רי"ף בבא בתרא דף נו
גמרא בבא בתרא דפים קכז. –
קכח:
אורך השיעור אודיו הוא דקות
1. בן שנסתפק לנו אם הוא בכור
או פשוט
2. קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו – יורש את אמו בקבר להנחיל
לאחיו מאביו
3. קטן בן יום אחד ממעט בחלק בכורה
7. אמר על מי שלא הוחזק שבנו הוא "זהו בכורי"
8. נאמן לומר בני זה ממזר או בן גרושה או בן חלוצה
9. אמר עבדי וחזר ואמר בני; בני וחזר ואמר עבדי
12. פסול קרובים לעדות; שלישי בראשון י"א כשר
וי"א פסול:
רמב"ם הלכות נחלות פרק ב הלכה ו
בן שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט
כגון שנתערב עם אחר אינו נוטל פי שנים, וכיצד עושין אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין
הרשאה זה לזה ונוטלין חלק בכורה עם אחיהם,
ואם לא הוכרו כגון שילדו במחבואה אחת אין כותבין הרשאה ואין כאן חלק בכורה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רעז סעיף יא
מי שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט,
כגון שנתערב עם אחר, אינו נוטל פי שנים. וכיצד עושין, אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבים
הרשאה זה לזה ונוטלים חלק בכורה; ואם לא הוכרו,
כגון שילדו במחבואה אחת, אין נוטלין חלק בכור. הגה: ספק בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון, אינו יורש
אחד מהן, והבא אחריו אינו נוטל חלק בכורה אפילו
בהרשאה מן הספק (טור).
רמב"ם הלכות נחלות פרק א הלכה יג
וכן אין הבן יורש את אמו בקבר כדי
להנחיל לאחיו מאביו, כיצד מי שמת ואחר כך מתה אמו אין אומרין הואיל ואילו היה הבן קיים
היה קודם אף יורשין של בן קודמין ליורשיה של
אשה זו ונמצאו אחיו מאביו יורשין את אמו של זה אחר מותו של זה, אלא זרע בנה הוא שיירשנה
אם היה לו זרע ואם אין לו זרע תחזור ירושתה
למשפחת בית אביה, אבל אם מתה האם תחלה ואחר כך מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו
לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי
זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו. +/השגת הראב"ד/ אבל אם וכו'. א"א אינו
כן אלא בכלו לו חדשיו דאי לא ידעי הוה ליה
איהו ספק והאחין ודאין ואין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל.+
שולחן ערוך חושן משפט סימן רעו סעיף ה
אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מהאב.
שאם מת בחייה ואח"כ מתה, אין אומרים אילו היה עודנו חי היה יורשה, עכשיו גם כן
אם אין לו זרע אחיו מאביו יעמדו במקומו לירש
אותה, אלא תחזור ירושתה למשפחת בית אביה כיון שאין לבנה זרע. אבל אם מתה האם בחייו,
ואחר כך מת הוא, אפילו היה קטן בן יומו, הואיל
וחי אחריה אפילו שעה אחת, יורשה ומנחיל הירושה ליורשיו ממשפחת
רמב"ם הלכות נחלות פרק ב הלכה ה
קטן בן יום אחד ממעט בחלק בכורה אבל לא העובר, ובן שנולד אחר מיתת
אביו אינו ממעט בחלק בכורה.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רעז סעיף ה
קטן בן יום אחד ממעט בחלק בכורה, אבל
לא העובר. ובן שנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה.
אביו. הגה: ודוקא שנולד הקטן, אבל עובר אינו יורש אמו, אם מתה כשהיא מעוברת, להנחיל יורשיו מאביו
(טור).
רמב"ם הלכות נחלות פרק ב הלכה ב
בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל
פי שנים, שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו וגו' כי את הבכור בן השנואה יכיר, ואם יצאת
פדחתו בחיי אביו אף על פי שלא יצא כל ראשו
לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רעז סעיף ג
בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל
פי שנים. ואם יצאה פדחתו בחיי אביו, אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר
מיתת אביו, הרי זה נוטל פי שנים. (י"א דאם נולד כשהוא גוסס אינו נוטל פי שנים)
(נ"י בשם התוספות).
