר בסוף
סימן ק"ז [טור סעיף י"ט ומחבר סעיף ז']. אי נמי כגון שהשני נטל חלק
ירושתו במקום אחר, ואין הבעל חוב מחויב לגבות ממה שהניח הלוה במקומות אחרים
וכמ"ש הטור והמחבר בסימן קי"א [טור סעיף ח' ומחבר סעיף י"א]. והטור
והמחבר קיצרו כאן וסמכו אמה שכתבו במקומות הנ"ל שהוא מקום מקור דינם, ועיין
פרישה [סעיף ד']:
רמב"ם הלכות
שכנים פרק ב הלכה יב
האחין שחלקו הרי הן כלקוחות זה מזה, ואין להם
דרך זה על זה, ולא סולמות זה על זה, ולא חלונות זה על זה, ולא אמת המים זה על זה
שכיון שחלקו לא נשאר לאחד מהן זכות בחלק חבירו, לפיכך יש לומר לאחין כשהיתה השדה
כולה לאחד היה מעביר בה אמת המים הזאת ממקום למקום אבל עתה שנעשית זה חלקי יש לי
להסיר אמת המים מעלי, וכן סותם החלון המשקיף על חלקו ובונה בצד הסולם אע"פ
שהוא מבטל תשמישו, והוא הדין בשנים שקנו שדה מאחד וחלקו לא נשאר לאחד מהם זכות
בחלק חבירו, ומפסיק אמת המים מחלקו וסותם החלונות.
רמב"ם הלכות
שמיטה ויובל פרק יא הלכה כ
האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין
זה לזה חלקו ביובל, לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה, וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר
ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קעג סעיף ג
האחים שחלקו, הרי הם כלקוחות זה
מזה, ואין להם זה על זה דרך ולא סולמות ולא חלונות ולא אמת המים, שכיון שחלקו לא
נשאר לאחד מהם זכות בחלק חבירו, אף על פי שהיה מקודם. וה"ה לשנים שקנו שדה
כאחד, וחלקו, לא נשאר לאחד מהם זכות בחלק חבירו. אבל ב' שקנו שדה משני אנשים או
משני אחים, כשהיה נודע חלק כל אחד והיו מחזיקים בנזקים אלו, אין לאחד מהם להפסיק
אמת המים ולא לשנות דבר מהנזיקים שהחזיקו בהם המוכרים. הגה: שנים שחלקו חצר, ונשאר
באר מים בחלק אחד מהן ונשאר רשות לשני לשמש בו, ונתקלקל הבאר, על שניהן לתקנו ואם
נפל, אזלא חזקת השני, לענין הזה דאין לו עוד דרך לשאוב משם, אבל מקום הבאר לשניהם.
אבל אם חלקו ונשאר הבאר מתחלה לאחד בלבד, (אלא) שנתן רשות לשני לשאוב משם, אם נפל
אזלא חזקתו לגמרי ואין לו עוד חלק בבאר, אפילו חזר ותקנו (ב"י בשם
הרשב"א).
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קעג סעיף ג
ו] הרי הן כלקוחות זה מזה.
ואע"פ דכתבו הטור והמחבר בסוף סימן קנ"ד [טור סעיף מ' ומחבר בסעיף
כ"ח] דמי שמכר הבית ושייר החצר לעצמו, דאינו יכול לבנות לפני חלוני הבית שמכר
דבעין יפה מכר, מ"מ אמרינן האחין שחלקו ונטל זה הבית וזה החצר דהו"ל
כאילו קנה זה החצר מבעל הבית דאז יכול לבנות כנגד חלונו דבעל בית כיון דבעין יפה
מכר לו, דכיון דכל אחד יש לו חלק בכולו, כל אחד מחשב לוקח של חבירו כנגד מה שנתן
הוא לחבירו. וגם נתבאר שם [בטור סעיף ל"ט ובמחבר שם] דאם שנים קנו מהשלישי זה
בית וזה חצר, דבעל חצר יכול לבנות נגד חלונו דבעל בית, דכל אחד עושה בחלקו מה
שרוצה:
ז] ואין להם זה על זה דרך ולא
סולמות כו'. ז"ל הטור [סעיף ג'], לא דרך, שאם אביהן היה עובר דרך השדה שעלה
על חלקו של ראובן לחלקו של שמעון ראובן מעכב עליו. ולא סולמות, לא מיבעיא אם נפלה
העליה לראובן והבית והחצר לשמעון, שאין ראובן יכול להעמיד סולם בחצר שמעון לעלות
לעליתו, אלא אפילו נפל לחלק ראובן העליה והחצר ולשמעון הבית, אין ראובן יכול לסמוך
סולם על בית שמעון לעלות לעליתו. ולא אמת המים, שאם היא עוברת על שדהו לשדה אחיו
הוא מעכב עליו. ולא חלונות, כדפירשתי לעיל [בטור סימן קנ"ד סעיף ל"ז]
דמסלקו לגמרי וסותם לו החלון, שהם כשנים שקנו שדה מאחד וחלקוהו שאין לאחד על השני
כלום, עכ"ל הטור. ובפרישה ודרישה [סעיף ג'] הוכחתי דכאן איירי בדלא חלקו
בשומא ועילוי, ומש"ה יכול לבנות נגד חלונו דחבירו אע"פ דמאפיל עליו
לגמרי, ומש"ה כתבו הטור והמחבר סתם ולא הזכירו לא חלוקה בשומא ולא שאינו יכול
להאפיל לגמרי כמו שכתבו בסוף סימן קנ"ד [טור סעיף ל"ז ומחבר סעיף
כ"ז] ע"ש. ומה שכתבו הטור והמחבר אחר זה [טור סעיף ה' ומחבר] בסעיף ד'
דיש לבעל הכרם ד' אמות בהשדה הלבן, שם מיירי דוקא דחלקו בשומא ועילוי ונתן בעל
הכרם לבעל השדה מה שעודף הכרם על השדה, דאמרינן דגם הני ד' אמות בכלל העילוי הם.