רמב"ם הלכות תרומות פרק ח הלכה ד
בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת
לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר, שהילוד הוא שמאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, לפיכך
אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין
בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול. +/השגת הראב"ד/ בת ישראל שנשאת לכהן וכו' עד ויאסרו העבדים מלאכול. א"א מאי לפיכך ואם אינו
מאכיל אפ"ה פוסל דקי"ל עובר אית ליה זכייה ואפילו במתנת אביו הואיל ודעתו
של אדם קרובה אצל בנו וכל שכן בירושה הבאה מאיליה הילכך העבדים אינן אוכלין מפני חלקו של חלל.+
רמב"ם הלכות נחלות פרק ב הלכה י
הבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראש
הנפל כשהוא חי הבא אחריו בכור לנחלה, וכן בן תשעה שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה
שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם
לזה ולד שיצא חי לאויר העולם, לפיכך בן תשעה שהוציא רוב ראשו חי הבא אחריו אינו בכור.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רעז סעיף ו
הבא אחר נפלים, אף על פי שיצא ראש הנפל כשהוא חי, הבא אחריו
בכור לנחלה. וכן בן ט' שיצא ראשו מת, הבא אחריו בכור לנחלה, שזה שנאמר: ראשית אונו (דברים כא, יז) הוא שלא נולד לו קודם
לזה (ילד) שיצא חי לאויר העולם. לפיכך בן ט' שהוציא רוב ראשו חי, הבא אחריו אינו בכור.
רמב"ם הלכות נחלות פרק ב הלכה יד
אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי הוא
נאמן, וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו אינו בכור נאמן.
בית יוסף חושן משפט סימן רעז אות יב ד"ה שלשה
נאמנין
יב שלשה נאמנין על הבכור חיה אמו ואביו וכו'. בפרק
עשרה יוחסין (קידושין עד.) אמר רב נחמן שלשה נאמנים על הבכור חיה אביו ואמו חיה לאלתר
אמו כל שבעה אביו כדתניא יכיר (דברים כא יז)
יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור. ופירש רש"י אמו כל
שבעה. שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת
ידי אמו ליכנס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכתיב יכיר. וגרסינן תו התם
(ב"ב קכח:) שלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה ור' יוחנן אמר אינו
נאמן ומסיק בגמרא דהלכה כדשלח ר' אבא:
ומ"ש אפילו אמר על מי שלא הוחזק שבנו הוא זהו בכורי נאמן.
נראה שכתב כן מהא דתנן בההוא פירקא (קלד.) האומר זה בני נאמן ומשמע לרבינו דכיון שהוא
נאמן לומר שהוא בנו הוא הדין שנאמן שהוא בכורו
לרבי יהודה דקיימא לן כוותיה ובסימן רע"ט (ס"א) אכתוב בההוא מתניתין דהאומר
זה בני נאמן:
ומ"ש ונוטל פי שנים אפילו בנכסים שיפלו כשהוא גוסס. בפרק יש
נוחלין (קכז:) ובפרק עשרה יוחסין (קידושין עח:) אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא בשלמא
לרבי יהודה היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר
למה לי למאי הלכתא לתת לו פי שנים פשיטא למה לי קרא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה מי
לא יהיב ליה בנכסים שנפלו לאחר מכאן ולרבי
מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי שנפלו [לו] כשהוא גוסס ופירש רש"י
(קידושין עח: ד"ה בצריך הכירא) בצריך היכרא.
קרא לבכור הוא דאתא וכגון שבא ממדינת הים ולא הוחזק לנו בבכור אלא על פי אביו:
לאחר מכאן. לאחר שאמר בפנינו בכור הוא נפלו לו נכסים והוא רוצה לילך לדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו נכסים של אב או
של אחד ממורישיו לפניו בחייו יטול זה בהם חלק בכורה דלהכי אי לאו דאשמעינן קרא ליכא
מגו דאי בעי למיתבינהו השתא לא מצי יהיב דאין
אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והשתא שקיל להו בתורת ירושה: כשהוא גוסס. לאחר שהעיד כך
אהני ליה שאם יפלו לו נכסים כשהוא גוסס יטול
זה בהם חלק בכורה ואי לאו דהימניה קרא לאב להכירו משום מגו לא זכי בהו דמודה רבי מאיר
באומר נכסים שיבואו לי כשאהיה גוסס נתונים
שלא אמר כלום הואיל
ובשעה שבאים לעולם לאו בר מתנה הוא ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט
לאחר מיתה דהנהו אפילו בתורת בכורה לא מהני ליה דיבוריה דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק עכ"ל. וכיון
דלרבנן מהני אפילו לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כל שכן דמהני לרבי יהודה: כתב נמוקי
יוסף (ב"ב נו. ד"ה אמר המחבר) השתא
דקיימא לן כרבי יהודה לא קיימא לן האי דרשה דרבנן דיכיר הילכך בכור אינו נוטל פי שנים
בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל חלק פשיטותו יטול
בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס:
ומ"ש וכן אם אמר על המוחזק לנו בבכור שאינו בכור נאמן. בפרק
יש נוחלין (ב"ב קכז.) שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדנו רבינו היו מוחזקים
בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור
מהו שלח להו כותבין הרשאה זה לזה, מה נפשך אי כרבנן סבירא ליה לישלח להו כרבנן אי כרבי
יהודה סבירא ליה לישלח להו כרבי יהודה, מספקא
ליה אי כרבי יהודה אי כרבנן ואם כן לדידן דקיימא לן כרבי יהודה נאמן האב:
ומ"ש שפירש רשב"ם לאו בעדים מיירי וכו'. וכן מ"ש
שהרמב"ן פירש דאיפכא מסתבר וכו'. על הא דשלחו ליה לשמואל היו מוחזקים בזה שהוא
בכור (ב"ב קכז. ד"ה היו מוחזקין)
פירשו כן והר"ן כתב כדברי הרמב"ן ז"ל:
שולחן ערוך חושן משפט סימן רעז סעיף יב
אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל: בני הוא ובכורי
הוא, נאמן. וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו: אינו בכור, נאמן. הגה: מיהו אם אמר פעם אחת על אחד שהוא בכור, לא יוכל לומר אחר כך על אחר שהוא בכור (טור
בשם הרמב"ן ובית יוסף בשם הר"ן ונ"י פרק י"נ).
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה טז
וכשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן
לומר בני זה ממזר או בן גרושה או בן חלוצה, וכן אם היתה אשתו מעוברת נאמן לומר עובר
זה אינו בני וממזר הוא ויהיה ממזר ודאי, והאומר
על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל, ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר
ובנו כמוהו, ואם יש לו בני בנים אינו נאמן
לפסול בני בניו ולא יפסול אלא עצמו.
שולחן ערוך אבן העזר סימן ד סעיף כט
אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה,
אינה נאמנת לפוסלו. הגה: וי"א דוקא בנשואה,
שיש לבן חזקת כשרות. אבל ארוסה שאומרת על בנה שהוא ממזר, אע"פ שהארוס אומר שהוא שלו ושלא זזה ידו מתוך ידה, י"א
דהבן הוי ספק ממזר וי"א דהוא נאמן. (סברת הרב דבארוס מיירי, דברי נ"י פרק
אלמנה בנדון זה שהביא ב' דיעות אלו). אבל האב
שאומר על העובר שאינו ממנו, או על אחד מבניו
שאינו בנו, נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי. ואם יש בנים לבן, אינו נאמן אף על הבן. ואם
היא אומרת: מעובד כוכבים או מעבד נתעברתי,
הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בזה. הגה:
והא דאב נאמן על בנו היינו דוקא שלא היה לו חזקת כשרות על פי האב, אבל הוי ליה חזקת כשרות על פי האב שוב האב אינו נאמן עליו רק בסהדי
(ר"י בשם הרמ"ה), האב שאמר על בנו שהוא ממזר, וחזר אח"כ ונתן אמתלא
לדבריו למה דבר בתחלה כך, נאמן (מהר"מ מרוזבורק). הא דאב נאמן על בנו היינו במי שהוא בחזקת אביו, כגון באשתו
נשואה, אבל פנויה שאומרת: זהו בן פלוני, והוא אומר שמממזר נתעברה, אינו נאמן לפוסלו
והיא נאמנת עליו להכשירו (ת"ה סימן רס"ז) .