והא דאיירי הטור והמחבר כאן בחלוקה בלא שומא ובסעיף ד' בחלוקה בשומא, י"ל
דנקט בכל אחד רבותא, דכאן אשמועינן רבותא דבכה"ג דחלקו בלא שומא הרשות בידו
להאפיל עליו לגמרי וכן באינך, ובסעיף ד' קמל"ן רבותא, דאע"ג דחלקו בשומא
סתם והוה אמינא דאין אלו הד' אמות בכלל השומא, כיון דיכול בעל הכרם להכנס בתוך שלו
ולהניח ד' אמות מקרקע של הכרם להפך בו מחרישתו, קמל"ן. ועיין פרישה ודרישה מה
שכתבתי עוד מזה בהוכחות הדברים הללו ובישוב דברים הנראין כסותרין זה את זה:
ח] אף על פי שהיה מקודם. והטעם,
דמתחילה היה הכל של אביהן ולא היה עליו שם מזיק במה שעבר דרכו או העמיד סולמות מזה
לזה, משא"כ עתה דנכנס או מעמיד בחלק השני ומזיק לחבירו, ומש"ה מסיק וכתב
דאם השנים קנו מהשנים דהיו מזיקין זה לזה, אזי גם אלו הלוקחים מהן קנו זכותן ועמדו
במקומן:
ט] ונתקלקל הבאר כו'. וכתב עוד שם
[ברשב"א המובא בציונים אות ח'], באם טען ראובן על שמעון שהוא קלקלו בהשלכת
זבלים לשם ושמעון אומר להד"ם, ופסק דאם טען ראובן בברי צריך שמעון לישבע:
י] אבל אם חלקו ונשאר הבאר מתחלה
לאחד אלא שנתן. כן צ"ל, ובספרים אחרים גרס ובלבד שנתן:
רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק כב הלכה יד
שלשה שירדו לשום אחד אומר במנה
ושנים אומרים במאתים או אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה בטל יחיד במיעוטו, אחד
אומר במנה ואחד אומר בשמונים ואחד אומר במאה ועשרים נדון במאה, אחד אומר במאה ואחד
אומר תשעים ואחד אומר מאה ושלשים נדון במאה ועשרה ועל דרך זו שמין ביניהן.
שולחן ערוך חושן משפט
סימן קג סעיף ב
שלשה שירדו לשום, אחד אומר: במנה,
ושנים אומרים: במאתים, או אחד אומר: בק"ק, ושנים אומרים: במנה, בטל יחיד
במיעוטו. אחד אומר: במנה, ואחד אומר: בשמנים, ואחד אומר: בק"כ, נידון בק',
מפני שאנו ממצעים מה שיש בין המועט למרובה, ומוסיפין על המועט המחצית, וגורעין
מהמרובה המחצית, וכיון שבין האומר שמנים לאומר ק"כ יש ארבעים, כשאתה מוסיף על
המועט המחצית, וגורעין מהמרובה המחצית, נמצא שהוא נידון במאה. ולפי זה אם אחד
אומר: במנה, ואחד אומר: בצ', ואחד אומר: בק"ל, נידון בק"י, ועל דרך זו
שמין ביניהם לעולם.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן קג סעיף ב
ה] נידון בק"י. עיין דרישה,
שם הוכחתי שאין כן דעת הרי"ף [ב"ב נ"א ע"א מדפי הרי"ף,
עיי"ש] והרא"ש [שם פ"ז סי' ג', עיי"ש] והטור [סעיף ג'], אלא
כרשב"ם [שם ק"ז ע"א ד"ה מילתא מציעתא] דס"ל דכה"ג
אינו נידון בק"י כיון שיש שנים שאומרים שלא היה שוה יותר מק', אלא נידון בק'
כיון דגם זה שאומר ק"ל מודה שהיא שוה ק' אלא שאומר שהיא שוה יותר, ולעולם
הולכים אחר תרתי מיגו תלתא מינייהו, וכן היא דעת רשב"ם. ונ"ל דהלכתא
כוותייהו, דהוא מילתא בטעמא וגם הן רוב מנין:
רמב"ם הלכות
מכירה פרק כא הלכה כב
האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך
שמין כמה שוה כל השדה ונותן לו מן הכחוש שבה מה ששוה חצי הדמים של כל השדה, וכן אם
אמר לו חציה בדרום אני מוכר לך שמין דמי כולה ונותן לו בדרומה כחצי כל הדמים ומקבל
עליו הלוקח לעשות בחלקו מקום הגדר, ומאחורי הגדר סמוך לגדר חריץ קטן רחב שלשה
טפחים, וחוצה לו חריץ אחד גדול רחב ששה טפחים ובין שני החריצין רחב טפח, כל זה כדי
שלא תקפוץ הנמייה בה וכיוצא בה.