רמב"ם הלכות נחלות פרק ד הלכה ג
האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו
נאמן, אמר עבדי וחזר ואמר בני אע"פ שהוא משמשו כעבד נאמן שזה שאמר עבדי כלומר
שהוא לי כעבד, ואם היו קורין לו עבד בן מאה
זוז וכיוצא בדברים אלו שאין אומרין אותן ביחוד אלא לעבדים הרי זה אינו נאמן.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רעט סעיף ג
האומר: זה בני, וחזר ואמר: עבדי הוא,
אינו נאמן. אמר: עבדי, וחזר ואמר: בני,
אע"פ שהוא משמשו כעבד, נאמן, שזה שאמר: עבדי, לומר שהוא לו כעבד. ואם היו קורים לו עבד בן אמה וכיוצא בדברים אלו שאין
אומרים אותם בייחוד אלא לעבדים, אינו נאמן.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רעט סעיף ד
היה עובר על בית המכס ואמר: בני הוא
זה, וחזר אחר כך ואמר: עבדי הוא, נאמן, שלא אמר: בני, אלא להבריח מהמכס. אבל אם אמר
בבית המכס: עבדי הוא, וחזר ואמר: בני הוא,
אינו נאמן. והני מילי דלא אתחזק אמיה בבת ישראל, אבל אתחזק אמיה בבת ישראל לאו כל כמיניה
לומר: עבדי הוא.
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ז הלכה ג
וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בבית
דין ואמר לו השבע לי בחיי ראשך והפטר או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון, אם
קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו
יכול לחזור בו עד שיגמר הדין, נגמר הדין ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם.
שולחן ערוך חושן משפט סימן כב סעיף ג
מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד, ואמר ליה: השבע
לי בחיי ראשך, והפטר, או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון, אם קנו מידו, אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו, יכול לחזור בו עד שיגמר הדין.
נגמר הדין ונשבע כמו שאמר ליה, אינו יכול לחזור בו, וחייב לשלם. וה"ה למי שנתחייב
שבועת היסת, והפכה, אם קנו מידו או אם נשבע
זה שנהפכה עליו, אינו יכול לחזור בו. וה"ה במי שלא היה חייב שבועה, ואמר: אשבע
לך שבועה, אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו, ואם לא קנו מידו, אף על פי שקבל בב"ד, חוזר עד שיגמור
הדין, וישבע. הגה: מי שמחוייב לישבע, ואמר
לפני ב"ד אינו רוצה לישבע אלא הריני
משלם, ויצא חוץ לבית דין, אינו יכול לחזור
בו דזה הוי גמר דין דידיה. ויש חולקין. (עיין
בטור) מי שנתחייב לחבירו שבועה דאורייתא,
ואמר לחבירו: השבע וטול, ונשבע בלא נטילת חפץ,
לא יוכל לחזור בו (בית יוסף).
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יא הלכה ח
מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן מן
המטלטלין שהניח ואם לא רצה היורש ליתן אין כופין אותו ואם תפס ב"ח מחיים גובה
מהן, טען שמחיים תפסן והיורש טען שאחר מיתה
תפס על היורש להביא ראיה או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו ויכול לטעון עד כדי דמיהן
וכולל בשבועתו שמחיים תפס, היו הדברים שתפס
שטרות וטען שהן משכון בידו על חובו ושמחיים תפס על המלוה להביא ראיה שמחיים
תפס, ואם לא הביא ראיה יחזיר ליורשים מפני שאינו טוען לקנות גופם אלא לראיה שבהן.
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה יג
העבדים בכלל המטלטלין, אבל לא רחיים
התחתונה וכיוצא בה, שהרי היא מחוברת לארץ.
שולחן ערוך חושן משפט סימן קז סעיף א
מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם,
וכופים אותם בכך כמו שכופים את אביהם. במה דברים אמורים, כשהניח קרקעות. אבל אם לא
הניח אלא מטלטלים, אין כופין אותם לפרוע חוב אביהם מהם, אבל מצוה עליהם
לפרוע חוב אביהם מהם, זהו מן הדין. אבל הגאונים תקנו שיהא בעל חוב גובה מהיורשים מטלטלים
שהניח אביהם; הילכך כופין אותם לפרוע חובות
אביהם, אפילו הוא מלוה על פה, אף מהמטלטלים
שהניח אביהם, אפילו קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב: דאיקני, (ע"ל סי'
קי"א) דיורש במקום אביו קאי. וכן
חייבים לפרוע חוב אביהם ממלוה שהיתה לאביהם
ביד אחרים, בין גבו קרקע בין גבו מעות. ואם ירשו קרקע ומטלטלים, ואין מפורש בשטר שיגבה מטלטלי בין בחייו בין במותו, והיורשים
רוצים להגבות לבעל חוב קרקע, והוא רוצה לגבות מטלטלים, הדין עם היורשים. אבל אם לא ירשו כלום מאביהם, אין חייבים לפרוע חוב אביהם, ואפילו
מצוה ליכא. הגה: ירש קצת נכסים, אין צריך לפרוע
רק מה שירש (ריב"ש סימן תע"ח) . ואם אומר: איני יורש ואיני משלם עיין לקמן סוף סימן רע"ח אם שומעין לו.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רמח סעיף י
הנותן מתנה ואמר: מטלטלין שיש לי לפלוני,
נוטל כל כלי תשמישו אבל לא חטין ושעורים וכיוצא בהם. ואם אמר: כל המטלטלים שלי, נוטל הכל והעבדים בכלל המטלטלים, אבל לא רחיים התחתונה וכיוצא בהם, שהרי
היא מחוברת לארץ. ואם אמר: כל המטלטל, נוטל אף רחיים התחתונה וכיוצא בהן.
רמב"ם הלכות עדות פרק יג הלכה א
הקרובים פסולים לעדות מן
התורה שנאמר לא יומתו אבות על בנים, מפי השמועה למדו שבכלל לאו זה שלא יומתו אבות על
פי בנים ולא בנים על פי אבות, והוא הדין לשאר
קרובים, אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד, והם האב עם הבן ועם בן הבן,
והאחין מן האב זה עם זה ובניהן זה עם זה ואין צריך לומר הדודים עם בן אחיו, אבל שאר הקרובים מן האם
או מדרך האישות כולן פסולין מדבריהם.
רמב"ם הלכות עדות פרק יג הלכה ד
ולעולם שלישי בראשון כשר
ואין צריך לומר שלישי בשני, אבל שני בשני ואין צריך לומר שני בראשון שניהם פסולים.
רמב"ם הלכות עדות פרק יג הלכה ה
האב עם בנו כראשון בראשון
הוא לפיכך האב עם בן בנו פסול, ועם בן בן בנו שהוא רביעי ממנו כשר מפני שהוא שלישי
בראשון, וכן הדרך בנקבות כיצד שתי אחיות או
אח ואחותו בין מן האב בין מן האם הרי הם ראשון בראשון, בניהם בין זכרים בין נקבות שני
בשני, בני בניהם או בנות בנותיהן שלישי בשלישי, כדרך שאתה מונה בזכרים ראשון שני ושלישי כך אתה מונה בנקבות.
שולחן ערוך חושן משפט סימן לג סעיף ב
אלו הם הפסולים: האחים,
זה עם זה, בין מן האם בין מן האב, הרי הם ראשון בראשון, ובניהם זה עם זה שני בשני,
ובני בניהם זה עם זה שלישי בשלישי. ולעולם
שלישי בראשון, כשר, ואצ"ל שלישי בשני. אבל שני בשני, ואצ"ל שני בראשון,
שניהם פסולים. לפיכך האב עם בן בנו, פסול, מפני שהאב ובנו ראשון בראשון כמו אח ואחיו, ועם בן בן בנו, שהוא רביעי ממנו, כשר, מפני
שהוא שלישי בראשון. וכן הדרך בנקבות. כיצד, שתי אחיות, או אח ואחותו, בין מן האב בין
מן האם, הרי הם ראשון בראשון; בניהם, בין זכרים
בין נקבות, שני בשני. בני בניהם או בנות בנותיהם, שלישי בשלישי; ויש אומרים: דשלישי
בראשון, פסול. הגה: וכן ראוי להורות. וי"א דאינו פסול רק מדרבנן, אע"ג דשאר פסולים מדאורייתא,
ונ"מ לענין עידי קדושין, כמו שנתבאר בא"ה סימן מ"ב (מרדכי פ' זה בורר). וי"א דקרובי האם נמי אינן פסולים אלא מדרבנן
(מיי' פי"ג מהלכות עדות).