מגיד משנה הלכות
מכירה פרק כא הלכה כב
האומר לחבירו חצי שדה אני וכו'.
דין זה נתבאר ס"פ בית כור (דף ק"ז:) במשנה ובגמרא וזה לשון המשנה האומר
לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן ונופל חצי שדהו חציה בדרום אני מוכר לך
משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום ומקבל עליו [מקום] גדר חריץ ובן חריץ [וכמה הוא]
חריץ ששה טפחים ובן חריץ שלשה טפחים ע"כ. ובגמרא אמר ר"י ולוקח נוטל
כחוש א"ל ר' חייא בר אבא [לר"י] והא אנן משמנין ביניהם תנן א"ל
וכו' תרגימנה מסיפא דקתני סיפא חצי בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה
בדרום ואמאי משמנין ביניהן והא חציה בדרום קא"ל אלא לדמי ה"נ לדמי
ע"כ. וזה פירוש הגמ' לדעת המחבר שמשוין שני החלקים בשווי הדמים ולוקח נוטל
החלק הכחוש ואע"פ שהוא עודף במדה רוצה הוא המוכר בקב ועידית מקביים זבורית
והקשה ר' חייא והא אנן משמנין ביניהם תנן דמשמע שהן חולקין בשמן ובכחוש וכל אחד
נוטל קצת שמן וקצת כחוש ואמר ר"י שהסיפא מכרעת שאין משמנין אלא בשווי הדמים
דהא חציה בדרום א"ל אם שמן אם כחוש ומיהו משמנין לדמי שאם חצי שבדרום כחוש
יוסיפו על המדה כדי שישוה דמי חצי שדה ואם הוא שמן גורעים מן המדה ה"נ משמנין
דרישא לדמי ולעולם לוקח נוטל כחוש ולזה הפירוש הסכימו הר"ח והרשב"א ז"ל
ועיקר ושיטת אחרות יש:
ומקבל עליו וכו'. כבר נזכר במשנה
ורחב החריץ ו' וכן היא הנוסחא בספרי המחבר המדוקדקים וכן הוא בכל ספרי הגמרא
ובהלכות. ומ"ש ובין שתי החריצין רחב טפח. מפורש בגמרא הכל:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן ריח סעיף כ
האומר לחבירו: חצי שדה אני מוכר
לך, שמין כמה שוה כל השדה ונותן לו מהכחוש שבה מה ששוה חצי הדמים של כל השדה. וכן
אם אמר לו: חציה בדרום אני מוכר לך, שמין לו דמי כולה ונותן לו בדרומה כחצי כל
הדמים, ומקבל עליו הלוקח לעשות בחלקו מקום הגדר, ( וי"א דהמוכר נותן מחלקו
המקום לעשות בו גדר וכו') (טור סי"ח) ומאחורי הגדר סמוך לגדר חריץ קטן רחב
שלשה טפחים, וחוצה לו חריץ אחר גדול רחב ששה טפחים, ובין שני החריצין רחב טפח, כל
זה שלא תקפוץ הנמיה.
סמ"ע על שולחן
ערוך חושן משפט סימן ריח סעיף כ
מט] מה ששוה חצי הדמים. כי יד
המוכר על העליונה וניחא ליה במעט טוב יותר מהרבה מהגרוע:
נ] ונותן לו בדרומה כו'. דאמרינן
כונתו היתה שמכר לו מצד דרום לפי ערך כפי שיווי חצי דכל השדה, ומשו"ה צריך
ליתן לו חלקו מצד דרום הן שהוא טוב או רע, והטור [סעיף י"ח] חולק ע"ז,
והמחבר סותם כדעת הרמב"ם [פכ"א ממכירה הכ"ב] כי הסכימו עמו
האחרונים ז"ל:
נא] דהמוכר נותן כו'. אבל כשמוכר
שדה שלימה רוב המוכרים שדיהן אין להן עוד מצידי השדה שמכר ליתן לו כלום,
משו"ה לא חילקו אף במי שיש לו עוד שדה בצידו, כ"כ ר"ש [ב"ב
ק"ז ע"ב ד"ה ומקבל], ועיין פרישה [סעיף י"ח]:
נב] כל זה כדי שלא תקפוץ הנמייה.
היא חיה קטנה שאוכלת ומפסדת את התבואה. ובפרישה [שם] כתבתי לשון הגמרא [שם
ק"ח ע"א] למה תיקנו כל כך לעשות גדר ושני חריצין, ע"ש: